דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | מהדורה 35

דרוש בדק-בית בעולם התורה

הדבר העיקרי והקריטי ביותר, החסר בעולם התורה כיום, הוא המימד הרוחני העודף שבדת, מימד שאינו מוּרָק לשום עמדה מוסדית או פוליטית; הדת כיום היא ראי ובת-קול להלכי-רוח הגמוניים. בכולם, הדת משכפלת את התרבות ואינה משמשת חלופה רוחנית מעמיקה. מקום העמידה העירום מול האלוהים הוא מקום עמידה משותף לכינון היחס החברתי האוהד המינימלי זה לזה, מתוך שיתוף     היהדות כדת הלכה והצטמצמה ככל שהחיבור בין דת

של דאגה לעתיד היהדות בכללומדינה הניב מבנה שבו הריטואליםמתווכים דרך

הרבנות. צילום: פלאש 90

"עולם התורה" הוא מושג מופשט. הוא מתייחס למרחב מופשט, מרחב שספק אם יש לו קיום עצמאי בימינו. עולם התורה מתגלם בצורה שונה בכל אחד ואחד ממוסדות התורה; דרכי תפישות התורה השונות מתגלמות באידיאולוגיות מסוכסכות. לכן כבר אפשר לסמן את אחת מחולשותיו של עולם התורה, והיא אי-קיומו של מרחב פגישה משותף לכל. אבל אם אתייחס למושג "עולם התורה" ואתרגם אותו למה שנראה לי כחשוב ביותר, אדבר על המימד הדתי-הרוחני הטהור של היהדות. אנסה לדבר על עולם התורה בחינת ירושלים של מעלה, ואחַר לחשוב על הדרכים ליישומו שחסרות במרחב הישראלי, בחינת לא בשמים היא.

לפי תפישתי, עולם התורה הוא במידה רבה מדי ראי של מערכת הכוחות הפועלים בחברה הישראלית: שיקופם, הדהודם ושכפולם; זאת, בשעה שעולם התורה אמור לספק פרספקטיבה החורגת מהפוליטי, התרבותי והארצי. מעמדה של הדת במיטבה אמור להיות מקביל למעמדה של ביקורת התרבות אל מול התרבות; הדת במיטבה אמורה לשמש כלי המעניק פרספקטיבה, בדומה לתפקידו של האוונגרד באמנות ובפילוסופיה. אין מצפים ממנה לשכפול ערכי התרבות, אלא לחתירה לערכים של קדושה; ואף לא לקבלת המדיה על ערכיה השונים כדבר המובן מאליו, אלא לביקורתיות ולקריאת תיגר; הווה אומר, הדת במיטבה היא סוג של פרספקטיבה מובילה, מעוררת, מנפצת, מתנגדת וכלי מבעבע לרוחניות ולגישה רוחנית לעולם.

אך הדת כיום היא ראי ובת-קול להלכי-רוח הגמוניים; הדבר בולט בכמה חתכים שאמנה; בכולם, הדת משכפלת את התרבות ואינה משמשת חלופה רוחנית מעמיקה.

בין מרחב רוחני-סימבולי לבין מקום פיזי

אופיין של המלחמות המתנהלות בזמננו, העידן של תחילת האלף השלישי לפי הספירה הנוצרית וקץ האלף השישי לפי הספירה היהודית, מדגים בחדות כי מלחמות המתחוללות במקום מסוים הנָּן רסיס ממלחמת מרחבים שאינם בהכרח חופי טריטוריה זו או אחרת. גם את המתרחש בישראל אפשר לנתח במושגים ובכלים של ניתוח מרחב-מקום. ישראל – בשם הזיכרון הארוך, הזיכרון ההיסטורי הכביר של הקולקטיב, בשם הסבל הנורא של דורות ומתוך כיסופים משיחיים לעולם שכולו טוב – נאבקת על מקומה, נקודה קטנה במרחב; את הנקודה הקטנה הזאת היא מטעינה לא רק במרחב-עָבָר אלא גם במרחב העתיד המשיחי; במילים אחרות, היא מטעינה את הנקודה הזאת בכל ההון הסימבולי שברשותה. הנקודה הקטנה במרחב – המקום – המשורטטת תמיד ברגע שברירי של הווה, אינה יכולה ואינה מסוגלת לשאת כל זאת על גבה, בפרט לא תוך כדי התנגשות עם קולקטיבים אחרים העומסים גם הם על גבם מערכות זיכרון, קצר או ארוך ככל שיהיה.

על הזרמים השונים במדינת ישראל – דתיים ולא-דתיים – להכיר בכך שמעבר לכל תודעה ולכל איווי באשר ליחסי מרחב-מקום, כל צעד במציאות הפוליטית יוצר תקשורת עם יחסי מרחב-מקום בתודעת קולקטיב הנושא זיכרון אחר. אלה הן עובדות שצריך להכיר בהן בעולם הזה.

ישראל היא מדינה שבה נאבקים כוחות-מקום וכוחות-מרחב מרובים מאוד. קל לשקוע באשליה, שניתן לפתור את סוגיית המרחב על-ידי החלטה על מערך התנהגות במקום, אולם פתרונות במקום מוגדר אינם מייצגים פתרונות ביחס למרחב. המרחב הישראלי מלא בפתרונות מדומים למצוקות מרחב מדומיין על-ידי תהליכים של גדירת מקום, גטואיזציה ושלילת הון סימבולי. תהליכים אלה מתרחשים בו כל העת בזיקה לקבוצות שונות, ומאפיינים מבנים, חלוקות ותת-חלוקות בתוכו: הזיקה יהדות-ישראליות (בעיני אלה הרואים את היהדות כמוקצית מחמת מיאוס), הזיקה מזרח-מערב, מצד אחר (בעיני אלה המדירים את המזרח), וכן הזיקה ישראליות-פלסטיניות (באשר לצורך להפנים, לקבל ולעבד את קיומו של קולקטיב הטוען לזכותו על מקום, שיש להגיע איתו ליחסים שיושתתו על הסדרת הקיום במרחב).

המלחמות שמנהלת האנושות בעידן הנוכחי הן מלחמות כפולות, יותר מאי-פעם בעבר: מלחמה של מרחב במרחב ומלחמה של מקום במקום. יהיו אשר יהיו הישגי הישות הריבונית במלחמה בַּמקום מול ארגון טרור, בכל רגע ורגע היא נוחלת מפלה עצומה במרחב. כיוון שהמלחמה היא כפולה, וכיוון שהתודעה האפוקליפטית היא כפולה, כל פגיעה והרס במקום ובממשות יוצרים את מרחבו של האויב ומעצימים אותו. העצמת המרחב של האויב משמעה העמקת קישוריו למערכות ארגוניות וליחידות מקום נוספות, המזוהות עם ההון הסימבולי שלו.

המלחמות בעידן הנוכחי, שמחדדות את משמעותה של מלחמת עולם, וניצבות אלה כנגד זו כשתי ישויות ענק המקיימות ביניהן מערכות יחסים של הממשי כנגד מדומיין, של המרחב הפולש כנגד המרחב התודעתי וכו', אינן יכולות עוד להשיג ניצחון מהותי באמצעים של פלישה למקום. כל פלישה למקום, ואפילו החרבתו, מעיכתו וריטושו, מעבר לכך שהיא מביאה להרס עצום של חיי אדם, לחורבן ערים ובתים, לגירוש ולפליטות, מנפחת את המרחב המדומיין, דוחפת עוד ועוד בני-אדם לחיקם של ארגוני טרור ומעצימה את החזון האפוקליפטי של הטרור.

עלינו לזכור, שבסופו של דבר עלולים מדינת ישראל וצבאה לגלם חורבן נורא של ערכי היהדות, חורבן שהוא חורבן המרחב של היהדות, בשל אובדן דרך וחוסר הבחנה בין עיקר לטפל.

מעבר לכל ויכוח ולשאלה מי צודק ועל שום מה, מעבר לבכי הנורא על חורבן חיי אדם ושפיכות דמים מיותרת משני הצדדים, מעבר להטחת האשמות כואבות מֵעוּמְקָא דְליבָּא והוויכוח מי אחראי יותר למות החפים מפשע, מעבר לציניות ולאכזריות הנוראות של ארגוני הטרור, עלינו להבין כי זוהי מערכה שנידונה לכשלון מוחלט, מפני שמלחמת עולם בעידן החדש הנוכחי, תחילת האלף השלישי על-פי הספירה הנוצרית וסוף האלף השישי על-פי הספירה היהודית, אינה מלחמה במקום על מקום אלא מלחמת מרחב על מקום, ולשם כך יש לייסד מחדש את יחסי המרחב.

דרך מסנן המשיחיוות

למרבה הצער, למן המאה ה-16 פיגר היהודי אחר ההיסטוריה המדינית העולמית החדשה במאה-מאתיים שנה לערך. זהו מימד טראגי נוסף בהוויה היהודית הגלותית. כלומר, ההוויה של ישראל כמנסה להיאחז במרחב דרך כיבושו, היא כשלעצמה כעין המשכיות הקורבן שמקריבה היהדות על מזבח האנושות המתקדמת. וכך, בעת שבה רוב העולם התנער מהקולוניאליזם ועבר לשלב העולמי-מדיני הבא, לישראל דינמיקה משותפת עם הקולוניאליזם ועם הפוסט-קולוניאליזם כאחד, וכן עם תהליך הגלובליזציה האמריקאי. ישראל נדרשת עדיין לגבש תבנית קיום שבה השיבה לציון קונה את קיומה ואת מימושה תוך כדי התנערות מפגמי הקולוניאליזם מזה הגלובאליזציה וה"פוסט-קולוניאליזם" מזה.

אכן, התהליכים המתרחשים בישראל של היום מעצימים את התהליכים המשיחיים בעולם המוסלמי, שממילא מתאפיינים בתסיסה ובגאות מתוך זיקה למרחב המערבי. זוהי העצמה של תהליכים שאחריתה מי ישורנה; אולם אין כוונתי לצורך בהסדרה מחודשת של יחסי מרחב ומקום בתוך היהדות והישראליות רק כנקיטת צעד אסטרטגי-כביכול, בשל התהליכים העולמיים ולנוכח האיום מצד ארגוני הטרור.

הדינמיקה של העברת משמעותה של היהדות דרך מַסנֵן המשיחיות, שהיא מצִדהּ מסוננת רק דרך חוויית הארץ כאדמה, מקבעת את היהדות, ולענייננו, את עולם התורה. ניתוב מירב האנרגיות לתחום זה משתק ומדלדל את ההתחדשות בשאר המרחבים החיוניים של חייה הרוחניים של היהדות.

תהליך פירוקם ובנייתם-מחדש של יחסי דת ומדינה, שחייבים להיערך בתוך עולם התורה עצמו, כוללים את העמדתו של סדר-היום המשיחי לדיון מחודש, וניתוקו מסדר-היום הפוליטי. אדגיש שוב, כי אין הכוונה לתהליך ממין זה מתוך זיקה להֶסדֵר פוליטי-מדיני או לתהליך מדיני זה או אחר, אלא בשל הצורך בבדק-בית פנימי. גם אין כוונתי כלל לוויתור על סדר-היום המשיחי.

ייתכן שהפרדה בין ארץ-ישראל כאדמה ובין ארץ-ישראל כמדינה עשויה להיטיב עם עיבודהּ-מחדש של תפישת הציונות כמהלך משיחי. שכן, מהי משמעות ההגשמה המשיחית של חזון הציונות?

התהליכים המתרחשים לאחרונה מעוררים, כאמור, צורך בחשבון-נפש ובבדק-בית. האם אפשר להגיע למימושו של חזון המשיחיות לאו דווקא, ולא רק, דרך המַסנֵן של הארץ? האם תיתכן השהיה של חזון ארץ-ישראל השלמה לטובת מימושם של הסדרים ריאליים, לטובת חיסכון בחיי אדם, לטובת עמידה בקנה-מידה מוסרי של אי-שעבוד עם אחר? האם ניתן להגיע למסקנה, שהֶסדֵר פוליטי-מדיני אין משמעו פגיעה בחזון המשיחי? האם אי-אפשר להניח שמשיחיות רוחנית היא יעד עליון?

יש דרך להשהות את מימוש הממדים המדיניים-ארציים של ימות המשיח, והיא התנהגות תבונית הבאה לידי ביטוי בכינון הסדרים בין מדינות לפי חוקיות הנהוגה בעולם הזה, ובה-בעת ניתוב הדחפים המשיחיים לתיקון העולם והחברה, לשכלול הסובייקט ולשכלול איכות הקולקטיב בכל רשת מארגיו.

בין חזון המשיחיות ובין הפרויקט המדיני והצבאי

הציבור הציוני-משיחי ספג מכה קשה מאוד עם מימושו של פרויקט ההתנתקות. עתה השאלה החשובה היא, אם ייתכן שהמשבר שציבור זה חווה ינוצל לבחינה מחודשת של יחסו למדינה ולהגדרתה, ולהגדרת מקומה ביחס לדת וביחס לחזון המשיחי. חשבון-נפש שכזה, אם ייערך, יניב התחדשות דתית-רוחנית החיונית זה מכבר, וישמש מנוף להקניית מימד ארגוני חדש לארץ-ישראל כאדמה. מאליו יובן, שאיני מתכוונת לניתוק מן המדינה ככלי למימוש חזון משיחי, דבר שעלול להביא למתן לגיטימציה להפעלת כוח כנגד המדינה, אלא להפרדה מהותית יותר בין חזון המשיחיות ובין הפרויקט המדיני והצבאי.

כדאי, למשל, לחשוב גם על הטיית אפיק היצרים והדחפים המשיחיים ופיצולו לשני אפיקים: רוחני ממש ואדמתי ממש, דהיינו, נטולים מימד האדמה כמדינה בעלת צבא. דחפים אלה יכולים למצוא את ביטויָם בזיקה לאדמה, ולאו דווקא במסגרת התנחלות בשטחים. למעשה, משיחות עם בני-נוער, תלמידים וסטודנטים הגרים ביהודה ובשומרון ובדרום הר חברון, התרשמתי בעליל כי רבים מהם המבקשים היום לחיות בשטחים אינם מבררים לעצמם אם מה שהמניע אותם הוא אידיאולוגיה משיחית או בפשטות רצון למצוא להם פיסת טבע לא-אורבני, שבאורח פרדוקסלי רק הערבים השכילו לשמור על שכמותו, שכן מימושו של החזון להפרחת הארץ בימי ראשית המדינה לא היה מתון דיו, חכם ומתחשב בטבע, ובמובן מסוים לוקה בכל אותם חסרונות עד ימינו אלה.

הציונות הדתית, בדרכי פעילותה בהתנחלויות, ממקדת את משאביה ואת כוחותיה בשאלת גבולות הארץ; גבולות במשמע הקונקרטי וכן גבולות מטאפוריים. כל זאת, על חשבון פנימיות התורה ורוחניות היהדות, ובה-בשעה על חשבון היחס לפנימיוּת הארץ. הדינמיקה הפנים-ארצית, דינמיקת מרכז ופריפריה, צפון ודרום, הטבע המוזנח בנגב, ההרס הסביבתי בים המלח ובמקומות נוספים – כל אלה אינם נמנים כלל עם הסוגיות הבוערות שעל סדר-יומו של עולם התורה כיום. וכך, מירב המאמצים המוקדשים להסדרת גבולות היחס מופנים ליחסים בין היהודי לאויב הערבי. אך לא ייתכן להשתית את בניית זהותו של הקולקטיב, קל וחומר זהותו של הפרט, אך ורק על מאבק הקצוות ועל גבולות זהותם כנגד "אני אחר" – או קולקטיב אחר – עוין.

העקיפה המוחלטת של התוֹךְ והפנים גוררת בעקבותיה התעלמות מבעיות חברתיות וחינוכיות. הקצאת משאבים על-פי סדר-יום שאינו מתעלם מבעיות פנים עשויה להיטיב, למשל, עם מקומות שסומנו ותויגו כמקומות לא-חשובים או פריפריאליים.

ציבור השואף לעשייה חלוצית ומשיחית עשוי בנסיבות החדשות לממש – במקומות כמו באר-שבע, למשל, אחד המרכזים העירוניים שמחירי הנדל"ן בו הם מהנמוכים בארץ, ויש בו שכונות שלמות שהדירות בהן עומדות ריקות אף שעלוּתן נמוכה – את העיקרון החסידי הגואל, שעל-פיו "כל ישראל ערבים זה לזה". עשייה מן הסוג הזה עשויה לחזק מאוד את עולם התורה ולהתחזק על-ידיו. בפריפריה של לא-מקום בחברה הישראלית מרחפות גם בעיות נוספות, כמו המרחב של הזר (מבקשי הגיור, עובדים זרים), המרחב הנשי (מסורבות גט ועגונות, בעיית הסחר בנשים ומעין עבדות נשים), ואפילו מרחב של בעלי תשובה. כל אלה מתקשים להתמקם, מפאת הצפיפות של יחסי מרחב-מקום משיחי. לא בִּכדִי ולא במקרה דווקא ציבורים אלה (נשים, בעלי תשובה, גרים) הם המאתגרים כיום את החברה הישראלית במטען הרוחניוּת שלהם, מטען העשוי להפרות את עולם התורה ולהתסיסוֹ.

תוֹרֶף דבריי עד כה הוא שנחוץ חשבון-נפש עמוק בנוגע לאופני הייצוג של היהדות כמרחב בארץ-ישראל כמקום, ולוּ גם על ציר הזמן השואף למשיחיות, והיערכות-מחדש מתוך צורך כולל, ולא רק כתגובה על הסדרים פוליטיים הממשמשים ובאים.

מזרח-מערב בעולם התורה

סוגיית מזרח ומערב היא אחד ההקשרים הבולטים, שבהם הציונות הדתית, היהדות החרדית ועולם הישיבות כאחד מתעלמים מקולה של יהדות המזרח. בתחום זה שכפלה הדת תהליכים מדינתיים-תרבותיים, ויצרה מעבדת היתוך ששותפים לה גם גורמים אנטי-מדינתיים מקרב היהדות החרדית (אמנם תהליכים אלה בקרב יהדות אירופה ראשיתם במאה ה-19, אבל העצמתם במסגרת המדינה ומתוך זיקה ברורה אליה, ולעתים תוך כדי השתלבות במוסדותיה, צריכה להטריד אותנו) – ראָיָה לכך שאינם מייצגים באמת קריאת תיגר כנגד המדינה.

מערכים תורניים – מערכי לימוד ובעיקר מערכי תפילה, שבהם מתבטאת הנפש בהמייתה לפני האלוהי – מרוּקָנים כיום מצורות, מדפוסים וממוֹדוּסים של יהדות המזרח. מרוב הילדים ממוצא מזרחי, בין אם הם מתחנכים במסגרות החינוך של ש"ס, של יהדות חרדית מזרחית (!) או של הישיבות ברוח הרב קוק, נשללו הלגיטימציה והאפשרות השוויונית להתפלל, לקרוא תורה, לשיר פיוטים וזמירות בנוסחים המקובלים עליהם; והם ששים ומתהדרים בכל הזדמנות שבה מוּשָׁרות זמירות בנוסח זה, בחינת יוצא מן הכלל המלמד על הכלל. הווה אומר: אין במערכי לימוד ותפילה מוצא ואפיק מוּבְנים לתכניה של יהדות המזרח, כנוטלים חלק שווה בתרבות הכלל.

תופעה זו נוקבת ויורדת עד תהומות העולם היהודי ברגעי קפאונו כיום, ומתבטאת בפכים קטנים בעולמו של הכלל, שעצומים הם בעולמו של היחיד: רגשות הבושה, האפליה, התפישה הרווחת בדבר חוסר התרבותיות המאפיין כביכול את יהודי המזרח – כל אלה עדיין מתקיימים במרחב הדתי ביתר שאת מאשר במרחב החילוני, שכן הדת המשכפלת את המרחב החילוני מפגרת אחריו לפחות בעשור. הטענות, ששירי השמחה המזרחיים הם "זולים", נשמעות מפיהם של צעירים מזרחים הלומדים בישיבות חרדיות-מזרחיות; הם עצמם מעדיפים שירי דיסקו מערביים. בנות מזרחיות אינן מתקבלות לרשתות החינוך החרדי-אשכנזי; ולראָיה – הקלה בקבלת אלה מהן הנראות "כמו כולן" (קרי: בעלות עור לבן).

יהדות העולם וישראל: להידחק אל מחוץ לעם

באופן פרדוקסלי, אי-יצירתו של מכנה רוחני משותף, ולוּ גם המינימלי ביותר, בין הזהויות היהודיות השונות, פירושו הסתכנות באיבוד היהדות כגוף. מה פירוש איבוד היהדות כגוף? פירושו, שאיבוד הרצון להשתתף בריטואלים של היהדות – עלינו לזכור שטקסי מעבר דוגמת בריתות וחתונות, יש בהם עדיין גם, לא רק, משום סימון תרבותי וגופני ממש המכלה את קיומו של העם היהודי בארץ ובעולם; הולך ואובד הטעם שבשמירת קיומו של העם היהודי על בסיס זהות גופנית, כתוצאה מחוסר הרלבנטיות המוחלט של הזהות הרוחנית. ייתכן אמנם שיש גורמים שיטענו כי החשיבות היחידה היא בזהות הסובייקט, אך לא ברור כיצד אותם קהלים ביהדות, המייחסים משמעות לקיומו של העם היהודי כגוף חי, אינם מזדעזעים נוכח נתונים אלה ועורכים בדק-בית רציני. לאחרונה תופעות דומות מתגלות יותר ויותר גם בארץ, ומתגלמות בעיקר בסוגיית הגיור. במסווה של קביעת קודים חדשים בהתבסס על עולם ההלכה, אנשים נדחקים אל מחוץ לזרועות היהדות ונדחים מתוך קהלהּ.

חשיבות נוספת, ולא בלתי מבוטלת, של יהדות העולם היא ביכולתה לספק לישראל פרספקטיבה בדבר צורת הקיום היהודית בלא מדינה: להמחיש את צורת הקיום היהודית השמה דגש על ליכוד חברתי (להבדיל ממדיני) ועל ליכוד על בסיס משמעויות רוחניות שמקורן הוא רצון חופשי, ובעיקר, להציג את דרכי הקיום של יהדות המזרח, שבהגירתה לארצות אחרות לא עברה את הרמיסה והביזוי המכאיבים, שהיו מנת חלקה בכור-ההיתוך הישראלי.

המחויבות ההדדית בין יהדות העולם לישראל קשורה לרעיון, שייעודה של ישראל בקרב העמים הוא שליחות שלא תמה עם קום המדינה; הפרויקט הרוחני המחייב, שהוא תיקון עולם, תובע שלמות והיזון חוזר בין יהדות העולם לישראל.

האוורור והשינוי של נקודת הכובד של המשיחיות – שהיא, נכון לעכשיו, אמונה עמוקה בכך כי ניתן לממש את חזון היהדות אך ורק דרך הארץ – אשר גורמת כיום לתנועה צנטריפוגלית, עשויים להזרים דם חדש אל היהדות ואל עולם התורה ולעצב עבורם סדר-יום מורכב ומגוון יותר, שבו ימצאו את מקומן סוגיות שונות, קטנות וגדולות, במארג אורגני, חי ופועם.

קיומו של מרחב פנוי משותף שכזה יגדיר מהו הלוז המשותף, הגרעין הנצחי החי, לכל החולקים את היהדות – כדת, כלאום או כתרבות; מהו המינימום שעליו מוכנים כולנו להסכים ולהיאבק למען המשך קיומו, שהוא המשך קיומנו. יכולת מאבק פיזית, אם וכאשר היא נחוצה, היא נגזרת של הערכים הרוחניים שראוי להקדיש להם חיים ושליחות; ההתקרבות אל הלוז, שמשמעה בעיניי הוא הניסיון לכוון את העדשה ממקום המימד הנצחי, עשויה לאפשר את הצבתו של סדר-יום המבוסס על כאן ועכשיו. במילים אחרות, הדבר העיקרי והקריטי ביותר, החסר בעולם התורה כיום, הוא המימד הרוחני העודף שבדת, מימד שאינו מוּרָק לשום עמדה מוסדית או פוליטית; מקום העמידה העירום מול האלוהים הוא מקום עמידה משותף לכינון היחס החברתי האוהד המינימלי זה לזה, מתוך שיתוף של דאגה לעתיד היהדות בכלל.

מה שמחליש את היהדות כדת בארץ הוא חסרונה של נקודה פנימית, המייצגת את הגרעין הקשה של העמידה הנשמתית מול האלהים, שהוא מהותי ועקרוני מעבר לכל התעטפות באידיאולוגיה. כיום המצב הוא שהנקודה הפנימית היא מעין ואקום הודף ואטוּם שאין בו מלאוּת; אף לא רִיק פורה. האטימות הזאת מקרינה לכל הכיוונים ומתבטאת באופנים שונים.

כמה גורמים מחזקים מכיוונים שונים את תהליך ההתקשות והאיבון, הגורם לחוסר התחדשות רוחנית וכן למידה של צמצום תודעתי, המאפיין את היהדות היום. בה-בעת, אנו עדים לחיפוש גואה אחר הרוחניות בחברה הישראלית, כמו בעולם כולו, הקשור לעידן הקפיטליזם והגלובליזציה. גם כאן מושא ההתכתבות של רוב הישראלים בארץ אינו היהדות על עומק אוצרותיה, אלא בעיקר תרבויות המזרח, ויש בהם שמעדיפים את המזרח הרחוק על פני המזרח הקרוב – הסוּפיות של האיסלאם, שאיתגרה במהלך הדורות מיסטיקאים ופילוסופים אשר נמנו עם גדולי היהדות.

דומה שהיהדות כדת הלכה והצטמצמה, ככל שהחיבור בין דת למדינה הניב את המבנה שבו הריטואלים – שהם נשמת אפהּ של השפה התנהגותית החיה של הדת – מוסדרים ומתוּוכים רק דרך מוסדות הרבנות. היא הוסיפה והצטמצמה, ככל שהחיבור בין מדינה למשיחיות העצים את התפישה שהצבא אינו עוד כלי בידי המדינה המשרת את ערכיה, אלא צבאות השם, המגשימים ומקדמים את הפרויקט המשיחי. על רקע זה מתבלטת אי-יכולתו של עולם התורה דהאידנא להגדיר לעצמו יעד עליון, שנחיצותו רבה ודחופה: יצירתם של מקום ומרחב שיאפשרו לחילוני ולדתי כאחד לפגוש בדת כגורם רוחני טהור. שהרי לעתים קרובות (קרובות מדי) גם האדם הדתי עצמו אינו פוגש בדת כרוחניות טהורה; והרוחניות היא מקום ההשקפה והחוסן ואמת-המידה.

פרופ' חביבה פדיה היא משוררת וחוקרת באוניברסיטת בן גוריון

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" מגזין מספר 35: "דין וחשבון מה מחליש ומה מחזק אותנו"

פרופ' חביבה פדיה היא משוררת, סופרת ופעילה חברתית ומרצה למחשבת ישראל ולתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה