דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

הארי פוטר: ה"נבחר העליון" משחרר את עמו מכבלי שלטון אימים

האביר, המלוכה והטרור העולמי בעידן החדש

תפישה גנוסטית, אפוקליפטית, שהיתה עד לפני שנים ספורות נחלתם של קומץ חובבי ספרות מהז'אנר של מדע בדיוני, דוחקת לפתע את רגליה של "הריאל-פוליטיק" ומבטאת את האקלים התרבותי-חברתי העכשווי. דניאלה גורביץ' על הסמנטיקה של הדימויים המערפלת את תודעת ההמונים ומטשטשת את ההיבטים המוסריים והפוליטיים המשתמעים ממנה

השבועון "טיים" פרסם לאחרונה ידיעה, שעל-פיה החליט הנשיא בוש להעלות את גובה הפרס על ראשו של מנהיג אל-קאעידה, אוסמה בן לאדן, מ-25 לחמישים מיליון דולר. כמו כן נאמר שם, שנשיא ארצות-הברית מציע פרסים נכבדים גם על ראשיהם של 12 מבכירי הטאליבן. ההערכה היא ש"תעריף הגולגולות" יוכיח את עצמו הפעם, כמו במבצעים הקודמים, כולל זה שהביא ללכידת שני בניו של הנשיא העיראקי המודח, סדאם חוסיין.

מאז אירועי ה-11 בספטמבר 2001 משקיע הצבא האמריקאי מאמצים בלתי נלאים באיתורו של הטרוריסט מספר אחת, ואנשיו. אולם הידיעה על הכפלת סכום הפרס מדאיגה במידה רבה, שכן היא עלולה להתפרש לא כמסר של עוצמה ונחישות, אלא דווקא להפך, כביטוי לאזלת-ידה של המעצמה החזקה בעולם.

הטרור בזמננו הוא אמצעי להשלטת שלטון אימים חובק יבשות וימים. לגודל הזוועה, הוא
תוקף אותנו פעמיים: באיום הפיזי, המוחשי, על חיינו ועל שגרת יומנו שהפיגועים הקשים מפירים אותה, ובדרך הפצתו האגרסיבית של המידע על אודותיו בכל כלי תקשורת אפשרי.

בוריס גרויס, מרצה ואוצר גרמני, מזהה אף הוא את אימת ה"מתקפה המשולבת" הזו.
הטרוריסט, הוא אומר בראיון לדוד ויצטום שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לפני כשנה, רואה בקורבנות אמצעי ליצירת תמונות. הוא שואף להרוג כדי שהמסר שהוא חותר אליו יועבר לכל העולם כולו ויזרע חרדה ופחד. התקשורת, הוא מוסיף, "נותנת בידי היחיד, המפעיל את הטרור, אפשרות ממשית להפוך לריבון". מנקודת מבט זו, נעשים העיתונאים בלי משים לכלי שרת בידי הטרוריסט חסר הגבולות: במלאכת הבחירה של הידיעות שיתפרסמו (אירועים ראוותניים), במיון החומר (מבין הכמויות העצומות של המידע המונח על שולחנם של העורכים) ובדרך הצגת המידע (פרובוקטיבי, מזעזע). מבחינת האדם הפרטי היושב בביתו בפרוס האלף השלישי, התוצאה היא הרת אסון. תחושות קשות של חוסר אונים, אנונימיות וחרדה מפני סכנת הכליה הגלובלית בעידן הגרעיני מטילות צל כבד על עצם קיומו.

התחייה הספרותית הניאו-מדיאבליסטית

אחד מביטוייו התרבותיים המרתקים של הלך-רוח תרבותי-חברתי זה (בין אם במודע ובין אם לא במודע) הוא התחייה הספרותית הניאו-מדיאבליסטית. זה כמה שנים מככבות בראשם של רבי-המכר בקולנוע ההוליוודי הפקות קולנועיות יומרניות, שמתוארות בהן עלילות גבורה עתיקות. גם בתחום הספרות אנו עדים להתעניינות הערה של הקוראים בספרי מדע בדיוני, מסתורין, קסם ומאגיה לסוגיהם. המכנה המשותף לכולם הוא מרכזיותו של מנהיג מיתולוגי יחיד והירואי, דמות ה"נבחר מכוח עליון", אשר מוביל בבטחה את עמו לשחרור מכבלי שלטון האימים. על-פי תבנית זו עוצבה דמותו של ארתור בסרט הנושא את שמו, "המלך ארתור", וכן דמויותיהם של אכילס ב"טרויה" ושל ניאו ב"מטריקס", וכו'. מגמה זו חוזרת ומופיעה גם ביצירות שזכו להצלחה ספרותית וקולנועית בינלאומית, ובראשן גיבורה הממושקף של קתלין רולינג, הארי פוטר (ששמו מוכר וידוע גם לאלו המסרבים לקרוא את סדרת הספרים מתוך עיקרון זה או אחר), וכמובן, באופן גלוי ומוצהר, המלך ארגורן ב"שר הטבעות" לטולקין.
מעניין לגלות שאותה תפישה גנוסטית, אפוקליפטית, שהיתה עד לפני שנים ספורות נחלתם של קומץ חובבי ספרות מהז'אנר של מדע בדיוני, דוחקת לפתע את רגליה של "הריאל-פוליטיק" ומבטאת את האקלים התרבותי-חברתי העכשווי-עדכני. בתקופה שלאחר המתקפה על מיגדלי התאומים, נעשה המיתוס כמעט בלי משים לכלי חיבור בין תרבות השיח התקשורתי לבין הלך-המחשבה הפוליטי. הפוליטיקאים במערב אימצו גישה העושה "אסתטיזציה של הפוליטי", בלי להותיר מקום לספק באשר למשוואה שהם מבקשים ליצור. לשמו של בן לאדן הוצמדו תארים כמו "אביר החושך", "ממשל החושך של בן לאדן", "מנגנון החושך של נאמני בן לאדן", ואילו את תקופתנו הגדירו ראשי הממשל האמריקאי כימים שבהם "בני החושך" היכו מכה כואבת את "בני האור". אופן הניהול התקשורתי של שיח המשבר הנוכחי מבקש, באופן מודע ומכוון, להציג מלחמה דתית בין מזרח למערב כעימות דיכוטומי-קוטבי: שחור-לבן, טובים-רעים, חיים ומוות. לכך מכוון הפתגם: "גלגל קבוע ומזלות חוזרין" (תלמוד בבלי, פסחים צ"ד, ע"ב), שכן משוואה זו הופיעה במלוא הדרה לפני אלף שנה בדיוק.

 

 

קשה שלא להבחין ביסוד העל-אורגני המחבר בין דיוקנו של המלך ארתור כ"נבחר האל" לבין בן-דמותו בתקופתנו, כדוגמת ניאו ב"מטריקס" או ארגורן ב"שר הטבעות". אלו הם טיפוסי הסיפורים המקיימים את ה"קשר הסודי" בין הסיפור לקהלו

תולדותיה של אירופה המערבית לקראת סוף האלף הראשון הן תוצאה של רצף מאבקים פנימיים וחיצוניים בלתי פוסקים: סכסוכים מקומיים על נחלות וזכויות פיאודליות בין אנשי האצולה, יריבות קשה על זכויות ריבוניות בין בתי-המלוכה, ומאבקי כוח ושלטון סוערים בין האפיפיורות (הסמכות הדתית) לבין הקיסרות (הסמכות הארצית, החילונית). בו-בזמן פוקד את אירופה גל של התקפות מרות משלושה כיוונים: מן המזרח, ממעמקי היבשת עצמה ומחופי סקנדינביה המרוחקים. הסַרַצינים, כפי שכּוּנו שודדי-הים המוסלמים, תקפו באין מפריע את אתונה, קרתגו, דרום צרפת, קורסיקה, סרדיניה ורומא. מן היבשה פשטו פורעים מגייארים (אבותיהם של ההונגרים) והגיעו לאיטליה, גרמניה, צרפת ובורגונדיה. והנורא מכול, במאה ה-9 (משנת 844 ואילך) פשטו מן הים שודדי-ים ברבריים על סיפונן של אוניות מוארכות ותקפו באכזריות רבה וללא רחמים את חופי אירופה, מותירים את ממלכות המערב ללא יכולת להשיב מלחמה. הוויקינגים – כך נקראו אנשי הצפון (הנורמַנים) הפגאניים הללו – היו לוחמים קשוחים ואימתניים, בעלי יכולת ניווט מדהימה וכושר הישרדות בים סוער. הם ערכו פשיטות מהירות מכיוונים לא צפויים, ובדרך זו פלשו לאנגליה האנגלו-סאקסונית ותפסו מאחז בצפון צרפת (נורמנדי). בדצמבר 1066 הושלם כיבושה של אנגליה כולה, עם הכתרתו של ויליאם הנורמני (הכובש) למלך. בפרוס האלף השני אירופה הנוצרית היא אומה מושפלת, חבולה, מפולגת ומסוכסכת. חבלי ההתאוששות היו קשים. היבשת נזקקה ל"כוח תרבותי" – כפי שמכנה זאת ההיסטוריון הבריטי ג'ון קיגן – שיטת ממשל תקיפה, שתכונן חוק וסדר.
המענה הגיע מן הכנסייה, שבמאה ה-11 היתה עשירה ובוטחת בכוחה דייה כדי להגדיר מחדש את "אופן השימוש בכוח בעולם". בוועידת קלרמון, בשנת 1095, הכריז האפיפיור אורבן השני על הצורך להילחם "מלחמת קודש צודקת" באויב המשותף, הכופר המוסלמי.
בנאומו זה הוא הביא, למעשה, לסיומה (הזמני) של המחלוקת בין הקיסרות לכנסייה והכשיר את הקרקע למסעי הצלב. כדי להמריץ לוחמים ואבירים לצאת ל"מלחמת הקודש", טיפחו רשויות הכנסייה את השנאה כלפי האויב המוסלמי. באמצעות ערוצי התקשורת להמונים שעמדו לרשותן, הן הפיצו שירות מגויסות כמו "שירת רולאן", שהיללו את שרלמיין ואת מלחמתו בכופרים וטיפחו את המשוואה הרואה במלך הבוטח באל כלי שרת של הצדק והאמת.

מסדר אבירי השולחן העגול

בה-בעת, בראשית המאה ה-12 (1136), מחבר הסופר הוולשי ג'אופרי איש מוֹנמוּת, שהיה כפי הנראה נזיר בנדיקטי, ספר היסטוריה בלטינית על כל מלכי אנגליה (Historia regum Britanniae). מונמות מתאר בהרחבה ובפרוטרוט את תקופת מלכותו של מלך מיתולוגי מהולל וחבר אביריו המסורים. הוא מכביר בדברי שבח ותהילה לפיאודליוּת, לאבירים העטויים פלדה ולנשים אצילות-ענוגות הנתונים במסגרת של כבוד, אבירות ואמונה נוצרית. עשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1155, מחבר הפייטן הצרפתי וואס (Wace) תוספת למיתוס, שבה הוא מבשר על הקמתו של מסדר ייחודי בשם "מיסדר אבירי השולחן העגול". השולחן והמסדר גם יחד היו מיד לחלק בלתי נפרד מן הסאגה כולה.

יש לזכור, שהספרים לא היו נגישים להמון בימי-הביניים. זאת, לא רק מפני שכתבי-היד
הספורים היו ספונים במנזרים ורק יחידי סגולה יכלו לעיין בהם, אלא גם מפני שנכתבו בלטינית, שפת המשכילים, שלא היתה מובנת לעם. אף על פי כן, שִׁמעָן של פרטי הכרוניקה הפסאודו-היסטורית נפוץ וכתרים נקשרו למלך האגדי ולחבר אביריו. הזיקה בין שבועת האמונים של האביר-הוַוסאל למלכו (הסמכות החילונית) לבין המטרות הנעלות של מסעי החֵפֶשׂ (הסמכות הדתית) הפעימה את לב ההמונים. ההצלחה היתה כה רבה, עד כי יש חוקרים הטוענים שהאפילה על התנ"ך. אגדות, סיפורים ומעשיות חוברו והושמעו, ועברו מפה לאוזן. המלך וחבר אביריו הנערצים היו לשם נרדף לצדק (מונעים עוול, נלחמים ברשע), למוסר (אורח-חיים תרבותי, מכובד ומכבד), לכבוד ולשוויון (הבחירה בשולחן עגול כמייצג הרמוניה קוסמית), לחמלה (חילוצה של "עלמה במצוקה", שחרורם של הכלואים מעבדות), לעוז-רוח, לאומץ-לב (מוכנים לקרב ללא היסוס בכל עת, בכל מקום ונגד כל יריב, בין אם הוא אנושי ובין אם לא) ולאהבת אמת (נאמנות טוטאלית למלך ולאל) ? עקרונות שהאבירים חויבו לחדש את שבועת הנאמנות להם מדי שנה בשנה.

כחמישים שנה מאוחר יותר כבר התפתחה מסורת עממית נפוצה, שקשרה בין שאיפותיו של המלך הכריזמטי (בעולם הריאלי) לבין אידיאל האבירות המוסרית (המיתוס). בשנת 1189, לקראת היציאה למסע הצלב השלישי, נשען מלך אנגליה, ריצ'ארד לב-הארי, על רעיון המשיחיות והגאולה השאוב מאגדות המלך ארתור ונהנה מגלי האהדה והפופולריות שזכה לה המיתוס בתקופה זו. בין אם היה זה מהלך מחושב ובין אם צירוף נסיבות, הוא הניב פירות נאים. הודות לו המלך הלוחם, שנעדר מארצו במשך תשע וחצי שנים מתוך עשר שנות כהונתו, לא רק זכה לנאמנות טוטאלית של העם הבריטי המדוכא, אלא אף היה לאגדה עוד בימי חייו.

במלך ארתור דבק הכינוי ה"מלך שהיה ויהיה" ותקופת מלכותו תוארה כ"תור הזהב" של האבירות, המוסר והצדק עלי אדמות. ליועציו ולנאמניו של המלך ריצ'ארד לב-הארי היה עניין ברור לטפח את התדמית הנשגבת שהתקופה זימנה לידיהם. הם עודדו את ההמונים לראות בשילוב התכונות של מלכם speculum Regis (ראי המלך), כלומר, ביטוי לתבונתו ולכוחו של מנהיגם, המנהל למענם "מלחמת קודש צודקת".

סופן של "מלחמות הקודש" ידוע לכול. שמונת מסעי הצלב, שנערכו בין השנים 1096?1280, נסתיימו בזה אחר זה בביזיון ובמפלתם המהדהדת של הצלבנים הנוצרים. המערב לא העריך נכונה את פוטנציאל היערכותם של היריבים המוסלמים. אלו ליכדו כוחות בלהט דתי ויצאו בחזית מאוחדת כנגד הצבאות המשולבים, שפלשו מן היבשת האירופית למקומות שנחשבו לקדושים גם בעיניהם. מה שנותר הוא המסורת העממית שבתוכה התפתחו הסיפורים, אשר היו מקור בלתי נדלה לגאווה אתנית ולאומית באנגליה.
קשה שלא להבחין ביסוד העל-אורגני המחבר בין דיוקנו של המלך ארתור כ"נבחר האל" לבין בן-דמותו בתקופתנו, כדוגמת ניאו ב"מטריקס" או ארגורן ב"שר הטבעות". אלו הם טיפוסי הסיפורים המקיימים את ה"קשר הסודי" בין הסיפור לקהלו.
סמלי התרבות המוגשים לנו כיום מרגשים אותנו, כפי שריגשו בעבר, ומעוררים את דמיוננו. הדמיון האנושי מגיב על משברים השאולים בבסיסם מן התחום הבטחוני-מדיני, וגוזר מהם תובנות השאולות מן התחום הדתי-משיחי. וכך, בעוד הטקסט (הידיעות החדשותיות) מכריז מלחמת חורמה נגד הטרור העולמי, המטא-טקסט קורא לליכוד השורות ולאחווה בין האומות.

בדומה למנהיג מסע הצלב השלישי, מחזקים הנשיא בוש וממשלו את אבטיפוס המנהיג המבקש לסחוף אחריו את ההמון הנבוך. אמנם האמצעים הטכנולוגיים השתכללו, אך הרטוריקה נשארה בעינה. באותה נחישות פרקטית שאפיינה את דברי האפיפיור אורבן השני, מכריז עתה מנהיגה של המעצמה החופשית היחידה בעולם, שהאינטרס המשותף חזק יותר מכל המחלוקות המפלגות את העמים. את מקומה של "מלחמת דת צודקת" מן האלף הקודם תופסת עתה מלחמת "חירות האדם הצודקת". בשמה מגייס הנשיא האמריקאי את העולם החופשי, הנאור והדמוקרטי למלחמה משותפת באויב המשותף, הפונדמנטליזם האיסלאמי.

 

לשמו של בן לאדן הוצמדו תארים כמו "אביר החושך", "ממשל החושך של בן לאדן", "מנגנון החושך של נאמני בן לאדן", ואילו את תקופתנו הגדירו ראשי הממשל האמריקאי כימים שבהם "בני החושך" היכו מכה כואבת את "בני האור". אופן הניהול התקשורתי של שיח המשבר הנוכחי מבקש, באופן מודע ומכוון, להציג מלחמה דתית בין מזרח למערב כעימות דיכוטומי-קוטבי: שחור-לבן, טובים-רעים, חיים ומוות

התיאולוג הפרוטסטנטי האמריקאי ריינהולד ניבור קבע כבר בשנת 1944, ש"הציביליזציה הדמוקרטית שלנו נבנתה לא בידי בני החושך אלא בידי בני אור טיפשים". הסמנטיקה של הדימויים מערפלת את תודעת ההמונים ומטשטשת את ההיבטים המוסריים והפוליטיים המשתמעים ממנה. היחיד נסחף אחר הרב-מערכת התרבותית ומזהה אותה בטעות כפתחו של "עידן חדש" (ניו-אייג'), הנוצֵר הבטחה בעצם שמו. בדרך של עובדה קיימת, הוא "מתמודד" עם הבעיות הכבירות שהתקופה מזמנת לו, באמצעות פיתוחם של סמלים מן העבר המעוררים השראה ונוגעים ישירות לעולמו, ומספק להן פתרונות שטחיים: שינוי הרגלי האכילה, סדנאות "רוחניות" וכיוצא בזה. זוהי גישה תמימה המניחה שבמעשה האישי-האנוכי נמתח קו פשוט, שמצִדו האחד האמת והסדר של העולם החופשי, הליברלי, ומצִדו האחר שלטון העריצות הפנאטי של זורעי האנרכיה. אלא שלסמלי התרבות המוגשים ליחיד יש מגמות אוטופיות, שבכוונתן להוליך שולל. זהו ניצול ציני, העלול לגרום לכך שהאדם הפשוט יאמין כי ההתנהלות הפוליטית היא פועל יוצא של כלל שאיפותיו, פחדיו וכמיהותיו. הסכנה היא שדה-פאקטו, חירותו האישית של היחיד תהיה לכלי אידיאולוגי בעל מחויבות קיבוצית לאינטרסים לאומיים.

ימים יגידו, אם המדיניות התקשורתית של הנשיא האמריקאי תוביל אותנו אל "תור הזהב" שבו ניהנה מהרמוניה חברתית פשוטה, או שמא שנית קמלוט תיחרב ותקוות ההמונים לגאולה תתנפץ, מה שימיט על כולנו חורבן גדול.

 

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר דניאלה גורביץ מלמדת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקרה הם: מיתוסים, פולקלור וספרות עממית באנגליה ובצרפת בימי-הביניים; ספרות פנטסטית עם עניין מיוחד בתחומי כישוף, מאגיה, מטמורפוזות וחיות פלאיות.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה