דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

"לוקסוס של תודעה": כדי ליצור מחאה צריך זמן ורווחה כלכלית / צילומים: אייבי טרואן

האהבה לשפירא

תארו לעצמכם: בוקר שבת אחד יצאתם עם הכלב והילד לטיול בשכונה שלכם. פניתם אל הגינה הציבורית היחידה שיש לכם בשכונה וגיליתם להפתעתכם שבגינה יושבים חמש מאות פליטים אפריקאים שהתכנסו כאן למפגש. עמליה סיטון, תושבת שכונת שפירא מילדותה, מתארת את חיי היום-יום בדרום העיר, שתושביו סובלים מהתנהגות חסרת היגיון של הרשויות המופקדות על המרחב העירוני

לא בחרתי לגור בדרום תל אביב. נולדתי בשכונת שפירא ונראה לי טבעי להמשיך לגור כאן עם משפחתי. אולי זה בגלל החינוך שקיבלתי ואולי זה בגלל כוחה של התודעה, שעל פיה הזכות לבחור שייכת לבני מגזרים אחרים, ואַת מוטב לך שתודי על הבחירות שהיטיבו עמך עד כה. אבל בצורה פרדוקסאלית אולי דווקא נוף העזובה, הנחשלות והחיפוף הם שאפשרו לנו לגדול בצורה טבעית, פחות מתוחה או אמביציוזית; מישהו כנראה, שכח לירות פה את יריית הזינוק.

לנו – לי ולאחי ולאחותי הגדולים ממני – היה יחסית קל במערכת. היינו ילדים ג'ינג'ים עם עיניים בהירות  וכל כך השתדלנו. המערכת אהבה וחיבקה אותנו. אבל אני לא אשכח את שברון הלב של המורה להיסטוריה שגילה שאינני בת לניצולי שואה, ושסבתי עמליה באה מסוריה בשנת 1936 ברכבת העמק

בתור ילדים לא חווינו קהילה "שפיראית". האוכלוסייה, של משפחות מהמעמד הבינוני הנמוך, היתה פחות או יותר הומוגנית. לא היו כאן פרויקטים קהילתיים יזומים. היה רחוב והיו יחסי שכנות, ומי שבכל זאת חיפש קהילה, פנה לשכונה הסמוכה, לקריית שלום. לבתי הספר בקריית שלום נשלחנו ללמוד ולהתחנך, ושם ענדנו את עניבות הדרגה על החאקי של הצופים או לבשנו את החולצות הכחולות של השומר הצעיר. בקריית שלום גם החלפנו ספרים בספרייה גדולה, שלימים נסגרה (וכך גם המתנ"ס, שעמד בסמוך) לטובת מרכז ספורט גדול.

הורי נולדו בארץ; אמנם בהירים, אך רחוקים מדמות הצבר שנהנה מזכויות רבות בארצנו הלבנה. הם עבדו קשה לפרנסתם ובנו את ביתם בעמל רב ובחריצות שאין כמותה. איתנו, עם ילדי דרום העיר, המחנכים דיברו על אינטגרציה. לשבט הצופים שלנו הגיעו מדריכים מלאי כוונות טובות מרמת אביב כדי לחנך אותנו מחדש; כדי שיהיו לנו מודל כיצד להיראות ולהתנהג; רק שלא היה סיכוי שנהיה דומים להם. אף אחד מאיתנו לא יצא מהארץ לפני שמלאו לו 21, ואילו הם ברובם כבר ראו חצי עולם. הם, ילדים של רופאים ושל פוליטיקאים ופרופסורים שמתראיינים לטלוויזיה, בעיקר גרמו לנו להרגיש לא נוח עם המקום שאנחנו גרים בו.

כך גדלנו, עם הרצון להיות דומים להם ועם חוסר היכולת להיות הם. לא היינו הם, אבל היינו אנחנו, ואף אחד לא ידע להעצים אותנו כפי שאנו. הדרך היתה שלהם, הבית היה שלהם. אם הצלחת להיכנס בדלת, הובטחה לך תחושת השייכות, אך אף אחד לא הזהיר אותנו אז מפני המחיר. המסרים מרמת אביב נשאו עמם שנאה לתרבות המזרחית, והם העמיקו את הניכור אל ההורים שמדברים ביניהם ערבית ומקשיבים למוזיקה ערבית במקום לשירי ארץ ישראל. אני, למשל, כעסתי על אבי, שזיהה מיד את השמאלנים ולא סבל אותם. הוא חווה על בשרו את מנגנון מפא"י ואת הפנקס האדום, ונהג לטעון שהם תמיד יעדיפו את הערבים על פני המזרחים.

לנו – לי ולאחי ולאחותי הגדולים ממני – היה יחסית קל במערכת. היינו ילדים ג'ינג'ים עם עיניים בהירות וכל כך השתדלנו. המערכת אהבה וחיבקה אותנו. אבל אני לא אשכח את שברון הלב של המורה להיסטוריה שגילה שאינני בת לניצולי שואה, ושסבתי עמליה באה מסוריה בשנת 1936 ברכבת העמק.

עמליה סיטון: "תל אביבים ממרכז העיר טוענים לנאורות ומאשימים אותנו בדעות גזעניות כלפי המסתננים מאפריקה אינם מבינים מה זה אומר עומס על התשתיות"

עמליה סיטון: "תל אביבים ממרכז העיר טוענים לנאורות ומאשימים אותנו בדעות גזעניות כלפי המסתננים מאפריקה אינם מבינים מה זה אומר עומס על התשתיות"

מדוע בחרתי להישאר כאן

אחרי שנים של בדלנות ושל התניית התודעה לכיוון של ניכור קיצוני למקור, אחרי שנים של רצון והתכוונות להיות ישראלית כמו בספרים וכמו שלימדו אותנו בבית ספר ובצופים, גיליתי את הזכות לחפש את עצמי במקומות אחרים. כך מצאתי את המזרחיות על עוצמתה, את האישה שבי על כוחותיה, ואת הגיאוגרפיה הדרומית. או אז התחלתי מפלרטטת עם ההגדרות החדשות, מעמידה אותן במרכז עולמי ומטפחת אותן על אפם ועל חמתם של כל אושיות הציונות.

במחשבה שנייה, יכול להיות שדווקא כן בחרתי להישאר כאן.

נראה לי שהשכונה מאכלסת באהבה את אוכלוסיית חולי הנפש הגדולה ביותר בארץ; יש כאן אנשים עם הרבה כסף ויש כאן כאלה שאין להם דבר. מתגוררים כאן ערבים, משתפי פעולה שמצאו כאן את ביתם, דתיים לאומיים שהגיעו בקבוצה גדולה לבנות פה את משכנם, דתיים אחרים מחסידי הרבי נחמן ור' ישראל אודסר, חסידי הרב עובדיה בשחוריהם, מהפכנים עם תודעה חברתית לצדק מזרחי ולקץ הקיפוח העדתי (עמם נמנה שכני איציק אלרוב, ראש וראשון  למהפכת הקוטג' בפייסבוק), סלוניקאים ותיקים שהשואה נגעה בהם והם מנהלים כאן קהילה חזקה ושורשית, ומהגרים מבוכרה

אני לא יודעת מה יש בה בשכונה שלנו שאני מוצאת אותה מושכת כל כך. כמו אמנות, גם את יופיה לא ניתן להגדיר במילים. יש בה הכל מכל כל, והכל אפשרי בה. נראה לי שהשכונה מאכלסת באהבה את אוכלוסיית חולי הנפש הגדולה ביותר בארץ; יש כאן אנשים עם הרבה כסף ויש כאן כאלה שאין להם דבר. מתגוררים כאן ערבים, משתפי פעולה שמצאו כאן את ביתם, דתיים לאומיים שהגיעו בקבוצה גדולה לבנות פה את משכנם, דתיים אחרים מחסידי הרבי נחמן ור' ישראל אודסר שיצרו פה קהילה סביב רב שמרבים בשבחו, חסידי הרב עובדיה בשחוריהם, מהפכנים עם תודעה חברתית לצדק מזרחי ולקץ הקיפוח העדתי (עמם נמנה שכני איציק אלרוב, ראש וראשון למהפכת הקוטג' בפייסבוק), סלוניקאים ותיקים שהשואה נגעה בהם והם מנהלים כאן קהילה חזקה ושורשית, ומהגרים מבוכרה שהמקום היה להם אתר קליטה מאז שנות השבעים.

הבוכרים הם דוגמה מצוינת לקהילה שלא מיהרה להתמזג. הם רכשו כאן בתים והקפידו לשמור על מנהגיהם בקהילה סגורה שאינה מאפשרת לזר להיטמע בה. מעטים מהם נישאו לילידי הארץ, ואת החגים הם עדיין חוגגים לפי מסורת ארץ הגולה. גם הלבוש המסורתי נשמר, ודמות המהגר עדיין נטועה בהם. המוזיקה הבוכרית מתנגנת בבתיהם בצורה טבעית, כאילו הם עדיין חיים בבוכרה היפה. הם שלימדו אותנו מהו זיכרון המת ואיך מנהלים את תורת הזיכרון לזכר אבות אבותיהם. בעבר, כילדה, הם היו בעיה גדולה בשבילי, משום שהם לא התאימו לקהילה המדומיינת שיצרתי במוחי. הייתי עמוסת ביקורת על אורח החיים הפרימיטיבי שלהם, שעורר בי סלידה. כיום, לאחר ששוחחתי עם ההגדרות החדשות שלי, אני יודעת שיש לנו הרבה ללמוד מהאופן שבו העדה הבוכרית שומרת על המסורת שלה. כיום אני מעריכה את הבחירה התקיפה שלהם שלא לוותר על ההוויה התרבותית שלהם כדי לקלוט מיד את התרבות הישראלית ואת תרבות המערב.

מה עוד יש בשפירא?

יש משפחות חדשות שהן "משפחות חזקות". ההגדרה הזאת בעייתית בעיני בגלל שהיא עושה חלק ניכר מהאוכלוסייה השפיראית ל"אוכלוסייה חלשה". החזקים, נציגי תהליך הג'נטריפיקציה, הם מי שראו את האפשרות לרכוש בית פרטי על רבע דונם בתל אביב, אפילו אם הוא בדרום. והרי בית פרטי עם גינה הוא החלום הרטוב של כמעט כל משפחה ישראלית! רוב המשתכנים החדשים של שפירא הם בעלי מקצועות חופשיים ואנשי רוח ואמנות ותקשורת ותרבות, וביכולתם לרכוש עבור ילדיהם חינוך פרטי או פרטי למחצה. החינוך הציבורי אינו לרוחם, והייחודיות והבדלנות הם חלק מהמסר שהם רוצים לשדר לילדיהם ולשכניהם. הם בונים את ביתם פה בשפירא, אבל נזהרים שלא להתערבב באוכלוסיית המקום. עובדה – את ילדיהם הם שולחים לבתי ספר ייחודיים.

עם זאת, ל"משפחות החזקות" יש עוד פירוש: הפירוש שלהן הוא ציבור חדש, שבניגוד לציבור המקומי יודע לעמוד על זכויותיו ולהפעיל קבוצות לחץ על המנגנון. ואכן, כאשר ה"משפחות החזקות" הגיעו לשפירא הן נטלו את המושכות, התארגנו מול הרשות העירונית ודרשו דרישות לגיטימיות. בזכותן, שטחים נטושים נעשו לגינות ציבוריות המשרתות את כלל האוכלוסייה, מפגעים של שנים נעלמו פתאום והשכונה קיבלה משאבים, בעיקר בתחום התשתיות. השינויים שהתרחשו בשכונה חלקם טובים וחלקם מטרידים. בוקר אחד הופיעו בשכונה מעברי חצייה רבים, והמדרכות הישנות והמוכרות שלנו נצבעו בפסי כחול ולבן ואדום לבן שמחייבים אותנו להסדיר את התו העירוני. הרשויות החליטו כנראה לחנך את האוכלוסייה ולשלוט בה על ידי הסדרת המרחב הוויזואלי. אולי הדברים נשמעים כביקורת, אך לא התכוונתי לבקר את הנעשה, אלא רק לומר שאין די בשינוי קוסמטי כדי לייצר רווחה לאנשי האזור, ואין די בצביעת מדרכות ובהצבת תמרורים כדי לשנות את כיווני החד-סטרי והדו-סטרי שהופכים פה את כולנו לרגעים לעברייני תנועה.

מדיניות של צמצום תקנים והפקרה

כדי שהשינוי בדרום תל אביב לא יהיה חיצוני בלבד, יש לטפל בחינוך ובשירותי הרווחה.

למשל: בשכונת שפירא הוקם מרכז יום לקשיש היימס, וכיום שוכן בו גם מרכז שקד, המסייע לילדים המתקשים במוטוריקה ובדיבור ובעניינים אחרים. המדיניות של הממשלה הנוכחית, הטורחת לבטל כל מה שאינו רווחי ומכניס כסף לקופתה, הביאה לפני שנתיים להחלטה לסגור את מרכז שקד בתירוץ של "מחסור בתקציבים" ו"היעדר תקנים". אנו, תושבי השכונה, יצאנו להפגנות כדי להציל את מרכז שקד. מחאת השכונה היא תופעה חדשה של השנים האחרונות. אני מכנה את המחאה "לוקסוס של התודעה". הזכות למחות ניתנה אמנם לכולם, אך כדי ליצור מחאה צריך זמן ורווחה כלכלית. אין פלא אפוא שאנשים קשי יום אינם צועקים את צעקתם. לאחר ההפגנה הוחלט להקפיא את ההחלטה לסגור את המרכז.

יש משפחות חדשות שהן "משפחות חזקות". ההגדרה הזאת בעייתית בעיני בגלל שהיא עושה חלק ניכר מהאוכלוסייה השפיראית ל"אוכלוסייה חלשה". החזקים, נציגי תהליך הג'נטריפיקציה, הם מי שראו את האפשרות לרכוש בית פרטי על רבע דונם בתל אביב, אפילו אם הוא בדרום. רוב המשתכנים החדשים של שפירא הם בעלי מקצועות חופשיים ואנשי רוח ואמנות ותקשורת ותרבות. החינוך הציבורי אינו לרוחם, והייחודיות והבדלנות הם חלק מהמסר שהם רוצים לשדר לילדיהם ולשכניהם

גם התקנים של המדריכים והרכזים הקהילתיים לשכונות דרום העיר צומצמו, וכיום מדריך חברתי אחד משרת כמה שכונות דרומיות. כשפנינו לעיריית תל אביב בבקשה לתקצב מדריך לשכונת שפירא בלבד, ענו לנו במכתב כי האחריות לנושא היא של משרדי הממשלה ואלה צמצמו תקנים. רכז קהילתי הוא כנראה עניין לא רווחי, ולכן אין בו צורך ואפשר לבטל את התקן שלו.

המדיניות של יובל שטייניץ ושל ביבי נתניהו, המקצצת בכל תחומי הרווחה והחברה, מותירה אותנו חסרי אונים. דומה שהיא מפרה את ההסכם הבסיסי בין האדם לממשלה ולמדינה שלו. ברגע שהממשלה טומנת את ראשה בחול ולא רואה את הצרכים של האוכלוסיות המוחלשות, היא יוצרת כאוס ומצמיחה ציבור חסר אמון. יכולתי לסלוח לממשלות ישראל על הכישלונות שלהן בעשורים הראשונים לקיום המדינה, כי האתגרים היו רבים. אני רוצה להאמין שהטעויות וחוסר השוויון נעשו בתום לב וחוסר ידיעה. כולנו שילמנו ועדיין משלמים את המחיר. אך כיום הזנחת התחום החברתי באה מתוך אידיאולוגיה כלכלית, הגורמת בין השאר להפקרת "הפריפריות הדרומיות".

אנו חשים זאת היטב בדרום תל אביב. יכולים לטעון כנגדי כי תל אביב משופעת בתחבורה ציבורית, ויכולים להוסיף ולטעון כי שכונת שפירא היא לא כפר מרוחק ובני השכונה יכולים לעלות עם ילדיהם על אוטובוס ולהצפין לצורך קבלת טיפול כזה או אחר במרכזים עירוניים רחוקים. אך זאת בדיוק הבעיה. הורי רוב הילדים בשכונה עובדים מבוקר עד ערב בכמה משרות כדי לכלכל את ילדיהם. רבים מההורים הם עובדי קבלן המשתכרים שכר מינימום ואינם נהנים מהסכמים כמו אלה של ועדי העובדים החזקים. הורים שמועסקים בתנאים כאלה אינם יכולים להרשות לעצמם שעות חופש לטיפול בילד, ולכן נחיצותו של מרכז שקד בשכונה היא עצומה. גם בנושאים אחרים המענה לקשיים המתגלים בטריטוריות נכשלות חייב להימצא בטריטוריה עצמה. זו הסיבה מדוע הכרחית נוכחות של מדריך קהילתי במשרה מלאה בכל אחת מן השכונות הדרומיות.

עתה, בעקבות הצלחת המאבק על מרכז שקד להתפתחות הילד, מרכז היימס מתמודד עם בעיה של צפיפות. שני המרכזים פעילים, ומעניקים שירותים לתושבים רבים, והקשישים חוששים שיפנו אותם לטובת אוכלוסיית הילדים. לכן יש לקרוא לעיריית תל אביב ולממשלת ישראל ולומר: הפסיקו להעמיד אותנו בדילמות מוסריות. ילדינו והורינו חשובים לנו במידה שווה. חוץ מזה, לא יכול להיות שבכל שנתיים יהיה עלינו לצאת להפגנות כדי שהמרכז לא ייסגר. מה קורה פה?

בחלל שמותירה הממשלה

הזנחה של שנים רבות יצרה חלל שאליו נשאבו עמותות המנסות לסייע למשפחות המוחלשות ולילדיהן. אחת העמותות האלה היא "צימאון", המסייעת לילדי העובדים הזרים באמצעות המועדונית של שבט הצופים בשכונה. עינינו אינה צרה במה שמקבלים ילדי מהגרי העבודה. המצוקה שלהם ניכרת לעין. ובכל זאת, עמותת "צימאון" מעוררת התמרמרות כי היא מעדיפה את ילדי מהגרי העבודה על פני ילדי השכונה האחרים שזקוקים לליווי, תמיכה, צבירת חוויות תרבותיות וחינוך בלתי פורמלי שיש בו תכנים של דעת וחוויה. הענקה כה רבה לילדי מהגרי עבודה באזור שהמצוקה היא מנת חלקו במשך שנים רבות מעלה תהיות ובעיקר מעוררת אכזבה.

שתי עמותות אחרות שנשאבו אל תוך החלל שהותירו הרשויות והממשלה הן "בינה" ו"הפרדס". שתיהן עמותות חברתיות, שהביאו אנשים טובים, רק שהן באו עם אג'נדות מיושנות הבאות לחנך את האזרחים. "בינה", כישיבה חילונית, טורחת לפרסם את עצמה כ"סייברית" החדשה של מצוקת הדרום והפריפריה, מה שמעמיד את כולנו תחת ההגדרה של מצפים לישועה. חשוב לציין כי יש כאן מנהיגות מקומית, שאנשיה נולדו והתחנכו כאן בשכונה והחליטו להישאר ולעשות לטובתה לא מתוך עליונות תרבותית, או התנשאות על הציבור, אלא מתוך הבנת הציבור הזה והתחשבות בצרכיו. האנשים האלה עומדים איתן מול פעילותה של "בינה", ומאפשרים לה לעבוד בזהירות יתר ולא לעשות פה ככל העולה על רוחה. ואכן, בשנים האחרונות הפעילות של "בינה" מינורית יותר.

התקנים של המדריכים והרכזים הקהילתיים לשכונות דרום העיר צומצמו, וכיום מדריך חברתי אחד משרת כמה שכונות דרומיות. כשפנינו לעיריית תל אביב בבקשה לתקצב מדריך לשכונת שפירא בלבד, ענו לנו במכתב כי האחריות לנושא היא של משרדי הממשלה ואלה צמצמו תקנים. רכז קהילתי הוא כנראה עניין לא רווחי, ולכן אין בו צורך ואפשר לבטל את התקן שלו

גם "הפרדס" היא עמותה לבנה. חבריה הם בני קיבוצים ותושבי השרון המחוזק שבאו לכאן חדורי אידיאולוגיה כדי לתת. אנשי "הפרדס", שמטרתם העיקרית היא פיתוח מנהיגות מקומית בקהילות מוחלשות, צירפו אל העמותה כמה מאנשי המקום ויחד הם פועלים למען השכונה ותושביה. מה שמעניין כאן הוא שאנשי "בינה" ו"הפרדס" מצאו בשפירא את ביתם והשתקעו בה. הם חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה. הם נעשו שכנים מן המניין וזה אולי הסוד הגדול של שכונת שפירא: יש בה אנרגיות של קבלת האחר. יותר מכל ניתן לראות את זה בחיים לצד הפליטים מאפריקה. כאשר קמו ארגונים הנאבקים במסתננים, יצאה משכונת שפירא קריאה מתונה הדורשת פתרון שפוי ואינה מאשימה את הפליט. בפגישה של נציגי הפליטים והתושבים התחייבו הפליטים שלא להתנחל בגן הציבורי ברחוב דה מודינה, וכך הצלחנו להחזיר לשכונה המעורבבת הזאת ולילדיה את הגן הציבורי המרכזי שלהם.

פליטים בגינה שלנו

חברה לעבודה סיפרה לי שאמהּ, אישה כבת 80 שגרה בשדרות רוטשילד ונתמכת על ידי עובדת זרה מהפיליפינים, התלוננה בפניה שכבר שבועיים אין ספסל פנוי בשדרה, ושכבר שבועיים היא לא יכולה לשבת אחר הצהריים בשדרה, כפי שנהגה לעשות עד שצעירי תל אביב פתחו בהפנינג הקיץ השווה יותר מכל אירוע שחולדאי היה יכול לחלום עליו. חייכתי. אמרתי לחברתי שאולי עכשיו תל אביבים ממרכז העיר הטוענים לנאורות ומאשימים אותנו, את אנשי דרום העיר, בדעות גזעניות כלפי המסתננים מאפריקה, יבינו אחת ולתמיד מה זה אומר עומס על התשתיות, ומה פירוש הדבר ששלושים אלף בני אדם באו לבקר אותך בוקר אחד והחליטו להישאר לגור בגינה שלך.

כבר שנתיים שקשה למצוא כאן בשפירא ספסל שפליט עייף וכואב לא ישן עליו.

אין מדובר בשנאת הזר! נוכח המצב העכשווי יש להוסיף תשתיות, גני ילדים ובתי ספר, שירותים ציבוריים וגנים, פחי אשפה ועצים וגם שמירה.

הגן הציבורי ברחוב דה מודינה עשוי לספר משהו על תולדות השכונה בשנים האחרונות. השטח שלו עמד נטוש במשך שנים רבות. התושבים החדשים החזקים דרשו גן ציבורי, והוא אכן הוקם לפני פחות מעשור. הגן נמצא בין מוסדות החינוך של השכונה, וההורים שאספו את ילדיהם מן הגנים ובתי הספר היו מתעכבים בו עם ילדיהם ומחליפים דעות. המקום יצר קהילתיות וחיבר בין אנשי השכונה. אך עתה גן דה מודינה נכבש על ידי הפליטים והעובדים הזרים ואנשי שפירא מדירים את רגליהם מהגן ולא מבקרים בו כמעט. אני שואלת את עצמי: למה לא לשבת עם הפליטים בגן וליהנות בצוותא מן האוויר והעצים והשמים. אבל תארו לעצמכם: בוקר שבת אחד יצאתם עם הכלב והילד לטיול בשכונה שלכם. פניתם אל הגינה הציבורית היחידה שיש לכם בשכונה וגיליתם להפתעתכם שבגינה יושבים חמש מאות פליטים אפריקאים שהתכנסו כאן למפגש. מה תעשו? תישארו? אני בחרתי לחזור הביתה. גזענית שכמותי.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עמליה סיטון היא מורה לאמנות בבית הספר "בן גוריון" בחולון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה