דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

דרכנו לארץ

בארי צימרמן סבור כי השיבה של העם היהודי אל חברון הריאלית גבתה מאיתנו מחיר רוחני בלתי נסבל. באמצעות סיפור מתולדותיו של ברל כצנלסון, המתאר את יחסו לחברון, הוא מסביר מדוע אין לו יותר "יצר לחברון של מטה"

חברון האברהמית, הדוידית, היואבית היא השלב הראשון בסולם

המוצב בשמים וראשו באדמה, שבו עתיד ברל לרדת במשך 15

שנהעד הגיעו לחוף הריאלי המובטח. תצלום: בית התפוצות

גלוי וידוע, שהעלייה השנייה קדמה לעלייה הראשונה, שכן עד שלא נקראה שנייה, לא קיבלה הראשונה על עצמה להיות ראשונה. גם בזאת סימנה עצמה העלייה השנייה כהמשך לעלייה הראשונה, בהיצמדה לגבולות הטריטוריאליים הלא-רשמיים שקבעה קודמתה – בין מטולה בצפון לרוחמה ולגדרה בדרום – כמעט בלי שתנסה לתקוע יתד בארבע ערי הקודש שיהודים ישבו בהן במשך דורות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. בעגה של הימים ההם היו אלה ערי "היישוב הישן", הלא-לאומי, גירסה ארצישראלית של קהילות הגולה שהחלוצים נסו מהן על נפשם הלאומית, להחיות את שארית ישראל בארץ-ישראל.

עבודה חקלאית ("כיבוש העבודה") והתיישבות חקלאית ("כיבוש הקרקע") היו לאנשי העלייה השנייה מסלולים להתחדשות אישית ולאומית, ובעת שפסעו בהם נמצאו מתריסים לא רק כלפי הוריהם וסביהם אלא גם כלפי הגלותיות המקומית, שצפו בה מקרוב בתוככי הארץ המובטחת.

אניטה שפירא, בביוגרפיה המופתית שלה על ברל כצנלסון (ברל: ביוגרפיה, עם עובד, 1980), מתארת את הסתייגותם של חלק מאנשי העלייה השנייה מערי הקודש בכלל ומירושלים בפרט, ומאריכה, בצדק, בתיאור השנה יוצאת הדופן (קיץ 1917 – קיץ 1918), שבה שהה גיבורהּ בירושלים ועסק בגידול ירקות. ברל הירקן הירושלמי מספר, למעלה מעשרים שנה אחר-כך, באביב 1941, על דרכו לארץ ועל ילדותו בבּוֹבּרוּיסק, למשתתפי "ירח העיון" ברחובות:

"אספר מה היתה דרכי-אני לארץ, ואספר דברים שיצחיקו אתכם, ואולי על דברים חשובים ביותר לא אספר, אבל אנסה לעורר בי משהו.

"הגעתי לארץ בן עשרים ושתיים וחצי, והעלייה שלי לארץ ארכה חמש-עשרה שנה – תעשו את החשבון מתי נוצר אצלי הקשר עם ארץ-ישראל… איך קרה הדבר הזה? אני גדלתי בבית יהודי שעמד על הגבול בין הישן ובין החדש. והיו כבר בחינוך שלי אלמנטים של חינוך עברי חדש שהחלו להיווצר, ובמידה ידועה נוצרו על-ידי אבי. מצד סבא וסבתא עוד היו לי מושגים של ילד אורתודוקסי, שקלטתי אותם ברצון. מצד הדוד הקרוב אלי, גדלתי באווירה רציונליסטית-פוזיטיביסטית עם יסודות חיים חדשים וחזקים, אבל עם ביקורת גדולה של הקיים. […]

"והנה, בין החידושים הגדולים בבית אבי היה זה, שקיבלתי בגיל שבע וחצי, או שמונה לכל היותר, מתנה – ספר קריאה לילדים. […] והנה אבי, שנולד בעצם להיות רפורמטור בענייני חינוך, הביא לי קובץ קטן, מין קובץ של סיפורי ילדים, שכל סיפור היה קשור עם

חברון האברהמית, הדוידית, היואבית היא השלב הראשון בסולם המוצב בשמים וראשו באדמה, שבו עתיד ברל לרדת במשך חמש-עשרה שנה, עד הגיעו אל החוף הריאלי הנכסף. בכיו הנורא הוא פרי זעזוע היוודעותו הפתאומית אל חברון של מטה. ועל דא קא בכינא גם אנו היום, יותר ממאה ועשר שנים אחרי הבכי הבֶּרלי ההוא. רק שבכיינו שונה

אחת מעשרת הדיברות. כמובן, דיברה אחת חסרה שם. אבל היו שם תשעה סיפורים לתשע הדיברות. ובקובץ הזה היה סיפור אחד על שבת, סיפור עממי מאוד – כיצד צדיק אחד הלך במדבר, והוא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל שישי עם חשכה, והוא החליט שכמובן בשבת לא יזוז ונשאר לבדו במדבר, טרף לחיות פראיות; והנה בא אריה – הוא היה סבור שהאריה עומד לטרוף אותו, אבל האריה רבץ לרגליו ושמר עליו כל הלילה, ובמוצאי שבת רכב על האריה והדביק את השיירה. והיו שם בסופו של אותו סיפור שני משפטים. במשפט אחד היה כתוב ככה: 'צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום בחברון'. כשקראתי את הדברים האלה פרצתי בבכי נורא. ועד היום לא ברור לי אם זה היה בכי של שמחה או בכי של עצב. קודם-כול הוברר לי שארץ-ישראל אינה עניין של העולם הבא, של מושג מיסטי, אלא שישנה ארץ-ישראל בימינו. זו היתה בוודאי שמחה גדולה. דבר שני היה, שאם צאצאיו של אותו צדיק יכולים להיות בארץ-ישראל, מדוע א נ י אינני יכול להיות שם… ואני עוד זוכר היטב כיצד הסיפור הזה הביא מהפכה בעולמי. הקשר הריאלי שלי עם ארץ-ישראל הממשית התחיל מאותו יום" ("דרכי לארץ", כתבי ברל כצנלסון, כרך ה', מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תש"ט-תשי"ג, עמ' 374-375).

לא מרגשת עוד

חברון האברהמית, הדוידית, היואבית היא השלב הראשון בסולם המוצב בשמים וראשו באדמה, שבו עתיד ברל לרדת במשך חמש-עשרה שנה, עד הגיעו אל החוף הריאלי הנכסף. בכיו הנורא הוא פרי זעזוע היוודעותו הפתאומית אל חברון של מטה. ועל דא קא בכינא גם אנו היום, יותר ממאה ועשר שנים אחרי הבכי הבֶּרלי ההוא. רק שבכיינו שונה.

"אני מצמצמת את גבולותי", כתבה פעם רעיה הרניק, "פעם הייתי ארץ-ישראל/ הייתי מדינת ישראל/ היום אני ירושלים/ עוד מעט/ הר-הרצל/ עוד מעט/ אתה". ("משירי הר הרצל, ירושלים", ספריית הפועלים, תשמ"ז-1987, עמ' 19) גם אני. אין לי זמן נפשי ליום ירושלים. די לי ביום העצמאות. אין לי יצר לחברון של מטה. לדידי היא כבר חזרה אל דפי בראשית ושמואל, למקום שבו היתה לפני שברל קיבל אותה מתנה מאביו.

הריני מודה ומתוודה, שחברון של מטה אינה מרגשת אותי עוד. ולא רק היא. גם בית-לחם, גם קבר רחל – כולם נשא הרוח למעלה, ממגרש המשחקים הלאומי הריאלי שלי, והם חזרו להיות אצלי, בלשונו של ברל, "עניין של העולם הבא, של מושג מיסטי".

אני מצמצם את גבולותי. חומת ההפרדה שלי נבנתה כבר מזמן. חומריה: לבנים לווינגריות, חצצי הרב גינזבורג, מלט בשימוש הרב אבינר, סיד מתוצרת אֵיתם, מעשי יום-יום של חילול השם. עשרות שנים של שטחים מוחזקים הפקיעו אותם מחזקתי הריאלית והחזירו אותם בעולמי למעמד של הוויות רוחניות, חסרות פספורט ושקופות כיושביהן שאינם מזרע ישראל.

בבוא היום, כשייקבעו גבולותיה של מדינתי, חברון של מטה לא תיכלל בהם. העיר שהעלתה לכאן את ברל בעלייה השנייה תשוב ותתכנס בחיק המיתוס ותאפשר לנו להבין עד כמה היתה עלייה זו, בעצם, ירידה גדולה מן השמים לארץ. אז נוכל לכנות בשם את ירידתנו-אנו, הירידה האחרונה, ולסיים סוף-סוף את מה שברל התחיל בו: את דרכֵּנו לארץ.

בארי צימרמן הוא משורר ומורה במכללת עלמא בתל-אביב

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה