דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

האם החברה הדתית תצליח להכיל את השינוי הפמיניסטי

לפני כעשרים שנה החלו הניסיונות הראשונים לשנות את מעמדן של הנשים בתוך עולם התורה בישראל. מים רבים זרמו בירדן מאז וכיום פועלים בישראל בתי מדרש רבים לנשים, ישיבות הסדר לנשים, מניינים שוויוניים בתוך הקהילה האורתודוקסית, והזעקה לשחרר את הנשים שבעליהן מסרבים לתת להן גט – עולה לשמים. עירית קורן שוחחה עם שלוש דמויות מרכזיות בתהליך השינוי, הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, הרב שלמה ריסקין והרבנית חנה הנקין על השאלה לאן הולכת המהפכה הפמיניסטית האורתודוקסית

צילום: דבי קופר

ליל שבת, נער כבן 12 בא אל סבתו. הוא מתפלל איתה, סועד עימה, ושניהם שרים יחד זמירות. לבסוף הם פותחים בנחת רוח חומש וגמרא, ולומדים. אותו הנער היה לרב שלמה ריסקין, כיום רבה של אפרת. סבתו של ריסקין היתה בתו הבכורה של דיין שלימד אותה תורה וגמרא, כיוון שבמשך שנים ארוכות היו לו רק בנות. ייתכן שהטבעה זו של סבתא אהובה, נשית ולמדנית, עשויה להסביר באופן חלקי את תפישותיו של הרב ריסקין כיום בנוגע למעמד האישה בחברה האורתודוקסית המודרנית: "ראיתי שאישה יכולה להיות מנהיגה רוחנית בצורה מלאה, ועד כמה זה חשוב". הרב ריסקין נחשב כיום לאחד הרבנים הבולטים המברכים על התהליך אשר יוצר שינויים רבים במבנה החברה האורתודוקסית המודרנית, ואף מעודדים אותו; תהליך שזכה לכינוי הדרמטי ה"מהפכה הפמיניסטית הדתית".

הציבור הדתי עסוק במהפכה זו. בין השאר, עולות השאלות כיצד היא התנהלה; מה משמעותה; מה הם המקומות הכואבים והקשים בחברה הדתית שעדיין צריך להתמודד איתם ובהתאם לכך לשנות; לאן השינוי הזה מוביל; האם צריך להציב לו גבולות; והאם מדובר רק ב"מהפכה שקטה", כפי שיגדירהּ הרב ריסקין, או שמא במרד גלוי נגד ההגמוניה, הכוח המימסדי וההלכה עצמה.

ה"מהפכה" החלה, כאשר נשים דתיות לא יכלו להתעלם עוד מן השינויים הפמיניסטיים שהתחוללו בתרבות הכללית, ואלו הובילו לשינוי בחינוך ובתוכנית הלימודים התורנית שגובשה לנשים צעירות. בעקבות הלימודים התורניים, נשים ביקשו לצאת אל מעבר לתחום הלימודי ולהשפיע גם על התחום הפולחני. הן יצרו טקסי נשים שונים, כדוגמת זבד הבת ובת-מצווה, וכיננו מניינים שוויוניים יותר לנשים ולגברים, או מניינים נפרדים לנשים.

על-פי החוקרת תמר אלאור, ניתן להצביע על המדרשה הראשונה, מדרשת 'ברוריה', שהוקמה ב-1977 כדי לתגבר את לימודי היהדות לנשים, כתחילתו של המהפך הלימודי בארץ. מדרשה זו ביקשה להיענות לדרישה הגוברת והולכת של נשים, רובן המכריע אנגלו-סקסיות, שחיפשו את דרכן אל היהדות האורתודוקסית. מכללה זו היתה המבוע שממנו צמחה ועלתה תופעת המדרשות לנשים, מדרשה חלוצית שעיצבה תוכנית לימודים מהפכנית לנשים, הכוללת לימוד גמרא "על הסדר" ובחברותות, בדומה למה שנהוג בבית-המדרש הגברי המסורתי. תחילה לבלב החידוש הרחק מן המימסד הציוני-דתי בישראל, עד אשר חדר לשוליו ואחר-כך גם למרכזו (תמר אלאור, "בפסח הבא": נשים ואוריינות בציונות הדתית, עם עובד, 1999).

עד לא מכבר, עם תום הלימודים התיכוניים או לאחר השירות (הצבאי או הלאומי), הבנים הדתיים היו פונים ללימודים בישיבה הגבוהה, בעוד הבנות מתחילות את המסלול האקדמי. כיום מקובל שאף הבנות ילמדו, לפני או אחרי שירותן, באחד מעשרות בתי-המדרש לנשים הפזורים בכל רחבי הארץ, תופעה שנעשתה מובנת מאליה בציבור שהן משתייכות אליו.

א. מוסד אחר שהשפיע על עיצוב הפמיניזם הדתי הוא בית-הספר התיכון לבנות 'פלך' בירושלים. אליס שלווי, פרופסור לספרות אנגלית, החלה לנהל את המוסד ב-1975 וחינכה את תלמידותיה להגשמה אישית מלאה, באופן שוויוני לגברים. ואכן, בין בוגרות תיכון זה ישנן לא מעט נשים בתפקידים בכירים. בהמשך הדרך ניתן להצביע על מוסדות חשובים נוספים, ובהם המרכז להכשרת טוענות רבניות, שנוסד ב-1991; ארגון 'יד לאישה', שנוסד ב-1997 ומשפיע רבות על הדיון בנושא מעמד האישה ויחסי האישות מבחינה הלכתית ומשפטית; ארגון 'קולך', שהקימה באותה שנה חנה קהת, בשאיפה ליצור שינויים חברתיים כדי לצמצם את הפער בין הדת וההלכה לבין הזהות הפמיניסטית; תוכנית להכשרת יועצות הלכה, שמתקיימת במסגרת מדרשת 'נשמת' ומכשירה נשים לשמש כתובת לשאלות הלכה בענייני נידה ובריאות האישה.

עת לרחוק מֵחַבֵּק

מלכה פיורטרקובסקי, נשואה ואם לחמישה ילדים, בעלת תואר שני בתלמוד מאוניברסיטת תל-אביב, היא בוגרת בית-הספר 'פלך' ואף לימדה שם במשך שנים גמרא והלכה. פיוטרקובסקי עמדה עד לא מכבר בראש מדרשת 'לינדנבאום' ('ברוריה' לשעבר), וכעת היא בשנת חופשה מהמדרשה ועדיין ממשיכה ללמוד וללמד גמרא והלכה. מלכה, חייכנית ונעימה, לבושה כמובן בחצאית ארוכה וחובשת כובע שנראה כעין כיפה ויושב לו בנחת מעל שיער קצר שמבצבץ מתוכו. במהלך השיחה שאני מנהלת איתה על המהפכה הפמיניסטית היא מדברת בנמרצות, צוחקת, ולפתע גם נעשית רצינית וניכר שהנושא נוגע בנימי נפשה.

כאשר אני שואלת את מלכה, מה הם הקשיים שהיא נתקלת בהם בתוככי החברה האורתודוקסית, בוקעת מתוכה אנחה כבדה. "שמעת את האנחה?", היא שואלת, "הקלדת אותה?".

האנחה הזו מבטאת אולי יותר מכול את יחסה של מלכה אל נקודות התורפה בחברה הדתית, והיא מנסחת אותן באופן נוקב, חד וברור: "הנושא שאני נלחמת עליו בחירוף נפש – וזה לא קל – הוא הנושא של תכנון משפחה. אני רוצה שרבנים יתחילו לדבר עם בחורי הישיבה שלהם, שלא" – והיא חוזרת על המילה שוב – "שלא מתחתנים בגלל היצר, ולא יולדים ילדים כי צריך מהר-מהר ילד ראשון. הגיע הזמן שיתחילו לחשוב על כל הנושא הזה מהתחלה ועד הסוף. על היחסים בין המינים לפני הנישואים, מה תפקידו של היצר כזרז הנישואים, ילדים מתי וכמה, והדברים הללו בפירוש נידונים על-ידי הפוסקים".

נדמה שמלכה פוגעת בציפור הנפש של הציבור שהיא פונה אליו, כאשר היא טוענת שיש לדבר על גיל הנישואים ומבקרת את קצב הבאת הילדים במשפחה: "אני אגיד משהו עוד יותר חמור. אפשר להמשיך לישון, לא לטפל בזה, אבל אז זה יבוא לנו בפרצוף: כמו עשרות מקרי הגירושים של זוגות צעירים שאני עדה להם עכשיו. עשרות משפחות, בגילים שבין 25 ל-30, מתפרקות כי הנשים מגלות מהר מאוד שהן בעצם עשו את מה שראש הישיבה של החתן שלהן אמר, ולא צייתו למה שהן הרגישו. הן מתחתנות בגיל 19 כי צריך להילחם ביצר, ומיד הן יולדות הרבה ילדים. לא שמעתי על ראש ישיבה אחד או על ראש מדרשה אחת, שתגיד לבנות שלה: שמעו-נא, בשביל ילדים, שזה הדבר הכי נפלא ונהדר שקיים, צריך כוחות, צריך זוגיות חזקה, ובעיקר צריך שילדים יבואו מאהבה. זה נשמע סיסמה, זה נשמע שטוח, אבל המצב כל-כך קשה והחברה שלנו כבר חוטפת את זה בפנים…

"הפער במפגש הזה שבין הבנות לבנים מתחיל עוד בשלב הרבה יותר מוקדם. לא מזמן התפרסמה החוברת שכתב הרב אבינר בעקבות התלונות של בחורות שיצאו עם תלמידי ישיבה, וטענו שהם לא יודעים להתנהג. למשל, הבחור קונה לעצמו משהו לשתות והוא לא מציע לה. הוא מתבייש לשבת איתה בבית-קפה, שלא יראו אותו, אז הם מסתובבים ברחובות. לבסוף, כשמסתיימת הפגישה, הוא לא מציע לה טרמפ הביתה כדי שלא יהיה ייחוד. אז במקום לעשות חשבון-נפש ולהגיד: איך קרה שחינכנו בנים שאינם יודעים להתנהג, במקום זה הרב אבינר כותב להם חוברת הדרכה: תציעו לבחורה קוקה-קולה, וכן הלאה. את מבינה על איזו רמה של חוסר התאמה אנחנו מדברים? הבחורים לא יודעים להתנהג עם בחורות ברמה הפשוטה ביותר…".

ייתכן שניתן להסביר את חוסר ההתאמה במפגש בין גברים לנשים צעירות בכך, שהנשים נעדרות מן החינוך של הגברים הצעירים, הן מבחינה פיזית והן מבחינת תוכני הלימוד. משהו על כך שעולה דמות מסוימת מהטקסטים הקנוניים שלא תואמת את המפגש המציאותי.

לא קל למלכה להציג את הביקורת הנוקבת, ונדמה שמדי פעם היא תוהה אם לא הפריזה בחריפותה. "בסוף יפטרו אותי מכל המקומות", היא צוחקת. ניכר שהמתח הזה המגיח בראיון קשור לדילמה העולה שוב ושוב, של הישארות במערכת תוך כדי מתיחת ביקורת עליה. כשאני שואלת את מלכה מהיכן היא שואבת כוחות לחיות במתח הזה, השאלה מחזירה אותה אל בית אביה: "מה שנותן לי את הכוח זה אהבת השם, אהבת התורה ואהבת הבעל שלי. אבל באופן אמיתי, אני צריכה להגיד, גדלתי בבית עם אבא ז"ל ניצול שואה, שהיה מסוכסך עם הקדוש ברוך הוא, צועק עליו, וכופר בו, ואוהב אותו, ולא מסוגל להיפרד ממנו. גדלתי עם אמירה אמיתית, שאפשר להאמין בקדוש ברוך הוא עם הרבה ביקורת וכעס וקושי".

הביקורת הנוקבת היא עדות לכך, שהמהפכה אינה כה שקטה כפי שנוטים לצייר אותה. פיוטרקובסקי אינה מסתפקת בביקורת על המתחרש בתוך החברה, אלא מבקרת גם את מנהיגיה: "עוד לא דברנו על נושא ההטרדות המיניות ועל הגיבוי שנותנים הרבנים איש לרעהו, כשמתגלית בעיה. לא דיברנו על הטיפול בנוער האובד בחברה הציונית-דתית, לא התייחסנו למצוקות הכלכליות והחברתיות שאינן מטופלות דיין, ועוד להרבה דברים כואבים בציבור שלנו".

אסור להיצמד לעבר

הרב ריסקין נמנה עם הרבנים, שאינם מוכנים לייפות את המציאות ולגַבּות את המערכת, אם נעשה עוול במסגרתה. ידיו של הרב ריסקין עמוסות עבודה, שכן הוא מכהן כיום לא רק כרבה של אפרת, אלא גם כראש המוסדות 'אור-תורה סטון' – רשת של מוסדות אורתודוקסיים מודרניים, הכוללת בין השאר מערכת ראשונה, ייחודית ובלעדית, להכשרת טוענות רבניות; מדרשה לנשים 'לינדנבאום', שמתקיימות בה תוכניות לימודים לנשים מהארץ ומחו"ל, ובכלל זה ישיבת הסדר לבנות המשלבות שירות צבאי בלימודי תורה גבוהים; ארגון 'יד לאשה', הפועל למען נשים מסורבות גט ועגונות. הרב ריסקין נולד בברוקלין שבניו-יורק. הוא קיבל את הסמכתו כרב מהרב סולובייצ'יק, ואחר-כך תואר דוקטור בהיסטוריה יהודית מטעמה של אוניברסיטת ניו-יורק. במשך שנים כיהן כרב של בית-הכנסת 'לינקולן סקוור' במנהטן, שהיה למוקד משיכה לאינטלקטואלים רבים אשר ביקשו להשתייך לקהילה אורתודוקסית מודרנית. הוא הראשון שיזם, עוד ב-1971, לימוד תורני-תלמודי לנשים, וכן תפילה לנשים בלבד בניהולן של נשים. ב-1983, בשיא פריחת הקרירה שלו, עזב הרב ריסקין את ניו-יורק. ההחלטה היתה קשה אך נעשתה מתוך אמונה, שיהודים צריכים לחיות בישראל ושעליו להעתיק את מוקד מנהיגותו מהגלות לארץ.

הרב ריסקין, נואם כריזמטי, נשמע כמי שהתשובות כבר מוכנות בידו. ניכר מתוך נמרצות ושטף דבריו, שהוא מתורגל בשאלות כגון אלה ומשנתו סדורה: "אף על פי שיש שינוי והתקדמות רבה בתוך החברה האורתודוקסית, עדיין קיים צורך בשינוי. נראה לי שמחד גיסא, מוכרחה להיות מחויבות להלכה, אך מאידך גיסא, ההלכה היא תהליך שתמיד הביא בחשבון את תמורות הזמן, בייחוד בתחומים שבהם יש סבל אנושי. בעיקר אני רואה את העניין הזה ביחס למעמד האישה, כאשר הבעיה החריפה ביותר היא בעיית מסורבות הגט והעגונות. אני מוכרח לומר, שגם בתוך המערכת המשפטית הזאת אני רואה שינוי מובהק לטובה. אך למרות תהליכים חיוביים אלו, צריך לעשות הרבה יותר. יש נשק הלכתי וכיוון הלכתי ברור ביחס לבעיית העגונה. על-פי הגמרא, חכמים הכירו בכך שיש לעשות הכול כדי לשחרר את העגונה. הבעיה החמורה היא שרבים מהדיינים לא רוצים להשתמש בזכויות ובכוח שהגמרא העניקה להם. צריך לחייב את הגט. אסור לחכות לשם כך חמש שנים, כשברור שהכול כבר אבוד. כיום אי-אפשר להכות את סרבן הגט עד שיאמר 'רוצה אני', כפי שעשו בימי הגמרא ובימי-הביניים, אך יש פתרונות אחרים וצריכים להשתמש בהם. הפתרון הראשון הוא הסכם קדם-נישואים. חשוב במיוחד שהבעל יחתום על הסכם זה ויתחייב, שאם יהיה חיוב גט בידי בית-הדין, הוא יעניק תוספת מזונות ניכרת על כל יום שבו לא ייתן לאשתו את הגט. ואם למרות ההסכם יסרב לעמוד בהתחייבותו, אזי ניתן יהיה להפעיל עליו סנקציות מאוד ברורות. אם אחרי כל זה הוא עדיין יסרב לתת את הגט, אז נזדקק לפתרון השני שאני מציע, והוא להקים בית-דין מיוחד בירושלים. הרבנות הראשית צריכה להכיר בבית-דין זה, וצריך לחזק אותו על-ידי תקנה של הרבנות הראשית, ואולי גם על-ידי חקיקה בכנסת הפועלת כתקנת קהל; ובית-דין זה יהיה מוסמך לבטל את קידושיו של הבעל הסרבן למפרע. את הדוגמה לכך מספקים חמישה מקרים שונים, המובאים בגמרא".

שינוי נוסף והכרחי, על-פי הרב ריסקין, הוא שינוי הנוגע לתא המשפחתי, ובייחוד לחינוך הבנים והגברים. "באוניברסיטאות כבר היום יש יותר נשים מגברים, ויש לכך השלכות ביחס למרכזיותה של המשפחה. צריך להיות עם היד על הדופק כדי לעשות את הכול באותו זמן. מחד גיסא, יש לחזק את המשפחה ואת גידול הילדים, ומאידך גיסא, יש לאפשר לאישה להתפתח וללמוד. אני בהחלט דורש שיתוף פעולה מהגברים בתוך הבית ובחינוך הילדים. צריכים לחנך את הבנים – החל מהישיבות התיכוניות, דרך הכוללים לאברכים ועד כלל מערכות החינוך בארץ – שמתרחשים שינויים בתוך המשפחה, ושיש לכך השלכות. טעות היא להתעלם מהשינויים שהתרחשו במעמדה של האישה ולהיצמד לאותה חלוקת תפקידים מוגדרת, שהיתה נהוגה בעבר".

שוקלת כל מילה

הרבנית חנה הנקין היא דמות נוספת המשתתפת בעשייה הפמיניסטית העכשווית בארץ, אף כי סביר להניח שתסתייג מהמונח "פמיניזם". את הרבנית חנה הנקין פגשתי בביתה שבקריית-משה בירושלים. היא עומדת בראש מדרשת 'נשמת' – מדרשה גבוהה ללימודי תורה לנשים. נוסף על כך, הנקין היא גם רעיה ואם לשישה ילדים. היא למדה גמרא בעצמה, תחילה במסגרות שונות ולאחר מכן לבד, שכן זו היתה הדרך היחידה לעשות זאת בתקופתה.

הבית של חנה הנקין מרוהט בפשטות ובצניעות, ועל המדפים בו ספרי קודש רבים. ספרים שיש להניח שהם לא רק נחלת בעלה, הרב הנקין, אלא מייצגים גם את עולמה של חנה עצמה. חנה, לבושה גם היא בחצאית ארוכה וחובשת כובע שמכסה את ראשה לחלוטין, מדברת בנחת רוח, באטיות – זהירה, מחושבת, שוקלת כל מילה. מדי פעם במהלך הראיון היא מבקשת ממני למחוק משפט זה או אחר ומנסחת אותו בצורה יותר רכה. מדרשת 'נשמת', שהנקין עומדת בראשה, כוללת תוכנית להכשרת יועצות הלכה שמתקיימת במסגרתה. כאמור, התוכנית מכשירה נשים לשמש כתובת לשאלות הלכה בענייני נידה ובריאות האישה. כאשר הנקין מדברת על העשייה של המדרשה, עולה על פניה חיוך רחב ולא סר מהם במשך הראיון כולו. הנקין מבטאת קול אחר, אולי פחות ביקורתי ונוקב. בניגוד לאחרים, היא אינה מבקשת להדגיש את הצדדים הקשים, לתפישתה, בחברה האורתודוקסית, אלא דווקא את השינוי המתרחש בה. "אי-אפשר להתייחס ל'חברה אורתודוקסית', כאילו יש ישות מונוליתית בעלת דעה מסוימת. באופן כללי, עם החברה הציונית-תורנית שאני משתייכת אליה, אין לי בעיות; להפך. אני עוסקת בפתיחת שערי הלימוד התורני לבנות ולנשים, 'כולל' ברמה הגבוהה ביותר. לדוגמה, ב'נשמת' הכשרנו נשים, לראשונה בתולדות ישראל, לענות על פניות של נשים בנושאים הלכתיים. זכינו לתמיכה רחבת ממדים גם מצד הציבור, ובפרט מצד הרבנות הציונית. עם זאת, יש בעיה קשה של משאבים, והלימוד הנשי-התורני עדיין לא זכה לתמיכה הכספית הראויה. בפרט, יש חוסר מודעות לחשיבות שבתמיכה ארוכת שנים בלימוד תורני נשי".

עת לפרוץ

מהי, אם כן, מהותה של אותה מהפכה? האם ניתן להצביע רק על פריצת הדרך של הנשים לעולם הגמרא כמרכיב המהותי שלה, או שמא השינוי הוא יותר מרחיק לכת: הנשים המתחילות להשתמש בידע שלהן כדי לצאת ולהשפיע על העולם הדתי?

הרב ריסקין משקף את השינוי שמדובר בו: "אני חושב שדברים כמו תלמוד-תורה לנשים, ישיבת הסדר לנשים וטוענות בבתי-דין הם תופעות שמורגשות עתה בכל החברה". הנקין מדגישה אף היא את המהפכה הלימודית שהיא שותפה לו: "השינוי הוא שהלימוד הנשי נשתרש בחברתנו עד כדי כך, שאיש היום אינו יכול לדמיין את העדרו. יתר על כן, בכל מקום שאני הולכת אליו – ואני מסתובבת הרבה בארץ ובעולם – הנשים אומרות, שאינן יכולות לדמיין לעצמן מצב שלא תהיה להן גישה ליועצות ההלכה שאנחנו מכשירים, אשר עומדות בקשר איתן דרך הקו הפתוח ודרך אתר האינטרנט. וזוהי מהפכה. זוהי בשורה. פתאום אנחנו מצמיחים נשים מלומדות, כמו שאף פעם לא עשינו".

פיוטרקובסקי ממשיכה בקו הזה, אך פוסעת הלאה. היא מדגישה את השפעתן של הנשים היום לא רק בתחום הלימוד, אלא אף בשיח ההלכתי ובפסיקה ההלכתית: "נשים משמשות בעמדות מפתח כיועצות הלכה ומשתתפות בפורומים שדנים בהם בסוגיות הלכתיות. למשל, הוזמנתי לשיחה עם כמה רבנים על עניינים הנמצאים במחלוקת, הוזמנתי כאישה המצויה בשיח ובקודים ההלכתיים. זה מאוד חשוב, שנשים מתחילות להיכנס לשיח הזה. רבנים התחילו להעריך נשים הבקיאות בתחומן. יחד עם זאת, יש להתגבר על מחסומים הקשורים לחוסר הפתיחות של העולם הגברי, וזה קשה, אבל אני חושבת שאנחנו בדרך".

מה שעולה מבין השורות של דברי המרואיינים הוא הזהירות: זהירות הן ביחס לדברי הביקורת שלהם והן ביחס להגדרת המהפכה עצמה, או ה"תהליך הטבעי", כפי שפיוטרקובסקי תגדיר אותה. הזהירות מתבטאת בדיוקי הניסוח: תולדה של פחד לא להיות מובן כראוי. גם הביקורת וגם השינוי מוצגים בצורה מאופקת. הביקורת שנאמרת לעולם יש לה גבולות ברורים, מודעוּת להשלכות ולתגובות אפשריות. גם המהפכה עצמה עדיין מוגדרת כמתמקדת בעיקר בלימוד התורני, וניתן להתווכח על כך. אולי דרך דיבור זו מקורה בניסיון להצניע את השינוי: כדי לא להרגיז יותר מדי, כדי לא לערער את הקיים…

עת לשמור

מהלך נוסף, הנתון במחלוקת ומסעיר את הרוחות בעולם האורתודוקסי המודרני, הוא המניין 'שירה חדשה' שהקימה ד"ר טובה הרטמן בשנת 2002. מניין זה, המתקיים בשכונת בקעה בירושלים, הנו מניין אורתודוקסי הכולל גברים ונשים. הנשים בו עולות לתורה ומשמשות כחזניות באותם חלקים מהתפילה שאין בהם חיוב למניין, אך עם זאת, ישנה הקפדה על הפרדה בין גברים לנשים עלי-ידי מחיצה המצויה באמצע החדר.

ניכר שהמניין 'שירה חדשה', או לפחות הדברים שהוא מייצג, היה לעניין חד ונוקב, המשמש למרואיינים שלי כאמת-מידה לבדיקת עצמם וגבולותיהם. מניין זה מייצג באופן סמלי את קצה הרצף, את המתיחה החזקה ביותר שניתן לעשות ביחס לפולחן נשי במסגרת ההלכה, ויש שיחלקו על עצם ההלכתיוּת שלו. נראה שההזדהות עם המניין וההשתתפות בו מצביעה לא רק על תפישה מסוימת של ההלכה, אלא גם, ובעיקר, על מיקום חברתי מוגדר בחברה הדתית.

בהקשר זה הרב ריסקין, פיוטרקובסקי והנקין מתייחסים למתח שבין הרצון לשינוי לבין הרצון לשמור על גבולות, ומדברים על חשיבותם של הגבולות ההלכתיים.

כך, למשל, הרב ריסקין אינו דוגל בשוויון מוחלט ומלא. נראה שיש תהליכים המתרחשים בחברה הדתית המודרנית, שהוא אינו רווה מהם נחת. הוא מבטא את הסתייגותו מהמניין 'שירה חדשה': "יש הבחנה מאוד ברורה בהלכה בין תפילה בציבור וקריאת התורה בציבור – שזוהי אחריות שניתנה לציבור הגברים – לבין תפילה אישית ותלמוד-תורה אישי, שזה מוכרח להיות פתוח גם לגברים וגם לנשים. נראה לי בלתי אפשרי, מבחינה הלכתית, שאישה תוציא גברים בקריאת התורה ובעלייה לתורה. לעומת זאת, אני מקבל את האפשרות שנשים יוכלו ליצור תפילה מיוחדת לנשים בלבד, הכוללת קריאת תורה נפרדת. אני חושב שזו אופציה, ויש כל מיני דברים שאפשר לעשות בתוך המסגרת ההלכתית הזו".

פיוטרקובסקי מדגישה אף היא את הצורך בשינוי מתוך גבולות ההלכה: "כשזה נוגע ל'שירה חדשה', אני תמיד מסתבכת. אני צריכה להגיד בגילוי לב, שאלי המניין הזה לא כל-כך מדבר. טוב לי בבית-הכנסת שלי, אבל אני מאוד מכבדת נשים המרגישות שהן רוצות להרגיש משהו אחר בבית-הכנסת. לכן הגישה שלי היא: כל עוד הדבר הוא הלכתי, אלך איתו עד הסוף ואני לא מוכנה לפחד לא מה'מדרון החלקלק' ולא מה'מה יגידו' ולא מה'תיזהרו, לאן זה עוד יוביל…'. זה יוביל ליותר עבודת השם, אולי. אם זה הלכתי שאישה תגיד גם היא קבלת שבת בערב שבת, אז קדימה, אפשר ללכת על זה. אבל למשל, כרגע – אני לא אומרת שזה לא ישתנה – אבל כרגע, זה לא הלכתי לקרוא בתורה עם ברכות התורה. אז קשה לי ללכת עם זה. אהיה מוכנה לשבור את הראש יחד עם אותן נשים ורבנים, ולראות איך אנחנו מכניסים את הדברים לתוך המבנה ההלכתי. אני מקבלת על עצמי את כל כללי הפסיקה, ומתוך כך אני מנסה לראות אם אפשר להתאים את ההלכה לימינו. אני רוצה שהכול ייעשה מתוך אימוץ אמיתי עמוק של העולם שמייצגת ההלכה, ואני מודה שהעולם הזה הוא עולם של כפיפוּת. לאדם המודרני קשה לקבל תהליך נפשי שיש בו כפיפות מעצם מהותו, אבל בעיניי זהו ערך עמוק. זה טיב המבנה העצום של ההלכה: אתה כפוף, אבל במסגרת כללי התאמה ושידוך בין המציאות המתהווה לבין עולם התורה".

הנקין מרחיקה לכת מעבר לעמדות האלה. הגבול ההלכתי ברור לה והוא מובן מאליו בעיניה, אך יש גבול רחב ומהותי יותר, לדידה: "יש הבדל גדול בין הראייה שלי לראייה חברתית-מיגדרית, שמתמקדת בעיקר בנגזרות החברתיות של המעשים. אבל זה לא מה שמניע אותי, זה לא מעניין אותי. מטרתי היא להגדיל תורה ולהאדירה. עם זאת, אין לי ספק שדרכי יבואו תמורות שסופן גם להגדיל תורה וגם לקדם נשים…

"ביחס להקשר הפולחני הנשי, יש להציב גבולות הלכתיים. יש לי הרבה אהדה לשאיפתן של נשים להתפלל ביחד ולבטא את עצמן, אך בית-הכנסת הוא לא המקום. אפשר להתאים את בית-הכנסת, למשל, אם בונים אותו כך שיהיה ידידותי לנשים, עם המחיצה באמצע. זה דבר חשוב שהתחילו בדורנו לתת עליו את הדעת, ובוודאי תהיה התפתחות והתקדמות בתחום הזה. אבל התפילה עצמה צריכה להיות לפי ההלכה. בדברים הטקסיים ההלכה מפרידה ושמה מרחק מסוים בין גבר לאישה, והשאלה המתבקשת היא אם הגדר הזאת היא טובה או רעה. אני חושבת שהגדר טובה, כי בסופו של דבר המרחק הזה הוא חלק מהותי מההלכה. זאת, לדעתי, שאלת השאלות: האם אנו רוצים ליצור חברה שוויונית שהאישה תוכל לבטא בה את עצמה לפי הדוגמה המערבית, או שמא אנחנו אומרים לעצמנו שיש מחיצות שהן טובות, שמחזקות את המשפחה ומגינות בפני פריצות-יתר. האתוס של החברה המערבית, שמדגיש את המימוש העצמי, הוא טוב עד לגבול מסוים. כשהוא עובר את הגבול הזה אז הוא מתנגש עם ערכי המשפחה, עם ערכי הנתינה ועם התפקיד המסורתי והמתמשך של האישה. האתגר שלנו הוא ליצור לאישה אופציות חדשות, בלי להרוס את הטוב הקיים".

הבהרת הגבולות היא מעשה לא פחות חשוב מהצגתה של פריצת הדרך, לדידה של הנקין, שכן במהלך השנים שבהן התרחשו השינויים הרבים נשמעו שוב ושוב טענות של רבנים, גברים ונשים, שהתרת הגדרים כרוכה בסכנה. הושמעו, ועדיין מוסיפים להישמע, ביטויים כמו "מדרון חלקלק", "פריצת גבולות" או "כל זה יוביל לרפורמיוּת". ניתן להבחין בין שני קולות מרכזיים העולים מתוך הדברים, שהם בגדר המיקרו המעיד על המאקרו: מצד אחד, האמירה שהגבול הוא גבול הלכתי ושיקולים כמו "מה יגידו" אינם רלבנטיים; מצד שני, האמירה שהגבול הוא לא רק הלכתי אלא גם חברתי וקשור לתפישות ביחס לערכי החברה היהודית, הנוגדים כביכול את ערכי החברה המערבית. שתי האמירות הללו מתקיימות זו לצד זו מתוך מתח הדדי, ומשפיעות על השיח בנוגע לסוגיית המהפכה הפמיניסטית בחברה הדתית.

אמנם נאמר, ש"מיום שחרב בית-המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים" (בבלי, בבא בתרא י"ב, ע"א), ובכל זאת אני מתעקשת לשאול את המרואיינים שלי לאן כל זה מוביל.

הרב ריסקין: "מוכרחים לבדוק כיצד שומרי המסורת מגיבים על התהליכים האלו. הפוסקים צריכים להיות עם היד על הדופק, הן להיתר והן לאיסור. נראה לי שתפילה נפרדת לנשים, עם קריאת התורה, לא כל-כך תפסה תאוצה אצל הנשים עצמן. לעומת זאת, אישה המחזיקה ספר תורה בשמחת תורה או בשבת בעזרת נשים, וחגיגת טקסי זבד הבת היו למנהגים רווחים. במילים אחרות, השינוי צריך לבטא השפעת גומלין בין השמירה על גבולות ההלכה לבין הצורך והקבלה של הציבור. יחד עם זאת, אף על פי שהשינויים לא צריכים להיות מקובלים בעיני כולם, יש לתת להם מקום כל עוד הם במסגרת ההלכתית".

פיוטרקובקי, לעומתו, מדגישה את הדרך שבה ישפיע השינוי על חיי הנשים:"דבר ראשון, נשים למדניות זה דבר עצום, כי זה יעשיר את האישה עצמה, ייצור עולם רוחני עמוק למשפחה עצמה וישפיע על כל החברה. ידע זה כוח, ומזה חששו כל השנים. אני חושבת שבתבונתן, הנשים מנווטות את זה לדברים מאוד חיובים".

הנקין מהססת לנבא, מזכירה לי למי ניתנה הנבואה ומסתייגת מאמירה נחרצת בכל הנוגע לעתיד. לאחר הפצרה מתמשכת, היא מתרצה: "אני חושבת שאנחנו נראה יותר ויותר נשים שמעורות ביצירה ובמנהיגות רוחנית. דהיינו, יותר נשים כותבות, יותר נשים מתעמקות בסוגיות הקלאסיות ומעלות רעיונות. ונשים גם יתחילו להתקבל לשיח ההלכתי, הנמשך מדור לדור".

בשורה תורנית מהעולם הנשי

כשאני שואלת את מלכה פיוטרקובסקי באיזה עולם דתי היא היתה רוצה שהבנות והבנים שלך יחיו, היא עונה: "הייתי רוצה שבעולמן של בנותי תהיה הלימה בין העולם המוסרי-הערכי שלהן לבין העולם ההלכתי. הפתרונות כבר מצויים בהלכה, זה רק בני-האדם שמעכבים בעדם. הייתי רוצה שהבנות שלי ירגישו שהן ניגשות לבית-כנסת וטוב להן שם, ושזה יהיה טבעי וברור. בעלי סבור – ואני שמחה להסכים איתו – שהבשורה תבוא מהעולם הנשי. כבר לפני עשרים שנה הוא טען, שרק מתוך הלימוד הנשי ילמדו אולי איך ללמוד גמרא בישיבות, ופחות ישנאו את הגמרא. מעבר לזה הוא חושב, שהלימוד הנשי יצמיח תובנות נוספות שהיו קיימות לפני כן, אך לא היו עמוקות דיין. באופן כללי, השאיפה שלי שיהיו הרבה יותר כנות ואמיתיות בציבור שלנו, שנלך לאור ערכים אמיתיים ולא נתעסק בפוזה או ב'מה יגידו'. שנחיה באופן אמיתי, בהתאם לפסוק 'הִגִּיד לךָ אדם מה טוב וּמה ה' דורש ממךָ כי אם עֲשׂוֹת משפט ואהֲבַת חסד והצנֵעַ לֶכֶת עם אלוהיך' (מיכה ו', ח')".

"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קוהלת ג', א'). אכן, התהליך המהפכני יכול היה להתרחש בחברה הדתית רק כאשר נוצרה הבשלוּת לכך. תהליך זה נמשך כבר למעלה מעשרים שנה, ולא ניתן לעוצרו או למנוע את המשכו. יש שרואים בו עדיין הידרדרות מוסרית, אובדן דרך וגבול, מרידה במהות התפישה המסורתית, כפירה ממש. אחרים רואים בו תיקון עולם, שסופו להוביל לחיים יותר מוסריים ויותר ראויים. שלושת הקולות שהובאו כאן דיברו על הצורך בהמשך השינוי לא מתוך תחושה של מרד, אלא מתוך כפיפות למערכת. השאלה המרכזית היא, אם חברה זו תוכל להמשיך להכיל את המהפך הפמיניסטי שמתרחש בקרבה או שתתפצל בין מי שתומכים בו לבין מי שיראים ממנו.

עירית קורן היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה