דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2007 | מהדורה 41

האם אנו חוזים באביב של פראג

עשרות שנים השקיעה המנהיגות החרדית בהקמת "טריטוריות קדושות" (או "גטאות מרצון"), שבהם מגן המיעוט החרדי על אורח חייו האנטי-מערבי באמצעות התבדלות חברתית-תרבותית מהרוב החילוני. והנה, דווקא כשנדמה היה כי החרדיות הצליחה לעצור כמעט באופן מוחלט את בריחת בניה ולעבור ממגנה למתקפה, הגיע התוצר הטכנולוגי המערבי החדש הזה וערער מן היסוד את חומות ההתבדלות. אהרון רוז, משתתף מכור לשיחה הפנים-חרדית החופשית ברשת, קובע כי מרבית משתתפיה פסימיים באשר לסיכויי הישרדותה. אבל, יש גם משתתפים אופטימיים

פריחת הפורומים החרדיים באינטרנט מעוררת בהכרח את שאלת השאלות: החרדים והאינטרנט לאן?

בעידן שבו אנתרופולוגים שלא קראו ולא שנו מימיהם דף גמרא, ואינם יודעים באיזה צד רש"י ובאיזה צד תוספות ולו בגלל העובדה הפשוטה שאין הם יודעים לקרוא כתב רש"י, מתירים לעצמם להפריח תחזיות בעניין – בעידן הזה, יורשה מן הסתם גם לכותב שורות אלה לדחוק את עצמו בין בעלי הנבואות. לזכותם של האנתרופולוגים יֵאמר כי מסרו את נפשם על הבנת כתבי מישל פוקו ופייר בורדיה. אך לכותב השורות תעמוד הזכות הצנועה, שעד אמצע שנות העשרים לחייו הוא גדל בחסידות בעלזא, וגם לאחר שמפני חטאיו גלה מביתו וגורש מישיבתו עוד נותרו בו שרידים חרדיים וגעגועים סנטימנטליים. סנטימנטליות המוצאת את ביטויה, בין השאר, בהתמכרות פתולוגית לפורומים החרדיים ברשת, עם סטייה מיוחדת לקנאיים שבהם. (בזבוז בל יכופר, בהתחשב בכך שכותב השורות היה אמור להקדיש את הזמן הזה לקריאה בכתבי דרידה ולאקאן, שבלעדיהם כידוע אי-אפשר למצוא שידוך הגון במדעי הרוח, או חמור מכך – מלגת לימודים ראויה לשמה, שתמנע ממנו את הצורך להתפרנס מכתיבת מאמרים ל"ארץ אחרת").

בנקודה אחת לפחות אין מחלוקת בין האנתרופולוגים לבין החרדים מושאי חקירתם: האינטרנט מציב בפני החרדים אתגר שכמותו לא ידעו זה זמן רב. עשרות שנים השקיעה המנהיגות החרדית בהקמת "טריטוריות קדושות" (או "גטאות מרצון"), שבהם מגן המיעוט החרדי על אורח חייו האנטי-מערבי באמצעות התבדלות חברתית-תרבותית מהרוב החילוני. והנה, דווקא כשנדמה היה כי החרדיות הצליחה לעצור כמעט באופן מוחלט את בריחת בניה ולעבור ממגנה למתקפה, הגיע התוצר הטכנולוגי המערבי החדש הזה וערער מן היסוד את חומות ההתבדלות. עשרות שנים של חרמות ואיסורים על התקשורת החילונית נעשו לפתע בלתי-רלוונטיים לאור האפשרות להשיג בקליק אחד עולמות אסורים ונחשקים.

מרוב אתגרים קשה לדעת מי מהם חמוּר יותר: ההיחשפות לתרבות "הגבוהה", המצויה באתרי מידע ובספריות וירטואליות, או לתרבות "הנמוכה" של ספורט ומוזיקה פופולרית וסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה ושאר מרעין בישין? ואולי חמור יותר הוא מצבן של חומות ההתבדלות, הנמוגות נוכח התפתחות רשתות חברתיות דוגמת קפה-דה-מרקר, שבהן חילונים וחרדים צעירים ומלאי סקרנות יוצרים קשרים חברתיים הרחק מעינם הבוחנת של הממונים על החומות? וכל זה בלי להזכיר את אתרי המין, המציפים את העולם הווירטואלי,
ומהווים בעיה לא-קלה לילדים הגדלים בחינוך החילוני הפתוח ומודע מינית, אל אחת כמה וכמה לבוגרי החינוך החרדי הסגור.

תופעת הפורומים החרדיים הווירטואליים מגלה כי האיום האמיתי איננו נעוץ בזרותו לכאורה של האינטרנט להוויה החרדית, אלא דווקא בקרבה המהותית בין השניים: ההתאמה בין הקהילות הווירטואליות לבין צרכיה התקשורתיים של הקהילה החרדית הבינלאומית וצימאונה הנדיר לוויכוחים אינסופיים. ברם, כמידת המשיכה ההדדית כן מידת הסכנה. החברה החרדית היא חברה היררכית, המגבילה את חופש הדיבור בשם עיקרון הכבוד והמחויבות למנהיגות הרבנית.

הסוציולוג פיטר ברגר הבחין בין חברת "אונר" מסורתית לבין חברת "דיגנטי" מודרנית. ואורית קמיר תרגמה "אונר" ל"הדרת כבוד" לעומת דיגנטי שהוא "כבוד סגולי".
בחברת "הדרת כבוד" שואב הפרט את זהותו מתוך זכויותיו וחובותיו הנגזרים ממעמדו וממקצועו בהיררכיה החברתית, ואילו בחברת "כבוד סגולי" מעצב האינדיבידואל את זהותו בכוחות עצמו.

בחסות הבלוגים והניקים האנונימיים נוצרת קהילה ממוססת זהויות ומעמדות, שבה לכל אחד יש הזכות שנשמרה בעבר לפרשנים ולמומחים. אם כן, הסרת המסכות מעל הסודות הפנים-חרדיים, שאיפשרו עד עתה את הסמכות הרבנית, יחד עם צורת הדיון הווירטואלי חסר ההיררכיות, מערערים את החברה החרדית יותר מכל חשיפה לתכנים מודרניים חיצוניים

החרדיות היא חברת "הדרת כבוד" חמורה. העיתונים החרדיים כפופים משמעתית לוועדות של רבנים המפקחים על הכתוב. דעות אינן נשפטות לפי הגיונן או כוח השכנוע שלהן, אלא לפי הסמכות והמעמד של אומרן. לעומת זאת, הדיונים הווירטואליים מבטאים את שיא ההתפתחות של חברת "כבוד סגולי". בחסות הבלוגים והניקים האנונימיים נוצרת קהילה ממוססת זהויות ומעמדות, שבה לכל אחד יש הזכות שנשמרה בעבר לפרשנים ולמומחים. אם כן, הסרת המסכות מעל הסודות הפנים-חרדיים, שאיפשרו עד עתה את הסמכות הרבנית, יחד עם צורת הדיון הווירטואלי חסר ההיררכיות, מערערים את החברה החרדית יותר מכל חשיפה לתכנים מודרניים חיצוניים.

הגערערס נגד האינטרנט

מבט חטוף על ההתנגדות הרבנית לאינטרנט מגלה כי היא אכן מונעת בעיקרה מתוך המודעות לסכנת הפורומים החרדיים. בראש המלחמה באינטרנט עומד היום מנהיג החסידות הגדולה בישראל, האדמו"ר מגור. גור זוכה ל"הדרת כבוד" ברחוב החרדי בהיותה ידועה כחסידות ריכוזית, קנאית לכבוד מנהיגיה, ולכן שומר נפשו ירחק מלהתעסק עם חסידיה. גם קנאי ירושלים ונטורי קרתא, המפורסמים בכך שאין להם אלוקים, נזהרים מלהתעסק עם הגערערס (חסידי האדמו"ר מגור) מחשש פיקוח נפש שגם ידידם אחמדינג'אד יחד עם פצצת הגרעין שלו לא יצליח להושיעם.

הגערערס, שהתרגלו במשך עשרות שנים לדכא ביד חזקה ובזרוע נטויה כל ביקורת פנים-חרדית שהופנתה כלפיהם, לא הצליחו להבין את האתגר הווירטואלי ונכנסו בו ראש בקיר. אשכול (דיון) ארוך ומעמיק, שעסק בהגותה ובתולדותיה של החסידות בפורום "עצור כאן חושבים", נפל קורבן להאקרים ולאיומים משפטיים על המנהלים החילונים של אתר "הייד-פארק", שלא הבינו מה להם ולצרה הזאת. מאוחר יותר נטפלו הגערערס לפורום הסגור "בחצרות חסידים". מהמחזות המשעשעים בפורום היה לראות את המנהלים מחפשים בבוקר את האשכול על גור שעוד אתמול בלילה עמד על תילו. כך גם כותבי הפורום, שבמשך הלילה חלמו על איזו תגובה מחכימה שיכניסו לאשכול, קמו בבוקר וחיפשו עד בוש את האשכול. התברר כי הגערערס איימו על מנהלי "הייד פארק" בתביעות משפטיות, והללו מפוחדים וללא מושג ירוק על הרקע החרדי הפנימי הורידו את האשכול בלי ליידע את מנהלי הפורום.

לאחר האיומים באו התביעות. בתגובה לאשכול שהופיע בשנת 2004 בפורום "בחצרות חסידים" ועסק בסכסוכים הפנימיים בתוך החסידות, פנה חסיד גור לבית המשפט ותבע לחשוף את שם הניק (הפסבדונים של הכותב) שהשמיץ אותו. ראשי החסידות עמדו מאחורי התביעה, ואף גייסו את משרדו של עורך-הדין הידוע ד"ר יעקב ויינרוט. בית-המשפט העניק לתביעה את השם "ישראל אקרמן נגד פלוני אלמוני", והיא נידונה בהרחבה בעיתונות בשל התקדים המשפטי שלה.

הגערערס (חסידי האדמו"ר מגור) שהתרגלו במשך עשרות שנים לדכא ביד חזקה ובזרוע נטויה כל ביקורת פנים-חרדית שהופנתה כלפיהם, לא הצליחו להבין את האתגר הווירטואלי ונכנסו בו ראש בקיר. אשכול (דיון) ארוך ומעמיק, שעסק בהגותה ובתולדותיה של החסידות בפורום "עצור כאן חושבים", נפל קורבן להאקרים ולאיומים משפטיים על המנהלים החילונים של אתר "הייד פארק", שלא הבינו מה להם ולצרה הזאת

המלחמה של האדמו"ר באינטרנט נידונה כמובן בהרחבה בפורומים החרדיים, ואף הועלתה ההשערה שהיא נובעת מחשש מפני פורום סודי, סגור ופנימי, של חסידי גור. העיתונאי יאיר אטינגר הצליח להציץ פנימה (השד יודע איך, כותב שורות אלה לא הצליח בכך למרות מאמציו), וכתב ב"הארץ" כי המשתתפים בפורום "חדר שקט" דנים בביקורתיות בנושאים האינטימיים ביותר. הכתבה של אטינגר חוללה שערוריה גדולה בפורום, והוא כמעט נסגר עקב החשדות ההדדיים בין החברים באשר למקור הדליפה.
האירוניה היא כי המנטליות הריכוזית של הגערערס עמדה בעוכריהם בהפנמת חוקי העולם הווירטואלי החדש. כך, בעוד האלימות הפיזית המסורתית שלהם הביאה איתה כבוד רב בעולם החרדי, כי היא הופעלה לעיתים רחוקות, הרי רגישותם היתרה לדיונים עליהם בתוככי אשדות המילים הווירטואליות עשתה אותם ללעג ולקלס.

התמודדות עם ביזור הכוח או האינטרנט, החרדים ומישל פוקו

הרנסנס החרדי הווירטואלי מעורר את השאלה, האם כותבי הפורומים מודעים לתהליך שהם משתתפים בו ואיך הם רואים את התהליך הזה. בשיחות ובהתכתבויות שקיימתי עם גדולי כותבי הפורומים הסתמנה חלוקה גסה בין הרוב הפסימי לבין המיעוט האופטימי.

הפסימים רואים בדיונים הביקורתיים חלון הזדמנויות החי על זמן שאול – עד שהרבנים יארגנו אינטרנט כשר שלא יאפשר גישה לפורומים. הדרך החרדית המסורתית במאבק במודרניות נהגה תמיד בשיטה של "מוטב שיהיו מזידין ואל יהיו שוגגין". היינו, הרבנים שומרים על רף הדרישות הגבוה, אבל מתעלמים מסטיות מסוימות של ההמון מהדרישות האלה; ובינתיים, המון העם נאנק מהמתח בין הדרישות הבלתי-ריאליות לבין חייו. כך אוסרים הרבנים על ערבי שירה (קונצרטים של זמרים), למרות שהם יודעים שקהל מרעיתם נוהר אליהם. כל עוד לא מדובר באליטות התורניות, וכל עוד הסוטים מודים בחטאם ואינם מערערים על סמכות הרבנים, אין בכך איום על עיקרי החרדיות. לכן מעדיפים הרבנים כיום שהחרדים יגלשו באינטרנט מתוך נקיפות מצפון מאשר שייפרצו הגדרות ויוכשר האינטרנט בפומבי.

אך עם הזמן מתברר כי האינטרנט איננו אמצעי בידור גרידא, בדומה לטלוויזיה שנגדה ניהלו הרבנים קרב שהוכתר בהצלחה מסחררת, אלא הכרח כלכלי. לכן, על-פי תחזיות הפסימים יוכשר האינטרנט על-ידי הרבנים והוא ילוּוה באמצעי פיקוח, כמו מספרים מזהים, שבאמצעותם יצליחו הרבנים לכפות אותו על קהל מרעיתם. אחד הכותבים אף התבטא באוזני, כי החברה החרדית חווה עתה אביב של פראג וירטואלי לפני בוא הטנקים הסובייטיים, שיטאטאו וירמסו את הפורומים בשרשרותיהם.

לעומתם מאמינים האופטימים כי מדובר בתהליך בלתי-הפיך. לדעתם, החרדים כבר התאהבו בוויכוחים הפתוחים. הם סבורים כי הדיונים הביקורתיים יגרמו להתעוררות של החרדיות מקיפאונה השמרני, ויאלצו אותה להסתגל לתחרות הרעיונית בעולם החופשי. האופטימים שואבים את תקוותיהם מתוך תמונת המצב הנוכחית, שבה הפורומים החרדיים עולים באינטנסיביות של ההודעות והציפיות שלהם על יריביהם – הפורומים השונים ליוצאים בשאלה ואתרי חופש ודעת אמת למיניהם. טענתם היא, כי כיום לחרדי צעיר הנחשף לאינטרנט אין סיבה לשוטט בפורומים חילוניים בזמן שתחת ידו קיימים פורומים חרדיים משגשגים בכל קנה מידה כמותי ואיכותי.

כותב השורות נוטה להאמין כי קיימים בחרדים כוחות פנימיים לא מבוטלים, שעשויים לבוא לידי ביטוי בתחרות בעולם הווירטואלי החופשי. מתח ערכי, תחושת המשכיות היסטורית, קהילתיות תומכת, כל אלה הם יתרונות שיריבי החרדים (ולעיתים החרדים עצמם) נוטים לשכוח בעת שהם מדגישים את מוסדות דיכוי הפרט החיצוניים של החברה החרדית

כך או כך, דומה כי גורלו של אתגר החרדים והאינטרנט תלוי בשאלה הבאה: האם יצליחו החרדים לנטוש בזמן את מוסדות הפיקוח הריכוזיים שלהם ולהסתגל לתחרות רעיונית חופשית בעולם הווירטואלי, או שיאחזו בשיניהם בעולם הישן בלי להבין שעבר זמנו ופג תוקפו? שאלת אפשרות הטרנספורמציה גוררת איתה את שאלת היסוד ביחס לחרדיות: האם הצלחתה האדירה במחצית השנייה של המאה ה-20 היא תוצר ותוצאה של חברה המסתגרת ומסוגרת בגטאות-מרצון ומפעילה מוסדות דיכוי-פרט מתוחכמים, או שמא טומנת היא בחובה ערכים וכוחות פנימיים המאפשרים לה להציע אלטרנטיבה של ממש לתרבות המערבית השלטת? ובמילים אחרות: אם ניטול מהחרדיות את מוסדות השידוכים בגיל צעיר, את המגבלות הכלכליות ואת הסלקציה בקבלה למוסדות חינוך – האם ייוותר משהו ערכי פנימי המסוגל להחזיק אותה בחיים?
אילו היו הדברים תלויים בכותב השורות האלה, הוא לא היה תוחב את ראשו למיטה החולה של "תחזיות ותצפיות", אך חזקה עליו מצוות עורכות "ארץ אחרת" לשלוח ידיו במקצוע מפוקפק זה. דא עקא, שכהקדמה לתחזיותיו נצרך כותב השורות לגילוי נאות בדבר הביקורות של עמיתיו על אמינותו. מבקרי כותב השורות טוענים נגדו, כי געגועיו לגפילטע פיש של אמו ולטשולנט הבעלזאי מעבירים אותו על השכלתו האקדמית. אחרים אף מאשימים אותו בתשוקה בלתי-נשלטת להתבלט בכל מחיר. אותה תאווה, שעקרה אותו ממולדתו ומבית אביו, היא שמובילה אותו כיום להתייחד בתור יוצא בשאלה המגן על החברה שנטש וללכלך על החברה החדשה שלו – החילונים.

כך או כך, כותב השורות נוטה להאמין כי קיימים בחרדים כוחות פנימיים לא מבוטלים, שעשויים לבוא לידי ביטוי בתחרות בעולם הווירטואלי החופשי. מתח ערכי, תחושת המשכיות היסטורית, קהילתיות תומכת, כל אלה הם יתרונות שיריבי החרדים (ולעתים החרדים עצמם) נוטים לשכוח בעת שהם מדגישים את מוסדות דיכוי הפרט החיצוניים של החברה החרדית.
בכל הנוגע להתגייסות החברה החרדית נגד אסון האינטרנט אפשר להציע הבחנה בין שני הפלגים המרכיבים את החברה החרדית האשכנזית: החסידים לעומת המתנגדים-ליטאים. אם החינוך החסידי מבוסס על מוסדות כפייה מרוכזים ומפוקחים עד היסוד, מגיל ילדות ועד זקנה, הרי מערכת החינוך הליטאית מאופיינת בביזור מתוחכם של הכוח, כך שהחניכים מפנימים אותו מרצון ולא חווים את הכפייה. הליטאים מפקחים על קהל מרעיתם באמצעות הזיהוי שהם יצרו, גם בעיני יריביהם, בין "להיות ליטאי" לבין המותג היוקרתי "בן תורה". ההון התרבותי הכרוך בזכות לשאת את התואר "בן תורה" דורש סממני זהות מחייבים: כפיפות להיררכיה הרבנית הממונה על חלוקת ההון התרבותי, לבוש מייחד וויתור על מנעמי העולם החילוני כגון חופש דיבור.

ההגבלות החברתיות מועברות לפרטים הליטאים כנגזרת ישירה מתחושת הגאווה העצמית על היותם בעלי ההון התרבותי הנחשק. אין כאן שאלה של אסור לעומת מותר, אלא שאלה של מתאים או לא מתאים למעמד: "בן תורה". מושג המפתח בדיכוי הליטאי המבוזר והלא-מודע למדוכאיו היא מילת הקסם המעבירה צמרמורת של גאווה וחרדה כאחת בקרב כל בוגר ישיבה ליטאית: "ספאסט נישט", ובעברית: לא מתאים. אִמרו לליטאי אומלל שיצא ביום חמסין ישראלי ללא לבושו "ספאסט נישט", ותחזו בו רץ באמוק זהותי לעטות את המגן של לבושו המעמדי.

החסידים והליטאים נבדלים גם במאבקיהם כלפי פנים וכלפי חוץ. החסידים נוקטים שיטות
ריכוזיות, למן חרמות ואיסורים ועד אלימות. לעומת זאת, הליטאים נלחמים ביריביהם באמצעות בעלותם על משאבי ההון התרבותי. כך למשל במאבקם ברב הראשי לשעבר הרב בקשי דורון לפני שבע שנים, בתקופת השמיטה הקודמת. הם לא איימו ולא החרימו, אלא פשוט ציינו את שמו ללא התואר הנחשק "הרב" בעיתונם "יתד נאמן". לרב בקשי דורון היה ברור, בלי שהדברים נאמרו, כי עם הורדת התואר "הרב" נגוזו גם חלומותיו שנכדיו יזכו להתקבל בישיבות הליטאיות הגדולות, הקובעות מיהו "תלמיד חכם" ומי לא. כביכול הפנימו הליטאים את התחרות החופשית הקפיטליסטית, והם קובעים את מחיר משאבי ההון התרבותי שהצרכנים צורכים מרצונם החופשי.
המאבק נגד טלפונים סלולריים בעלי חיבור לאינטרנט ואכיפת השימוש בפלאפונים כשרים היה אקורד הסיום של המאבקים הריכוזיים והאלימים הישנים ומבשר המאבק התחרותי והמבוזר החדש. בראשית ניסו הרבנים את מזלם בשיטות הישנות והטובות: פיקוח באמצעות מספרים שבהם זוהו הפלאפונים הכשרים ואיסור שהוטל על פרסום מודעות בעיתונות החרדית שבהם נמסרו מספרים לא כשרים. לאחר שהטכניקות הישנות נכשלו, פנו הרבנים לנצל את משאבי ההון התרבותי ותחושת הגאווה הזהותית חרדית. כיום נאכף האיסור באמצעות לחץ חברתי מבוזר של "ספאסט נישט". כל מי שחושב את עצמו לבעל ידע תורני ומעמד מסוים עובר למספר הכשר כי האצילות מחייבת. בדיוק באותה מידה שבה החילוני קונה דור שלישי. גם אמצעי הפרסום דומים להפליא: בעזרת סיסמאות כדוגמת "פלאפון מהדרין" ו"קנייה כהלכה". היינו, הכשרות הופכת למותג יוקרתי זהותי נצרך. הון תרבותי הנקבע על-ידי הרבנים ונאכף באמצעות חוסר המודעות של קהל המאמינים ובעזרת אשליית בחירה מסוימת.

האם מנגנוני הפיקוח יצליחו

במובן הזה אפשר לומר, כי מקורו של ההבדל בין הליטאים לחסידים בכך שהליטאים קראו את מישל פוקו ואת פייר בורדיה, ואילו החסידים קראו את תומס הובס ואת ג'ון לוק.
כידוע העביר פוקו את המוקד מהבנת מושג "הכוח" כטכניקות דכאניות המופעלות נגד האינדיבידואל מלמעלה למטה בידי השלטון, אל הבנה חדשה של "הכוח" כרשת מבוזרת, לא-מודעת, המקיפה את החיים ואת השיח שלנו "מלמטה למעלה". לפי פוקו, "הכוח" המסורתי שלט בנתיניו באמצעות חוקים כופים ואיום המוות, ואילו "הכוח" המודרני מופעל בשם זכות המדינה לעצב את חיי האזרחים בכל תחומי החיים. את "חוקי המוות" המסורתיים החליפו במדינה המודרנית "נורמות חיים", המפקחות ומסגלות את הגוף לצורכי החברה.
הכוח מצוי בשיאו דווקא כשאינו מודע למפוקחיו ככזה ונתפש כהכרח טבעי זהותי: "הכוח נסבל רק בתנאים שהוא מסווה חלק נכבד מעצמו. הצלחתו עומדת ביחס ישר ליכולתו להסתיר את מנגנוניו. האם הכוח היה נסבל לו היה ציני לגמרי? מבחינת הכוח, הסוד [היינו, הסתרת מנגנוני הכוח] איננו עניין של שימוש לרעה, אלא הוא חיוני ליכולתו לפעול" (פוקו, "תולדות המיניות", חלק א', הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 60).

לפוקו ולבורדיה משותפת הבנת הכוח כרשת לא-ריכוזית וחסרת מודעות "מלמטה למעלה". אך בורדיה נודע גם בכך שהפנה את כלי הניתוח הסוציולוגיים אל המבקרים – מנגנוני השליטה האקדמיים והממסדים האינטלקטואליים. בורדיה תיאר את אופני השליטה השרירותיים של קובעי הטעם התרבותי, ואת הניצול של ההון התרבותי בידי בעליו כדי לקבוע את חוקי המשחק הפנימיים של כל תחום תרבותי ואמנותי. הוא הדגיש את הכפייה התרבותית הלא-פיזית, וראה בה "אלימות סמלית" המציגה את עצמה כטבעית ובכך טמון עיקר כוחה. את חוקי התרבות ראה בורדיה כאמצעי כוח שרירותיים, שנועדו להפנים את עצמם בתוך חבריהם כדי שלא יחריבו את "חוקי המשחק" הפנימיים. הידע הוא תחליף מודרני לטקסי המעבר הפרימיטיביים: "מגזרים שלמים של התרבות ניצלים מכליה הודות למחיר הגבוה שצריך לשלם כדי לרכוש את הידע, שנחוץ אפילו כדי להרוס אותם בצורה הנאותה" (בורדיה, "שאלות בסוציולוגיה", רסלינג 2005, עמ' 115).

לאחר שפרענו את חובנו לריטואל האקדמי, המחייב ציטוטים של פוקו ובורדיה בכל מאמר המכיל יותר מאלפיים מילה, נוכל לשוב ולקבוע כי מנגנוני הפיקוח הליטאיים מגיעים מוכנים לתחרות החופשית בעולם הווירטואלי. "ההון התרבותי" הליטאי איננו שונה ממנגנוני דיכוי מערביים, מתוחכמים ולא-מודעים, שאליהם אנו נזקקים בצריכת מותגים כדי לאשר את זהותנו. אם כן, "תחזיות הקריסה" על החברה החרדית (עוד ריטואל של מחקר החרדים האקדמי) בעקבות מפגשה עם האינטרנט הן מוקדמות מדי. אבל מצד שני, אין מניעה שנצטרף לאופטימיים שבמשתתפי הפורומים החרדיים בתקווה שהתחרות החופשית בעולם הווירטואלי תפרה את החרדיות ואת החברה הישראלית כאחת. אחרי הכל, שני הצדדים יֵצאו נשכרים מעימות השקפת עולמם עם יריביהם המרים.

אהרון רוז הוא בוגר ישיבת בעלזא וסטודנט לתואר שני בחוג למחשבת ישראל באונ' העברית בירושלים

אהרן רוז, בוגר ישיבת בעלז, הוא סטודנט לתואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה