דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | / / מהדורה 47

חיים באר: ביאליק לא הכניס אף אחד לדביר. צילום: איל און

האלכימאי

ככל שחיים באר מתבגר, נעשה חיים נחמן ביאליק יקר לו יותר ויותר. עם חלוף השנים הוא מבין שהאיש שכונה "המשורר הלאומי" מסר את נשמתו על שירתו ועל כינוס תרבות היהודים, מתוך הבנה שהעיירה היהודית לא תעמוד בזמנים החדשים. בעיני חיים באר, ביאליק הוא דמות מקבילה מבחינה היסטורית לדמותו של רבן יוחנן בן זכאי. הוא מבין שצריך לחלץ מהעיירה את יבנה וחכמיה

בבתי המדרש שצמחו בשני העשורים האחרונים קוראים את ביאליק, את ברנר ואת עגנון. לצד תנ"ך, משנה, גמרא ומדרש – והעמודים בזוהר ופרקי החסידות שמתאימים לנושא, לא נפקד מקומם של המשוררים המודרניים והעכשוויים. אבל נדמה כי לשלישייה ביאליק-ברנר-עגנון יש מקום מיוחד, בעיקר בליבם של החילוניים מבין חובשי בית המדרש. אפשר שנדמה כי השלושה הם אלה שעמדו בפתח כאשר פרצה המודרניות, הם אלה שמאגדים בדמותם וביצירותיהם את אוצר הכתבים היהודיים, והם אלה שליוו במבטם את מצעדם של יהודי אירופה כאשר נעשו בתוך דור אחד מהגרים, חילוניים, סוציאליסטים, קומוניסטים, בּוּנדיסטים, ציונים, קנאים או מתבוללים. התקופה ההיא שובה את הלב גם בגלל סערותיה ותהפוכותיה וגם משום שנדמה כי בורכה בכשרונות מיוחדים. אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אבותינו את אוצר נשמתנו וגם את כוח המרד למאוס באותה תרבות כאשר היא מנוונת – לך וקרא בכתבי ביאליק, ברנר ועגנון.

ביאליק יוצר אדם יהודי שהוא כבר לא דתי – שהרי כבר אי אפשר לבנות על הפרקסיס של קיום מצוות ועל אמונה. הוא עמד אל מול שני חללים אדירים: קיום מצוות ואמונה. פעם דימיתי את המצב הזה לעץ זית שתוכו נעלם, ואז העץ ממשיך לצמוח מקליפתו. מסתבר שהחיות של העץ נמצאת בעטיפה שלו. ביאליק חשב שהוא מצא פתרון לשמור על החיוניות של הקליפה מתוך הנחה שהקליפה תמיר את התוך

בפתח הספר "גם אהבתם גם שנאתם" (עם עובד, 1992), הביוגרפיה המשולשת היפה על היחסים בין עגנון, ברנר וביאליק, מספר חיים באר על פגישה עם חלוץ לשעבר שנעשה לחסיד: "הסכת ושמע, חיימקי", פונה החסיד לבאר הנער: "השלושה סופרי אמת המה. יודע אתה ללא ספק נוטריקון של אמת מהו – איוב, משלי, תהילים. ברנר הוא איוב, מפורר מייסורים, משכול ומכפירה: עגנון הוא משלי, תוכו רצוף משלים וחוכמה ושנינה, וביאליק הוא תהילים – כולו טוהר, אהבה נקייה ואמונה".

חיים באר מסכים עם מה שנאמר לו אז, בשכונת מקור ברוך של ראשית שנות השישים: "יש תחייה מסוימת ביחס לביאליק. אני חושב שאנשים מזהים היום את פוטנציאל האמת שבו. דברי אמת, בסופו של דבר, ממשיכים לחיות. ואנשים היום, אנשים צעירים שהם כבר לא מורעלים, לא על-ידי תווית 'ביאליקית' כזו או אחרת, מזהים את התחושה הזאת שאני מזהה בביאליק והיא – שזה עלה לו בחיים, עלה לו בבריאות. באמת בנפשו היה הדבר. ואם אתה רואה משהו שהוא בנפשו של אדם, אתה נדבק".

אנו נפגשות איתו במוזיאון "ארץ ישראל" בתל אביב, שעות לפני שהוא נוסע לטיבט, תוך שהוא מסכם מסע שורשים שערך באוקראינה: "נסעתי לעיר של אבא שלי. לא היתה לי כתובת. בזיכרונות שנרשמו מפי דודי נאמר שהבית שלהם היה מחוץ לעיר, במורד ליד הנהר, ולפי הסימן הזה הגעתי למקום. ופתאום, ברגע מסוים, שנינו, אני ואשתי, אמרנו: זה כאן המקום. התחלתי לרעוד ואני מרים את הראש, כתוב: 'אוניצה שלום עליכם', רחוב שלום עליכם. כשאתה עומד במקום אמיתי, אתה יודע שהוא כזה. בסופו של דבר, אנשים נדבקים אל התלהבות, הם נדבקים אל תחושה של מחויבות, וביאליק נותן את התחושה של אב מייסד".

האם ראית באוקראינה את "הבריכה", את "ים הדממה פולט סודות"?

בביקור שלי באוקראינה לא מצאתי כלום ומצאתי הכל. עתה אני מבין טוב יותר את יהודי תחום המושב, שזה כנראה – בלי להעליב אף אחד – המאגר הכי גדול של תרבות יהודית. האליטה הצמיחה גאונים ולמדנים, אבל סופרים…? דווקא במקומות הפחות יפים, עם חסידות שכולם מלגלגים עליה, שם צמחו הסופרים. מנדלה שנולד בליטא יורד לתחום המושב – הוא יורד לברדיצ'ב, הוא יורד לז'יטומיר… לא היה שום דבר חדש שלא ידעתי קודם. זה בכלל לא בתחום הידיעה. הביקור יצר טלטלה. למשל – תמיד חשבתי שסטרִי וברודי הם מקומות סמוכים. מה זה מקומות סמוכים? שלוש שעות נסיעה, ולא בעגלה! ברכב ברזל של היום. אתה מוכרח להתפעל: מה היהודים האלה הצמיחו! ואיזו ויטָליוּת היתה שם. בעינַי זה מעורר הערצה. לאחר שחזרתי, עליתי אל קבר אבי; ביקשתי ממנו סליחה ומחילה על שלא הבנתי אותו, שלא הבנתי את המהלך שהוא עשה.

ומה אתה מבין על ביאליק עצמו?

ככל שהזמן עובר אני קורא אותו אחרת. באודסה קראתי את "הקיץ גווע" וקראתי שוב את "זוהר" ואת "הבריכה" וראיתי את ביאליק כמשורר אינטימי. אבל אם אני צריך לענות מה גדולתו של ביאליק, הייתי אומר שהוא היה הבנאי. כן, אני חושב שביאליק העמיד רף מאוד גבוה בכתיבת מסות, בכתיבת איגרות, בהקדשות שלו, בפרוזה. "ספיח", למשל, הוא אבן דרך בכתיבה על ילדות בספרות העברית. העניין הזה, שיושב ילד בפרבר הזַפָּתים באיזשהו מקום ואין טלוויזיה ואין אינטרנט, והוא לומד רק חומש והוא רואה את הׁר ההר והוא רואה את בני ישראל עוברים בחרבה בתוך הים, והוא אומר בסוף – ובעיני זה אחד הקטעים הכי מדהימים – הוא אומר: אני לא יודע אם הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם או שהוא הסתכל בפרבר שלנו וכתב את התורה. וכל הזמן אצל ביאליק יש השתקפויות, בבואות. אבל אם צריך לומר מה עשה ביאליק, הרי שהוא בנה תרבות.

מה ראה ביאליק כשהסתכל בפרבר שלנו?

ביאליק הבין שמה שהיה לא יהיה יותר; והוא הבין זאת לפני מלחמת העולם הראשונה. אַנסקי הבין את זה ויצא למסע איסוף של סיפורים, שירים וחפצים מעיירות וכפרים נידחים בתחום המושב, וביאליק יצר את מפעלי הכינוס הגדולים של שירת ספרד וכמובן "ספר האגדה"

ביאליק הבין שמה שהיה לא יהיה יותר; והוא הבין זאת לפני מלחמת העולם הראשונה. אַנסקי הבין את זה ויצא למסע איסוף של סיפורים, שירים וחפצים מעיירות וכפרים נידחים בתחום המושב, וביאליק יצר את מפעלי הכינוס הגדולים של שירת ספרד וכמובן "ספר האגדה". הוא "מסית" את דרויאנוב לאסוף את הבדיחות היהודיות, שהן מפתח להבנת חברה; הוא מעודד את גרשום שלום לחקור את המיסטיקה היהודית, שהוא עצמו לא מתעניין בה (יש לו אמנם מוטיבים קבליים, אבל זו לא התרבות שלו); הוא מעודד את עגנון. ביאליק מבין שצריך לחלץ מהעיירה את יבנה ואת חכמיה, והוא אם כך יוחנן בן זכאי. את הצורך להימלט עם מזוודה ביאליק הבין, לדעתי, יותר מכל אחד אחר. ברנר מהבחינה הזאת היה קבלן הריסה טוב, ועגנון אמן ענק, אבל מבחינת העוצמה המחשבתית עגנון היה הרבה פחות מורכב. ביאליק יוצר אדם יהודי שהוא כבר לא דתי – שהרי כבר אי אפשר לבנות על הפרקסיס של קיום מצוות ועל אמונה. ביאליק עמד אל מול שני חללים אדירים: קיום מצוות ואמונה. פעם דימיתי את המצב הזה לעץ זית שתוכו נעלם (לפעמים ממלאים את החלל בטיט כדי לשמור על הגזע), ואז העץ ממשיך לצמוח מקליפתו. מסתבר שהחיות של העץ נמצאת בעטיפה שלו. ביאליק חשב שהוא מצא פתרון לשמור על החיוניות של הקליפה מתוך הנחה שהקליפה תמיר את התוך. שהרי את התוך, ביאליק חשב, אי אפשר להחזיר, זה אבוד. אם אדם מפסיק להאמין באלוהים, אם הוא לא מרגיש שיש תוקף אמוני או תוקף של קיום מצוות, אז לא יעזור בית דין. ואף על פי כן, איך לומדים את המורשת האדירה? אני חושב שביאליק עשה את זה בכשרון עצום.

המשורר כבנאי

עגנון לא ערך כלום של מישהו אחר. אולי למזרחן ש. ד גויטיין הוא ערך משהו קצר. ביאליק נתן את נפשו על עריכה וראה בה משימה, ייעוד תרבותי של בנייה. הוא ערך את כתב העת "השילוח", הוא ייסד הוצאות הספרים. תראו אילו שמות הוא נתן להוצאת הספרים שלו – "מוריה", ואז הוא עובר לקודש הקודשים – "דביר". אני לימדתי את הבן שלנו סמלים של הוצאות ספרים כי לא היתה לנו מכונית. יום אחד הוא חזר הביתה ואמר: "אתה יודע למה ביאליק קרא להוצאה שלו דביר? כי כתוב: ודביר היא קריית ספר". וזה הפשט. ביאליק באמת תמיד רצה להרוויח שני דברים. אבל הוא גם היה מוכן להשקיע כסף חי בספרים של אחרים, לערוך ספרים של אנשים לא קלים, ובכל זאת הוא היה מו"ל. גם בספרות ילדים הוא הציב מופת. כל מי שהיו לו יד ורגל בספרות עברית אחריו הבין שהוא צריך לתרום לספרות ילדים: פיכמן, לאה גולדברג, אלתרמן, שלונסקי.

ביאליק גם ייסד את ספרות הכינוס. האחריות לשירת ספרד ואחר כך האחריות ל"ספר האגדה". אני מתפרנס לא רע – ואני לא הראשון – מלהראות כמה פדיחות עשה ביאליק ב"ספר האגדה". יש שם המון בעיות. אבל בזכות ביאליק לא נשתכחה תורה מישראל. באגדה הרי זלזלו משני הצדדים. זלזלו בה תלמידי חכמים שקראו לזה אגדתא, טפל, וזלזלו בה המשכילים שראו בה כל מיני דברים מגוחכים. וביאליק היה הראשון שהבחין – וזה הוא כותב במבוא – בערך הספרותי הענק של סיפורי האגדה. הוא אומר: צריך להוציא אותם, לנקות אותם. נכון, הוא אפולוגטי למדי, ובכל זאת אפשר להגיד שגם אם ביאליק לא היה עושה שום דבר אחר מלבד "ספר האגדה", הוא היה אחד האישים המרכזיים בתרבות המתחדשת שלנו. הוא הראה בגאוניותו איך מסתתר שם חומר עבורנו. בזכותו רבים הגיעו למדרשי חז"ל. בלעדיו לא היו מגיעים לזה.

ואפילו אם לא היה מכנס את "ספר האגדה", הרי רק בזכות ההכרעה שלו בתחום העברית אפשר לראות אותו כמייסד התרבות החדשה. מאפו וסופרי דור ההשכלה לקחו מהתנ"ך; אחר כך הגיע מנדלה ולקח את לשון חכמים. והם לא ערבבו את רובדי השפה; אלו אמרו "שמש" ואלו אמרו "חמה". וביאליק הוא שהכריע. הוא אמר: שתי השפות שייכות לנו ואנחנו צריכים לדעת רק מה לעשות איתן, ומותר להעביר כספים מחשבון לחשבון, והעברת הכספים היא גאונית. למשל – כאשר כתב את מילה המשנאית "אילן" ובחר ב"עץ", המקראית, הבחירה הלשונית כוללת את האמירה: "כל מי שהולך בדרך ורואה אילן ואומר 'מה נאה אילן זה' מתחייב בנפשו". זאת אומרת, ביאליק עשה כאן מהלך דרמטי; הוא נתן לנו את הלגיטימציה לקחת את כל האוצרות ולבלול אותם… וגם התפקיד שהוא מילא בתל אביב – גם באודסה, אבל גם בתל אביב – כאיש חברה מרכזי. עגנון, שהיה מכולכל במעשיו, עזב את תל אביב ובא לגור בירושלים כדי שלא יבלבלו את המוח, שלא יהיה בית ועד לחכמים, ואילו ביאליק לא הגן על עצמו.

אני חושב שביאליק העמיד רף מאוד גבוה בכתיבת מסות, בכתיבת איגרות, בהקדשות שלו, בפרוזה. "ספיח", למשל, הוא אבן דרך בכתיבה על ילדות בספרות העברית. העניין הזה, שיושב ילד בפרבר הזַפָּתים באיזשהו מקום ואין טלוויזיה ואין אינטרנט, והוא לומד רק חומש והוא רואה את הׁר ההר והוא רואה את בני ישראל עוברים בחרבה בתוך הים, והוא אומר בסוף – ובעיני זה אחד הקטעים הכי מדהימים – הוא אומר: אני לא יודע אם הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם או שהוא הסתכל בפרבר שלנו וכתב את התורה

אדמת העברית

אבל אם נחזור למזוודה של ביאליק – ככל שאני עוקב אחריו אני רואה באיזו גאוניות הוא מעביר את המסרים התרבותיים שלו כמו דיפוזיה לא מפורשת, באמצעות הלשון. למשל, הוא מקים את אולם "אוהל שם" בתל אביב למסיבות עונג שבת. עכשיו, הוא קורא לזה "אוהל שם". קודם כל הוא שומר על המובן של אוהלי צדיקים ואוהל והמשכן. בו בזמן הוא מנהל משא ומתן מילולי עם ברנר ועדתו, שהקימו ביפו הוצאת ספרים שנקראה "יפת" ונועדה לתרגם יצירות מופת מספרות העולם, מספרות בני יפת. וביאליק אמר: "יפייפותו של יפת באוהלי שם", ומכאן "אוהל שם". למשל, בתרגום של "דון קישוט" הוא פותח: "איש היה בגליל לה-מנצ'ה קיחדה שמו". בעצם הוא מספר: דון קישוט זה איוב, לא היה ולא נברא, משל היה. או למשל בהקדשה לברדיצ'בסקי הוא כותב: "ליוסף נזיר אחיו". מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ישב מבודד בברלין. כך הוא גם הנזר של אחיו, אבל גם המתנזר מאחיו. לביאליק היו אינטואיציות בלתי רגילות. שוקן, שקנה את כתבי היד של משוררי תור הזהב בספרד, חשב שלביאליק לא היתה גישה מספיק מדעית ובחר בחיים ברודי, וביאליק הוציא לאור את שירי יהודה הלוי ואבן גבירול מכתבי היד שהתגלגלו לידיו. היו מקומות שהיתה חסרה בהם מילה, וביאליק הוסיף בסוגריים מרובעים מה היא אמורה להיות. אחר כך מצאו עותקים של השירים בגניזה הקהירית – ובהם המילים שביאליק שיבץ!

ביאליק היה רב אמן. ואת המסרים הוא העביר באופן חושני מאוד, דרך הלשון. אני חושב שהוא הבין שעם אובדן האמונה נשארה לנו נחלה אחת גדולה והיא אדמת העברית – זה מונח של רחל שז"ר, שאגב כדאי לחלץ אותה מעמדת "אשתו של". ביאליק הבין שאנחנו יכולים לשאת עימנו מולדת ניידת, העברית, אל המולדת שלנו. והעברית, במובן הזה של שפה שהיא צומחת מתוך תרבות, היא לא סינתטית כמו העברית של בן יהודה שהוא מאוד לגלג עליו. דוגמה נוספת: ביאליק היה מעשן בשבת, אבל לא בפרהסיא. אף אחד לא יכול להבין אותו, אבל אני יכול להבין אותו. הדתיים לא יכלו להבין אותו, מה זה משנה, והחילוניים – תעשן, אז מה. אבל לא – הוא ניסה לשמור על איזשהו מכנה פחות או יותר משותף. הוא מאוד טורח על זה… וכאן טמונה גם אחת הבעיות שאני מוצא בביאליק. יש בו איזה שאיפה נואשת להרמוניה, והוא לא יכול לקבל שאמנות היא הרבה פעמים משהו קרוע.

אתה והקוראים של "גם אהבתם גם שנאתם" נוטרים לביאליק על העריכה הכבדה שעשה לסיפורים של ברנר ועל כך שראה בכתיבה שלו סגנון מרושל, אך האין הוא מבקש ההרמוניה משום שהוא כל כך קרוע…

יש תיאור יפה של פיכמן על ביאליק, שעומד במרפסת בביתו ופתאום משגיח בסדק בקיר והוא ממש מזועזע, הוא לא יכול לעמוד במשהו שנסדק. ההרמוניה אצל ביאליק היא הרמוניה לשונית. הוא לא מוכן לטקסט לא ערוך. אני מכיר את הנטייה הזאת בתוכי – גם אני אוהב שדברים ערוכים – אבל כאשר אתה כל כך דבק בכך זה כבר כפייתי.

בנוסף, האסון הגדול שלו היה אחד העם. מכל היצירות שלו אני אוהב את "אלוף בצלות ואלוף שום", שהיא יצירה המשוחררת מאחד העם. כאן הוא מזכיר לי את פרנסואה ראבלה ו"גרגנטואה ופנטגרואל" שלו, כאן הוא ייצרי מאוד. יש סיפורים בגמרא שהם ארוטיים מאוד וביאליק ב"ספר האגדה" הורס אותם. למשל – הסיפור על חומא שבאה לבית הדין ומרימה את זרועה; הדיין אביי רואה את זה, מפסיק את הדיון, הולך הביתה ואומר לאשתו: בואי נשכב. הגמרא אומרת שאשתו שואלת אותו: "מי היה היום בבית הדין"? ביאליק אהב דברים כאלה, וב"אלוף בצלות" הוא מתאר איך קולפים את הבצל בצורה מינית לגמרי. אבל כמשורר לא נוח לו – נדמה לי שהוא מבוהל מצילו של אחד העם.

האם לא היה נוח לו מארוטיקה בגלל מעמדו כמשורר הלאומי?

יש בזיכרונות של הצייר חיים גליקסברג סיפור על ביאליק, שישב אצל ספר והסתפר לפני שנסע לווינה. ילד אחד עבר ואמר לחבר שלו "הנה תראה, זה ביאליק", והחבר ענה "ביאליק זה רחוב ולא בן אדם". אז ביאליק אמר: "ביאליק רחוב, ביאליק עיר, ביאליק האמיתי מונח בצרות צרורות". הוא היה מספיק אירוני שלא להתייחס למעמדו יותר מדי ברצינות, אבל היה לו לא נוח מאחד העם, ואחד העם האריך ימים, ואחד העם לא הפסיק להצליף בו: הוא שלח לו הוראות, מכתבים: ככה לא עורכים את "ספר האגדה", ככה לא כותבים שירה בעידן התחייה.

בית היוצר לנשמתו הוא העברית (ואגב, אף אחת מהנשים בחייו לא קראה עברית). ובנוסף, שימו לב לשמות השירים: "על סף בית המדרש", "לפני ארון הספרים", "לבדי", "שירה יתומה". אני מבין שהוא לא הכניס אף אחד לדביר. אולי אתה לא יכול לראות באף אדם מישהו שתרד איתו לשאול, ואולי הוא עצמו לא יכול להיכנס פנימה. בשיר האדיר הזה, "הציץ ומת", הדמות מגיעה עד שער החמישים ואז נופלת ומתה "על מפתן הבלימה".

בזכות ביאליק לא נשתכחה תורה מישראל. באגדה הרי זלזלו משני הצדדים. זלזלו בה תלמידי חכמים שקראו לזה אגדתא, טפל, וזלזלו בה המשכילים שראו בה כל מיני דברים מגוחכים. וביאליק היה הראשון שהבחין – וזה הוא כותב במבוא – בערך הספרותי הענק של סיפורי האגדה. הוא אומר: צריך להוציא אותם, לנקות אותם. נכון, הוא אפולוגטי למדי, ובכל זאת אפשר להגיד שגם אם ביאליק לא היה עושה שום דבר אחר מלבד "ספר האגדה", הוא היה אחד האישים המרכזיים בתרבות המתחדשת שלנו

החוויה היסודית שלו היא חוויה של היותו לבד בבית המדרש. זאת אומרת שחלק מהיתמות, הבדידות, היא בדידות שקשורה בחוויה היהודית. חוויה שאינה קשורה אך ורק לקשרים שלו עם בני אדם אחרים. יש כאן חוויה של התגלות, וככזאת באמת אי אפשר לשתף בה.

אולי אפשר לקרוא לזה "התגלות של אחריות"?

לדעתי הוא רואה את עצמו ככוהן גדול שנכנס ונושא תפילה לעמו ולבני ביתו, נכנס ונושא תפילה על עצמו; הוא נכנס לבדו, הוא יוצא לבדו. אם הוא רואה את החוויה הארוטית, הוא רואה את החוויה של הכרובים, של השניים. אבל הוא לבדו: "אני יחידי הוצבתי". האמת היא שמהבחינה הזאת, איך להגיד, ככל שאני מתבגר האיש הזה – אני לא יכול להגיד מובן לי, אבל נעשה יותר ויותר יקר לי. גם בגלל מידת האחריות שהוא לוקח. הוא אלכימאי… היכולת שלו לקחת טקסטים ובמוחו, במוחו היוצר, לטרוף אותם מחדש.

או להתיך אותם. כפי שהוא אומר ב"הלכה ואגדה": "האגדה היא היתוכה של ההלכה".

הוא באמת מתיך, ואם אתם שואלים אותי, הוא ראה את עצמו ב"ספר האגדה" כאחד מחכמי המשנה, התנאים.

ליוחנן בן זכאי קמו עשרות דורות של ממשיכים. אם ביאליק הוא סוג של מעיין, למה הסתתם המעיין של הציונות?

ביאליק נתן תשובה לדילמה איך לומדים להיות יהודי ולקיים קשר קבוע עם האוצרות היהודיים בלי להרגיש צורך להתנצל שאתה לא מקיים מצוות. והציונות או שהיא הלכה לחילוניות יותר ויותר, עד כדי כך שהיא לא יכלה להוריש את הקשר שלה עם המקורות, או שהיא הלכה לכיוון של המזרחי, הפועל המזרחי או המפד"לים למיניהם, שעסוקים היום לדאבוני הרב באופן סימבולי באורך הציציות או בשטחי ארץ ישראל, והקשר החי, הפעיל, היוצר, הדינמי, של האוצר האדיר הזה הוזנח.

ואולי המעיין של הציונות הידלדל באופן מזעזע כי כל הגייסות שהיה אפשר להידבר איתם לפני השואה צללו לתהומות, ובעקבותיה החרדה לקיום היהודי הביאה לתגובות מטורפות מכל הצדדים?

ייתכן שאנחנו במעין פוסט טראומה של שואה. אני עצמי עדיין לא יכול להכניס את השואה כנתון לכל המחשבות שלי. אני חושב שזה פרט מאוד חשוב ועלינו לשים לב לכך שרבים מאיתנו עושים מעקפים בכל הנוגע לשואה. אכן, אם לא היתה שואה לך תדע איך היה הכל מתפתח. כשהיינו באוקראינה אחת המבקרות התחילה להתמרמר: "מה זה, אני לא רוצה טיול של שואה. אני רוצה את החיים היהודיים". אבל ברגע מסוים אמרה לי שם זקנה אחת: "את היהודים העמידו פה לקיר וזרקו אותם לערוץ". זה שיטת אוקראינה, שיטת באבי יאר.

אבל אם נחזור לביאליק, הרי שביאליק מטעה, ובזה אסיים את מה שרציתי להגיד על ביאליק. היתה תערוכת ציורים על ביאליק בבית ראובן. כל הציירים, כולל פסטרנק, החמיצו אותו. ההסבר שלי הוא שביאליק קפוא בדיוקנאות האלו. כל כוחו של ביאליק הוא בדינמיות האינסופית שלו, בהשתנות האינסופית, ודווקא הצלמים הם אלו שתפסו את ההשתנות האינסופית שלו. בתיאורים, כאשר בעלי זיכרונות שונים מתארים את ביאליק, הם אומרים שכשהיו יושבים איתו, המקום שבו התנהלה הדינמיקה הגדולה היה העיניים. הצבעים של העיניים משתנים. הירוק והכחול והאפור. נראה שהכל התרחש בתוך העיניים. ולכן אני אומר שהוא מטעה ביאליק. הוא נראה הרמוני, אבל מתחת להרמוניה יש שברים".

***

החסיד שבאר מצטט בפתח ספרו אומר על ביאליק שהוא "בנאי של תרבות, אשר בכל יום ויום נותן דין וחשבון לפני כנסת ישראל על מעשיו ודאגתו לקיום האומה ולתקנת חייה הרוחניים". בין אם היה זה מעשה של איחוי או של סתירה, היה בביאליק יחס של זעם וחמלה כלפי העם היהודי – צירוף נדיר כנראה, שאותו קשה להפגין אל מול קהל קוראי רבי-מכר המודדים יצירות באמצעות הערך שהם מקבלים בבורסת האמנות.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה