דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בנובמבר 2004 | מהדורה 24

האישה נולדת פעמיים

"המדפדף באלבום התמונות שלי יבחין בסוג של אבולוציה: אישה במטפחת, אחר-כך עם כובע, ולבסוף מדי פעם גלוית ראש. כמה עמודים אחר-כך גם המכנסיים נכנסים לתמונה, אבל הדבר המשמעותי ביותר, שאותו לא רואים בתמונות, נוגע להשקפת העולם שלי, שעברה מתיחת פנים רצינית". שולמית רוזנברג-קיציס מתארת את מסעה לעבר המודעות העצמית, שבסופו כבר איננה מסוגלת ליהנות מהתמימות של העולם הדתי ועם זאת: "חילונית של ממש לעולם לא אהיה, גם לא ארצה להיות"

שולמית רוזנברג-קיציס. צילום: ענבר זעפרני

כשאמא ביקשה להסביר למישהו איך מגיעים אל ביתנו, הייתי שומעת אותה אומרת: "אנחנו גרים ליד שער מנדלבאום". בראשית שנות השמונים הנ"צ הזה אמר לאנשים משהו. היום עובר במקום כביש מספר 1. אז, במקום הכביש, היו שם שדות, סלעים, רועים ועדרי צאן. "אבל איפה כאן השער?", הקשיתי. אמא הורתה על מקום עלום בחלל והכריזה: "כאן, ליד הבית, היה מעבר גבול!". הסתכלתי אל האוויר הריק והנהנתי.

בדיוק מול הבית היתה מתוחה גדר בטון ארוכה שעליה נהגתי ללכת, כשאחד המבוגרים אוחז בידי ומטעים: "את הולכת עכשיו על הגדר של הגבול".

זהו כַּן השיגור שלי. מכאן נוריתי לחלל.

הבית שגרנו בו, בית אבן יפהפה עם חצר רחבת ידיים, שָׁכַן בין ירושלים המזרחית ובין ירושלים החרדית:מאה שערים ובית-ישראל. משפחתנו – שני הורים צעירים וחמישה ילדים – סימנה את הגבול.

כמעט לא היו לנו שכנים; לכל הפחות, לא שכנים כמונו.

מהו ה"כמונו" הזה, לא היה נהיר לי בדיוק. אבל בחוש ידעתי. חברינו הטובים היו אתי ונחמי, מוישי ואברומי. לימים התברר לי שהאבא המבוגר שלהם, עם המשקפיים המצחיקים, שהיה מגיח מפעם לפעם מחדרו בלי להתייחס אלינו וגם לא אל ילדיו, היה לייבלה וייספיש, איש נטורי-קרתא וחסיד מובהק של ניטשה.

אמא, בזכות כשרונה לשפות, למדה קצת ערבית כדי שתוכל לשוחח עם השכנים האחרים, הערבים. וכבר יצאו מוניטין ללִבּה הרך והם היו מגיעים שוב ושוב, מציעים לה את עצמם כפועלים או מנסים למכור לה שטיח. פעם אחד מהם כל-כך הפציר באמא, שהיא נענתה והרשתה לו לגזום את הגפן שלנו בחצר. אחר-כך התברר שהוא עשה את מלאכתו בהתלהבות יתרה, ואנחנו נותרנו קצוצי ענפים, ללא מקום מסתור.

כיוונים מהוססים

בתוך כל זה הגעתי לגדולות ונשלחתי ל'גן חנה' של רשת בית-יעקב. לאחר מכן רשמו אותי לבית-הספר היסודי בית-חנה של חב"ד. שם, בהדרגה, החלה להיפרם הריקמה הצבעונית וההרמונית של הילדות. אף על פי שהתמדתי לבוא לשיעורי התניא ב"שעת אפס" מוקדמת והייתי "תלמידה חרוצה", כפי שנהגו לומר אז, חברותי בבית-הספר שידרו לי בבירור שאני "לא מאנ"ש", כלומר, לא מאנשי שלומן, לא חב"דניקית כמותן. הן היו טסות לברוקלין אל הרבי, מסתודדות ומשוחחות ביניהן נרגשות על אירועים וכנסים פנימיים, ואני "כחירש לא אשמע וכאילם לא יפתח פיו". רציתי בכל מאודי להתפלש יחד איתן בבריכה החמימה של ה"אנחנו", אבל הושארתי מחוץ למחנה (ועם זאת, איזה עולם קסום של חסידות ועבודת ה' פתחו שם בפני!). בגיל צעיר ביותר, שבו חיפשתי קבוצת התייחסות, מקור להזדהות, סטרה לי על פני מציאות מורכבת. הבנתי, נכון יותר, נתנו לי להבין, שאני שונה. מי אני, שאלתי את עצמי. מי אנחנו– במשפחה? לא ידעתי. לא שיננו לי בבית כותרת שאוכל להתגדר בה. לא תקעו לידי דגל שאפשר לנופף בו בגאון. כל מה שידעתי הוא שאני אחרת.

היום, כשאני בגילם של אמא ואבא אז, אמא בעצמי, אני יכולה לחשוב שאולי גם להם לא היו פני הדברים ברורים כל-כך. הם בעצמם גיששו. הכיוונים היו מהוססים. אך רצו או לא, ההיסוס הסתנן אלי. ידעתי היטב מה אני לא. אבל מה אני כן, יכולתי רק לנסות לנחש.

בינתיים שיננתי בעל-פה את שושלת הרביים של חב"ד, הכרתי תאריכים חשובים בלוח השנה (י"ט בכסלו, "ח"י" באלול, י"א בניסן). גם את ספר תהילים ידעתי על-פה, שכן הרבי הורה לומר מיכסה של פרקי תהילים מדי יום. יישמתי בבית את המבצעים של חב"ד, ביניהם "כל אישה ובת מדליקה נרות שבת". בעיני אבא זה לא תמיד מצא חן. כשראה אותי ערב שבת אחד מדליקה נרות, הודיע: "אנחנו נוהגים שאישה מדליקה נרות רק אחרי החתונה". בדומה לזה קרה, כאשר בהנחיית מורתי הקמתי "בית חב"ד" קטן בחדר שלי. סידרתי לי על שרפרף תניא, תהילים וקופת צדקה. אבא, שנכנס לחדר והבחין בחידוש, לא הסתיר את גיחוכו. נפגעתי וגם הבנתי. הבנתי שאני לא מסוגלת להזדהות עם המסרים של בית-הספר. עם השנים הדיסוננס הלך וגבר, עד שלבסוף היה לצרימה בלתי נסבלת. בשנים האחרונות לשהותי בבית-חנה כבר חישבתי את הקץ. העיקו עלי התלבושת האחידה, המבצעים, המסדרים השבועיים שבהם התבשרנו על המתרחש ב"סבן סבנטי". ציפיתי לרגע שבו אוכל לממש את האחרוּת, לחיות אותה, להיות סוף-סוף "מי שאני". ציפיתי לתיכון.

בית-הספר התיכון התגלה כסוגיה בפני עצמה. לבית-ספר דתי-לאומי סטנדרטי לא יכולתי בשום אופן ללכת: בכל זאת, 14 שנים בסביבה חרדית עשו את שלהן. חששתי לשנות את הסביבה בצורה חדה כל-כך. יחד עם זאת, להמשיך בבית-חנה, למרות שידולי המורות, לא בא בחשבון מבחינתי.

אמא החליטה להקים בית-ספר ואפילו לקרוא לו בשמי: בית-שולמית. האג'נדה הראשונית של בית-הספר היתה להיות מין "אמצע" שכזה: דתי מאוד כמו בית-יעקב, עם הקפדה גמורה על דרישות הצניעות, ועם זאת, "פתוח": הבנות ייבחנו בבחינות הבגרות ובית-הספר יציין (איכשהו) את יום העצמאות. צוות ההוראה היה מורכב ממורות בוגרות ה"מכללה" בירושלים ומכמה מורים-רבנים חרדים. בשנתיים הראשונות הצליח בית-הספר, איכשהו, לתמרן בין הטיפות, אך מקץ שנתיים הופר האיזון העדין והמוסד, שהראה את כוחו באקרובטיקה משוכללת, קרס באחת לרשת הביטחון החרדית. וכך מצאתי את עצמי בשנתיים האחרונות ללימודיי בתיכון נאנקת תחת עולן של מורות חרדיות, שפריחת הנעורים שלנו היתה לצנינים בעיניהן. לא אשכח איך במחנה עבודה אחד (תופעה שנכחדה מהר מאוד מהנוף של בית-הספר) שלחה אותי המורה חזרה לחדר בגלל הגרביים הקצרים שלי. מאוחר יותר באותו היום היא ביקשה ממני לגשת לחדרה, להביא לה משם ספר שנשכח. נכנסתי, וחזרתי לאחורי. נחרדתי למראה ההזנחה והלכלוך ששררו בחדר: ערימות של קליפות גרעינים, שאריות של ארוחת צהריים, מגבת מרובבת, מצעים זרוקים. זה היה בעיקר עצוב. חשבתי לעצמי בלב: מה גורם לאישה להזניח את עצמה עד כדי כך? נזכרתי בפנים של המורה, כשזרקה בי מרה בגלל הגרביים. המסקנה שהסקתי אז היתה אחת: קנאה. קנאה בנעורים, קנאה בפוטנציאל שעדיין לא הושחת בעמל של נישואים מוקדמים, ילדים ועבודות בית. נפל לפי פסוק, שככל הנראה ראיתי אותו בעיתון וודאי שלא ידעתי אז מה משמעותו: "היא אשה לא מסופקת".

הלם תרבותי

הסתיים התיכון, ועימו בא הקץ לצרוּת העין, ואני הועמדתי שוב בפני מציאות בלתי אפשרית. ללכת לצבא:הס מלהזכיר. גיוס בנות לא היה אפילו בקצה-קצהו של אופק המחשבה. בית-הספר שסיימתי זה עתה שָׁלַל נמרצות גם את השירות הלאומי, בשל יציאתה של הבת מהבית. למרבה המזל, המחנכת שלי בכיתה י"ב שמעה על תוכנית תושי"ה במדרשת ברוריה. זה נשמע טוב: לימוד תורה, רק בנות. ככל הנראה, המחנכת לא בדיוק תהתה על קנקנו של המקום ולא הכירה את הדברים לאשורם.

וכך, לראשונה בחיי, פגשתי בָּנות בנות גילי, שֵׁם דתיות נקרא עליהן, אבל שונות מאוד מאלה שהכרתי. אף על פי שלכאורה השתייכנו, אני והן, לאותו מגזר, המפגש איתן היה כרוך בהלם תרבות. כדי להמחיש את הפער רק אספר, שפעם אחת נכנסתי לדירה של אחת החברות שלי. היא התכוננה לנסיעה הביתה ולבשה מכנסיים. נבהלתי מאוד. מהר-מהר לחשתי לעצמי בלב: "את יודעת, היא לא בדיוק דתייה…". החברות בברוריה היו בנות שהכירו בנים והיו חברות בתנועת נוער מעורבת. רובן למדו גמרא כבר בתיכון, וכולן היו מכווננות לשנתיים של שירות לאומי וללימודים אקדמיים. נישואים? לא באופק בחמש השנים הקרובות.

השנה שעשיתי בברוריה סייעה לי להבין, שאינני מתכוונת לוותר על שירות לאומי. וכך, בעודי מוזמנת לאירוסין ולחתונות של חברות מבית-הספר, נדדתי לחצור הגלילית והשתלבתי במדרשה להדרכת טיולים ובעבודה עם הקהילה. גם שם זה לא היה פשוט: הרקע שלי והמנהגים שהכרתי היו בעוכריי. בגיל 19 מצאתי עצמי, לראשונה בחיי, נדרשת לאינטראקציות עם בני המין השני. מה לעשות שלא נתנסיתי בכך עד כה? הכרתי את אבא ואת אחי, אך פרט להם,גברים היו טאבו. הגברים התקשרו תמיד לחטא, למיניות אסורה. וכך, בשעת שיחה עם מורים, מדריכים ונהגי אוטובוסים, הייתי מגמגמת, מסמיקה נואשות, טובעת. לכסנתי מבטים והטיתי אוזן לחברותי, אולי מהן אקנה את התורה הזאת. הערצתי אותן על שידעו לנהל שיחה עם גבר בפנים חתומות, בצורה נייטרלית וטבעית. אלה שגם יכלו להתבדח עם גברים נחשבו בעיניי לאמיצות במיוחד.

מעבר לגבולות התודעה

מהמצב הזה גאל אותי בעלי לעתיד, שהכרתי אותו בשנה ההיא ב"שידוך". ראש הישיבה של בעלי היה תלמידו של אבא, והוא הכיר בינינו. הקוריוז הוא שאת משפחתו של בעלי הכרתי, ידעתי מי הן אחיותיו, ואילו אותו –כאילו הצפינו בתיבה שנים ארוכות.

לאחר החתונה הכרתי דרך בעלי את החברים שלו, ויום בהיר אחד זה הָלַם בי: הבנתי שכשבחרתי לי בן-זוג, לא היתה זו בחירה של אחד מבין רבים, אלא בחירה של אחד מתוך אחד. ועכשיו, כנשואה, לכי תתמודדי עם זה.

זכור לי, שזמן קצר לאחר החתונה ערך בעלי שיעור בביתנו והזמין אליו את חבריו וידידיו. הסלון בדירה השכורה היה מלא מפה לפה. אף על פי שהשעה היתה שעת ערב מוקדמת ובכלל לא הייתי עייפה, נכנסתי לחדר השינה החשוך והסתגרתי בו. מבעד לקירות ניסיתי להקשיב לשיעור, או אולי אפילו לא ניסיתי, אלא חיכיתי משועממת לרגע שהשיעור יסתיים ואני אצא אל האור ואוכל ללקט פירורים ולשמוע חוויות. היום, כמובן, הסיטואציה הזו נראית לי מופרכת לחלוטין, אבל זה היה המודל שהכרתי. בהתחשב בסכֶמות ובעולם הערכים שהבאתי מהבית, זה היה אך טבעי.

הטיול להודו, כמה חודשים אחרי החתונה, והלימודים באוניברסיטה פתחו בפני גם את האופק החילוני. מה שהיה בעבר מחוץ לתחום, מעבר לגבולות התודעה, זלג אט-אט לתחומי המחיה שלי. המדפדף באלבום התמונות שלי יבחין בסוג של אבולוציה: אישה במטפחת, אחר-כך עם כובע, ולבסוף מדי פעם גלוית ראש. כמה עמודים אחר-כך גם המכנסיים נכנסים לתמונה, אבל הדבר המשמעותי ביותר, שאותו לא רואים בתמונות, נוגע להשקפת העולם שלי, שעברה מתיחת פנים רצינית.

במשך תקופה ארוכה, בכל פעם שהיה עלי לגבש דעה הייתי מוטרדת מהמחשבה: מה אבא יחשוב על זה? מה תאמר אמא? מה יגידו המורות? המחשבות האלה יצרו מין קטרקט עבה, שמנע ממני לראות נכוחה ולעצב השקפה עצמאית. אפילו היום זה עשוי לקרות: אני מביעה עמדה, ומיד מזנקת עלי סוללת הקטיגורים הפנימיים, מוחה, נוזפת ומצליפה. מה לעשות: תפישות העולם של אבא, אמא והמורות הותכו ונספגו בי. הקולות שלהם היו לקלטות פנימיות.

כשהקקופוניה מציפה אותי, אני מוצאת נוחם והשראה בדבריה של הפסיכולוגית מרגרט מאהלר. מאהלר גרסה ש"האדם נולד פעמיים": פעם אחת לידה פיזית ופעם שנייה לידה פסיכולוגית, כיצור אוטונומי ואינדיבידואלי. באינטרפרטציה שלי, הלידה הפסיכולוגית מגיעה לסיומה כאשר האדם מסוגל להינתק מהקשר הסימביוטי שלו עם ההורים ועם החֶברה שגדל בה. כאשר האדם מסיר ממצחו את עין הזכוכית המלאכותית של ההורים והמורים, אולי ממצמץ קצת, אבל בהחלט מעז לפקוח אל העולם את עיניו-שלו, אז – בשעה טובה – הוא נולד.

ובכן, נולדתי, אך שמחת ההולדת לא ארכה ימים רבים. די מהר התברר לי, שתקוותי להתמזג עם העולם החילוני נכזבה. בעודי עמלה להסתוות היטב בסביבה החדשה, נוכחתי כיצד שוב ושוב אני נוקשת בלשוני ו"מסגירה" את עצמי. זכור לי שהשתתפתי בשיעור באוניברסיטה. המרצה דיבר על גישה בהנחיית קבוצות, שבה המנחה שותק ואינו מגיב. "הבעל עֲנֵנוּ", אמרתי ממקומי. ראשים הסתובבו אלי ומבטים ננעצו בי, עד כי הסמקתי. התכוונתי – ברור, לא? – לנביאי הבעל הזועקים בהר הכרמל, ו"אין קול ואין עונה ואין קשב" (מלכים א' י"ח, כ"ט). הסתבר שזה לא היה ברור כל-כך… ולחלופין, כשבשיחה נזרקים דימויים מעולם הקולנוע או הטלוויזיה, תיבת התהודה שלי דוממת.

צר לי, איננו מדברים שפה אחת ודברים אחדים. כדי להימנע מאי-הבנות מצערות, כמו זו המתוארת לעיל, כבר למדתי לבוא לשיחות עם מילונית צמודה, שתזכיר לי איך אומרים את זה ב"חילונית". בשיחה חילונית אני נאלצת לפשוט את עורם של ביטויים, למלוק מילים ולחנוק אסוציאציות, שבבית או עם חברים דתיים הם פשיטא, מטבע עובר לסוחר. בשקט ובצער אוסיף ואגיד שכל זה עוד ניחא, אלמלא חוסר האונים שלי להעביר ֹשָם, בעולם החילוני, את מהות הקשר שלי עם אלוהים. את זה לא הצלחתי עד כה לתרגם לשפה השווה לכל נפש. תפילה ודיבור אינטימי עם אלוהים לא נוגעים בכולם, והדבר המשמעותי ביותר בחיי נתקל לא אחת בחומה של ציניות וחוסר הבנה. אז בלי להיסחף ולמכור את נשמתי, פשוט התרגלתי לבוא בלי נשמה יתרה. ליד הדלת אני מנמיכה את הלהבה, ונכנסת.

אפילוג

אחרי ששנים הסתובבתי ובאמתחתי נארטיב ממורמר על "מה שעשו לי" וכעס על הבלבולים והמראות הכפולות, היום אני דווקא די מרוצה. סיזיפוס מודיע על התאהבותו בסלע, והוא נושא אותו בקול תרועה. ולא זו בלבד שהתאהבתי ב"צרות" שלי, אלא אפילו הפכתי אותן לסוג של אידיאל. אני מרגישה עשירה ומלאה משלל העולמות, על יופיים ועל פגמיהם. זה נראה לי פורה לאין-ערוך מאשר לגדול במציאות מונוכרומטית. אחרי שקטפתי ואכלתי מפירותיהם של עולמות שונים, אני אומרת בפה מלא: לא הייתי מוותרת על אף אחד מהם. ריקמת החיים שלי בורכה בצבעים רבים, ואין לי עניין להצטמצם לחדגוניות של הגדרה. אין לי עניין להשתייך. בעבר הושלכתי למציאות הזו והיא נכפתה עלי, ואילו היום, מבחירה, אני אומרת כן לשיטוט ולדילוג, אמֵן למסע בין כוכבים. באופן עקבי ומוּדע אני בוחרת היום לפזר מסך עשן ולוותר בתקיפות על מקומי בקטלוג.

הביטוי החיצוני של הגישה הזו הוא שתי המלתחות המצויות בארון הבגדים שלי. יש לי בגדים "דתיים" ובגדים "חילוניים". המשותף ביניהם? אני. "יש בי מזה וגם מזה". לפעמים זה מביך, כשמישהו מ"קטגוריית הדתיים" נתקל בי ב"טריטוריה חילונית" ומבט עיניו אומר: "הזאת שולמית?". אבל המבוכה הרגעית לא מדרבנת אותי להתקבע ולהתמקם. נוח לי ב"רצוא ושוב", נוח לי במקום של "לא תתפוס אותי". חוסר השייכות הכרוני שממנו סבלתי כל-כך בילדותי הפך כיום, בבגרותי, לעמדה. אל תשייכו אותי, אני אומרת ב- acting outשלי. ונראה שזה כבר נעשה לדרך חיים, לפילוסופיית חיים אישית.

אבל יש רגעים שבהם אני מתעייפת מהתיזוז ונזכרת בערגה בימים ההם, עת ישבתי עם בני-ביתי ליד שער מנדלבאום. איך אז, למרות השוני, הדברים השתלבו, ודווקא לא רע. פתאום נדמה לי שברגע שבו אצליח לשרטט את קווי הקונטור שלי ולהניח את היד על הקווים האלה, המתווים את הגבולות, אמצא את האושר. כי נכון לעכשיו, בשום חברה, בשום ציבור, בשום קהילה, אין לי תחושה של "בית".

בפנטזיה שלי קיים המקום שבו אוכל בלי בושה להציג את כל מרכולתי, לפרוש לרווחה את שלל הנוצות. בינתיים לכל מקום אני צריכה לבוא קצוצת כנפיים, מצונזרת, אילמת למחצה, לשליש ולרביע.

ב"דין וחשבון לאקדמיה" מספר קפקא את סיפורו הטראגי של הקוף שאולף: מחד גיסא, הוא כבר לא שייך לעולם הקופי, שכן טעם מעץ הדעת, למד והשכיל; אך מאידך גיסא, גם לאדם של ממש לא נהפך. זהו אולי גם סיכומו של הסיפור שלי: ליהנות מהתמימות של העולם הדתי כבר איני יכולה, ועם זאת, "חילונית" של ממש לעולם לא אהיה, גם לא ארצה להיות.

שולמית רוזנברג-קיציס היא יועצת חינוכית, תושבת קיבוץ מעלה-גלבוע

המאמר פורסם בגיליון מספר24 של "ארץ אחרת": הציונות הדתית ועתידה של החברה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

שולמית רוזנברג-קיציס היא יועצת חינוכית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה