דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

מחאה בקהיר: חשיבותו ההיסטורית של האביב הערבי טמונה במרכזיותו של האזרח וההמון בהנעת השינויים / צילומים AFP

האזרח הערבי התעורר

אסעד גאנם טבע את הביטוי "האביב הערבי" ב"אל-ג'זירה.נט" מיד עם תחילת האירועים. הוא סבור כי, כמו באירופה במאה ה-19, הדרך אל הדמוקרטיה בעולם הערבי תהיה ספוגה בדם, והיא תארך זמן רב. האביב הערבי מלמד לדעתו, גם על הצורך הרב שיש באליטה דמוקרטית, אשר תגן על הערכים הדמוקרטיים

גם באירופה תהליכי השינוי היו כרוכים בהקרבה, ובהרבה יזם ודם, ונמשכו עשרות שנים עד להצלחה במיצוב האזרח והאזרחות כמקור הלגיטימיות היחיד. נראה שגם בעולם הערבי יהיה צורך בהרבה זמן, והמון זוועות, עד להצלחת מיזם הדמוקרטיה, שקיבל תאוצה באביב הערבי

בסוף 2010 ותחילת 2011 עברה על העולם הערבי טלטלה רחבת היקף שקיבלה את הכינוי "האביב הערבי". כיום, יותר משלוש שנים לאחר מכן, מתקיים דיון מקיף על מידת ההצלחה של האירועים הללו לשנות את העולם הערבי. רוב הדיונים מתמקדים בהשוואה פשטנית בין המצב לפני האביב הערבי ואחריו, תוך התמקדות במידת ההצלחה בשינוי המשטר, במידת היציבות, באלימות שנלוותה לאירועים, בעלייתם של כוחות שדוכאו במשך עשורים לקדמת הבמה, ובעיקר בתפקיד ובמקום של התנועות האסלאמיות במשטר החדש שמתפתח בהדרגה במקצת מדינות ערב, ובמצב הכלכלי וברמת הביטחון האישי. אני, שטבעתי את הכינוי "האביב הערבי" במאמר שפרסמתי ב"אל-ג'זירה.נט" מיד עם תחילת האירועים, סבור כי האירועים שהתרחשו בעולם הערבי חשובים מאין כמותם וכי אין להם אח ורע בהיסטוריה הערבית המודרנית. למעשה, אין להם אח ורע גם בהיסטוריה הערבית הקדם-מודרנית, מלבד השליחות של הנביא מוחמד במאה השביעית, והתפשטות האסלאם בשנים לאחר מכן. האביב הערבי חשוב מאין כמוהו לא משום השינויים הפוליטיים שהוא מחולל (במאה העשרים כבר היו אירועים היסטוריים שחוללו שינויים פוליטיים דרסטיים, כגון ההפיכות בשנות החמישים והשישים) – חשיבותו ההיסטורית של האביב הערבי טמונה במרכזיותו של האזרח וההמון בהנעת השינויים.

מהו האביב הערבי?

השם "אביב ערבי" משווה בין מה שמתרחש בחלק מהעולם הערבי לבין "אביב העמים", שהתפרץ באירופה בשנת 1848. ביסוד אביב העמים עמד רצונם של המוני האירופים לשים קץ לעריצות, ולכונן משטר שמקור הסמכות בו הוא האזרחים. כידוע, המדינה האירופית במתכונתה הנוכחית נוצרה לאור הסכם וסטפליה ב-1648, כך שמדינת הלאום הנתונה לשליטתה של ממשלה מרכזית ויש לה זכות להתקיים ושחל איסור לפגוע בריבונותה, זכתה להסכמה הדדית של שליטי המדינות האירופיות. אף שמאז התפתחה כל מדינה בצורה שונה, והשינויים הפוליטיים בכל מדינה היו תוצאה של השפעת הכוחות המקומיים והחיצוניים הייחודיים לה, היה לשינויים מרכיב משותף מרכזי אחד: בכל מדינות אירופה התחילה לחלחל בצורה הדרגתית תפישת האזרחות כיסוד מכונן, ונשמעה יותר ויותר התביעה לצקת מהות אקטיבית במרכיב יסוד זה, בד בבד עם עיצוב מאפיינים לאומיים טריטוריאליים פרטיקולריים הייחודיים לכל מדינה ומדינה. גם באביב הערבי אפשר למצוא מאפיינים מרכזיים המשותפים לכל מדינות ערב לצד התפתחויות שונות המיוחדות לכל מדינה ומדינה. המשותף לכל העולם הערבי הוא העמקת ההבנה לפער הקיים בין המציאות הפוליטית הקיימת לבין המצב הדמוקרטי, שנעשה רצוי יותר ויותר עם התפתחות התקשורת והפצת המידע ברשתות החברתיות ובאינטרנט. בקיצור, גבר הרצון לצקת תוכן ממשי ברעיון האזרחות, שבו מקור הסמכות והלגיטימיות הוא האזרח ולא המלך או השליט העריץ. הפער הזה, בין המצוי לרצוי, הוא מקור המתח שהביא להתפרצות אירועי האביב הערבי. כידוע, אירועי האביב הערבי החלו בתוניסיה. שם, ולאחר מכן במצרים, בלוב, בתימן, בסוריה ובמדינות אחרות, לבשו האירועים פנים שונות, אף שהם התנהלו באותו כיוון: מחאה ציבורית נגד השליט העריץ, ורצון להביא לתהליך של דמוקרטיזציה. התהליך הזה עדיין מתרחש בכמה מדינות, ואף שהוא נבלם במקרים אחרים, המקור למחאה עדיין חי ותוסס למרות המקרים הקשים של ההתנכלות למחאה, והרצח השיטתי של מתנגדי הרודנות, והעייפות בהרבה מקרים מהניסיון לשנות את המשטר. כאן חשוב לציין שגם באירופה תהליכי השינוי היו כרוכים בהקרבה, ובהרבה יזם ודם, ונמשכו עשרות שנים עד להצלחה במיצוב האזרח והאזרחות כמקור הלגיטימיות היחיד. נראה שגם בעולם הערבי יהיה צורך בהרבה זמן, והמון זוועות, עד להצלחת מיזם הדמוקרטיה, שקיבל תאוצה באביב הערבי. אחד ההבדלים בין האביב הערבי והאביב האירופי, וכן בינו לבין גלי הדמוקרטיזציה במאה העשרים, הוא התרחשותו בשיא הגלובליזציה ופריחת אמצעי תקשורת חדשים. הגלובליזציה תרמה את חלקה בתשואה הגוברת לשינויים מהירים ועמוקים של המהפכות. היום כל מעצר של פעיל פוליטי במצרים מסוקר בידי מאות כלי תקשורת.

אירועים מכוננים

הרקע לאביב הערבי הוא המציאות החברתית, הכלכלית, התרבותית, האתנית והפוליטית הכללית הקיימת בכל אחת מהחברות הערביות. מציאות זו נקבעה על יד תהליכים היסטוריים, שהושפעו משלושה גורמים היסטוריים: אסלאם כדת וכמכניזם לעיצוב המציאות פוליטית; היסטוריה של קולוניאליזם ופוסט-קולוניאליזם; ומידת הלכידות הלאומית-אתנית או הטריטוריאלית. שלושת הגורמים האלה הכתיבו את גבולות המדינה, את מידת הפילוגים האתניים בה, את רמת הלכידות הלאומית שלה, את סוג המשטר, את התרבות השלטת, את טיפוסי מנהיגות ועוד.בכל אחת ממדינות ערב שוררת כמובן מציאות שונה. כאן אני מבקש לעסוק בשלוש קטגוריות המחייבות עיון והבנה נפרדת: הראשונה היא משטרים רפובליקאים שבהם פרצו אירועי האביב הערבי והטלטלה בהם הייתה עמוקה ומכרעת לעתיד המדינה: תוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה הן רפובליקות שחוו מחאות ציבוריות רחבות, והשינויים שעברו עליהן היו עמוקים כל כך שאפשר לייחס להם את שם התואר "מכוננים". מובן שיש הבדלים בין הרפובליקות השונות, ובעיקר אפשר לטעון כי במקרים שבהם המשטר הנהיג לפני המהפכה סוג של ליברליזציה פוליטית וכלכלית (מצרים ותוניסיה) השינוי של המשטר היה מהיר והוא לווה במחאה עממית לא אלימה, וכי המידה של השימוש באלימות מצד המשטר היתה מאוד מוגבלת, ואילו במשטרים עם פחות נכונות לליברליזציה פוליטית וכלכלית לפני המחאה (לוב וסוריה) המחאה לבשה צורה של מחאה עממית לצד התנגדות צבאית, רמת האלימות היתה גבוהה, והשינוי היה כרוך (ועודנו בסוריה) בהפעלת אלימות מסיבית מצדו של המשטר. תימן היא טיפוס ביניים בין שני המקרים.השנייה היא מונרכיות (ירדן, מרוקו, בחריין, עומאן, סעודיה) שהיו בהן מחאות מוגבלות שהובילו לשינויים יזומים בידי המשטרים. גם כאן אפשר לחלק את המדינות לשתי קטגוריות. הראשונה היא מדינות שהמשטר בהן מבוסס על שושלות רחבות (סעודיה, האמירויות, קטאר). במדינות הללו השתמש המשטר ברשת הרחבה של הקשרים בין המשפחה השלטת ושבטים אחרים כדי למוסס את המחאה ולקנות אותה בכסף (ובעצם לנטרל אותה). השנייה, מדינות שבהן המשפחה השלטת צרה והמשטר מבוסס על רשת תמיכה רחבה במעמד הגבוה והבינוני (ירדן ומרוקו). במדינות הללו היו המלכים נכונים לבוא לקראת המחאה. הם ביצעו כמה רפורמות חשובות (במיוחד במרוקו), וכך המחאה (או בעצם החשש ממנה) הובילה ליותר נכונות של המשטר לבוא לקראת ביסוסה של מונרכיה חוקתית. בחריין היא מקרה יוצא דופן. המחאה בה הייתה רחבה, אבל לא הביאה לשינויים משמעותיים בגלל מעורבות של כוחות סעודיים בדיכויה. השלישית היא מדינות שלא חוו מחאה עממית מתמשכת בגלל היסטוריה קרובה של מאבקים עקובים מדם וניסיון להימנע מכניסה לעוד מעגל של דם: אלג'יריה, לבנון וסודאן הן מדינות שרק יצאו ממלחמות אזרחים (עיראק עדיין שרויה בה), והציבור בהן לא שש להיכנס לעוד מעגל של מחאה ואלימות. מכיוון שכך לא הורגשה במדינות האלה מחאה, אף שהיו ניסיונות לעורר אותה.

אף על פי שמאז שנות השבעים גדל מאוד מספר המחקרים שניסו להבין את התהוות האסלאם הפוליטי ואת התפשטותו, כמעט כל ההסברים שניתנו לתופעה המורכבת ורבת הממדים הזאת לא חרגו מהתזה המרכזית, האומרת שהאסלאם הפוליטי הוא תגובת-נגד למשבר העמוק שבו שרויות החברות הערביות והמוסלמיות; שהוא מהווה מחאה נגד המציאות המשברית הקיימת בכל התחומים, ובעיקר התחום הפוליטי והתרבותי, וכי כיוון ההתפתחות שלו הוא דטרמיניסטי: רדיקליזציה ביחס לאחר, ויהיה זה החילוני, הלא-מוסלמי או העולם הלא-מוסלמי

השתתפות עממית

המאפיין המרכזי של האביב הערבי הוא שיעור ההשתתפות העממית בניסיון לעצב את פני המשטר והמדינה והחברה. זוהי הפעם הראשונה שחלקים כה רחבים בציבור בעולם הערבי מנסים לעצב את פני המציאות הפוליטית והחברתית שלהם. עיון בצורות המחאה יכול ללמד אותנו על מאפייני יסוד של מחאה מוצלחת (וזאת המוצלחת פחות) בתחומים כמו: אופי המחאה והיעילות של המחאה העממית הלא אלימה; השפעת כלי תקשורת מודרניים ורשתות חברתיות; תפקיד הכוח השלישי (צעירים שאינם מאורגנים לא במפלגת השלטון ולא באופוזיציה אלא מהווים כוח שלישי פחות מאורגן מבחינה מפלגתית אך בעל יכולות להתארגנות חברתית באמצעות השימוש באמצעי קומוניקציה חדשים); היכולת להתמודד עם אמצעי ההפחדה של המשטר באמצעות התארגנות קבוצתית; התפקיד של התמיכה האזורית והבינלאומית בהצלחת המחאה המקומית; והחשיבות שיש לחידוד המטרה (לדוגמה: העם רוצה להחליף את המשטר) ולמסר החד והברור למשיכת קהלים חדשים לתמיכה במחאה.

דמוקרטיזציה, דמוקרטיה היברידית ויציבות משטרית

שינויים במשטרים אוטוריטריים זכו למחקר ותיעוד רבים. תהליך ההיפתחות ההדרגתית הוא חלק מתהליך שאמור להביא לכינון משטר דמוקרטי הנשען על ריבוי מפלגות, שמירה על זכויות יסוד והנהגת מרכיבים כמו חילופי שלטון, בחירות תקופתיות, הפרדת רשויות ושקיפות יחסית. במקרים רבים הוחלף תהליך הדמוקרטיזציה בדמוקרטיה היברידית, שהיא משטר המבוסס לכאורה על היסודות של תהליך הדמוקרטיזציה, אבל אינו מוביל לדמוקרטיה, אלא לתהליך שמטרתו לאפשר למשטר האוטוריטרי להמשיך לשלוט – דבר שעשוי להוביל למצב הפוך מזה שהמשטר מקווה לו, שכן השינויים היחסיים מובילים לעליית הציפיות, להעמקת התסיסה, ובסופו של דבר לפניית הציבור הרחב לשיני המשטר באמצעות מחאה עממית ואף מהפכה עממית. העולם הערבי נחשב לאזור שממאן לעבור תהליכים מהותיים של דמוקרטיזציה. מתוך יותר מעשרים מדינות ערב קשה להצביע על דמוקרטיה מהותית אחת. יוצאת הדופן היחידה היא לבנון, שבה קיים משטר המבוסס על איזונים בין עדות ומרכזי כוח, ואשר כתוצאה מכך יש במדינה מצב של הסכמה רחבה ושל לגיטימציה ציבורית ברוב התקופה מאז העצמאות בשנת 1946. בשאר מדינות ערב קשה אפילו להבחין במאפיינים מהותיים יחידים של דמוקרטיה או דמוקרטיזציה. בחלק ממדינות ערב (מצרים, לוב, סוריה, עיראק, תימן) הוחלפו משטרים מלוכניים במשטרים רפובליקאים, שמייסדיהם הכריזו על "רצון העם" כמניע העיקרי שלהם, אלא שההכרזות האלה לא הפריעו לשליטיהן לשלוט שלטון רודני. ובהמשך, כפי שאנו יודעים, עבר השלטון במדינות האלה לדור שני ושלישי של שליטים עריצים. מדינות אחרות (ירדן, האמירויות הערביות, כוויית, קטאר, מרוקו) ידעו תהליכים של שינוי, אלא שהתהליכים האלה היו מינוריים, מהוססים וחלקיים מאוד. בכמה ממדינות ערב חלה אפילו רגרסיה, ומשטרים מלוכניים נעשו כוחניים יותר מבעבר (סעודיה, למשל), ובסוריה הרפובליקאית נמצאה דרך מקורית להוריש את השלטון במסגרת המשפחה ולהפוך אותו לתורשתי. במקרים של תוניסיה ומצרים, דור שני ודור שלישי של שליטים עריצים קיבלו את השלטון בירושה פנים-מפלגתית מהאבות המייסדים של הרפובליקה. הניסיון של המשטרים האוטוריטריים בשתי המדינות להנהיג דמוקרטיה לכאורה – ליצור אשליה של דמוקרטיזציה; להעמיק את תהליך השליטה תוך הנהגת מרכיבים של דמוקרטיה היברידית – גרם למצב של עליית הציפיות. ובגלל חוסר האפשרות לכונן דמוקרטיה מהותית, ולהביא שינוי של ממש, הביא הדבר להעמקת התסיסה. זוהי המהות העיקרית שמסבירה את פרוץ המהפכות העממיות בשתי המדינות האלה. מחאות שנשענו על תסיסה רחבה והביאו להחלפת המשטר הישן במשטר חדש, שאמור להביא לתהליך של דמוקרטיזציה עמוקה ולביסוסו של משטר דמוקרטי.

הצד האפל של ההתקוממות: אישה סורית נמלטת מאיזור מופצץ על ידי הצבא בחלב, דצמבר 2013

הצד האפל של ההתקוממות: אישה סורית נמלטת מאיזור מופצץ על ידי הצבא בחלב, דצמבר 2013

תנועות אסלאמיות ופוליטיקה

מאז פרוץ המהפכות הערביות בדצמבר 2010 ועד היום נערכו בחירות הן במדינות שפרצו בהן מהפכות עממיות והן במדינות שהגיבו להתפרצות האביב הערבי ברפורמות פוליטיות שכללו עריכת בחירות. הבחירות הללו לא הדירו את האסלאם הפוליטי, והוא היה חלק חשוב בהן. בחירות התקיימו במצרים, תוניסיה, לוב, מרוקו, כוויית, ירדן ואלג'יריה. בירדן החרימו האסלאמיסטים את מערכת הבחירות בגלל התנגדותם לחוק הבחירות, ואילו באלג'יריה שמרה מפלגת השלטון על כוחה, מה שמראה שאלג'יריה אינה נתונה להשפעה משמעותית של האביב הערבי. בעידן של האביב הערבי מתברר יותר האופי התנועתי של מה שמכונה "אסלאם פוליטי". מדובר בתנועות פוליטיות שבמאבקן על תמיכת הציבור הן נאבקות הן בתנועות לא אסלאמיסטיות – תנועות בעלות אוריינטציה ליברלית, קומוניסטית, סוציאליסטית, לאומית או עדתית – והן בתנועות אסלאמיסטיות אחרות. מדובר בעצם בתנועות חברתיות ופוליטיות הדומות בהרבה מובנים לתנועות ולמפלגות אחרות בעולם המוסלמי ומחוצה לו, ואשר מתמודדות על הזכייה בתמיכת הציבור כדי להגיע אל השלטון ולעצב את פני החברה כראות עיניהן או כהעדפתן האידיאולוגית והפוליטית. אף על פי שמאז שנות השבעים גדל מאוד מספר המחקרים שניסו להבין את התהוות האסלאם הפוליטי ואת התפשטותו, כמעט כל ההסברים שניתנו לתופעה המורכבת ורבת הממדים הזאת לא חרגו מהתזה המרכזית, האומרת שהאסלאם הפוליטי הוא תגובת-נגד למשבר העמוק שבו שרויות החברות הערביות והמוסלמיות; שהוא מהווה בראש ובראשונה מחאה נגד המציאות המשברית הקיימת בכל התחומים, ובעיקר התחום הפוליטי והתרבותי, וכי כיוון ההתפתחות שלו הוא דטרמיניסטי: רדיקליזציה ביחס לאחר, ויהיה זה החילוני, הלא-מוסלמי או העולם הלא-מוסלמי (כולל המערב). תנועות האסלאם הפוליטי מוצגות בספרות העולמית כתנועות פונדמנטליסטיות השואפות לשנות מיסודו את הסדר הקיים וליצור מדינה וחברה אסלאמית השולטת בעולם כולו, או לפחות בחלקי העולם שיש בהם רוב מוסלמי. השאיפות, הגורמים המניעים, שיטות הפעולה ואפילו דרך החיים של חברי הקבוצות הללו נתפשים לא רק כקיצוניים, אלא ככאלה שמקצינים עם הזמן ונעשים פחות ופחות סובלניים כלפי האחר, ויהיה זה הלא-מוסלמי או המוסלמי השונה. עם החוקרים והכותבים המרכזיים המפיצים את התזה הזאת ניתן למנות את ברנרד לואיס, את סמואל הנטינגטון, את דניאל פיפס ואת בסאם טיבי.

לדעתי, מה שעבר על התנועות האסלאמיות הוא תהליך עמוק ומקיף של פוליטיזציה, שנעוץ ברצון של התנועות האסלאמיות לזכות בלגיטימציה ציבורית ורשמית בארצות שבהן הן פועלות. לתהליך הפוליטיזציה נלוות שלוש מגמות מקבילות ומשולבות בעת ובעונה אחת: לוקליזציה, פיצול פנימי והתמתנות.

 

לוקליזציה, פיצול פנימי והתמתנות

שלא כמו הכותבים הללו, המקדמים את מודל הרדיקליזציה, אני מקדם מודל אחר להסבר התפתחותן של התנועות האסלאמיות בעת החדשה. לדעתי, מה שעבר על התנועות האסלאמיות הוא תהליך עמוק ומקיף של פוליטיזציה, שנעוץ ברצון של התנועות האסלאמיות לזכות בלגיטימציה ציבורית ורשמית בארצות שבהן הן פועלות. לתהליך הפוליטיזציה נלוות שלוש מגמות מקבילות ומשולבות בעת ובעונה אחת: לוקליזציה, פיצול פנימי והתמתנות.לוקליזציה: הכוונה כאן היא לפיתוח מצע פוליטי התואם את המצב הייחודי של כל ארץ ואפילו של כל אזור. האסלאם הפוליטי, שהוקם כתנועה מלוכדת אחת שדרשה לשנות את עולם האסלאם ולחדש את הח'ליפות, התפתח בהמשך כתנועות לוקליות רבות, שעיקר מאמציהן מכוון לשינוי ההוויה הייחודית של כל חברה מוסלמית בנפרד. כך התפצלה תנועת האחים המוסלמים, שמקורה במצרים, לתנועה מצרית, ירדנית, סורית, פלסטינית, וכד'.פיצול פנימי: האסלאם הפוליטי, שמוצג בספרות כתנועה אחת מלוכדת, מורכב למעשה ממספר גדול של תנועות המתחרות אלה באלה על עיצוב תפישת העולם האסלאמית. גם תנועת האחים המוסלמים עברה פיצולים ופילוגים על רקע חילוקי דעות שעסקו בדרך לזכייה בלגיטימציה ציבורית ושלטונית. כך התפצלה תנועת האם במצרים לכמה תנועות, וכך עברה התנועה האסלאמית בישראל פיצול, ובמידה שונה שאר התנועות של האחים המוסלמים בעולם הערבי עברו פיצולים ברמות שונות של הפרדה בין הפלגים השונים.התמתנות: כהבחנה כללית ניתן לטעון כי תנועות האסלאם הפוליטי עוברות תהליכים רב-ממדיים של התמתנות. הדבר נכון לתנועות אסלאמיות רבות, כולל התנועות הג'יהאדיות בכלל ותנועות האחים המוסלמים בפרט. שלושת התהליכים האלה – לוקליזציה, פיצול פנימי והתמתנות – עומדים ביסוד מודל הפוליטיזציה, שהוא המודל האלטרנטיבי שאני מציע להבנת התפתחות האסלאם הפוליטי בכלל ותנועת האחים המוסלמים בפרט.מובן שהצלחת האסלאם הפוליטי תלויה בקיומם של תנאים מסוימים (למשל, שלטונות המעודדים את התנועות האסלאמיות להשתתף בתהליך הדמוקרטיזציה, תמיכה ציבורית עולה, סביבה אזורית ובינלאומית תומכת). אם התנאים האלה חסרים, כפי שקורה כיום במצרים, ניתן לצפות לתהליך של החרפת המסר של חברי התנועות האסלאמיות הנרדפות בידי השלטון, הצבא וחלק מהסביבה האזורית והבינלאומית. הנה כי כן, מודל הפוליטיזציה, בשונה ממודל הרדיקליזציה, איננו ליניארי, אלא יכול לקבל תפנית בהיעדר תנאי יסוד הולמים לתהליך הפוליטיזציה.

אירועים מתמשכים

בעיתונות ואף בספרות המקצועית יש מי שמיהרו להספיד את האביב הערבי ואף לכנותו ה"חורף הערבי" או ה"חורף האסלאמי". אבל ההספדים הללו מעידים על חוסר הבנה של האירועים בעולם הערבי. הציפייה, כך נראה, היתה לאירוע ברור וקצר שיוביל לשינוי משטרי, וכאשר הדבר לא התרחש בתוך תקופה קצרה ומובחנת, כישלון הוא הציון שקיבלו האירועים האלה. כאמור, ניתוח זה לוקה בחוסר הבנה של האירועים בעולם הערבי. המחאות הן תוצאה של תהליכים שהתרחשו בכל תחומי החיים במשך עשרות של שנים, וככל הנראה ימשיכו ללוות אותנו עוד מספר רב של שנים עם עליות וירידות במגוון של תחומים: מחאה וצורותיה, היענות משטרית או שינויים משטריים, תמיכה אזורית והתמודדות בינלאומית. האביב הערבי הוא תהליך ממושך, שהכיוון בו ברור (יתר דמוקרטיה), אך עד שהתהליך יסתיים (ואת זאת ניתן ללמוד מהניסיון ההיסטורי באירופה, באמריקה הדרומית ובמזרח אסיה) יעברו עוד עשרות רבות של שנים.

סיכום ביניים

האביב הערבי הוא תופעה שקשה לייחס לה מאפיינים משותפים מלבד הרצון הרחב בכל המדינות שהיו בהן מחאות להחליף את המשטר הקיים, או לפחות לגרום לתהליך של דמוקרטיזציה בתוך המשטר הקיים.

מצב זה נוצר משום שחלקים גדולים יותר ויותר של הציבור לא יכלו לשאת עוד את הפער בין המצב המצוי והמצב הרצוי בספירה הציבורית – מצב שהוביל לכלל התפרצות בחלק גדול של מדינות ערב. עם זאת, מוקדם עדיין לעצב מודל דמוקרטיזציה ייחודי של העולם הערבי. על אף המאפיינים המשותפים לכלל המקרים, כל מדינה מצריכה מחקר נפרד. אנו רואים שכל מדינה מציעה מודל שונה של דמוקרטיזציה, וגם המשטרים ההיברידים שהתייחסתי אליהם (כמו מצרים ותוניסיה) עוברים תהליכים שונים של דמוקרטיזציה, והמאפיינים המשותפים של שתי המהפכות אינם יוצרים בהכרח מודל משותף של דמוקרטיזציה. האביב הערבי מלמד גם על הצורך הרב שיש באליטה דמוקרטית, אשר תגן על הערכים הדמוקרטיים ותתנגד לכל נסיגה מתהליך הדמוקרטיזציה

פרופ' אסעד גאנם, מומחה לפוליטיקה השווואתית – מלמד מדעי המדינה בבה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה