דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

איור: נעמה בנזימן

האל הטוב והאל הרע

האם יש הבדל עמוק ומהותי בין דימוי האל שאליו מתפללים יוצאי קהילות אשכנז לבין דימוי האל שאליו מתפללים בני קהילות ספרד? האם בתפילות של ראש השנה נמצא מפתח לשסע שבין מסורתיים לחילונים?

שאלת הדימוי הדתי של האל והאופן שבו הוא נחווה בפולחן יש לה השפעות והשלכות מרחיקות לכת גם בעבור אלה שאינם רואים עצמם כדתיים. ממקס ובר, גדול הסוציולוגים של המודרניות, למדנו שכל חברה, ואפילו היא מחולנת ורציונלית, יש בתשתיתה תפישות דתיות. אם כך, גם החילון והמאבק על החילון מעוצבים על-פי האופי הדתי שקדם לצמיחתם.

מן המפורסמות הוא כי ניתן להבחין לכאורה לפחות בשני דפוסי חילון: זה המערבי וזה המתקרא המזרחי. הקושי להצמיד את תו החילון לאוכלוסייה המזרחית הוליד את הביטוי "מסורתי". מסורתיים ממוקמים על קו רצף המכיל יהודים בין הקוטב המצמצם בשמירת מצוות לבין הקוטב המרחיב. מרביתם של אלה, כפי שהוכח במחקרם של י. פרס וא. יער שהתפרסם ב-1998 "בין הסכמה למחלוקת" בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה מאמינים באל בורא עולם, מתגלה, נותן תורה ונוקט סנקציות והטבות בעתיד, ובעולם הבא. לעומתם, בקרב אחוז גדול מהאוכלוסייה האשכנזית החילוניות נדמית עקרונית, נעדרת אמונה, והסממנים המסורתיים שלה הולכים ונעלמים. למעשה, הדבר בא לידי ביטוי במישורים שונים. בכל מקום שאני נזקק למניין, ברחוב ובצבא, מרבית גלויי הראש שיצטרפו למניין ויתפללו תפילתם כמצוות אנשים מלומדה יהיו ספרדים. הם יכולים להיות מחללי שבת ופורצי גדר, אבל אלוהים נמצא אצלם כל הזמן בתודעה. מאיפה זה בא להם, הראש הזה?

בעוד תפילת ראש השנה בקהילות האשכנזיות מתכבדת בכבדות וברצינות, הרי אצל אחותה הספרדית זוכה היא לעינוג ולשמחה של יום טוב. הדבר ניכר בניגונים, בלבוש הלבן, בהבעות הפנים, באקלים בית-הכנסת ובסעודות החג. כמובן, בחיתוך גס ובהכללה. זה מה שקורה גם לסליחות של הספרדים הנאמרות בחודש אלול. החזנות, הישיבה "ופניהם איש אל אחיו" במבנה הריבועי הטיפוסי לבית-הכנסת הספרדי, על כוס תה מהביל וניחוח נענע, עשו את הסליחה לאירוע חברותי נסוך אופטימיות

אפשר שהדיכוטומיה החדה שבין דתיים לחילונים, השסע הקונספטואלי המובנה, הנם תוצר של דתיות וחילון שיסודם בתרבות החרֵדה מהאל. אפשר שהתרבות הדתית מצמיחה בצלמה ובתבניתה את החילון, המתפתח כתגובה המתנגדת לה. ואולי זה תלוי, בין השאר, ומתחיל בשאלה איזה ראש השנה יש לך?

אני מכל מקום, שנתנסיתי בזה ובזה, ומה אעשה ששני ראשים לי – כשתיים מפניו של האל – שולח את הרהוריי כמשלוח לראש השנה.

אפשר לשאול אותך: איזה ראש יש לך בראש השנה? והתשובה לא תהא פילוסופית-תיאולוגית, היות שסדרי הפולחן, התפילה והטקס הם המכריעים ביצירתו של הדימוי הדתי ואחראים לטיב יחסי המשיכה והדחייה כלפי האל.

הפיוט "ונתנה תוקף" הוא לאנשים רבים תמצית ראש השנה, שיאו של יום, שיאה של התפילה. הפיוט חובר בתקופת מסעי הצלב ומיוחס לרבי אמנון ממגנצא, שחיברוֹ, על-פי המסורת, בערב ראש השנה לאחר שנקצצו פרקי ידיו ורגליו במצוות ההגמון. מנגינות שונות חוברו ליצירה זו, ואחת מן המפורסמות שבהן היא זו של יאיר רוזנבלום. העיבוד של רוזנבלום הוקדש לחברי קיבוץ בית-השיטה והובילם לחשבון נפש נוקב עם עברם ועם זכרון החללים הרבים, בני הקיבוץ, במלחמת יום-הכיפורים. מי לא מכיר? מי לא יודע?

לא נעים לומר, אבל הספרדים במרבית קהילותיהם בקושי שמעו עליו. במחזורים שלהם הוא מופיע בסוף, באותיות קטנות, די בשוליים. יש שאין אומרים אותו כלל, ויש שנוהגים לאומרו בסוף התפילה או לפני קריאת התורה.

תוכנו של הפיוט, קצבו וניגונו מעוררים חרדה ורגשות חודרות בטן. הוא נאמר במרבית קהילות האשכנזים בהתרגשות, בהתייפחות, בסערה עולה ובנעימת תחנונים: "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך… ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע ומלאכים יחפזון חיל ורעדה יאחזון… וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו… כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש לכל חי ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינם…"

איזה מין ראש השנה הוא זה שאין בו "ונתנה תוקף"?

פיוטים נוספים, כמו "לאל עורך דין" או "האוחז ביד מידת משפט", הנוסכים אף הם אווירה של הוד מאיים, מתח וחרדה, אשר מושרים עם חזרת שליח הציבור המוביל, את התפילה, בנוסחים האשכנזיים, גם הם אינם מופיעים אצל הספרדים. הנוסח הספרדי שמר על המבנה החגיגי שיצרו חז"ל ולא הוסיף אל גוף התפילה פיוטי "דינים, משפטים והאשמות". ההזמנה למשפט המבצבצת פה ושם, מידת הדין, אם ישנה, הרי היא סמויה מן העין. הפיוט היפה "עוקד והנעקד והמזבח", המתאר את סיפור העקדה בדרמטיות ובליריות נוגעת ללב, אשר נאמר על-ידי הספרדים קודם תקיעות השופר, מושר במרבית הקהילות במקצב חיוני וקל. המנגינה מעניקה לטקסט את המשקע החווייתי-הרגשי. גם הפיוט הנורא "אל נורא עלילה", הנאמר בשעת הנעילה ביום-הכיפורים, זכה לטיפול דומה. תחשבו על זה.

דוגמה נוספת: אם נשווה את תפילת "אבינו מלכנו", הנאמרת בשעת פתיחת ארון הקודש לאחר חזרת שליח הציבור, לתפילת "אבינו מלכנו" שיסודה בתלמוד ויש לה כוח מיוחד לעורר רחמי שמים בעיקר בעת מצוקת גשמים, נראה כי מעבר לקווי הדמיון ישנם גם הבדלים בולטים. בנוסח האשכנזי נמצא בקשות כמו: "אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך", ואף בקשת נקמה יש: "אבינו מלכנו נקום את נקמת דם עבדיך השפוך", או "אבינו מלכנו עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך". סבלות יהודי מזרח ומערב אירופה בארצות הנצרות הנם אחד ההסברים לתופעה בכללותה.

אך בעוד התפילה בקהילות האשכנזיות מתכבדת בכבדות וברצינות, הרי אצל אחותה הספרדית זוכה היא לעינוג ולשמחה של יום טוב. הדבר ניכר בניגונים, בלבוש הלבן, בהבעות הפנים, באקלים בית-הכנסת ובסעודות החג. כמובן , בחיתוך גס ובהכללה. זה מה שקורה גם לסליחות של הספרדים הנאמרות בחודש אלול, קודם לראש השנה. החזנות, הישיבה "ופניהם איש אל אחיו" במבנה הריבועי הטיפוסי לבית-הכנסת הספרדי, על כוס תה מהביל וניחוח נענע, עשו את הסליחה לאירוע חברותי נסוך אופטימיות.

יום מאזן האימה

שני פנים טבועים בראש השנה. ציון יום בריאת העולם כיום הולדת כל הנמצאים, והמלָכה מחודשת של האל ואשר היא לו שעה של חסד וסבר פנים, יום של פיוס וחנינה כמשפט המלכים, או יום סיכום התוהה על כדאיות הבריאה. יום ההולדת הוא לפיכך גם היום שלפני המוות, יום מאזן האימה. יום שבו סברוֹ של האל חמור וזעוף ודינו מתוח כלפי יציריו הנזופים והמתחטאים. שני הפנים התראו בערבוביה ובאיזונים שונים במשך הדורות.

אפשר שהדיכוטומיה החדה שבין דתיים לחילונים, השסע הקונספטואלי המובנה, הנם תוצר של דתיות וחילון שיסודם בתרבות החרֵדה מהאל. אפשר שהתרבות הדתית מצמיחה בצלמה ובתבניתה את החילון, המתפתח כתגובה המתנגדת לה. ואולי זה תלוי, בין השאר, ומתחיל בשאלה איזה ראש השנה יש לך?

האמת היא שעל מבוכה זו ישבו גם הקוראים הראשונים של התורה. תרועה זו, שציווה האל באחד לחודש השביעי "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט, א'), מה משמעה? נניח שתוקעים ונניח שהמדובר בשופר. מה בדיוק עושים? מה צריך לחשוב ולהרגיש כשהשופר מרעיש? מתרגמינו הקדמונים, אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, בחרו באופציית הנימה העצובה: "יום יבבה יהיה לכן". להגנתם יש לומר כי סיוע עומד להם מפסוקים אחרים (במדבר י', ט'), הקושרים תרועות עם פולשים זרים ומלחמות. ובכל זאת קיימת אפשרות הפוכה בפסוקים הבאים: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שַׁלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם"(במדבר י', י'). אמנם תקיעה בחצוצרות לשם זיכרון, אבל כאן המצב חגיגי, וידידותי בהרבה.

ציר אופקי

הדילמה נמשכת בימי שיבת ציון. נחמיה, עזרא הכוהן והלוויים פונים אל ההמון הציוני הראשון וקוראים: "…קודש הוא לה' אלוהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כְּשָׁמעָם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו מַשׁמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום…" (נחמיה ח', ט-י). ראש השנה הוא יום קדוש, ולכן לא בנוי כל-כך לרוח נכאה ולהתחשבנות אנכית בין האדם לבין האל. במקום התכרבלות והתחטאות מכווצת יש לפתוח את הלב לשמחה ולעשות למען הציר האופקי שבין אדם לאדם. שמחה היא הרחבה, ואין זו נעשית אלא בחברה. היכולת שלנו לשלב ולהושיט ידיים היא תנאי לקידוש היום ולהתייצבות יחד במעמד ההמלכה. "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" (מתפילת עמידה של ראש השנה).

אבל נטיות דכאוניות קשה לדכא. בייחוד ביום שהוא ראש וסימן לבאות.

מה שהותירה התורה פתוח לקוראים הראשונים לא נסתם עד ימינו אלה, לנו הקוראים האחרונים. האם תרועת השופר היא יבבה,

יללה או קריאת שמחה? גם השופר עצמו אינו יודע, ולכן הוא תוקע בכל החזיתות ולכל המטרות. באחת מהן ודאי יפגע. אך אף על פי ששתי המגמות מתקיימות זו בצד זו במשנה ובתלמוד וחופש הבחירה מסור ועומד, הרי שהמסורת האשכנזית העניקה את הבכורה לאימה ולדין, לאשם ולמשפט, ואילו המסורת המזרחית בחרה להצניע מימד זה בפני הפנים השמחות והשׂוחקות.

הרב עובדיה מעדיף את החצרוץ הטקסי המודיע על בוא הנשיא או המלך: "כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים, שביום זה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו ומלך עליו, וכדרך המלכים שתוקעים לפניהם ביום הכתרתם בשופר ובחצוצרות"

ולא בנקל עולה הדבר. ההתרוצצות הזו עשויה בהחלט לחצות מחנות. סוף-סוף נטיות מסוימות אינן נחלתה הבלעדית של קהילה מסוימת. לחכם הפוסק יש הכוח באמצעות פסיקותיו לעצב את היום בהתאם לראש שהוא מבקש להקנות לבני קהילתו, ולנוכח השפעות שונות המאיימות מחוץ.

כאשר הרב עובדיה יוסף נשאל על היחס הנפשי הראוי שיש לבוא אתו למצעד ההמלכה בראש השנה ענה, בין היתר:

"ולפי זה יש ללמוד גם כן שאין לבכות בראש השנה, ואדרבה ראוי לומר התפילה בנעימה ובשמחה. וכן נהגו בכל תפוצות ישראל שהשליח ציבור מתפלל בראש השנה בניגון ובנעימה מיוחדת לכבוד החג, אלא שהקדיש והקדושה נאמרים בניגון הסליחות והפיוטים של הימים הנוראים, בבחינת אומרם בברכות 'גילו ברעדה': במקום גילה שם תהיה רעדה". באופן דומה, ואף שהדבר נתון במחלוקת, דוחה הרב עובדיה את הנסיונות להפוך את תרועת השופר לקריאות שבר. הרמב"ם כותב: "מצוות תקיעת שופר בראש השנה… רמז יש בו… עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם… וזכרו בוראכם, אתם השוכחים את האמת בהבלי הזמן…". גם האר"י ממליץ להתוודות ולומר מלות חרטה בעת התקיעה, אך הרב עובדיה מעדיף את החצרוץ הטקסי המודיע על בוא הנשיא או המלך: "כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים, שביום זה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו ומלך עליו, וכדרך המלכים שתוקעים לפניהם ביום הכתרתם בשופר ובחצוצרות".

דווקא עם חסידי ברסלב עד הייתי לרגע המרשים שבו שליח הציבור הגביה את קולו במלה "מלך" – במשפט "יושב על כיסא רם ונישא" – וכל מאות המתפללים פרצו במחיאות כפיים סוערות במשך דקה ארוכה: המלך עובר בדרכו אל כיסא משפטו, הָריעו לו.

בתולדות ההגות היהודית, אשכנזית וספרדית כאחת, היה מקום למגוון תודעות נוכחוּת של האל. מכל מקום, אין אני דן אלא בפרקטיקה ההלכתית ובמעשה הנגזר מספר ההדרכות היומיומי. לא כוונותיהם של הכותבים הוא מושאי, אלא האופן שמשפטי מפתח אלה ויישומם חוזרים בתורם ומעצבים את תודעתם הדתית של הקוראים, המפנימים הדרכות אלה.

האם בדברי על ראש השנה אני מכוון להפליג מעבר לחג עצמו? אמנם כן, יש בכוונתי לרמוז על אופציה רוחנית, תרבותית והלכתית המושפעת מראש כזה, והשונה מהאופציה שנוצרה על-פי הראש האורתודוקסי האשכנזי. מכל מקום, בכוונתי להציע כיוון של מחקר ובדיקה.

בכל אופן, כדאי גם לזכור את תפילת תשליך. לרב י. ל. מימון תיאור מרהיב של תשליך בצפת בראשית המאה הקודמת: "בצפת אין מעיינות ואין נחלים ונהרות, ועל כן נהגו מימי קדם לעלות אל הגגות ולומר 'תשליך' לעומת הימים והנהרות הנראים מרחוק. אלפי יהודים זקנים עם נערים, טיפוסים שונים ומשונים גם בפרצופיהם גם בתלבושתם, ספרדים ואשכנזים, פרושים וחסידים, בבליים ופרסיים, מערביים ותימנים, טיפסו ועלו על הגגות של בתי-הכנסיות והמדרשות. גם נשים זקנות וצעירות, לבושות בגדי לבן ועטופות צעיפי תכלת, עלו על הגגות של הבתים אשר מסביב ועמדו על הגזוזטראות ויהי המראה נהדר בקודש".

תחת כיפת השמים ובפני המים מתבטלות הצורות ומיטשטשים ההבדלים, וכולם יחד אומרים פסוקי התנקות מחטא נוכח כיסים ריקים.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב ראובן הכהן-אוריה הוא ראש אולפנת מטה יהודה בבית שמש

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה