דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 ביוני 2008 | מהדורה 45

האינטרנט החופשי שלכם בסכנה

ספרו החלוצי של פרופ' רוברט מקסצ'ני (McChesney) מאוניברסיטת אילינוי באוּרבּנה Rich Media, Poor Democracy מתאר בפרוטרוט את ה"היפֶּר מִסחוּר" של המדיה, אשר הגיע לטענתו לרמה הרסנית עבור הדמוקרטיה בארצות הברית והעולם כולו. מקצ'סני סבור כי המתקפה של התאגידים הכלכליים על העיתונות המקצועית מתנהלת במלוא עוזה זה כמה עשורים

והזירה הבאה שבה ינסו לחנוק אתתאגיד נולד. חתימת הסכם המיזוג הגדול ביותר בארה"ב

הדיון החופשי תהיה רשת האינטרנטביןספקית הגישה לאינטרנט ובין רשת טלוויזיה בכבלים

צילום: AFP


רבים מחשיבים את פרופסור רוברט מקצ'סני (McChesney) מאוניברסיטת אילינוי באוּרבּנה להיסטוריון המוביל של התקשורת בימינו. עבודתו אינה מתיימרת לנייטרליות. ספריו ומאמרים הרהוטים והמלומדים מתארים כיצד הפכה העיתונות באמריקה מ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" לכלי בידם של התאגידים, הרואים בחדשות בראש ובראשונה דרך למכור פרסומות ולהגיע לצרכנים, ואשר מצנזרים אותן באמצעות הגדרת גבולות הדיון הציבורי וההחלטה מה לסקר. מקצ'סני בן ה-55 אינו רק איש אקדמיה אלא גם אקטיביסט, שמילא תפקיד מפתח בגיוס תמיכה ציבורית למלחמה במִסחור האינטרנט.

ספרו החלוצי של מקצ'סני Rich Media, Poor Democracy (1998) מתאר בפרוטרוט את ה"היפֶּר מִסחוּר", אשר הגיע לטענתו לרמה הרסנית עבור הדמוקרטיה בארצות הברית והעולם כולו. לטענת מקצ'נסי, שני תהליכים המחזקים זה את זה אחראים להפיכת העיתונות מעיניה ואוזניה של הדמוקרטיה לסוג של בידור מסחרי המכוון לְצרכנים במקום לאזרחים: התהליך הראשון קשור בריכוזם של אמצעי התקשורת בידיהם של ענקים תאגידיים מעטים כתוצאה ממאות מיזוגים ורכישות שהתרחשו בעשורים האחרונים. מדובר בריכוז אנכי ולא אופקי בלבד, המאפשר לתאגיד יחיד לא רק להפיק תוכן (עיתונים, מגזינים, סרטים, תקליטורים), אלא גם לשלוט בערוצי הטלוויזיה שבאמצעותם הוא מופץ.

התהליך השני הוא "דה-רגולציה" של התקשורת, שאִפשר למעשה את ריכוזהּ ומסחורהּ. השתדלנות התאגידית הפכה על פיה חוקים, שנועדו להבטיח שהתקשורת תיידע את הציבור ותשמש במה להשמעת קשת רחבה של דעות. מדובר בחוקים כמו חוק הרדיו מ-1927 ודוקטרינת ההגינות מ-1949, שהטילו מגבלות חמורות על מספרם וסוגם של אמצעי התקשורת שאדם או חברה רשאים להחזיק, יצרו עיתונות במימון ציבורי וחייבו מתן ביטוי לדעות מנוגדות. אחת הנקודות החשובות שמקצ'סני עומד עליהן היא שה"דה-רגולציה", שהתירה למשל לתאגיד האמריקניClear Channel Communications להחזיק ב-1,200 תחנות רדיו, תלויה בעצם ברגולציה ממשלתית קפדנית המגוננת על זכויותיהם של התאגידים: כל מי שינסה לשדר מתחנה משלו על גבי התדרים ש-Clear Channel קיבלה רשיון ממשלתי להחזיקם, ימצא את עצמו עד מהרה מאחורי סורג ובריח כשציודו מוחרם.

מה שהפך את האינטרנט לדמוקרטי כל כך עד היום הוא שחברות הטלפון והכבלים נאלצו לציית לחוקי הטלפון שנחקקו בשנות השלושים של המאה הקודמת, וקבעו שחברות הטלפון אינן יכולות להפלות בין משתמשים באמצעות שלילת שירות או גביית מחירים שונים מלקוחות שונים. אבל היום חברות הטלפון והכבלים מנסות להשתמש בעוצמות השתדלנות האדירות שלהן כדי לשנות את החוקים האלה, כדי שיהיה אפשר להפלות בין משתמשים

מכיוון שתאגידי התקשורת האמריקניים נעשו גלובליים במבנה הבעלות שלהם, ומכיוון שעולם העסקים הישראלי (ובכלל זה עולם התקשורת הישראלי) מושפע מאוד מארצות הברית, תובנותיו של מקצ'סני רלוונטיות מאוד גם לישראל. "ארץ אחרת" ראיין את מקצ'סני בביתו במדיסון, ויסקונסין

העיתונות המודפסת נתונה בנסיגה בארצות הברית ובישראל. האם הסיבה לכך היא האינטרנט?

העיתונות אכן מצויה בנפילה חופשית. בדעיכה מדהימה. לפני עשרים שנה, כשדיברת על מסחור העיתונות ועל היחלשות הדמוקרטיה, אנשים סיווגו אותך כמי ששייך לשוליים הרדיקליים. היום כולם מבינים שהתהליכים האלה אכן מתרחשים. איש אינו יכול להכחיש זאת עוד. במונחים פשוטים, הסיבה להתמוטטות היא שהתאגידים החליטו, אחרי גלי מיזוגים והיחלשותם של איגודי העיתונאים, שהעיתונות המסורתית פשוט לא מכניסה מספיק כסף. וכך לדוגמה – ובהמשך אתן עוד דוגמאות – חל קיצוץ חד ומהיר בסיקור של עניינים מקומיים וקהילתיים בעיתונות המודפסת. יש הטוענים שמספר עיתונאי הדפוס המסקרים ענייני קהילה ירד בחצי בהשוואה למספרם לפני עשרים שנה. וזה לא שהטלוויזיה והרדיו לקחו את העניין על עצמם. החדשות ברדיו בקושי קיימות, פרט לשידור הציבורי, והעיתונות המקומית בטלוויזיה כל כך קלושה ופתטית עד שהיא נראית כמו בדיחה.

הסיבה לקריסה הזו פשוטה מאוד. התאגידים פשוט לא עשו מספיק כסף מעשיית חדשות. מכיוון שכך הם הפסיקו לעשות אותן, ובשווקים מונופוליסטיים הם יכלו לעשות את זה בלי לשלם מחיר. אבל צריך להבהיר משהו: לא מדובר במצב בלתי נמנע. במשך שנים רבות, עד שנות השבעים של המאה הקודמת, היו תקנות ממשלתיות ברורות מאוד שדרשו מכל תחנת רדיו, בתמורה לקבלת רשיון בלעדי לשדר בתדר מסוים, לעמוד בשורה של תנאים. אחד התנאים הללו היה הקדשת זמן מדי יום לשידור חדשות. כל תחנה היתה חייבת להעסיק מישהו שיעשה את זה. אבל בשנות השמונים, אחרי שתדלנות עזה של תעשיית התקשורת, חלה התרופפות אדירה בתנאים שנקבעו למען טובת הציבור. לא נדרשתָּ עוד לשדר חדשות. הדבר השפיע גם על העיתונות המודפסת. רבים מן העיתונאים שהתבגרו בשנות השישים שמעו חדשות ברדיו. כך, לדוגמה, רוב האנשים בני גילי שמעו על מלחמת ששת הימים ברדיו. היום ילדים יכולים לעבור את החיים בלי קשר כזה לחדשות.

האינטרנט אינו הסיבה למשבר בעיתונות המודפסת. בשום פנים ואופן לא. בתחילת שנות התשעים כבר היו עיתונאים בולטים שכתבו על התהליך הזה של מסחור העיתונות שמוביל למוֹת העיתונות כפי שהיא מוכּרת לנו. המתקפה של גורפי ההון התאגידיים על העיתונות המקצועית מתנהלת במלוא עוזה זה כמה עשורים. אם העיתונות המודפסת בארצות הברית היתה חווה תהליך של התחזקות והתרחבות בין שנות השבעים לשנות התשעים, האינטרנט לא היה מצליח להשפיע כפי שהשפיע. אחת הסיבות לכוחו העצום של האינטרנט כיום היא עיתוי עלייתו, אחרי שהעיתונות כבר ירדה מנכסיה, אחרי שהיא כבר היתה במשבר.

כיצד התפתחה השליטה התאגידית בעיתונות?

במשך חלק ניכר מן המאה ה-19 העיתונים היו מפלגתיים. מצב זה השתנה במרוצת השנים, עד שההיגיון בעסקי המו"לות נעשה יותר מסחרי ופחות פוליטי. בתחילת המאה ה-20 העיתונות בארצות הברית כבר נשלטה ברובה על ידי עיתונים מסחריים בבעלות פרטית – עסקים משפחתיים בדרך כלל.

ה"דה-רגולציה" של התקשורת, אִפשרה למעשה את ריכוזהּ ומסחורהּ. השתדלנות התאגידית הפכה על פיה חוקים, שנועדו להבטיח שהתקשורת תיידע את הציבור ותשמש במה להשמעת קשת רחבה של דעות. מדובר בחוקים כמו חוק הרדיו מ-1927 ודוקטרינת ההגינות מ-1949, שהטילו מגבלות חמורות על מספרם וסוגם של אמצעי התקשורת שאדם או חברה רשאים להחזיק, יצרו עיתונות במימון ציבורי וחייבו מתן ביטוי לדעות מנוגדות

לחברות החדשות הפרטיות והמשפחתיות האלה היו כל מיני יתרונות עסקיים. הן לא נדרשו למשל לפרסם דו"חות כספיים. אבל הדרך שבה ארצות הברית פועלת בדרך כלל, והדרך שבה החוק עובד, היא שיש הטבות רבות יותר למי שנוטל חלק במערכת התאגידית ויוצר חברה ציבורית. ראשית, אפשר לגייס הרבה יותר כסף. יש יתרונות כלכליים עצומים להנפקת מניות, וחסרונות למודל הבעלות המשפחתי – בעיקר אחרי דור או שניים. כשמורישים עיתון בבעלות משפחתית, אחרי שהבעלים המקורי מת, ישנם חוקי מס מכבידים ביותר. בנוסף, כשיש לך עשרים וחמישה נינים, אי אפשר לנהל את החברה. זה כמו לנסות לצאת למרעה עם חתולים. יותר פשוט למכור את החברה לתאגיד גדול, ולתת לכל אחד מהיורשים מניות.

מבחינה מסוימת, עידן העיתונים הפרטיים היה תור הזהב של העיתונות באמריקה. אבל אפילו אז לא היתה תפישה ברורה כיצד העיתונות צריכה להיראות. העיתונות המקצועית שצמחה אז לא היתה חזקה במיוחד; למעשה היא אפילו היתה חלשה למדי. היו לה כמובן כוחות מסוימים, אבל בסך הכול זו היתה עיתונות פושרת שפעלה בדרך כלל על פי האינטרסים הפוליטיים והמסחריים של הבעלים והמפרסמים. לחלק מהעיתונאים היה חזון שונה. הם לא רצו להיות כתבני חצר. הם חשבו שעיתונות מקצועית צריכה לייצג את כל מי שאין לו כוח, ושאותו סטנדרט עיתונאי צריך לחול על כל בעלי העוצמה או השואפים לעוצמה. זה היה מודל של עיתונות, אבל המודל הזה לא נעשה סטנדרט משום שהוא מפחיד נורא את בעלי החברות. סוג העיתונות שנפוץ בפועל עוסק במה שהאנשים בשלטון רוצים לדבר עליו. במילים אחרות, העיתונאי נחשב למי שתפקידו מתמצה בדיווח על דיונים או מחלוקות בין נבחרי ציבור ושאר בעלי שררה, ולא בהעלאת שאלות חדשות.

מודל כזה של עיתונות עשוי להצליח בתיאוריה. הנבחרים עומדים הרי למבחן הציבור ויש לכאורה חשיבות למחלוקות ביניהם. אבל מה קורה אם כל בעלי השררה מסכימים זה עם זה? דוגמה לכך היא שאלת זכותה של ארצות הברית לפלוש למדינות אחרות. בקרב ההנהגה הכלכלית והפוליטית של ארצות הברית קיימת הסכמה כי ארצות הברית זכאית לפלוש למדינות אחרות, או להעניק ייפוי כוח למדינות אחרות כמו ישראל לעשות זאת. התפישה הצבועה הזאת, האומרת שארצות הברית לבדה רשאית לעסוק בעסקי פלישה למדינות אחרות, מקובלת על האליטה האמריקנית, והעיתונות שלנו לא בחנה אותה משום שבעלי השררה אינם מתווכחים על הנושא הזה. אם עיתונאי היה מעלה את השאלה הזאת – כלומר, איזו זכות יש לארצות הברית לפלוש לעיראק, לפנמה או לכל מקום אחר – הוא היה מואשם בחוסר מקצועיות ובכך שיש לו "אינטרסים". ועוד דוגמה: אין כל דיון בקרב הפוליטיקאים על גודלו של הצבא. שתי המפלגות מסכימות שהצבא שלנו צריך לגדול ושאנחנו צריכים להוציא עליו סכומים בלתי נתפשים של כסף. זו החולשה של העיתונות המקצועית, והיא היתה קיימת גם בימי הזוהר שלה: היא מאפשרת למקורות רשמיים לִתחום את גבולות הדיון. אתה לומד להרכיב סַכֵּי עיניים ולא לחשוב מחוץ למונחים האלה שנקבעו לך. אם תחשוב אחרת, לעולם לא תגיע ל"וושינגטון פוסט" או ל"ניו יורק טיימס".

היום זה עידן אחר. עידן הבעלות התאגידית. כשתאגיד קונה עיתון או רשת של עיתונים, הוא משלם הון ומצפה להרוויח כסף. לשם כך צריך להקטין הוצאות ולהגדיל הכנסות, והדרך הברורה לעשות זאת היא באמצעות קיצוץ מחלקת החדשות, פרסום יותר סיפורים בעלי אוריינטציה שיווקית, והמצאה מחדש של החדשות כמשהו שמכוון לבעלי ההכנסות הגבוהות יותר, שהם הצרכנים שהמפרסמים מעוניינים בדרך כלל להגיע אליהם. זה אסון לתפישת העיתונות כשירות ציבורי.

יש לך דוגמאות לנושאים שאינם מסוקרים בעידן השליטה התאגידית על דסק החדשות?

בארצות הברית של תחילת שנות החמישים היו אולי אלף עיתונאים שעסקו בתחום יחסי העבודה. לעיתונים בכל עיר גדולה היו כתבים לענייני עבודה. שמותיהם של ראשי כל איגודי העובדים הגדולים היו מוּכּרים בכל בית. נכון שהאיגודים נחלשו ונעשו פחות רלוונטיים – אבל אחת הסיבות לחולשה היא שהם לא מסוגלים להשיג סיקור עיתונאי. במקום זאת אנחנו מוצפים במידע עסקי. אפשר לחשוב שלכל אזרח באמריקה יש ערֵמות של מניות – מה שלא נכון בכלל. העניים מעניינים מבחינת הדיווח החדשותי רק כאשר הם מפריעים לעשירים.

אחת הדוגמאות להטיית החדשות היא ההתעלמות של העיתונות ושאר אמצעי התקשורת מסיפור בתי הכלא האמריקניים. בארצות הברית יש אוכלוסיית אסירים עצומה. 25 אחוז מכלל אסירי העולם כלואים בארצות הברית. המדינות היחידות שעלו עלינו אי פעם בתחום הזה הן מדינות כמו גרמניה הנאצית, ברית המועצות תחת סטלין ודרום אפריקה בימי האפרטהייד. אבל מבחינת העיתונים והטלוויזיה שלנו זה לא סיפור, משום שהאסירים ומשפחותיהם כולם עניים, הם נמצאים ב-15 או 20 האחוזים התחתונים של הסולם הכלכלי. מבחינת תאגידי התקשורת הם לא קיימים יותר מכת המנודים בהודו. אם מחצית מחזור הבוגרים של אוניברסיטת ייל היתה נכלאת, אוכלוסיית האסירים היתה הופכת לדבר החשוב ביותר בהיסטוריה. סוג כזה של התעלמות חותר תחת יסודות העיתונות.

אחת הנקודות החשובות שמקצ'סני עומד עליהן היא שה"דה-רגולציה", שהתירה למשל לתאגיד האמריקני Clear Channel Communications להחזיק ב-1,200 תחנות רדיו, תלויה בעצם ברגולציה ממשלתית קפדנית המגוננת על זכויותיהם של התאגידים: כל מי שינסה לשדר מתחנה משלו על גבי התדרים ש-Clear Channel קיבלה רשיון ממשלתי להחזיקם, ימצא את עצמו עד מהרה מאחורי סורג ובריח כשציודו מוחרם

דוגמה נוספת היא האופן שבו סוגיות סחר מסוקרות בעיתונות האמריקנית. הסכמי סחר מתוארים כמעט תמיד בתור הישג אדיר. כל מי שמתאר את הסיפור באופן שונה נחשב כסיל מוחלט או פרימיטיבי. למעשה, הסכמי סחר, שהמשא ומתן עליהם נעשה בהנחייתן הישירה של חברות מונופוליסטיות, הם סבוכים להפליא ומכילים אלפי סייגים מפורשים שנתפרים על פי צרכי התאגידים. ומה שאנחנו מקבלים בתקשורת הוא פשוט שיעור בתעמולה תאגידית. אתה קורא את העיתון ונדמה לך שעולם העסקים מנוהל בידי יזמים גאונים. קח למשל את הסיפור של "אנרון", החברה שהפכה למעין היכל של פעילות פלילית. במשך שנים המגזין "פורצ'ן" קשר כתרים ל"אנרון". היא קיבלה סיקור מהסוג השמור לביל גייטס. מנכ"לי החברה תוארו כאלים שמהלכים על פני המים. ובעוד אלה משבחים אותם, היו קבוצות של אזרחים וארגונים לא-ממשלתיים שהעמידו את ההתנהלות שם בסימן שאלה – אבל הספקות האלה מעולם לא דווחו. כל מה ששמענו היה הספּינים שיצאו ממחלקת יחסי הציבור של "אנרון".

האם האינטרנט יכול להביא לדמוקרטיזציה של העיתונות?

האינטרנט כשלעצמו לא ירענן את השיח הציבורי. הוא לא מטה קסמים. אבל יש לו פוטנציאל לתרום תרומות יוצאות דופן. מתנהל היום מאבק חשוב על עתיד האינטרנט. חברות הטלפון והכבלים מנסות להפוך את האינטרנט לרכושן הפרטי. מה שהפך את האינטרנט לדמוקרטי כל כך עד היום הוא שהחברות האלה נאלצו לציית לחוקי הטלפון שנחקקו בשנות השלושים של המאה הקודמת, וקבעו שחברות הטלפון אינן יכולות להפלות בין משתמשים באמצעות שלילת שירות או גביית מחירים שונים מלקוחות שונים. חוקים אלה יושמו כשהאינטרנט נכנס לתמונה. כל אתר היה זכאי לאותו שירות. זו היתה הגאונות באינטרנט. אבל היום חברות הטלפון והכבלים מנסות להשתמש בעוצמות השתדלנות האדירות שלהן כדי לשנות את החוקים האלה, כדי שיהיה אפשר להפלות בין משתמשים, כדי למכור גישה מהירה לחברות שיכולות לשלם הרבה כסף. לאתרים אחרים – של מי שאינם יכולים לשלם סכומים כאלה – הן רוצות להאט את התקשורת כך שתצטרך לחכות שלוש דקות כדי להוריד את המידע שלהם. הן אפילו היו רוצות לחסום את הגישה לאתרים שאינם יכולים לשלם. הן רוצות להפוך את האינטרנט לטלוויזיה בכבלים. זה מאבק היסוד על חופש הדיבור בעידן הדיגיטלי. אם נפסיד במלחמה הזו – ואינני חושב שנפסיד בה – התיקון הראשון לחוקה יאבד כל משמעות. זה אחד הדברים שעומדים על כף המאזניים בבחירות הבאות. אם הדמוקרטים ינצחו, נצליח למנוע מִסחוּר כזה של האינטרנט. עם זאת, גם אם ננצח, זה לא יפתור את בעיית העיתונות. עדיין דרושה לנו מדיניות שתעודד עיתונאים לסקר סיפורים מכל הסוגים. זה היעד הפוליטי הגדול שלנו. ואז נוכל להשתמש באינטרנט לשימושים מיוחדים. אחרת נישאר רק עם הבלוגוספירה, וזה לא מספיק טוב.

איזו מדיניות נחוצה?

יש כמה דברים שאפשר לעשות בטווח הקצר. אפשר להגדיל באופן דרמטי את המימון הציבורי לרדיו ולטלוויזיה הקהילתיים והציבוריים. אנחנו צריכים להבטיח שחוקי הבעלוּת על התקשורת ייצרו מקורות מגוונים של חדשות. כרגע יש לחץ תאגידי ליצור מערכות חדשות שישלבו טלוויזיה, רדיו ועיתונים לדסק אחד עבור הקהילה כולה. אבל יש תמיכה ציבורית רחבה למניעת המהלך הזה. אנחנו צריכים גם לעודד בעלות של עובדים על אמצעי חדשות, וגם בעלות קהילתית, כך שיהיה לנו מודל בר-קיימא של קהילות המסקרות את עצמן.

הקיצוצים שמערכת החינוך סבלה מהם בעשורים האחרונים השפיעו אף הם – הם גרמו לקיצוץ חד באמצעי התקשורת הסטודנטיאליים. כשסטודנטים לא עוסקים בתקשורת בעת לימודיהם, הסיכוי שהם יֵעשו מעורבים בעיתונות בשלבים מאוחרים יותר בחייהם קטן משמעותית. איבדנו דור שלם של אנשי תקשורת. עכשיו צריך לרענן את העיתונות הסטודנטיאלית.

אחד הדברים שצריך להבין כשאנחנו נלחמים למען תקשורת במימון ציבורי הוא שכרגע תאגידי התקשורת האדירים זוכים לסובסידיה עצומה מהממשלה בצורת מונופולים על תדרי שידור וחוקי זכויות יוצרים. רשיונות שניתנים לחברות ומעניקים להן בלעדיות על תדרים מסוימים הם סוג של סובסידיה. השימוש במערכת אכיפת החוק ובמערכת המשפט לשם אכיפה של זכויות יתר מונופוליסטיות הוא סוג של סובסידיה. לכן גם אם נקרא "דה-רגולציה" לתהליך שמאפשר לתאגיד אחד להחזיק בבעלותו מאות תחנות רדיו – כאשר פעם היו מגבלות ברורות על מספר התחנות שקבוצה אחת יכלה לשלוט בהן – ביסודו של דבר מדובר ברגולציה מובהקת ורבת עוצמה. רק נסה לשדר בתחנת רדיו או טלוויזיה משלך על תדר שניתן ברשיון לתאגיד גדול כלשהו – אתה עלול למצוא את עצמך בכלא. אין שום סיבה שאותן תקנות עצמן לא יבטיחו את הצורך הדמוקרטי בעיתונות חופשית ועצמאית באמצעות תמיכה בעיתונות שאינה נשלטת בידי תאגידי-על הרואים את החדשות במונחים עסקיים בלבד.

הרב מיכה אודנהיימר הוא מייסד הפרויקט "תבל בצדק"

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה