דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

דרושה מערכת מושגים חדשה

ד"ר צבי לניר, מומחה בתחום פיתוח החשיבה, סבור כי בידו מצוי המפתח לשיפור תהליכי קבלת ההחלטות בצבא ובחברה, שהוא קורא להם "רה-פריימינג". נדמה כי באמצעים שפיתח הוא מבקש ללמד מפקדים, אסטרטגים ומנהלים כיצד לנתח את המציאות כאילו התחולל בה משבר אפילו אם הם לא חוו אותו על בשרם

ד"ר לניר: מלחמת לבנון השנייה לא הובנה כהפתעה

בסיסית אלא כהפתעה מצבית. צילום: אייל יצהר

לפני כמה חודשים הזמינו צבי לניר וחבריו אל מכון 'פרקסיס' אנשים במשבר זהות שגילם בין עשרים לשלושים. בעקבות המפגש הם יצרו פרופיל של צעיר החי בעולם אלים ומשתנה באופן תדיר, שבע אכזבות מעצמו ומסביבתו, שהיה בהודו והיה באמריקה ועכשיו הוא מתבצר בדירה של ההורים ושוקע בנוסטלגיה. אין לו עבודה, אין לו דירה, וגם אין חתונה באופק. פעם ניסה ללמוד עריכת דין, אחר כך רפואה, אבל שום דבר לא בדיוק התאים לו. כשהוא פותח טלוויזיה הוא כמו מסתכל במראה – הכל מבולבל, אין הבחנה בין טוב לרע, בין נמוך לגבוה. מזמן הגיע למסקנה שהוא קורבן, רק לא ברור, של מי? של מה? אולי הוא קורבן של הבחירות שעשה? אבל איך יכול היה לבחור אחרת אם בסך הכל פעל על פי התפישות שלפיהן חונך? אולי זה העולם שבחוץ, שהשתנה מהר מדי והפך את כל תפיסת עולמו ללא רלוונטית, מבלי שיהיו לו הכלים לשנות אותה ולחזור למרוץ החיים המטורף. צעירים אלו מייצגים תופעה רווחת בחברה הישראלית.

אנשי ‘פרקסיס' בנו מארג של אמצעים לבחינה מחודשת של תפישות מציאות, והם מאמינים שהוא עשוי להואיל גם לבני השלושים חסרי הכיוון. עניין אחר שמנסים לפתור ב'פרקסיס' הוא מצבה של מדינת ישראל היום. על פי המכון, שני המצבים, של בני השלושים ושל המדינה, מייצגים את אותה התופעה, את האחיזה במערכת תפישתית (mind-set) שכבר אינה רלוונטית בגלל קצב השינויים המהיר בתקופתנו. בעקבות כך ישראל חווה בכל כמה שנים הפתעות עמוקות וטראומטיות, כמו מלחמת לבנון השנייה, מבלי שתהיה לה יכולת ללמוד מהן ולהתפתח, או למנוע את הישנותן.

הקמת מכון ‘פרקסיס' בשנת 1994 נבעה אף היא מחוויה טראומטית. המייסד, ד"ר צבי לניר (70), היה קצין מודיעין בכיר במלחמת יום-הכיפורים, ולאחר המלחמה נסע לארצות הברית להתמחות בתחום החשיבה של גופי מודיעין. לאחר סיום הדוקטורט, שהתפרסם כספר בשם "ההפתעה הבסיסית – מודיעין במשבר" (הקיבוץ המאוחד, 1983), הוא חזר לארץ, לימד באוניברסיטת תל אביב ולקח חלק במכון למחקרים אסטרטגיים של אוניברסיטת תל אביב. בעקבות השתתפותו במחקר של הבנק העולמי בסוף שנות השמונים הבין שיש צורך במכון מחקר בתחום פיתוח החשיבה, ומאחר שלא הצליח להקים את המכון בתחומי אוניברסיטת תל אביב, הוא החליט להקים אותו בעצמו.

השם ‘פרקסיס' נלקח מאריסטו, שטען שצריכה להיות שלמות ניגודית בין התיאוריה ובין הפרקטיקה. מאז המהפכה התעשייתית רווחה התפישה המבחינה בין האקדמיה, שעוסקת בתיאוריה, ובין עולם העשייה. לניר חוזר לתפישתו של אריסטו שיש קשר מעגלי מתמיד בין ההתנסות לבין היכולת לפתח תיאוריה חדשה, משום שלטענתו מה שמאיץ את פיתוח התיאוריות החדשות הוא ההתנסות בתיאוריות הישנות. מתוך התפישה הזאת וממערכת המושגים המורכבת שנלווית אליה המכון והעומד בראשו מבקשים להבין טוב יותר את המציאות כדי להיות מוכנים לאתגרים שטומנת בחובה המאה ה- 21.

לניר החל לעסוק בנושא כמעט בעל כורחו. "התיאוריה של המודיעין מבוססת על ההנחה שהאמת גלומה במידע, כלומר ככל שתאסוף יותר מידע, תדע יותר. ואכן לפני מלחמת יום-הכיפורים היינו במצב שבספרות המקצועית קוראים לו Almost Perfect Information, מידע כמעט שלם. היו לנו כל תוכניות הצבא המצרי, היו לנו מקורות בתוך הצמרת המצרית הקרובה ביותר לסאדאת, היו לנו כל התקשורות עם ברית המועצות, שהיתה הפטרון שהעביר את הנשק. היו לנו כל התכתובות הטלפוניות, האלחוטיות, שהיו למצרים עם כל מנהיגי ערב על תיאום המלחמה. כמעט הכל היה. כמעט הכל ידענו. ואז התרחשה המלחמה והתברר שלא הבנו שום דבר.

מה היה חסר?

הפרדיגמה של המודיעין שאני לימדתי ושהייתי חלק ממנה, היתה מבוססת על תפישה צבאית לא רלוונטית. התפישה היתה שמה שצריך הוא לאסוף מידע, אבל אם התפישה לא רלוונטית המידע לא יעזור. לפי הלוגיקה של המלחמות מאז תקופת המהפכה התעשייתית כדי לנצח במלחמה צריך להכריע את האויב בכיבוש שטח ובהשמדת אויב. במלחמה הזאת סאדאת שינה את הלוגיקה. המטרה שלו הגיעה ממקום אחר לגמרי, מממד אחר לגמרי. סאדאת קרא לזה 'לערער את הסטטוס קוו'. מטרה כזו בכלל לא עלתה על דעתנו, כי לדעתנו לא היה כדאי לו לצאת למלחמה משום שלא היו לו סיכויים לנצח בה. זאת אומרת שיש מצבים שהמודל התפישתי איננו רלוונטי מכיוון שהצד האחר שינה את המודל שלו, במצב כזה מודל סימטרי למודל שלך משתנה למודל אחר.

במחקר שלי בדקתי הפתעות ואסונות אחרים שהתרחשו במאה העשרים, בין השאר פרל הרבור (תקיפת חיל האוויר היפני את הצי האמריקאי באוקיינוס השקט) ומבצע ברברוסה (תקיפת היטלר את ברית המועצות למרות הסכם אי-התקפה ביניהן). להפתעתי, התברר לי שכמעט בכולם לצד המופתע היה מידע רב, ובכולם היה איזשהו עיוורון, שאני קורא לו עיוורון מושגי, ושבגללו, אף שכל המידע ישנו, לא ראו או לא הבינו את מה שעומד להתרחש.

ההפתעה הבסיסית אינה מתרחשת רק במלחמות. מדובר בתופעה גנרית, כי אנחנו חיים במציאות של שינויים בסיסיים מהירים מאוד (disruptive changes) בכל התחומים – בחיים האישיים, בעולם העסקים, וגם בעולם הציבורי. אלא שבמלחמה אי-אפשר להתעלם מזה. פעם הצבאות פעלו על פי דוקטרינות אחידות – כך היה במלחמות העולם הראשונה והשנייה ובמלחמה הקרה. ופתאום הגענו לעולם א-סימטרי. למשל, בטרור המושגים של כיבוש שטח והשמדת אויב אינם רלוונטיים. הטרור כל הזמן מציב אתגרים חדשים של סוגי מלחמה.

הפקת לקחים בסיסית מול הפקת לקחים מצבית

את מושג ההפתעה הבסיסית, בניגוד להפתעה מצבית, מסביר לניר מתוך מקרה בחייו של נח ובסטר, מחבר מילוני ובסטר הידועים. יום אחד חזר ובסטר מוקדם לביתו ומצא את אשתו במיטתם המשותפת עם המשרת. "הפתעת אותי" (you surprised me) אמרה אשתו; "הדהמת אותי" (you astonished me) השיב לה בעלה. ההפתעה של האישה היתה הפתעה מצבית – המודל התפישתי שלה לא התערער כתוצאה מהפגישה עם בעלה, היא פשוט גילתה שלא נסמכה על מידע מהימן בעניין זמני הגעתו הביתה. לעומת זאת הפתעתו של ובסטר היתה בסיסית, משום שכל עולם המושגים שלו, בנוגע לזוגיות, לאמון, לטיבה של אשתו ולטיב היחסים שלו עם זולתו, התגלה פתאום לא רלוונטי. הסופרת תמר גלבץ ניסחה היטב את החוויה בריאיון בעיתון: "חלק מהחיים שלך אתה טייס אוטומטי, ואז קורה משהו, נחיתת אונס, ואתה צריך להסתכל מחדש על דברים שראית כמובנים מאליהם. לבחון מכל הזוויות, לחלל בכל כלי" (מוסף הארץ, 17 בנובמבר 2006). אפשר אם כן לומר שבאמצעים שפיתח לניר עם השנים הוא מבקש ללמד מפקדים, אסטרטגים ומנהלים כיצד לנתח את המציאות כאילו התחולל בה משבר אפילו אם הם לא חוו אותו על בשרם.

לניר טוען כי פעמים רבות הפקות לקחים של גופים לוקות בתפישה שגויה של המקרה, ובמקום לראות בו הפתעה בסיסית הם רואים בו הפתעה מצבית. כך קרה למשל לאחר ה-11 בספטמבר – במקום שהממשל האמריקאי יערער על עצם הרלוונטיות של מבנה-על של תפישת הביטחון האמריקאית, הוא הוסיף מדרג ארגוני, המשרד לביטחון פנים (Department of Homeland Security), שפועל על פי אותו הגיון חשיבה פרדיגמטי שמנחה את הגופים הכפופים לו. הקמתו לא ערערה על ההנחה, המוטעית, שמה שהביא לאירוע היה כשל באיסוף מידע ובתיאום בהפצתו בין הגופים.

גם בעניין מלחמת לבנון השנייה לניר סבור כי על פי הפקת הלקחים המלחמה לא הובנה כהפתעה בסיסית אלא כהפתעה מצבית. "המלחמה הזאת היתה זולה מאוד יחסית", הוא אומר בנחרצות. "קשה מאוד לומר את זה, אבל היא בעצם היתה מין פרומו לסוג המלחמות העתידיות, כולן מלחמות מסוג חדש, וחשוב מאוד להפיק ממנה את הלקחים הנכונים".

עד היום אפשר לומר שהפקת הלקחים היתה 'להכין את עצמך למלחמה הקודמת'?

יש לימוד לקחים מצבי. חסרו אפודים – עכשיו יקנו טונות של אפודים ולכולם יהיה אפודים. זה בזבוז כסף מוחלט כי לא בטוח שבמלחמה הבאה תהיה בעיה של אפודים. במלחמת יום-הכיפורים למשל חסרו פגזים של 155 מילימטר ואחריה נקנו כמויות עצומות של פגזים, אבל במלחמה שאחריה בכלל לא השתמשו בפגזים האלה. או למשל החליטו שמחסני החירום אינם ערוכים בקרבת שדה המלחמה, לכן שינו את כל מערכי החירום, וזה עלה הון כסף, והמלחמה שאחריה בכלל היתה בלבנון. היום ברמה הממלכתית קורה דבר דומה. רצו לצפון ואמרו: 'מה חסר לכם? תגידו מה חסר לכם? מנכ"ל ראש הממשלה ידאג שיהיה לכם'. זו הפקת לקחים מצבית: חסר משהו – שופכים כסף. דרגה מעליה יש הפקת לקחים מערכתית, ובה ואומרים: 'רגע, מקלוט? אז לא נקנה רק מזגנים כי כדאי לבדוק גם את הביוב ואת כל שאר הדברים, נראה את הכל כמערכת'. זה פחות בזבזני אבל עדיין לא טוב, כי גם הפקת לקחים מערכתית טוענת שהמודל התפישתי בסדר, רק שהשינוי צריך להיות מערכתי ולא נקודתי. אבל אם מתברר שהמערכת הופתעה הפתעה בסיסית, צריך לשאול את השאלות היסודיות – אם בכלל התפישה נכונה – ואז צריך לבדוק אותה מחדש. זוהי הפקת לקחים בסיסית, ואותה לא עושים.

אנחנו חיים במציאות שבנויה מספינים, וטווח הנשימה בה הוא מהיום למחר, איך עולים משם לרמה של הפקת לקחים בסיסית?

אנחנו ב'פרקסיס' פחות קיצוניים. אנחנו אומרים שיש דברים שמוכרחים לקבל כי אין בררה ושלא הכול צריך להסתדר מיד. חשבו שמיד חיזבאללה יפתח שוב במלחמה וחשבו שאין זמן, שצריך לחדש מלאי וכל מיני דברים כאלה. דרך אגב, אותו דבר קרה גם אחרי מלחמת יום-הכיפורים. באו ואמרו שמיד תיפתח מלחמה עם סוריה, ולכן בזבזו הון כסף. גם אחרי מלחמת יום-הכיפורים היו צריכים להעיף כל מיני מפקדים שכשלו, וגם אז לא עשו את זה כי אמרו שעוד מעט תהיה עוד מלחמה ולא צריך לעשות מהומה בצבא.

אבל גם אם יעיפו מפקדי אוגדות, איזה סוג של פתרון זה יהיה?

זה מה שאני אומר לך, וזה מה שקורה למדינה עכשיו! במקום להבין ששוב הופתענו הפתעה בסיסית, המדינה מתנהגת כאילו ההפתעה מצבית!

האם אי אפשר לטעון שיש משהו בטבע שלנו שלא רוצה לראות סכנה ברורה ומידית אפילו אם היא ניצבת מול העיניים שלנו? ואולי אילו היה לנו סוג אחר של מנהיגים, שחושב כמה שנים קדימה, הכל היה מתנהל אחרת?

שוב, דבר קשור בדבר. כשמשרד הביטחון טוען שתקציב חייב להיות תקציב רב-שנתי ואי-אפשר שבכל שנה משרד האוצר יעשה משהו אחר הוא צודק, כי שינוי ובנייה לא נעשים בשנה אחת. אי-אפשר לחיות במדיניות הספינים הזאת. במקרה זה המדיניות נותנת כוח למשרד האוצר ובמקרים אחרים לעיתונאים, ולכל הפרשנים שמפרשנים הכל, ואני ממש עומד נדהם מול הפרשנות הארכאית שכל הזמן חוזרים עליה. אותו דבר קורה בממשלה – יש דבר שקוראים לו "המועצה לביטחון לאומי", שכביכול התפקיד שלה היה להתחיל לראות קדימה, להתחיל ללמוד לקחים בסיסיים, וגם אותה הרסו. עכשיו הקימו איזו מועצה כלכלית. הרי ביטחון היום הוא גם כלכלה וגם חברה וגם חינוך – הכל ביחד.

אינטליגנציית רה- פריימינג

כשמקשיבים לדבריו של לניר קשה להתעלם מהתחושה שעל אף עולם המושגים הרחב שלו, המציע הסבר חדש לתופעות מוכרות והסקת מסקנות כוללות ולא נקודתיות, הרי מדובר פה בעצם בסוג מתוחכם של חוכמה בדיעבד. תמיד אפשר לבוא ולומר "אמרתי לכם" ולהסביר מדוע היו צריכים לנהוג אחרת. אבל מי יוכל למנוע את המשבר המדיני הבא? את הביזיון הבא בשדה הקרב? את בועת ההייטק החדשה? את הפיטורין מהעבודה שחשבנו שנישאר בה עד גיל הפרישה?

את תשובתו של לניר לביקורת מסוג זה אפשר למצוא בכלי המרכזי של מכון ‘פרקסיס' למניעת הישנותן של תופעות ההפתעה הבסיסית: פיתוח של אינטליגנציית הרה-פריימינג (Reframing). "אני מצייר לך מעגל", לניר משתמש בלוח לבן בקרבת מקום, "נקרא לו מעגל הידע. במעגל הזה יש פרוסות. פרוסה אחת היא K.K. – 'מה שאני יודע'. יש עוד פרוסה, K.N.K. – 'מה שאני לא יודע מתוך מה שאני יודע'. למשל אני יודע שבכל יום בבורסה המניות עולות ויורדות, אבל אני לא יודע אילו מניות ירדו היום. והחידה הגדולה שכל הפילוסופים בעולם עוסקים בה היא N.K.N.K. – 'מה שאני לא יודע שאני לא יודע'. במילים אחרות: מהו הדבר שאין לי מערכת מושגים שתפרש לי אותו? בוא נניח שיש מערכת מושגית שעל פיה אתה יודע את מה שאתה יודע ואת מה שאתה לא יודע מתוך מה שאתה יודע. אך אתה לא יכול לקפוץ ממנה ל-N.K.N.K., כלומר אתה לא יכול לקפוץ ממנה לדברים שאתה לא יודע שאתה לא יודע.

איך פותרים את החידה הזאת? – מסתבר שיש לה פתרון, וזה המנגנון שמצאנו במחקר שנמשך משנת 82' ועד שנת 94'. אנחנו חיים במציאות שמתרחשים בה שינויים בסיסיים מהירים, ומטרת המחקר היתה לבדוק כיצד בני אדם מסוגלים לשנות את המערכת המושגית שלהם. יש יחידי סגולה שעושים את זה – פילוסופים, הוגי דעות; אפשר למצוא את זה בשירה, במוזיקה, אפשר למצוא אנשים שלא יודעים איך הם עושים את זה אבל הם עושים את זה. אנחנו אמרנו – בואו נלמד מהו המנגנון הקוגניטיבי שמאפשר לאדם לעשות את זה, ואם נאתר אותו ונהפוך אותו למודע נוכל גם ללמד בני אדם להתמודד עם פערי רלוונטיות בין המציאות ובין התפישה שלהם בכל פעם שהסביבה משתנה.

"עכשיו אני אגלה לך את אחד הסודות, אחד הקסמים. מסתבר שיש במעגל הידע אזור שאנחנו, בגלל שיטות החינוך שלנו, התעלמנו ממנו, ונקרא לו 'אני מרגיש משהו שאני יודע שאני לא יודע'. כלומר אני מרגיש שיש משהו שאני לא מבין, כלומר שאני לא יכול להסביר אותו על פי המודל שלי. אם האדם ערני, הוא מרגיש שההקשר החדש שונה מההקשרים האחרים; והוא מסיק שהתיאוריה הקודמת שלו לא מתאימה להקשר הזה. אם אני מצליח להמשיג את הדבר הזה, שאינני יודע אבל יש לי איזו תחושה בקשר אליו, אני מקדם את התפישה שלי.

"הפעולה הראשונה שעשינו עם הצבא", לניר מציע דוגמה לתהליך של רה-פריימינג, "הייתה עם פריצת האינתיפאדה השניה ב-2000. הממשלה חשבה שעומדים לקראת הסכם כללי, ופיקוד מרכז עמד בפני דילמה קשה מאוד. הידיעות הצביעו שעומדת להתחולל 'מלחמת שחרור עממית'. זו מלחמה שאי-אפשר להילחם נגדה בדוקטרינה הצבאית הרגילה. נקראנו לעזור לפיקוד מרכז לעבור מתפישה של מלחמה טוטאלית לתפישה של מלחמות קטנות שכל הלוגיקה שלהן אחרת. בכל שבוע היינו צריכים בדיקת רה-פריימינג חדשה. בכל יום חמישי נפגשנו עם האלוף ועם מפקדי האוגדות והשתמשנו במתודות ובכלים שפיתחנו של המערכת התפישתית שלנו כדי ליצור מושגים חדשים רלוונטיים. כך ניצחנו את השלב הראשון של המלחמה. כל מה שיאסר ערפאת התכוון לעשות בשלב הראשון- הכל סוכל מבחינה צבאית".

רה-פריימינג במערכות גדולות

"הגענו להישגים גדולים מאוד בהפעלת הכוחות באינתיפאדה, אבל עברנו ללבנון ופתאום התברר שצה"ל הוא כישלון גדול. איך זה קרה? כי המערכת התפישתית שהתאימה לאינתיפאדה לא התאימה ללבנון. ברמה הטקטית הלמידה מחדש מהירה מאוד. מדובר באנשים שרואים את הדברים וחיים אותם. למשל באינתיפאדה קודם כל היינו נכנסים לבית ומהבית היינו יוצאים לעשות את כל הפעילויות. בלבנון נכנסו לבתים והתברר שהם מלכודות, כי הפעילו נגדם טילי נ"ט מכל הכיוונים. אנשי גולני, כלומר החטיבות, הבינו את זה מהר מאוד, כי בטקטיקה לומדים מהר מאוד. יש שם קשר ישיר בין מעשה לתיאוריה, ואין שום צורך להמשיג, המעגלים האלה מהירים מאוד.

"אני לא מודאג מהרמה הטקטית. אך ברמה האופרטיבית, הרמה של מפקדי אוגדות ושל הפיקוד, כבר צריך להמשיג. כשעולים בדרגים האסטרטגיים הבעיה היא שיש לשלב גורמים שונים- אין דיסציפלינה אחת שיכולה לפתור את הבעיה, לכן צריך לפתח כלים של מעברים בין הישויות. היום אין בעיה ביטחונית אחת שרק הצבא יכול לפתור. לפתרון של כל בעיה ובעיה צריך את הצבא, את השב"כ, וגם את המוסד והמשטרה. אבל הם לא יודעים לתקשר ביניהם, הם לא יודעים לייצר ידע משותף".

אתה עבדת עם המכללה לבטחון לאומי ועם גופים אחרים, למה שום דבר לא קורה?

הצבא נכנס למלחמה באמצע תהליכים של שינוי, ארגוניים ותפישתיים. אנחנו לא היחידים, יש עוד קבוצות שמחפשות פתרון למצב- וכולנו חושבים שיש בעיה קשה מאוד ומנסים לפתור אותה.

אבל ארגונים הם דבר כבד. ושינוי של מבנים ארגוניים נמשך שנים ארוכות. קדנציה צבאית היא קצרה מאוד, שנתיים. קדנציה פוליטית היא עוד יותר קצרה, כמעט שנה. ואילו תהליכי השינוי ארוכים הרבה יותר. בא מפקד חדש ואומר שכל מה שעשו עד עכשיו לא מעניין אותו והוא חוזר לנקודת האפס. כך אין המשכיות. אם אנחנו לא מזהים את התפישה שהדריכה אותנו בעבר, אנחנו לא יכולים לשנות אותה, ובמקרה כזה אנחנו פשוט מבולבלים. כשאין המשכיות אי-אפשר ליצור שינוי. נשמע משונה, אבל המשכיות היא דבר חשוב מאוד.

אתם גם מאיימים על המערכת.

כל הפעולות שלנו חתרניות, כי המנגנונים מבקשים לשמר את עצמם ואת צורת החשיבה שלהם. המערכת המושגית הקפואה של הארגונים הגדולים, כולל של מדינת ישראל, היא של פירמידה – למעלה מחליטים ולמטה מבצעים, את כל המסים אוספים מלמטה. פירמידה מחלקת את העולם לפי הנוחות הביורוקרטית. כיצד הבירוקרטיה מטפל במשפחה בעייתית? בבעיות הפרנסה שלה מטפלת לשכת העבודה, מפלג הנוער של המשטרה מטפל בילד העבריין, וכאשר מכים את האישה הלשכה הסוציאלית מתערבת. אבל הרי אם לא רואים את השלם אי-אפשר לפתור את הבעיה. המערכות האלה כל כך חזקות שהשינוי שלהן אינו פשוט. יש כוחות התנגדות חזקים ביותר, לא רק של אינטרסים. גם עקרוניים, אידיאולוגיים, הרגליים.

היית משנה את המערכת הפוליטית בבסיסה?

היא לא מתאימה למציאות החדשה. בכל מקום יש ארכאיות. לכן גם לא כל כך פשוט לשנות את המערכות.

לכן הדרך שלך להתמודד עם המציאות הספינולוגית היא לא לתקוף ולא לבקר את ראש הממשלה בעניין הזה אלא לנסות להשפיע במקומות הבסיסיים יותר.

אני אגיד לך למה – כי גם הוא במלכוד, מלכוד מערכתי. עבדנו עם ממשלת סינגפור. אחרי ה-11 בספטמבר היה אצלם שינוי בסיסי בתפישה, והם קראו לנו לעזרה. בכיר בממשלה שם אמר לנו: 'אתה יודע מה ההבדל בינינו וביניכם? אצלכם ראש הממשלה 99% מהזמן עסוק בשאלה איך לשרוד את יום המחר, ואנחנו יכולים להקדיש לפחות 90% למחשבה על המדינה'. ובאמת המדינה שלהם מדהימה מבחינת התכנון והחשיבה והרה-פריימינג שהם עושים כל הזמן. הם כל הזמן מחדשים את עצמם וערניים לכל השינויים שיש בסביבה.

אנחנו צנועים בגישה שלנו כי אנחנו מבינים את גודל השינוי. אנחנו יודעים שאם נבוא ונצעק שנהפוך את כל העולם לא נהפוך שום דבר, וגם נהרוס את הסיכוי שלנו לתרום. אני לא שולט במציאות, יהיו בה אין-סוף שינויים. אני לא בא להגיד איך מדינת ישראל צריכה להיראות. אני אציע כמה דברים שצריכים להיעשות, ואם הם ייעשו מדינת ישראל תשתנה. איך היא תשתנה אני לא רוצה להגיד.

אחת הדרכים החדשות שנולדו בעקבות מכון 'פרקסיס' כדי לסייע למערכת הפוליטית להשתנות היא הקמת מכון ראות לפני שנתיים על יד המנכ"ל הנוכחי, גידי גרינשטיין, שבעבר שירת בלשכת ראש הממשלה בימי אהוד ברק. לדברי לניר למכון יש הישגים מדהימים. בזכות הפלטפורמה שאימץ מ'פרקסיס' ושמוגדרת כ"חבילה ייחודית של תהליכים, מתודות ותוכנות בתנאים של אי-יציבות וחוסר וודאות", מכון ראות מציע חוות דעת, מאמרים וניתוח מצב מתוך היבט מערכתי ארוך טווח שאמור לסייע לאופן קבלת ההחלטות בממשלת ישראל ובגופים ממלכתיים אחרים.

החזון הצורני של 'פרקסיס'

אתר האינטרנט של מכון ראות, קטעי העיתונות שבהם הם מוזכרים, והעובדה שהמכון מצליח לייצר ניירות עמדה מגובשים ברבים מן הנושאים האסטרטגיים שבהם מדינת ישראל עוסקת, כל אלו מעידים על תפוקה מרשימה בעיקר כשמדובר בתקופת קיומו הקצרה. אולם בהתחשב בפעילותו של המכון ובפעילות הנפרדת של ‘פרקסיס' נשארת שאלה אחת מטרידה: בהנחה שתפישת המציאות שלנו רלוונטית ושאנו מסתגלים היטב למציאות המשתנה תדיר, לאן החברה הישראלית צריכה לשאוף?

לניר: "במאה העשרים החזון היה שכל אדם יהיה ליטרלי, יודע קרוא וכתוב.

במאה ה-21 זה לא מספיק. אדם צריך להיות אדם רה-פריימיאלי, אדם שמודע לעצמו, מודע להקשרים המשתנים של חייו ומסוגל להציע לעצמו פרשנות רלוונטית למציאות של חייו".

אז אתה מסכים שהחזון שלכם הוא חזון של צורה ולא של תוכן?

נכון. אנחנו לא קובעים את התכנים. אנחנו אומרים ללקוח שלנו שהוא יקבע את התכנים, כי התוכן תלוי הקשר. ‘פרקסיס' היא תפישה של עולם העתיד, הוא קשור בשאלה לאן העולם הולך. אנחנו טוענים שבעיית הרה-פריימינג תהיה הבעיה הכי מסובכת והכי קריטית של המאה ה-21.

מה החלום של ‘פרקסיס'? יש היום התפתחויות עולמיות, השאלה היא היכן ישראל תהיה בהתפתחויות האלה. האם היא תהיה מן המוליכות בעולם? ויש לה סיכוי, כי יש לנו אנשים מדהימים. החייל שלנו לא יותר אמיץ מחיילי החיזבאללה, אבל יש בו פתיחות חשיבתית וביקורתיות ורגישויות פי עשרה מהם. משהו בגנים התרבותיים שלנו?

זה מתחיל מהתלמוד דרך אגב.

התלמוד הוא סוג של רה-פריימינג.

נכון. נכון. התלמוד הוא סוג של רה-פריימינג. לכן הוא יצירה כל כך מדהימה, ולכן הוא פרשנות אין-סופית, ולכן רבי זה אמר ככה ורבי זה אמר ככה. ולכן בעולם הזה של השתנויות בסיסיות מהירות יש לנו סיכוי להצליח יותר מכל עם אחר. אנחנו יכולים לצעוד בראש בתחום הזה. אפשר לקרוא לזה יצירתיות. אפשר גם לעצב את העולם. לא לחינם אנחנו כל כך טובים ביזמות. כי מהי התחלה של סטרט-אפ אם לא רה-פריימינג? זה בגנים שלנו.

מורן פלד הוא עיתונאי

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

מורן פלד הוא מפתח תוכניות לימודים ביהדות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה