דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

האם יש לחברה הישראלית מרכז?

18 שנים לאחר רצח רבין אנו מוצאים את עצמנו בחברה שמגזריה מבקשים פטור מעיסוק בשאלה המהותית – לאן? במידה מסוימת נעלמה היומרה להציב תמונת עתיד כלל-ישראלי

בחודש נובמבר האחרון ערכנו, זו השנה השנייה, טקס בעל צביון חדש בכיכר רבין ביום השנה לרצח. אם עד לאחרונה נכחו בטקס אנשי מחנה השלום שתמכו בדרכו המדינית של ראש הממשלה שנרצח, הרי שהעצרת בצביונה החדש בהנהגת קואליציית הארגונים "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה" מבקשת להרחיב את קהל המשתתפים. מטרת היוזמים היא להחזיר את המרכז הישראלי החדש אל הכיכר, ודווקא אל הכיכר הזאת, אל המקום שמסמל יותר מכל מקום אחר את התנפצות המרכז הישראלי לרסיסים, שבשנת 1995 לא נראה שיש טעם לאספם.

האם יש לחברה הישראלית מרכז?
עתה, שמונה-עשרה שנים לאחר הרצח, אנחנו מוצאים את עצמנו בחברה שמגזריה מבקשים פטור מעיסוק בשאלה המהותית – לאן? במידה מסוימת נעלמה היומרה להציב תמונת עתיד כלל-ישראלי שאינו כרוך בהיעלמותו או היאלמותו של המגזר האחר.
התנועה הציונית גרסה שעל העם היהודי להתקבץ ולחזור למולדתו ההיסטורית והמיתית. היא גרסה שעליו להפוך מקהילות פזורות בחסותן של אומות העולם – לאומה ריבונית הנושאת בעול האחריות לגורלה. האתגר שניצב בפני העם היהודי בתחילת המאה ה-20 היה מורכב לאין-שיעור מהיום, מפני שהוא דרש מבניו להתרומם מעל מציאות חסרת סיכוי ולצעוד לעתיד מדומיין לחלוטין. אלא שהשעה ההיסטורית חייבה את מי שהביט בה בפיכחון להבין שמוצא אחר אין.
מאחורי הסחות הדעת של ההווה ניצבת מציאות שדורשת מבט מפוכח לא פחות, ויומרה שאפיינה את המפעל הציוני – היומרה להציב תמונת עתיד כלל-ישראלי אחד משותף, המבקש להכיל את כל המגזרים כדי לכונן כאן אומה אחת אחראית לגורלה.
מי שעמד בנקודת הבראשית של התגשמות החלום הציוני, בנקודת המעבר מהבלתי אפשרי אל הממשי, בחר לנסח את תשובתו לשאלה "מי אנחנו ולאן אנו הולכים?" באופן הזה:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מתוך מגילת העצמאות

מגילת העצמאות מדברת לא רק על קיבוץ עם רדוף סבל, ועל גיבוש חזון של עתיד משותף למען חלקיו השונים; היא גם מביעה באופן נחרץ את הרעיון שהאומה היהודית הריבונית חייבת להתבסס על יסודות ערכיים, ושעלינו לשמור על היסודות האלה מתוך הכרה בהבדלים התרבותיים או הדתיים שמפלגים את החברה. ללא הבסיס הזה לא יוכל לעמוד על כנו הבית המשותף.

מהו אותו מעשה של יצירת תמונת העתיד המשותף וכיצד מניעים אותו?
אתגר יצירת המרכז הניצב בפנינו היום שונה כמובן מהאתגר שניצב לפני אבות המדינה. הוא שונה בכך שלמדנו את החיים המשותפים בארץ. ואף שהלימוד הזה היה קצר, הוא היה מפרך ומתסכל. מה שיכלו לנסח בתמימות מסוימת בתש"ח, דורש עתה אמונה מסוג אחר, אמונה של מי שראו את החלום נשבר ומתרוקן ושב וחומק.
רצח רבין לימד אותנו יותר מכל אירוע אחר לאן עלולים חזיונות השווא לגרור את כולנו. מאז הרצח ועד היום לא הספקנו ללמוד משהו חדש על היכולות המשותפות שלנו כחברה. היינו יכולים לצפות מעצמנו להיות במקום טוב יותר, לקבל החלטה שמעתה ועד עולם לא יקום ולא יהיה, שנחזק את גבולותינו הפנימיים בכל מחיר, שנעשה מאמץ חסר תקדים למנוע הישנוּת של מקרים כאלה ועוד. אבל תהליכי הפירוק והפילוג שפועלים בחברה אינם מאפשרים את ההתגבשות הנחוצה כדי לדחות מכל וכל רצח של ראש ממשלה כפתרון פוליטי. לראיה, בסקר שפורסם לפני כחודש בידי מכון מדגם, אמרו 56 אחוז מבני הנוער כי בישראל 2013 יכול להתרחש רצח פוליטי. כלומר, תמונת העתיד שיש לבני הנוער שלנו על החברה שלהם גורסת שרצח פוליטי הוא חלק מהמשחק.
על כן עלינו לשאול בצורה גלויה: מה טיב היחסים בין אלו שמתנגדים לפשרה טריטוריאלית תמורת הסכם עם הפלסטינים לבין מי שדורשים סוף לכיבוש עכשיו? או במילים אחרות: האם מרכז ישראלי עשוי לשאת אי-הסכמה בדבר עתידם של השטחים?

ובכן –

כשאנחנו חושבים על מרכז, איננו הוזים אידיליה חברתית. תפישת מרכז אינה מניחה הסכמה גורפת על סוגיות הליבה של החברה הישראלית, אלא צעד של קבלת אחריות מצד השותפים להמשך המפעל הציוני; נושאי האידיאלים ובעלי האינטרסים שמנהלים את המחלוקת, מרה ככל שתהיה, חייבים לראות ביריב שותף למסגרת הלאומית. עליהם לקחת בחשבון שהמגזר שנאבק בו על הבכורה ועל יכולת ההכרעה אינו עומד להיעלם מן הארץ.

שנאה עיוורת כלפי יריבים בני ציבור אחר היא כשל מוסרי חמור; היא גם מחבלת בסיכוי למצוא פתרון מעשי בר קיימא. מי שבוחר בעיוורון, מי שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות, יכול לגרום הרבה נזק כמובן, השנאה אינה המצאה פוליטית חדשה: זה דורות שכוחות שמרניים, שמבקשים להקפיא את המציאות ולמנוע קדמה, משתמשים בכלי השנאה כדי למנוע התפתחות חברתית. לצד הפערים הכלכליים, השנאה, הגזענות, הטרור והאלימות הפוליטית הם הסכנות המיידיות שאורבות לחברה, ולכן יש להידרש להם ולהתמודד איתם. נכון לזמן הזה, שם טמונות סכנת הקריסה ואפשרות התקומה.
בבסיס ההסכמה שקיבלו על עצמם המתכנסים בעצרת בכיכר רבין עומד אישור מחודש של הדמוקרטיה ככלי להמשך הגשמת הציונות, גינוי מעשה הרצח ושלילת תופעות של שנאה אלימה. בשנתיים האחרונות הצטרפו אלינו קהלים שונים, שמוכנים להתעלות מעל החלוקות המגזריות. מעשה החיבור אינו תמים או צדקני. הוא מניח מראש אי-הסכמות, חלקן חריפות שהמוצא מהן לא ברור. התכנסנו כדי לציין את הדברים שעליהם בכל זאת חייבים להסכים.

חן גולן נמנה על מארגני המחאה החברתית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה