דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

האור הנורא שמטיל את צלו עד אחרון השירים

"יש בחמשת הכרכים המהודרים של שירת אבא קובנר טעם זעיר של גאולה. זוהי שירה המביאה במלוא עוצמתה את חיבוטיה של הנפש שגורלה גזור מתוך חורבן העולם". אורי ש' כהן מתפעם מהתמונה העולה מקיבוץ כל שירי קובנר תחת גג אחד

"כל שירי אבא קובנר", מוסד ביאליק, 2003-1996 

  • אומרת המגילה לקורא:
  • אל תראה את העדות הזאת כהשראה לשנאה. על נהרות אירופה
  • שם ישבנו וגם בכינו בתורנו להירצח. לרגלי ארובות הקרמטריום.
  • אף שם
  • הצלנו בדלי זמן שרוף ומהרהרים היינו בעתידנו
  • בחושבנו עליכם
  • היש לכם רגע זמן פנוי לחשוב עלינו
  • החפים מפשע ונקיים מבושה?
  • "מגילות העדות", עמ' 5

שאלה כזאת פולחת את התודעה בצהרי היום הקולקטיבי שלנו. היא דומה כל-כך לשאלה האחרת ששאל פרימו לוי, על אודות האדם, אבל שונה ממנה. בשביל קובנר, אם זה אדם, אז זה עם. עם השומע את העדות. אלא שהקריאה בחמשת הכרכים המאלפים והמרתקים של כל שירתו של אבא קובנר מעלה תמונה שונה בהחלט מזו שהיינו מצפים לה בהיותנו רגילים לחשוב על אבא קובנר. בעוד שירתו של קובנר ידועה ומוכרת למעטים בלבד, קובנר הפרטיזן, קצין התרבות של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, מחבר הכרוז "פונאר היא מוות", מחבר הדף הקרבי של גבעתי ("מוות לפולשים!"), הוא דמות מוכרת לחלק ניכר מבוגרי מערכת החינוך הישראלית.

העם היושב בציון מכיר היום לא מעט, בעקבות אנשים כמו קובנר, שבָּזו לתפישה של "השואה והגבורה", בזיקתו אל העולם היהודי שחרַב. תודה לאל, אנחנו כבר לא יהודים חדשים אלא סתם יהודים, קצת כמו שהיו אלה שחיו לפנינו, שכה רבים מהם עלו בעשן, שזה קורע לב. קובנר התעקש על כך שהפלא הוא שבכלל היתה התנגדות, ולא שהלכו כפי שהלכו

אלה ביניהם שאוהבים ספרות ויכולים לקבל באהבה יצירה מאתגרת, ימצאו את עצמם נרעשים מעוצמת המפגש. מפגש עם שירתו של אבא קובנר הוא תובעני, ולעתים מתסכל. ואותה שירה עצמה היא קשב לדם הסמוי ביותר, שפועם במפגשה של ההיסטוריה עם הפרטי.

אבא קובנר נולד בסבַסטוֹפּוֹל בשנת 1918, למשפחה ענפה שמוצאה מקובנה. המשפחה מתייחסת אל המקובל ר' שמעון אוסטרופלר, בן ר' פסח קארצער, "המקובל שמסר את נפשו על קידוש השם בשנת ת"ח", כפי שמוסר ר' נתן נטע הנובר ב"יוון מצולה". ינוחו בשלום עצמותיו של המקובל, שצאצאו הרחוק מסר גם הוא את נפשו, אך לא על קידוש השם אלא על החילול הנורא של צלם האדם, שהיא השואה.

הביוגרפיה מאת דינה פורת, "מעבר לגשמי" (עם-עובד ויד-ושם, 2000), על פרשת חייו של אבא קובנר, היא עבודת מחקר מלומדת שקוראים בה כבספר הרפתקאות. פורת אספה אינספור עדויות ואינה מטאטאת אף פרשה שבה נכרך שמו של קובנר, כמו "פרשת הנקם", תכנון משותף של קובנר ושל אנשים נוספים להרעיל למוות ערים בגרמניה; דבר שהגיע לידי תכנון מעשי של הרעלת הכלואים במחנה מעצר של חיילי האס. אס והגסטאפו. היא מתעכבת על פרשת הסגרתו של מפקד המחתרת בגטו וילנה, איציק ויטנברג, לידי הגסטאפו. קובנר, מצדו, טען – ורוב העדויות מגבות את גירסתו – שוויטנברג הסגיר את עצמו מרצונו, "כדי להציל את הגטו מפעולת עונשין קיבוצית" (עמ' 136). כאן, כמו בשאר הספר, פורת ביקורתית, יסודית וישרה עד העצם, והשירים – כשהם מוזכרים – משמשים כתוספת לרעיון שעוצב באמצעות תעודות, עדויות ודברים שבכתב.

לא סופר שואה

כשהגישה היא כזאת, לא-ספרותית במוצהר, השירים לא יכולים להיות אלא הדגמה של הביוגרפי. קובנר עצמו חש, ככל הנראה, בקירבתה המסוכנת של הביוגרפיה אל יצירתו ונמנע באורח עקבי מלספר את השואה "בכללה". אפילו "מגילות העדות", אוסף של חמש מגילות שבנויות כעין טקסט תלמודי-שואתי, פורסמו במלואן רק אחרי מותו. אנחנו יכולים רק לתהות על הסירוב הזה. אולי משום שהיה הדבר כל-כך מתבקש, אולי משום שקובנר חש אי-נוחות מהדרך שבה יובנו הדברים, הוא שהתעקש על אי-מובנתה של השואה. כאן גם מצוי הפרדוקס של קובנר, שהרי לא נגד רצונו היה לסמל, לגילום של אידיאה, של היסטוריה. הרי הוא היה בכל הצמתים האלה – בשואה, בתנועת המרי ובמלחמת השחרור – ובכולם בחר בנתיב הציבורי. אך הוא הבין כמה משתק החיבור הזה, כמה מרעיל. "מיום שראה אור ספר ראשון שלי", כתב במכתב לבתו שולמית בשנת 1984, "ועד היום הושמה עלי התווית המחליאה של 'סופר שואה', אף על פי שחלק הארי של יצירתי הוא בתחום ההוויה הישראלית, היהודית והאנושית בכלל. אבל זה לא יעזור. ולא הייתי מיצר על כך. להפך, קטונתי מלשאת התואר הכבד והגדול הזה. אבל מצד אלה שאוהבים לציין את התואר הזה – מדעת או שלא מדעת, ועל הרוב מדעת ובמכוון – הוא בַּמַּשמע שלילי, של אחד שהסתגר בחוויות העבר, בזוועות, נדבק בהן כמין אובססיה, מבלי יכולת להפנות את פניו לכאן ולעכשיו, לחיים ולא למוות, לאהבה ולא לחולי ולגועל נפש" (מתוך "משלו ועליו", "ילקוט מורשת", ספריית-פועלים, 1988).

אם לא תמיד צריך להאמין ליוצרים המדברים על יצירתם, במקרה הזה קובנר הולך אל לב העניין. הביטוי "סופר שואה" אינו יכול להיות נכון. כל מי שהיה יכול לתאר את השואה כבר עלה אל אלוהיו "עשן אל עשן כל-יכול", כפי שכותב דן פגיס. אחרי קריאה של כל שיריו של קובנר אינך יכול אלא להגיע למסקנה, שהוא אכן לא "סופר שואה". לא משום שכתב על דברים אחרים, אלא משום שבאף אחת מהיצירות שהתפרסמו בימי חייו לא כתב את השואה כנושא של היצירה, כנארטיב פואטי. כן הדבר בפואמה "המפתח צלל" (בתוך "יבול" ליובלו של שלונסקי, ספריית-פועלים, 1950, כרך א'), שאמנם כוללת רצפים נארטיביים ניכרים, אך הם נקטעים ללא הרף ובשלל קולות. זאת הפואמה שצרבה בזיכרון את תמונת החלוקה של הבורחים לצעירים ולזקנים כשהבת נפרדת מהאם, תמונה שאינה יכולה שלא לחבור אל פרידתו של קובנר מאמו השואלת, ועכשיו מה אעשה?

  • עברו עִמי! עַמי,
  • אולי עוד עת. אחד אחד יעלה
  • בגשר הקורות. אין גשר בעולם
  • שיכול שתיקה כזאת לשאת.
  • ואַת! המתיני, בת.
  • את דמי האם בשק
  • שאי נא על כתף.
  • הולכת את
  • לפני העם. אני
  • המאסף
  • כרך א', עמ' 241

הדברים ודאי נכונים גם כשמדובר בפואמה קורעת הלב "אחותי קטנה" ("כל שירי אבא קובנר", כרך ב'; הפואמה ראתה אור לראשונה ב-1967), ובוודאי ביחס לשני ספרי הפרוזה "פנים אל פנים" (ספריית-פועלים, 1953, 1955). בפתח "מגילות העדות" (מוסד ביאליק, 1993) מופיעים דברים שנשא בהרצאה ביידיש, וכותרתם: "על הסיכוי להנחיל את נסיוננו לדורות הבאים". בדבריו אלה מסביר קובנר עד כמה לא ניתן לספר את השואה:

קובנר: "לפני שנדרשים אנו לאספקטים ההיסטוריים, הפילוסופיים או התיאולוגיים ומסיקים מסקנות פשטניות, מכלילות ומעוותות, ומשתמשים במושגים מעולם הגטו וההשמדה להנמקות אקטואליות למיניהן בפוליטיקה, כלכלה ורטוריקה, מן הראוי הוא לא לשכוח ולא להשכיח את המעשה – את הסיפור, המאפשר לדור אחר להציץ בעד אשנב אל ה'פלנטה האחרת', שלא היתה אלא כוכב הלכת שלנו!"

"…גם אינני זוכר את הכוונה הכמוסה של תפילותי בחורף 1943. אילו זכרתי, חוששני שלא היה לי היום האומץ להעלות אותן על דל שפתיי! כי גם תפילותינו המקוריות מתפרשות לנו בפירוש אחר בעקבות הזמן! והרי שוב אין אנו מסוגלים להדליק את המדורות שהדלקנו שם, ולא לעמוד במקום הייחודי ההוא. ועד שמיטשטשות מזכרוננו כליל תפילותינו העתיקות, הבה נספר לבנינו את המעשה כמות שהוא. כי אותו יודעים בני דורי לספר!

סיפור המעשה

"וסיפור זה, להבדיל מהמחקר ההיסטורי, אינו חייב להשיב על השאלות הנוקבות: איך קרה הדבר וכיצד יכול היה לקרות בלב אירופה, במרכז התרבות המערבית, בצהרי המאה העשרים? הסיפור הזה לא צריך לחפש מה להדגיש וכיצד לשפוט! לא לפסוק בעניין האשמה הכוללת ולא לחרוץ בסוגיה שאין נוקבת ממנה בדורנו: הנושא האדם – כל אדם – באחריות על מעשיו?

"לפני שנדרשים אנו לאספקטים ההיסטוריים, הפילוסופיים או התיאולוגיים ומסיקים מסקנות פשטניות, מכלילות ומעוותות, ומשתמשים במושגים מעולם הגטו וההשמדה להנמקות אקטואליות למיניהן בפוליטיקה, כלכלה ורטוריקה, מן הראוי הוא לא לשכוח ולא להשכיח את המעשה – את הסיפור, המאפשר לדור אחר להציץ בעד אשנב אל ה'פלנטה האחרת', שלא היתה אלא כוכב הלכת שלנו!" (עמ' ח').

הדברים מאלפים. והנה החידה הגדולה שמציבה בפנינו היצירה של קובנר: מדוע הוא לא סיפר בעצמו? אין ספק שכל דיון עתידי בשירתו של קובנר יצטרך להתייחס לכך, כיוון שהשירה של קובנר בוודאי אינה מתאמצת להשיב על השאלה. היא אינה מספרת את הסיפור, אבל השואה כבר כלולה, היא לעולם נוכחת, בין אם כנושא לתמונה או כצל. השואה בשביל קובנר היא המפץ הגדול, האור הנורא שמטיל את צלו עד אחרון השירים. משום כך, אולי, בחר אבא קובנר לכתוב פואמות סימבוליסטיות-מודרניסטיות קשות. פואמות שבהן גם הרצף הנארטיבי הוא סימבולי, כעין נחש הנושך את זנבו לידי טבעת המתנגדת לכל פרשנות אלגורית, לכל השלכה ישירה אל המציאות. "הרצף הפואמתי הוא התרומה העיקרית והייחודית של קובנר לשירה העברית בעידנה הישראלי", קובע דן מירון ("כל שירי אבא קובנר", "בשולי הכרכים ד'-ה'", כרך ה', עמ' 165), והרצף הזה נפתח בפואמה הפרטיזנית "עד לא אור" (ספריית-פועלים, 1947, כרך א') והסתיים עם מותו ב"סלון קטרינג" (הקיבוץ-המאוחד, 1987, כרך ג'). ואלה המילים שבהן פותח קובנר:

"וכל כתם מקפל בתוכו אחד המאורעות ששָׂגָה מֵעֲלֵה העלילה היומיומית. מזוקק – ולא אלגוריה אלא סמל צרוף, סמל גורל" (פרקי פתיחה ל"עד לא אור", כרך א', עמ' 5).

לשאת את הקורא אל מעבר לגשמי

אין פירוש הדבר שלא ניתן לפרש את שירתו של קובנר, אך קשה לעשות זאת וכלל לא בטוח שכדאי לגשת אל המשימה מתוך הביוגרפיה. במידה מסוימת ההתנגדות לביוגרפיה היא גם התנגדות להיסטוריה. קובנר אינו יכול ואף אינו רוצה לחמוק מההיסטוריה, אלא מהקריאה האידיאולוגית של השירה, מההגבלה של הדמיון על-ידי המציאות העכשווית. הרי מה מבקש המשורר שרוצה לעורר את העולם המת, אם לא את הקשב הסמוי ביותר של הקורא. הסמל, הפוליפוניה רדופת הקולות ורוחות הרפאים נועדו לשאת את הקורא אל מעבר לגשמי, כלומר, אל מה שהיה גשמי ועכשיו נותרו ממנו רק קרעי מילים ושיירי מנגינות. עלינו לקרוא תחילה מבלי לחשוב שאנחנו מבינים, מבלי לכפות את הבנתנו ההיסטורית על חוט השערה, שהיא השירה. דומה שההימנעות מהבנה, מֵחניטה בתוך סיבה ותוצאה, היא אחת מהצוואות של קובנר:

"מי שסבור שהוא מסוגל, הודות למידע שצבר או מכוח שיפוטו, להגיע להכרת כל האמת אודות השואה, לתפוס-כמו את משמעות ההוויה במעגלי המפולת והכליה, ולהציע פתרון לחידה של מניעי אנוש בחדלונו ובהישרדותו, ספק אם הוא מבין שהשואה היא שואה" ("אחרית דבר להיסטוריונים", "על הגשר הצר", מורשת וספריית-פועלים, עמ' 224).

הדוברים שקעו והניצולים קצרה ידם

אסור לנו, אם כן, להבין את קובנר במובן המגביל את הקריאה. עם זאת, איך אפשר להימנע מלחשוב על הקריאה "פונאר היא מוות", כשקוראים בנשימה חנוקה את השירים על המלחמה בסרטן של מיתרי הקול שתקף אותו ושקובנר נענה לו אך בקושי:

  • לא טוב צמר, חשב,
  • זה צורב את עורו הנפוח כמו
  • עור התף! וכאן הוא הליט
  • את כעורו בכפו המפשקת, מפסיע אל
  • לב הנחשול הכחני זורם במעלה
  • השדרה שטופת אורות מרצדים
  • לשם כריסטמס: הלאה לצעד!
  • הלאה לצעד!
  • נעול, אל מול
  • הרמזור באדם
  • "סלון קטרינג", "היו רגליו עומדות", הקיבוץ-המאוחד, 1987, כרך ג', עמ' 188

חמשת הכרכים כוללים כמה תוספות שעושות אותם לחסרי תחליף: פואמה גדולה בשם "המלאך השחור" שקובנר מעולם לא פרסם ופואמה סאטירית "שירת הקקדו", שפורסמה בקובץ נידח ("אופק לספרות, להגות ולביקורת", ערך יוסי גמזו, 1970). הפואמה "המלאך השחור" נחוצה גם למי שיש בידו כל הטפסים של כתביו הפיוטיים של קובנר. במסה קצרה בסוף הכרך השלישי של "כל שירי אבא קובנר" פורשׂ מירון את פרשת כלילתה של "המלאך השחור" במהדורה ומיקומה, וכדרכו, היא מאלפת:

"'המלאך השחור', לאחר שיעוכל ויופנם, יהיה לטקסט מרכזי בסדר כתבים זה. כל הבנה והערכה של מפעלו הפיוטי של המחבר ושל תרומתו לעיצוב של הז'אנר הפואמתי בשירה הישראלית יצטרכו להביאו בחשבון. עם זה, יהיה לעולם בבחינת טקסט בעייתי, שהמעיין בו צריך לזכור את מעמדו כשיר המתפרסם מן העיזבון, ולנהוג בו זהירות וטנטטיביות כמתחייב ממעמד זה" ("כל שירי אבא קובנר", מוסד ביאליק, כרך ג, עמ' 283).
קובנר חיבר את הפואמה, ככל הנראה, בסוף שנות השבעים והניח ידו ממנה ב-1981. הפואמה מספרת על הפרטיזן זֶלווֶלֶ'ה, נער יהודי בעל אצבעות דקות המתאימות לפירוק מרעומים מפצצות שהניחו אחריהם הסובייטים ביער.

  • זלול'ה בן ארבע-עשרה וחצי,
  • בסך הכל. והוא
  • חשוב כמת
  • "שניים", כרך ג', עמ' 215

את ימיו מעביר זלוול'ה רכוב על הפצצות, עסוק במלאכה שבכל רגע עשויה להפוך אותו ל"מלאך שחור". 51 פרקי השיר הם מעין דיווח תודעתי של האדם המבוגר שפרש כנפיים ודעתו משובשת עליו, לכאורה:

  • הכל משתנה
  • מאבד צורה. אפילו הצורה של צלי
  • משנה. מי שם צועד בשורה
  • ומי, חלילה, מפגר?
  • אין לראות בבירור. יער של גגות
  • צף מן הבצה. ערפיח ארור.
  • פתח לי חלון! אמֹר, מלאכי השחור,
  • למי עוד
  • הוא חסר?
  • ארבעים ושבעה", כרך ג', עמ' 263

הפואמה היא הסיפורית ביותר מבין הפואמות, והקול שלה הוא כמעט אחיד. קובנר חשש ללא ספק מאותה זהות בלתי נמנעת, שנוצרת לבסוף בין הדובר ובין הכותב:

  • הוא נשאר אדם
  • שקרס בהדרגה לתוך עצמו
  • בבקרים כמעט לא ידע
  • איזה כאב ירים תחִלָה
  • בלילות בירכתי שמיו
  • פועם כתם
  • שחור
  • כרך ג', עמ' 269

"מי שסבור שהוא מסוגל, הודות למידע שצבר או מכוח שיפוטו, להגיע להכרת כל האמת אודות השואה, לתפוס-כמו את משמעות ההוויה במעגלי המפולת והכליה, ולהציע פתרון לחידה של מניעי אנוש בחדלונו ובהישרדותו, ספק אם הוא מבין שהשואה היא שואה"

להבדיל מהפואמות האחרות – לבד מ"סלון קטרינג" – נוצרת כאן זהות בין הדובר ובין דמותו של זלוולה, וההתייצבות הזאת של הסמל ברמה הביוגרפית פותחת את הפואמה לקריאה האלגורית. אותו הנער שעל הפצצה, המפרק מרעומים שעשויים לקטול אותו בן-רגע, הנו קובנר העומד בפני ההחלטות הבלתי אפשריות שהיה עליו לקבל כל אותן שנים. אבל הוא גם משהו אחר, ומרגע שנוצר הזיהוי חומק הדבר האחר, אותו ה"צל", אותו כתם שחור שנותר כל הזמן בשולי המילים כעדות לכל מה שלא נאמר ומן הראוי שייאמר, אך הדוברים שקעו והניצולים קצרה ידם.

דווקא השירים הקטנים יותר, שאינם כרוכים במסכת פואמתית, מצליחים להנכיח בעוצמה רבה את אותם כתמים לא-נאמרים. שני הכרכים האחרונים של הכתבים שיצאו זה עתה מכילים את הפואמות הקטנות ואת השירים הליריים, שקובנר פרסם אותם בחייו בקבצים "מכל האהבות" (ספריית-פועלים, 1965; קובץ שכלולה בו גם הגירסה השנייה של הפואמה "המפתח צלל"), "תצפיות" (ספריית-פועלים, 1977), "אל" (הקיבוץ-המאוחד, 1980) ו"שירת רוזה" (ספריית-פועלים, 1987). המעבר אל השירה היותר מצומצמת בהיקפה, עם הטון המונמך שלה והאפשרות הלירית, היטיבה עם היצירה של קובנר. בעיני מירון, היא המפתח גם להמשך התפתחותו, עד לנקודת מפגש בין הפואמה לשיר הקטן ב"סלון קטרינג". עם זאת, קובנר הוא יוצר מודרניסטי שמקפיד על החלוקה הז'אנרית של יצירתו. אצלו, כמו אצל אלתרמן, הבחירה הז'אנרית היא רק סימפטום לבחירה יותר רחבה. במקרה של קובנר, הגיונה של החלוקה הז'אנרית לא נמצא רק באבחנה תמטית אלא גם בעמדתו של ה"אני" הדובר ביחס לדברים. השירים מדברים על כל אותם דברים שעליהם מדברות הפרוזה והפואמות, אך הם מתאימים יותר כדי להעביר את הבל נשימתו הקטועה של היחיד בתוך ההיסטוריה. השירים הקטנים, הקצובים, כופרים ללא הואיל בכפיתותו של ה"אני" אל הביוגרפיה. זוהי שירה המביאה במלוא עוצמתה את חיבוטיה של הנפש שגורלה גזור מתוך חורבן העולם, מתוך התגשמות מחרידה כל-כך של הזוועה, עד שטעם הנחמה כמעט ניטל ממנה. מי יודע מה היה עולה בגורלו של קובנר אלמלא ויטקה, אשתו, גיבורת היער, שהחייתה אותו:

  • שירתי חמורה כהן צדק. מילותי
  • מנחמים אולי כמוסיקה של אחרית מועד.
  • החלום – אם את מבינה למה אני מתכון – ושברו
  • היו מהלכים בדרך
  • הדם והשירים לא זרמו באותו אפיק.
  • על כן כשקראתי את ספרי בקריאה חוזרת
  • חשבתי בכנות, טובים מהם ראויים היו
  • להכתב. שירים משכבר, בקריאה קצת מנכרת,
  • עוד היום – לו יֻתן לי כח – הייתי
  • דפים שלמים שלמים מאלה משכתב:
  • אחד אחד. ובכל אשר עשיתי הכל עומד
  • בצָריך תקון. למעט פרשת חיי
  • אתך
  • "אליך", "אל", "כל שירי אבא קובנר", כרך ה', עמ' 27

 

עכשיו אני יודע למה

יש בחמשת הכרכים המהודרים האלה טעם זעיר של גאולה. העם היושב בציון מכיר היום לא מעט, בעקבות אנשים כמו קובנר, שבָּזו לתפישה של "השואה והגבורה", בזיקתו אל העולם היהודי שחרַב. תודה לאל, אנחנו כבר לא יהודים חדשים אלא סתם יהודים, קצת כמו שהיו אלה שחיו לפנינו, שכה רבים מהם עלו בעשן, שזה קורע לב. קובנר התעקש על כך שהפלא הוא שבכלל היתה התנגדות, ולא שהלכו כפי שהלכו. והנה מוסד ביאליק, המאוים באופן תמידי בסגירה ובייבוש תקציבי, עושה את מלאכתו נאמנה ומוציא את השירים האלה. ואין לטעות, קובנר האמין בכל לב בעם הזה ובישיבתו בציון. "ממרחק אלפי קילומטרים של ים וחשכה היא היתה נוכחת כאן – ארץ-ישראל – בתוככי הגטו", הוא כותב ב"מגילות העדות" (עמ' 112). שתוקה ונאמרת, ארץ-ישראל היא הקוטב של הכותב. גם החץ "פונאר היא מוות" משוך ברעל המחיה והממית הזה.

כמה קשה, על הרקע הזה, לדעת שקול תרועה לא נשמע כשיצאו הכרכים, ושום עיתון לא חשב שזה נושא ראוי, ובינינו, מי יקרא? כל כרך עולה 135.70 ₪. אם המתעניין הצעיר ירצה לבחור בכרך אחד, אולי הייתי ממליץ דווקא על האחרון, על כרך ה' המכיל את "אל", "שירת רוזה" ועוד שלושה שירים מוקדמים מתקופת השואה. בכל מקרה, קובנר הוא קריאת חובה לכל מי שיש לו עניין בשואה ובשירה העברית. מי ייתן וגם לו, כמו ליורם גאון ולצביקה פיק, יהיה קאמבק.

"גיבורים טראגיים הם לעולם עיוורים באופן ניכר", כותב פרנקו מורטי, חוקר הספרות האיטלקי. קובנר הוא גיבור טראגי, אבל הדבר האחרון שאפשר לייחס לו הוא עיוורון. הרי הוא האיש שראה ואמר לפני כולם. קובנר, מסופר, היה בין הראשונים שקראו את הסיפורים של אידה פינק. לא כך צריך לכתוב על השואה, אמר למחברת לאחר שקרא אותם. הסיפורים יפים למדי, אבל את מתבוננת דרך אשנב, וכשמדובר בשואה, צריך לפתוח את החלון ולצעוק. אלא שהוא לא צעק, ולבסוף הסכים שאפשר לפתוח לכל היותר אשנב. ההבנה הזאת והפנמתה הן הסיפור האינטימי של חמשת הכרכים האלה.

  • עכשיו אני יודע למה
  • בתינו בטון ולמה
  • לובשים ג'ינס ולמה
  • ירושלים מאחדת. למה דרוש
  • תיאטרון אחר ולמה
  • צריכים מעבר חציה
  • ואור מתחלף
  • בהדרת סמכות
  • ולמה חברי כנסת מיֻמנים
  • נעדרים מהמליאה
  • בקביעות מקזזת
  • ולמה אני קורא בארח כפייתי
  • את חדשות-
  • הבוקר-וכמעט-
  • חצות
  • אבל, למען השם, למה אינני מפסיק לדבר
  • אליך!
  • אליך!
  • כל-כך ימים רבים
  • בלי מענה בלי
  • ידיעה ברורה
  • מתי ולמה
  • את שותקת?
  • "שירת רוזה", "כל שירי אבא קובנר", כרך ה', עמ' 69

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אורי ש. כהן הוא סופר, חוקר ספרות ומרצה באוניברסיטת תל אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה