דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

צילום: איל יצהר

האחדות שמאחורי הריבוי

יהודה ליבס, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית הוא מהמקוריים שבחוקרי המיסטיקה היהודית בדור הזה. תלמידתו, מלילה הלנר-אשד, מראיינת אותו לרגל צאת ספרו: "תורת היצירה של ספר יצירה" בהוצאת שוקן

יהודה, כתלמידה שלך שנים רבות למדתי ממך כמה חשוב במחקר של כל יצירה לנסות ולעמוד על דמות היוצר, לחפש מה מניע את הכותב, מהי התודעה ההיסטורית שהנחתה אותו ולא לעמוד רק על מסריה הרעיוניים של יצירה. אני קוראת עתה את ספרך 'תורת היצירה של ספר יצירה', ועל רוח היוצר העולה מתוכו, וחושבת מה ממך מצוי ומשתקף בתכנים ובמבנה של היצירה שכתבת. ספּר לנו מעט על הספר שכתבת ועל בחירתך לחקור את 'ספר יצירה'.

יהודה ליבס: ספר יצירה הוא חיבור קצר שמחברו עלום ואשר מיוחס על פי המסורת לאברהם אבינו. זהו חיבור העוסק בתהליכי היצירה בהם ברא האל את העולם, במבנה המציאות ובתודעה האידאלית של האדם. ספר יצירה כתוב במשניות קצרות בשפה עזה ותמציתית ובמשקל פואטי והוא יכול להקרא כשירה או המנון.

'בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים…וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר וסיפור. עשר ספירות בלימה ועשרים ושתיים אותיות יסוד.' באופן כללי מביע משפט הפתיחה של החיבור, את הרעיון, שאני עוסק בו בהרחבה, שהעולם נברא בדיבור והוא כעין יצירה ספרותית.

על אף העובדה שזהו חיבור קצר זכה ספר יצירה להפוך לחיבור יסוד בתורת הסוד של ישראל. ספר יצירה התפרש בכיוונים רבים מאד, כספר 'מדעי' על מבנה העולם, כספר מאגי, אסטרולוגי או כספר על תורת הדקדוק. אני בחרתי, כדרכי, לחקור בו דברים הנוגעים ללבי. בחרתי כפי שציינת, להתרכז בין השאר בתודעת היוצר האלוהי והאנושי גם יחד, העולה מן הספר. לפעמים נדמה בחיבור זה כי היוצר האלהי משקף את היוצר האנושי ולא להפך. רציתי להראות את האופן בו החיבור הזה מציג תפיסה של יצירה ויצירתיות, בהצגת העולם הנברא כיצירה פואטית.

ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, ואתה הקדשת לדמותו של אברהם במחשבה הדתית חלק שלם בספרך. ובכן מיהו אברהם? ומיהי דמות היוצר בספר?

יהודה ליבס: אברהם אבינו הוא דמות היוצר האידאלי, והוא במידה מסוימת גיבורו של ספר יצירה. ייחודו של אברהם הוא כיוצרה של תפיסה חדשה של אחדות האל, תפיסה הכרתית באל אחד, הגח ויוצא מתוך הריבוי. אל זה הוא המקור לריבוי התופעות של המציאות והוא המקום האחדותי אליו שבה כל מציאות.

'וכיון שבא אברהם אבינו עליו השלום הביט וראה וחקר וחקק וצירף וחצב וחשב וצר ועלתה בידו ונגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אברהם אוהבו'.

עקבתי בספר אחר דמותו כפי שהתפתחה למן המקרא ואילך. כשם שאני חוקר דברים הנוגעים ללבי, כך התעניינתי גם באופן בו ספר זה השאיר חותמו בדמויות ויצירות אחרות הנוגעות ללבי – בעיקר ספר הזוהר בו אני קורא ואותו אני חוקר שנים רבות, באישיותו ויצירתו של ההוגה והמשורר הימי ביניימי שלמה אבן גבירול ובתפיסת השפה והיצירה של חיים נחמן ביאליק, בעיקר במסתו המפורסמת 'גילוי וכיסוי בלשון' שכתב בעשור השני של המאה העשרים.

התייעצתי לפני זמן מה עם מורי, עמיתך וידידך לאורך שנים רבות פרופ' משה אידל, ושאלתי אותו: 'מה כדאי לשאול את יהודה על הספר החדש שלו?' הוא ענה: 'תשאלי אותו את השאלות הגדולות; על היצירתיות, התפיסה המיסטית, על המשמעות של ספר יצירה'. אם כך אשאל אותך: מהו הדבר היסודי ברוחניות היהודית שבא לידי ביטוי בספר יצירה?

יהודה ליבס: דבר עקרוני ברוחניות היהודית אותו רציתי להבליט הוא האופי המיוחד של רעיון הייחוד של ספר יצירה, ההכרה באחדות הבסיסית שמאחורי הריבוי. בספר שכתבתי ביקשתי להראות שזהו עיקר החיבור. אחדות זו אינה ידיעה בעלמא או הכרה סטטית אלא מתח מיסטי מתמיד המבטל בלא הרף את הריבוי ומשיבו לאחד. תפיסת אחדות זו מדגישה את התנועה היסודית של כל המציאות מרובת הפנים מתוך האחד וחזרת הריבוי אל מקורו האחדותי. המילים המציינות את האחד בספר יצירה הן: מקום, 'היכל קודש', אמצע וכמובן המילה אחד.

כל היציאה מן האחדות אל הריבוי היא כדי להגיע אליו בחזרה. המילים של ספר יצירה לדינאמיקה המיוחדת של חזרת הריבוי לאחד הן: בלימה – בלימת התפשטות הריבוי בדומה לרכָּב הבולם סוסים המבקשים להתפרץ, והריסה – ביטול הריבוי וחזרתו למקורו. או כפי שזה נאמר בלשון ספר יצירה:

'עשר ספירות בלימה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ לבך שוב למקום כמשתמר, רצוא ושוב, ועל דבר זה נכרת ברית'.

יצירתו של האדם כמו זו של האל מתבצעת דרך הבלימה וההריסה. כאשר רץ לבו חוזר יוצר זה אל המקום, אל האחד, הוא האל, המזוהה עם נקודת המרכז. כל דבר שואב את חיוניותו מן המרכז, ממנו הוא שופע ואליו הוא חוזר. לאחד הזה של ספר יצירה אי אפשר להגיע מתוך התעלמות מן העולם הסובב אלא ממודעות לתנועה המתמדת של 'רצוא ושוב' בין הריבוי לאחדות. אני מוצא עיקרון זה לא רק בספר אלא גם בחיים שלי, בתקופות קשות אני משנן לעצמי: 'אם רץ לבך שוב למקום' ו'לפני אחד מה אתה סופר'.

יהודה, אתה בקי ומצוי בתרבויות העולם העתיק, אתה קורא ומתרגם זה שנים מן הספרות הערבית, היונית הלטינית. אביך, יוסף ליבס, תרגם לעברית, בין השאר, את כתבי אפלטון ואריסטו. הספר שכתבת חי ונושם, כמוך, שלוש תרבויות גדולות: התרבות היהודית, התרבות ההלניסטית והספרות הערבית. מהו מקומן של תרבויות אלו בספרך על ספר יצירה ובמחקרך לאורך השנים?

יהודה ליבס: במרכז הספר שכתבתי עומדת יצירה יהודית השולחת קרניים דרך הדורות. ספר יצירה הוא מאד יהודי ואינני מנסה להפקיע אותו מכך. התרבות היהודית, ואידל ניסח זאת יפה מאד כשדיבר על הספר שלי, היא גוף אורגני ויש לתרבות זו אישיות משלה. והאישיות הזו, קשה להסביר אותה, ויש בה סתירות וניגודים. האישיות הזו, כמו אישיותו של הפרט, מוגדרת ומושפעת על ידי סביבתה. היהדות שינתה את התרבות העולמית והשתנתה על ידה. כמורה אני מרגיש, שזה חייב להיות באופק של התלמידים. צריך להבין שצריך ללמוד כל הזמן. אני לא גאון שלומד שפות בקלות, אבא שלי לא לימד אותי יוונית. בתיכון למדתי צרפתית ולשונות אחרות למדתי באוניברסיטה. לענין היהדות, אני אומר, שכשאומרים משפטים כמו 'זה כך וכך ביהדות', זה אף פעם לא נכון. יש דבר מה שהוא 'יהדות' אבל ברגע שאתה מגדיר את זה, מיד זה לא נכון. נשים שונות מגברים, אבל כל מה שתגיד על השוני – הוא לא נכון. המושגים הגדולים כמו דת, מיתוס וארוס מתחמקים מהגדרה. ארוס הוא לא פרפר שאפשר לנעוץ בו סיכה. כשאתה מנסה, הוא נעלם. ובהמשך לשאלתך על מקומן של תרבויות העולם במחקרי, כל השנים אני לומד שפות ותרבויות שונות ומחפש את נקודות המגע וההשפעה בין תרבויות. כמו שאני רואה זאת אין יהודים בלי גויים.

אל מול תפיסת היצירה של ספר יצירה הצבתי את תפיסת היצירה היונית – הפואטיקה – של אפלטון. מן המילה פואזיס, (ביוונית, יצירה), באה אף המילה העברית פייטן. אפלטון, בדיאלוג המפורסם 'המשתה', מדגיש שלמילה פואטיקה ישנם שני שימושים עיקריים – פרטי וכללי. משמעותו הכללית היא יצירה בכלל, יצירה חומרית, גם בריאת העולם נקראת לפעמים כך. משמעותו הפרטית, הנגזרת ממנו, היא היצירה הספרותית. שימוש כפול זה בפואטיקה מהווה דוגמא למילה אחרת בעלת אותה תכונה, שהיא מושג המפתח ב 'המשתה' הלא הוא 'ארוס'. בשימושו הפרטי ארוס מתיחד לתחום הסקסואלי, אבל כפי שמראה אפלטון, בהוראתו הכללית ארוס הוא המחולל והמניע של כלל הפעילות האנושית ובפיסגתה אהבת החכמה, היא הפילוסופיה.

בעצם כשאני חושב על זה, שניים ממחקרי עוסקים במושגים אליהם מתייחס אפלטון ב'המשתה' והם 'פואטיקה' ו'ארוס'. בספרי על ספר יצירה אני חוקר את המושג פואטיקה, ובמאמרי 'זוהר וארוס' אני מתבונן בקרבת מושג ה'ארוס' האפלטוני לרוח המפעמת בספר הזוהר, במה שאני מכנה 'הזוהר' של ספר הזוהר.

חוקרים שונים העלו השערות הנעות בטווח של כ-600 שנה לגבי זמן חיבורו של ספר יצירה ואתה בא וטוען שהספר קדום מאד. אתה סבור שהספר נתחבר בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו. מה הביא אותך להקדים כל כך את זמן חיבורו של ספר יצירה?

יהודה ליבס: אני הרי לא מחפש דברים שאין בטקסט. החיבור עצמו עוסק הרבה באיזון, באיזון נפשי ובמושג האמצע, ונראה לי שאיזון זה קשור לתקופה היסטורית בה היה איזון, לזמן שבית המקדש, היכל הקודש, היה קיים, טרם חורבן המקדש וכל תחושת המרכז שהוא יצר.

'עשר ספירות בלימה מדתן ער שאין להם סוף עומק ראשית ועומק אחרית עומק טוב ועומק רע עומק רום ועומק תחת עומק מזרח ועומק מערב עומק צפון ועומק דרום אדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולם ממעון קדשו עד עולמי עד'.

היה אפשר לחשוב שהמרכזיות שמעניק ספר יצירה למרכז ולאיזון הוא בניסיון ליצור מקדש רעיוני חלופי למקדש שחרב. אני לא מקבל את זה, אני חושב שהיצירה מדברת על מקדש הנמצא במרכז, שזהו מקדש קונקרטי, היכל הקודש הנמצא לתפיסת מחבריו במרכז העולם, בין כל הכיוונים והעומקים, מקום שהוא טבור הארץ, המצוי בין מימד הזמן והמרחב, בין עומק ראשית ואחרית, כלומר בהווה.

'דע וחשוב וצור והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו'. הרצון להושיב יוצר על מכונו, להעמיד דבר על בוריו קורה בנקודת ההווה. יש כאן מתח משיחי, אך משיחיות זו היא משיחיות של ההווה, אין בחיבור געגועים לעתיד ואין בו חוויה של שבר היסטורי. המקבילות הרבות שיש בו לדבריו של פילון האלכסנדרוני שחי בתודעה חזקה של קיומו של מקדש האל בירושלים גם הן חיזקו את דעתי בדבר קדמותו של החיבור.

המיתוס בכלל ומיתוסים יהודיים בפרט עומדים במקום מרכזי במחקריך. פעם אמרת שהמאמץ שלך הוא להחזיר את המיתוס לדיון. יש אל ויש לו דמות, יש לו פנים, עָם וארץ. במאמרך 'על המיתוס היהודי וגלגולו' אתה כותב: 'המיתוס הוא מעיין חייו של הדחף הדתי. בהגדרתו הכללית המיתוס הוא סיפור קדוש על האלים, המביע מה שאין המילה המופשטת (הלוגוס) יכולה להביע. המיתוס משותף לכל הדתות מצדו האחד, אך הוא גם מקור ייחודה של כל דת'. בכל שנות הוראתך אתה מדגיש את מרכזיות המיתוס ואת העובדה שהדת שלנו, היהדות, היא ביסודה דת מיתית, שלאלוהיה יש דמות וסיפור. כיצד יש להתייחס אל המיתוס, ללמוד ולחקור בו?

יהודה ליבס: יש להיות זהירים מאד בטיפול במיתוס. המיתוס הוא יסודי לתרבות, בלי מיתוס אין תרבות ואין דת. צריך לדעת שהמיתוס קיים, אך אם מדברים על זה, זה לא זה. הוא מסוג הדברים החומקים מהגדרה. את המיתוס אפשר להרוג בהרבה דרכים. מצד אחד אפשר להרוג את המיתוס על ידי קונקרטיזציה, הגשמה עודפת, וולגריזציה או הפיכתו לבנאלי.

אתה מתכוון כמו בנסיון לתרגם את המשיח למושגים פוליטיים למשל?

יהודה ליבס: אומנם היסוד הפוליטי הוא חלק אורגני מן המיתוס המשיחי, אך גם אותו אפשר לקלקל באמצעות קונקרטיזציה בנאלית. כמו שהקונקרטיזציה הזו מסוכנת לחייו של המיתוס כך מצד שני, אפשר להרגו על ידי התעלמות ממנו, הדחקתו או דחייתו המוחלטת. היחס הראוי למיתוס הוא של נדנדה בין הקטבים. על חוקר המיתוס לדעת שכל מה שהוא אומר על המיתוס הוא לא נכון, הגדרתו היא מעין עבודה זרה ובה בעת לא להרפות מן הניסיון לומר ולהגיד ולהגדיר. לדעת שיש במיתוס איזו אמת המסתתרת בכל הלבושים והקליפות ושיש לחתור אליה, אבל להזהר מלהגיד את מה שאינו ניתן לאמירה או להגדיר את מה שבמהותו חומק מהגדרה.

אם אומרים לי שאני צודק אז אני יודע שמשהו לא בסדר. כשאני פועל אני שֹם את המשקל שלי על הכף הריקה, כדי שישאר האיזון. אל לא יכול להיות חסר פנים בלבד, הוא לא יכול לסבול שיפשטו אותו לגמרי ויהפכו אותו לישות מופשטת, אך הוא מוכרח גם להשאר אל, הוא לא גיבור אנושי. צריך להבין בבת אחת את הדיאלקטיקה הזו.

בפתיחת הספר שלך אתה כותב על כך שספר יצירה מביע דעות הנוגעות לסוגיות המצויות גם בימינו במרכז סדר היום התרבותי. האם רצית להציב אל מול מגמות פוסט-מודרניסטיות את האמירה שדווקא יש תרבות ויש עם ויש ארץ ושהם חשובים? מדוע לא פרטת על כך בהמשך הכתיבה?

יהודה ליבס: כשאני אומר שיש ארץ, יש עם, יש שפה, אני מתכוון להדגיש שמושגים אלה, גם אם אינם קבועים במשך הדורות, אין הם כמו בבצל שמקלפים אותו ולבסוף לא מוצאים כלום במרכזו. כאן יש לדעת שבמרכז קיים דבר מה גם אם אין אפשרות למצאו ולהגדירו. אולי לא פרטתי את ההשראה שאפשר למצא בספר יצירה לסוגיות עכשוויות בגלל הסלידה שלי מדיון מתמיד ברלוונטיות של המקורות היהודיים. אני לא רוצה להפוך את המקורות העתיקים לרלוונטיים, לשפוך עליהם את הרוטב הסמיך הזה של רלוונטיות. אני לא אוהב את המגמה המביאה כל הזמן את העבר אל ההווה בצורה שהיא 'פוליטיקלי קורקט' כדי להראות שהוא מתאים או נכנס יפה לתחום של מושגנו היום. אני מנסה לעשות מסלול הפוך. ללכת ולסלול, במחקרי ועם תלמידי, שבילים ודרכים מכאן לשם, מהזמן הזה אל העבר. כשבאים אל המקורות כך, מגלים פתאום שיש בהם עניינים המדברים גם אלינו היום.

האם אתה מזדהה עם תפיסת העולם ועם הפואטיקה והמיסטיקה של ספר יצירה?

יהודה ליבס: אני לא מזדהה עם הדברים עליהם אני כותב, בין אם זה ספר יצירה או ספר הזוהר, אני מעדיף לאהוב ולא להזדהות. בהזדהות מאבדים זהות אישית, לעומת זאת באהבה נשמרת נבדלות האוהבים, אני נשאר עצמי ואוהב דבר השונה ממני.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר מלילה הלנר-אשד היא מרצה לקבלה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמיתה בכירה במכון הרטמן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה