דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | מהדורה 35

דו-קרב עם כוחות ליליים

הוא היה הילד היהודי הראשון שענד את הטלאי הצהוב בצרפת. כאן אולי נעוץ ההסבר לתפקיד החתרני, השנוי במחלוקת והשערורייתי לעתים, שבחר למלא בחברה הצרפתית עד סוף ימיו. בזכות יצירתו המאחדת שירה וקולנוע, ספרות ומוזיקה, היה סרז' גינזבורג למקור תרבותי בפני עצמו בעיני האליטות האינטלקטואליות, ובו-בזמן לדמות ציבורית שלילית, "מסית תמידי" ו"אינטלקטואל תלוש".     סרז' גינסבורג וג'יין בירקין . צילום: AFP

במהלך שנת 2006 מצייניםטוביהאמנים מוסדות התרבות ואף בתי-הספר בצרפת, 15 שנה למותו. על "אמן מוחלט" שיצירותיו רק החלו להגיע לישראל

"יהודי זה לא דת: שום דת לא מצמיחה אף כזה" (סרז' גיסבורג)

לעתים נדירות קורה, שמחווה לאמן אחד מאגדת בתוכה את רוב תחומי האמנות. אך מאז תחילת 2006, 15 שנה לאחר מותו, מתקיימת בצרפת כולה, ובבירות אירופיות רבות, פעילות כזאת סביב סרז' גינסבורג. הקושי שבדיבור על גינזבורג נעוץ לא רק בעובדה שהוא פעל בדיסציפלינות רבות והתגלה בכל אחת מהן כרב-אמן, אלא אף בכך שגינסבורג היה לסגנון בפני עצמו, לקטיגוריה פואטית יחידה במינה ולסמל של פרובוקציה וסירוב מוצהר לכל קונפורמיזם. גינסבורג המלחין והמבצע הצטיין במוזיקה קלאסית וברגאי, במוזיקה אתנית ובג'אז. הוא הלחין מוזיקה ליותר מארבעים סרטים, הוציא כשלושים תקליטים וכתב מאות שירים ויצירות לאמנים שונים. בו-בזמן, היה גינסבורג צלם, במאי ותסריטאי של סרטים הנחשבים ליצירות המופת של הקולנוע הנסיוני, ומשורר שפשוט המציא את הtalk over-, הדקלום הפואטי על רקע מוזיקלי. על אמנות השירה של גינסבורג כבר נכתבו אינספור מסות, ניתוחים אקדמיים ופירושים. "קריאתם של שירי גינסבורג זה משהו שלא מתאוששים ממנו בקלות", אמר המבקר הצרפתי ז'יל ורלאן. "שירים אלה נמנים עם היצירות המאוד נדירות, שבכוחן לזרות אור על חיי הקורא ולהדריכו, להשפיע ישירות ובעקיפין על דרך החשיבה שלו ועל רגשותיו". כשפרנסואה מיטראן עלה לשלטון ב-1981 והכריז על עידן חדש, שישלב דרישות תרבותיות גבוהות ושוויון חברתי ללא פשרות, מיד נשאל על סרז' גינסבורג. בדיוק באותה עת קיבל גינסבורג איומים על חייו מאנשי צבא ומפעילים פאשיסטים ואנטישמים, לאחר שכתב גירסת רגאי להימנון הצרפתי. הנשיא החדש ידע שאין זו שאלה תמימה, והעדיף למקד את תשובתו בָּעיקר: "גינסבורג הוא מרדן. שירתו היא נשק, שהוא משתמש בו מתוך זעם וייאוש כנגד השקר והצביעות לכל צורותיהם. יצירותיו משתייכות לשושלת המיוחסת ביותר בשירה הצרפתית". במילים אלה שם מיטראן קץ להתנגדות הרשמית לגינסבורג מצד המימסד, שגבלה לעתים בהחרמה.

חיים של שערורייה מתמשכת

אולם בחלקים רבים של החברה הצרפתית נשארה התנגדות זו במלוא עוזה. לכן, נוכח התהילה שגינסבורג זוכה לה כיום, כדאי לזכור כי הוא מעולם לא היה האישיות המוערכת, כפי שמנסים להציג זאת אנשי משרד התרבות הצרפתי. אם כבר, גינסבורג היה ההפך מזה: אדם בודד שזכה לגינוי הוותיקן בכבודו ועצמו ב-1968, שהסתבך עם החוק כששרף שטר של 500 פרנק בשידור טלוויזיוני ישיר כמחאה על המדיניות הכלכלית הצרפתית; קיצורו של דבר, גינסבורג נתפש כאמן שאין להתרועע איתו, אמן בעל גאוניוּת ודאית, כמעט פראית, אך מסוכנת וחתרנית. "קולו של גינסבורג הוא קול אגרסיבי", כתב העיתון "צרפת" עוד ב-1959. "כל השירים שלו תוקפים, מפתיעים, פוגעים ברגשותינו ומכאיבים. הוא לא שר לקהל, אלא נגדו". נוסף על כך, היו חייו של גינסבורג שערורייה מתמשכת. נטייתו לאלכוהול ולעישון – גינסבורג ביקש שיחרתו על מצבת קברו את הכתובת: "הוא שתה יותר מדי סיגריות" – בגדיו הדהויים וצורת דיבורו השוזרת סלנג מחוכם בשפה לירית, פתגמית, שפת משלים, אשר היתה זרה ולא מובנת כלל לאוזניו של הקהל הרחב וההמום – כל זה עשה אותו לדמות הלאומית התמהונית, ולעתים אף השנואה ביותר. כדי להבין את גודל הזעם שהוא עורר בחוגים הצרפתיים השמרניים, נצטט את הדברים שכתב העיתונאי והסופר מישל דרואה, מהאקדמיה הצרפתית, כתגובה על פרשת ההימנון. במאמר שהתפרסם ב"לה פיגארו" הכריז דרואה: "פשוטו כמשמעו,

שיאו של העלבון הצרפתי התגלם בכך שגינסבורג, יהודי בעל חזות הזויה למדי, זכה לאהבתן של נשים- בעיקר שחקניות- שיופיין היה לסמל המהפכה החברתית-תרבותית אשר החלה בשנות השישים של המאה הקודמת: בריז'יט בארדו, ג'יין בירקין; ואין לשכוח את קשריו ההדוקים – שעוררו אינסוף רכילויות- עם קתרין דנב ואיזבל אדג'אני

מדובר בחילולם של הערכים המקודשים ביותר שלנו. כשאני רואה את סרז' גינסבורג, אני מיד מרגיש שאני נעשה לוחם למען איכות הסביבה. תוכלו להבין מכך שאני נכנס מיד למצב של התגוננות כנגד מעין זיהום סביבתי, שדומה כי נפלט מאישיותו ומיצירתו, כמו עשן מאגזוז". והוא מוסיף את המילים הבאות, שמעידות אף הן על רגשותיה של צרפת השורשית כלפי גינסבורג: "הקהילה היהודית כולה עלולה לשלם על מעשה נבזה זה". אך שיאו של העלבון הצרפתי התגלם בכך שגינסבורג, יהודי בעל חזות הזויה למדי, זכה לאהבתן של נשים – בעיקר שחקניות – שיופיין היה לסמל המהפכה החברתית-תרבותית אשר החלה בשנות השישים של המאה הקודמת: בריז'יט בארדו, ג'יין בירקין; ואין לשכוח את קשריו ההדוקים – שעוררו אינסוף רכילויות – עם קתרין דנב ואיזאבּל אדג'אני. "היפה והחיה", כך אפיינו העיתונים הצרפתיים את הקשר הזוגי שלו עם השחקנית האנגלייה ג'יין בירקין. על התקפות מסוג מפוקפק זה נהג גינסבורג להשיב באימרות קצרות וקולעות, כגון: "יתרונו של הכיעור על היופי, שהוא מתמיד". עולמות המוזיקה והספרות, אך גם קולנוע, עיתונים, כתבי-עת וטלוויזיה, ותחום הקומיקס האינטלקטואלי, הנפוץ ביותר באירופה – כולם משתתפים השנה במפעל הכולל פרסומים, פרויקטים ויצירות המהללות את עבודותיו של גינסבורג. כדי לתת מושג-מה באשר לממדי ה"חגיגה הגינסבורית" המתחוללת בחודשים האחרונים, נסתפק בקומץ דוגמאות: ראשית, יש לציין את פרסום אחרוני הטקסטים של גינסבורג עצמו, שלא היו ידועים לקהל עד כה. כך, ראה אור הספר "הגיגים, גירויים ותמרות עשן אחרות" והכרך החשוב "כתבי-היד של סרז' גינסבורג", הכולל יותר מ-500 עמודים של ציורים, טיוטות, אימרות וקטעים שונים. מבין הספרים והפרסומים הרבים על גינסבורג, ספרו של קריסטוף מארשן-קיס, "הגאוניוּת או לא-כלום", זכה לשבחי ביקורת מיוחדים; מגזין התרבות בעל המשקל הרב בצרפת, Les Inrockuptibles, ייחד גיליון לגינזבורג. ואין, כמובן, לשכוח את כל העיתונים הצרפתיים הגדולים, שבדומה ל"ליברסיון", הקדישו את שעריהם לגינסבורג ופנו לסופרים, לאמנים, למבקרי ספרות ואמנות ואף לסוציולוגים בקריאה לכתוב עליו. בתחום המוזיקלי, ההומאז'ים צומחים בטריטוריה המשתרעת מצרפת ועד לארצות-הברית, ובין השאר נוצר, תחת הכותרת”Monsieur Gainsbourg Revisited», פרויקט המאחד אמנים "אגדיים" כפרנסואה הרדי ומריאן פייתפול ואמנים נוספים עכשוויים, כדוגמת מיכאל סטייפּ ו'פּורטיסהד'. עצם השילוב הבין-דורי מעיד יותר מכל על כך, שכתיבתו המוזיקלית של גינסבורג הצליחה להתעלות מעבר למגמות ולתכנים המאפיינים כל תקופה באשר היא. כמו כן, אוספים שונים והקלטות של הופעות חיות של גינסבורג עצמו מאפשרים לקהל לגלות ביצועים ועיבודים לא ידועים ליצירותיו. ההקלטות החיות שוללות את הטענה, שגינסבורג היה כביכול בעיקר מלחין ונגן של אולפן. כהמשך לסקירה קצרה זו, נוכל לציין שחלק ניכר מסרטיו של גינסבורג שודרו בפריים-טיים בערוצי הטלוויזיה הצרפתית, אך עוררו בעת יציאתם לאקרנים דיונים סוערים וגרמו לאי-הבנות רבות. ניתן להאריך ברשימה של הומאז'ים המפגישים בין הטלוויזיה לאוניברסיטה ובין העיתונות לאמנות, אך כבר בשלב זה מוטב לשאול מי היה סרז' גינסבורג וכיצד ילד יהודי זה, שענד בגאווה את הטלאי הצהוב, היה לתופעה חברתית בפני עצמה.

האמנות והמצב היהודי

סרג' גינסבורג נולד ב-28 באפריל 1928 בשם לוסיאן גינזבורג, כבן למשפחת מהגרים יהודים שברחו מרוסיה לאחר מהפכת אוקטובר 1917. בדומה לפליטים אחרים, ראתה משפחתו בצרפת את ארץ החלומות, סמל לשמירה על זכויות-האדם ולקבלת זרים. עד סוף ימיו שמר גינסבורג על שורשיו התרבותיים כעל מקור ההשראה התמידי. לעיתונאים ולכל מי שהטיל ספק בצרפתיותו, בייחוד לאחר פרשת ההימנון, נהג גינסבורג להשיב: "כן, כמו איינשטיין, כמו ישו, אני יהודי. אך יהודי קודם-כל, ואחר-כך רוסי". אביו היה פסנתרן, שבימים חי, לימד וניגן את באך, את סקרלאטי, את שופן, ובלילות נהג להופיע בפני קהל הצמא למוזיקה חדשה, ובעיקר לג'אז. כך ספג גינסבורג חינוך מוזיקלי כפול-פנים, העתיד להשאיר עקבות ברורים ביצירותיו. הכיבוש הנאצי שם קץ לאווירה יוצאת דופן זו. הכובש הפך את חיי היהודים לסיוט שיטתי, ביורוקרטי, מתוכנן מראש, שסופו היה במקרים רבים מעצר בידי המשטרה הצרפתית וגירוש לאושוויץ. על היהודים נאסר להחזיק מכשירי רדיו וטלפון בבתיהם. הוטל עליהם איסור מוחלט לבקר במסעדות, בבתי-קפה, בבתי-קולנוע, באולמי ההופעות. הכניסה לספריות, לתערוכות ואף לתאי הטלפון הציבוריים (!) נאסרה על היהודים; גם השימוש בתחבורה הציבורית הוגבל אך ורק לקרונות האחרונים של הרכבת התחתית. עד תחילת 1944 עלה בידי משפחת גינזבורג לשרוד בפאריס. אחר-כך הם נמלטו, תחת שם בדוי, לדרומה של צרפת והסתתרו שם עד לשחרור. בימים אלה של רדיפות גילה גינסבורג הצעיר את ה"מצב היהודי". היהודיות נגלתה לו בהקשר דרמטי, קיצוני, חדור שנאה, אשר הוביל בהכרח לדה-הומניזציה ולרצח המוני. בו-בזמן, עודדה העוינות המוצהרת והמעוגנת בחוק את הנער שביקש לשרוד, פיזית ונפשית, לנתק קשר עם המציאות החיצונית. בלי לנטוש את המוזיקה, גילה גינסבורג את הציור. הוא נפתח לשדות אסתטיים, לשפות אמנותיות ולאתגרים יצירתיים שלא ידע על עצם קיומם בתקופה שבה החופש עוד היה עניין מובן מאליו. הזהות היהודית – כזהות נרדפת, ארורה, והאמנות החזותית, שהיתה למקלט מזוועות היום-יום – היו שני הגילויים העיקריים של גינסבורג באותן שנים. ההמשך ידוע: בגיל 17 היה גינסבורג תלמידם של פרנאן לז'ה ואנדרה לוט. לאחר שנים ארוכות הבשילו חוויות אלו ומצאו את דרכן אל הרומן "יבגני סוקולוב, מעשייה מליצית" (1980), המתאר את הצד האפל, המגוחך ואף המוקיוני של עולם הציור, על האופנות האינטלקטואליות שלו, החסרות כל ערך, ועל חשבונות הבנק של האספנים. במישור העלילתי של "מעשייה מליצית" מצליח הצייר היהודי יבגני סוקולוב לגרום ב"יצירותיו החידתיות" לרעידת אדמה אקדמית ולוויכוחים חריפים בין המומחים לתולדות האמנות והתיאורטיקנים האוונגרדיים ביותר. אחדים רואים ביצירותיו של סוקולוב את התגלמותה של האמנות ה"מופשטת לעילא"; אחרים מדברים על "עקשנות סגנונית", על "מיסטיקה פורמלית", על "ודאות מתימטית" ועל "מתח פילוסופי". אולם סודו האמנותי של סוקולוב, בניגוד לדיבורים עמוקים אלה, אינו אלא בעיה רפואית, עניין פיזיולוגי מעיק ומביש למדי, שהמחבר מגלה אותו במהלך סיפור חדור ציניות, ששלמותו הלשונית גובלת באובססיה ומוחקת את הגבולות בין פרוזה לשירה. המבקר הספרותי המפורסם ברנאר פיבו, בעל התוכנית המפורסמת לא פחות "אפוסטרוף", דיבר בעת פרסום הרומן על כתיבתו ה"גראפית" של גינסבורג, כלומר, כתיבה כל-כך מעובדת ומדויקת, שאף מיקומן וצורתן של האותיות מקבלים משמעות במסגרת הכללית של הסיפור. בשנות החמישים, הציירים המהלכים קסם על גינסבורג הם פרנסיס בייקון ופרנסיס פּיקאבְּיָה. בעקבות הדמויות של בייקון, ש"שומעים אותן חושבות" ו"מרגישים את רשרוש תנועותיהן", הוא חולם על יצירה מוחלטת, שתפעיל את כל החושים. גינסבורג פגש את סלוודור דאלי, ואף התגורר אצלו במשך תקופה קצרה, ועד סוף ימיו שמר על זיקה הדוקה ליצירותיו הסוריאליסטיות ולעולמו הירחי, שבו הזמן עצמו נראה כבול ואף מבוטל. אולם מאמצע שנות החמישים מתלונן גינסבורג, שאינו מתקדם בעבודתו כפי שהיה רוצה. זוהי תקופה מרה, שנים של ספקות ואף של שיתוק יצירתי. גינסבורג החל לשרוף את עבודותיו בשיטתיות, וב-1958 נטש לגמרי את הסגנון הפיגורטיבי ועבר למופשט. אך גם עבודות אלה בקושי נותרו. עם תחילת העשור הבא החליט גינסבורג לסגור סופית פרק זה בחייו וחזר למוזיקה, בעיקר כדי להתפרנס. רבים ציינו כי יחסו של גינסבורג לציור היה מושרש – וכמעט מותנה – בתקופת הכיבוש, כלומר, בזמן שבו האמנות החזותית היתה בעיניו מבצר פרטי שהוא ציפה ממנו לגאולה בלתי אפשרית. אך בניגוד לציור, שהיה לעיסוק כמעט נסתר בחייו של גינסבורג, גינוי האנטישמיות, שהיתה מוכרת לו מכל שנות המלחמה, וחשיפתה, ליוו בהתמדה את דרכו האמנותית. גינסבורג היה, כמובן, אדם בעל דרכי ביטוי אמנותיות אישיות מכדי לתת לשנאת האנטישמיות שלו צורה מסורתית, או אף צפויה. ב-1975, למשל, חיבר יצירה מוזיקלית שלמה, הכוללת טקסטים רבים, על הנאציזם ועל האנטישמיות. חלק מהביקורת הגיבה על "תקליט-קונספט" זה תחילה בתימהון, ואחר-כך בזעם; קולות אחרים דיברו על אחת הפעולות האמנותיות הנועזות ביותר נגד הנאציזם. כותרתה של היצירה, "Rock Around the Bunker”, מתייחסת לימים האחרונים של היטלר. אמנם הבונקר של היטלר היה בשנים האחרונות נושא למחקר וליצירות ספרותיות וקולנועיות, אבל באמצע שנות השבעים, כלומר, לפני הגל העצום של פרסומים על השואה שיחל בצרפת רק בעשור הבא, גישה זו עוד נחשבה לבעייתית מבחינה מוסרית. הצגתו של היטלר ברגע כה קריטי – אדם לפני מותו – עלולה היתה להעניק תכונות אנושיות לזה שביקש למחוק עם שלם מעל פני האדמה. גינסבורג מציג את היטלר כחולה נפש מסוכן הסובל מפיצול אישיות, וכסוטה רב-צורתי המשוכנע בצדקת דרכו ובנצחונו, למרות הדיווחים השוטפים שהוא מקבל על תבוסתו של הוורמאכט בחזיתות. היטלר של גינסבורג הוא יצור חולה, הכלוא בחלומותיו האפוקליפטיים ובבונקר המטופח שלו. מעבר להיטלר, נוגע גינסבורג גם בנקודות רגישות נוספות שליבו את האש שיצירתו משכה אליה. גינסבורג ביקש לשפוך אור על הרקע הניהיליסטי והדקדנטי של הנאציזם, ולפענח אותו. מאחורי האידיאולוגיה והשיח הנאצי על הגזעים ה"טהורים" והגזעים ה"מנוונים מיסודם", הוא מזהה התפרצות של יצרים שאינה אלא גירסה מודרנית לאורגיות הפגאניות של העת העתיקה. הנאציזם היא פולחן, שבו ההפקרות מגששת אחר גבולותיה האחרונים. גינסבורג אף העז לדבר על הקשר ההדוק בין הנאציזם להומוסקסואליות, נושא שעתיד להיות מאוחר יותר למוקד של מחקרים רבים. בעשורים הבאים יתברר כי אף שהנאצים דיברו בגלוי על "טומאת" ההומוסקסואלים ואף ניסו להשמידם, אנשי מפתח נאציים רבים, ובראשם אדולף היטלר עצמו, צידדו בהם ואף נמנו עמם. עובדה זו היתה בזמנו "אחד הסודות השמורים ביותר של הרייך השלישי", כפי שהגדיר זאת לותר מכטאן, מההיסטוריונים הגרמנים החשובים, שחקר את תפקיד ההומוסקסואליות בתנועה הנאצית. עצם קיומה של השפה הכפולה, המבוססת על צביעות רצחנית, מסמל בעיני גינסבורג את העיוות הפנימי של הנאציזם. בתקליטו נכלל השיר "Yellow Star”, שבו מפרש גינסבורג את הטלאי הצהוב כסמל לגאווה, כעין זכות-יתר, נחלת המפוכחים אשר יודעים כי החיים אינם אלא דו-קרב עם כוחות ליליים. הגאווה היהודית הזאת זכתה לתגובות שליליות רבות הן מצד האנטישמים, שראו בה שחצנות בלתי נסבלת, והן מצדו של חלק מן המימסד היהודי, שגינה אותה בגלל ה"קלות", וכמעט "עליזות", שאינן הולמות אפיזודה היסטורית כה טראגית. אולם בניגוד למבקרים אלה, אשר לא ידעו ברובם את ימי האימה הנאצית, גינסבורג מעולם לא שכח שהוא עצמו היה אחד מ"ילדי הטלאי הצהוב" ששרדו בניגוד למתוכנן. מאמירותיו הרבות בנושא ניתן להסיק שגינסבורג ראה בהתמודדות הזאת עם זהותו קריאת תיגר מחוצפת, שזורק בפניו המוות. בראיון מ-1989 הוא אומר, למשל: "כבר אז היתה בי יהירות רבה: נהגתי לבקש מאמי שהטלאי הצהוב שלי יזרח". ובמקום אחר כתב: "הרגשתי נוחות רבה. לא הצביעו עלי עוד, אני הייתי זה שהצביע על עצמי. אתם מכירים את השורה של רסין: 'יהודי נבזה אחד, חרפתו של המין האנושי'. אני הבנתי מגיל צעיר שאפשר לעשות שימוש בדימוי המתועב שמדביקים לך, ואף לצאת נשכר ממנו. הבנתי שאפשר להפוך את הבושה להילה, וגם בלכתך תחת השמש השחורה של הקללה, להקרין רדיואקטיביות מוחשית". אך הסיפור המדהים ביותר מקופל ללא ספק בעדותם של אנז' פוליטי ושל הסַמָל לשעבר ליאונל ברושו, שפרסם העיתונאי הצרפתי איב סאלְג. פוליטי (בן 80 בעת פגישתו עם סאלג) וברושו (בן 70) היו פקידים הממונים על חלוקת הטלאי הצהוב ליהודים שהתגוררו ברובע התשיעי של פאריס. פוליטי: "הודענו שחלוקת הטלאים תחל מהשעה 8.30 ותימשך עד לשעה 12.00… בשל חשיבותו המנהלית של היום, הגעתי בשעה 8.00 למשרדי, שבו חיכו לי ערימות של טלאים צהובים והמזכיר הכללי של הלשכה לענייני יהודים… לפתע נשמעת דפיקה בדלת ואני רואה את הסמל ברושו, דוחף לעברי ילד עם סיגריה ביד; ברושו אומר לנו: 'רבותי, תכירו את לוסיאן. הוא בא לקבל את הטלאי הצהוב שלו'. 'איך אפשר?', שואל המזכיר, 'חצי שעה לפני הזמן?'. והילד משיב: 'אם ביום כזה הייתי בא באיחור, הייתי מתחרט על כך כל חיי'". המשך העדות מתאר שיחה ארוכה, סוריאליסטית לחלוטין, בין הפקידים שאינם יודעים מה אומר הפרוטוקול במקרה כזה, לילד עקשן, המשיב על כל שאלה ביובשנות ובתקיפות. "אה, לא רצית לחכות בתור לטלאי הצהוב?", אומר בלעג המזכיר לענייני יהודים. והילד עונה: "זה ממש לא זה. רציתי להיות הראשון. הראשון לשאת את הטלאי". בסיום השיחה הוא מצליח לשכנע את כולם, ואז, מספר ברושו, "לקח הילד את הטלאי הראשון מערימה של מאה. הוא שפשף אותו על ברכו ועל מרפקו, ויצא מבניין העירייה עם הסמל של הקללה הפוליטית ביד… בחוץ חיכו כבר תורים ארוכים, גברים, נשים וילדים שהחוק חייב אותם להגיע לכאן. איני יודע בדיוק מה גינסבורג רצה לבטא בשתיקתו הגאה, אך נדמה לי שכאשר עבר בין כל המועמדים לגירוש, והטלאי הצהוב קמוץ באגרופו, הוא ניסה לומר להם: הכוכב הצהוב הזה הוא שמימי. לעולם אל תתביישו בו".

אנושות מותשת

בשנים 1950-1949 קיבל גינסבורג לידיו את הניהול התרבותי של מרכז שאמפלאר. המרכז הוקם למען ילדים יהודים שאיבדו את משפחותיהם בצרפת הכבושה, או חזרו ממחנות הריכוז. גינסבורג מצא שם אנושות פצועה, נבדלת מן האנושות הכללית, התמימה, בעקבות כליאתה בגיהנום הנאצי והיכרותה המוקדמת עם דת המוות שלו. גינסבורג ביקש לגלות לילדים המתאבלים על ילדותם את כוחה של האמנות בשמירה על השפיות, וארגן במרכז שיעורי ציור ומוזיקה, ואף הקים מקהלה. ערב אחד החליט להשמיע לילדים מוכי ההלם את השירים שלו. אף על פי שכבר בסוף המלחמה התחיל לכתוב טקסטים ולחנים, נהג לסרב לכל הצעה להשמיעם והעדיף להתפרנס כמבצע. דווקא במרכז צנוע זה שבו, למרות מאמציהם של המחנכים, שררה אווירה קודרת, משהו השתחרר בו: גינסבורג כמו חיכה לאישורם ולהסכמתם של ילדים אלה, בטרם יניח לשיריו לצאת לאוויר העולם. ב-1960, בגיל 32 ולאחר שנים ארוכות של פעילות מוזיקלית בעולמם הסגור יחסית של הג'אז ושל הז'אנרים החדשים, זוכה גינסבורג לראשונה להכרה פומבית בעקבות הפסקול שהלחין לסרט "L'eau à la bouche» ("ריר בפה"). עד אז היה גינסבורג ידוע בעיקר בחוגים הרחבים אמנם, ששכנו בצומת שבין הספרות, השירה והמוזיקה. בבתי-הקפה הספרותיים של פאריס ובמרתפים שנגני הג'אז והמשוררים ביקשו להמציא בהם שפה חדשה ומשותפת, פגש גינסבורג את ז'אן פול סארטר ואת ז'אק פרבר. אך פגישתו עם בוריס ויאן היתה הפגישה החשובה ביותר מבחינתו. בחברה הצרפתית של אותן שנים תפס ויאן פחות או יותר את המקום שגינסבורג עתיד לתפוס מאוחר יותר: אמן רב-תחומי, מחזאי, תסריטאי, סופר שמעורר דיונים נרחבים והיסטריים למדי, נגן שכופה על צרפת השמרנית את יצירות הג'אז שצמחו בקרב האוונגרד השחור האמריקאי. מיד לאחר המלחמה פרסם ויאן סדרה של רומנים (שבחלקם תורגמו לעברית), המציגים "אנושות מותשת" ועולם המופעל אך ורק על-ידי "הוד מעלתו הגיחוך". ויאן מזהה אצל גינסבורג כשרונות פואטיים ומוזיקליים ניכרים, ואף כותב על כך ב-1958, שנה לפני מותו. גינסבורג: "כשהמאמר התפרסם, תגובתי הראשונה היתה להצטייד במַחַק ולראות אם שמי יכול היה להימחק. עשיתי זאת כי לא האמנתי למראה עיניי". אין זה מיותר להזכיר, שמותו של ויאן היה הזוי לפחות כמו כתביו. בבוקרו של 23 ביוני 1959 הגיע ויאן להקרנה הבכורה של הסרט, שנעשה על-פי ספרו "אלך לירוק על קבריכם". ויאן לא אהב את עבודת הבמאי והשחקנים, גינה אותה בפומבי, ואף איים לבסוף להסיר את שמו מרשימת הקרדיטים של הסרט. בסיום ההקרנה בפני מוזמנים, קם הקהל הנכבד על רגליו, כולם פרט לוויאן עצמו, שככל הנראה לא הצליח לשרוד את מה שנגלה לעיניו על המסך. "הוא מת ממנת-יתר של בינוניות", קבעה העיתונות האינטלקטואלית של התקופה. בשנות השישים חידד גינסבורג והקצין את גישותיו האמנותיות. סקרנותו, שלא ידעה שָׂבעָה, הביאה אותו להתעניין במחוזות רחוקים ולשאוב מהם השפעות. כך, לדוגמה, כבר ב-1964 הוא הוציא תקליט ששמו היה בפשטות "Percussion” ("כלי הקשה"), אשר

גינסבורג: "אתם מכירים את השורה של רסין: 'יהודי נבזה אחד, חרפתו של המין האנושי'. אני הבנתי מגיל צעיר שאפשר לעשות שימוש בדימוי המתועב שמדביקים לך, ואף לצאת נשכר ממנו. הבנתי שאפשר להפוך את הבושה להילה, וגם בלכתך תחת השמש השחורה של הקללה, להקרין רדיואקטיביות מוחשית"

מגלה לקהל הצרפתי את נופי המוזיקה האתנית ואת מקצבי האפרו-ביט. מ-1966 זוכה דמותו של גינסבורג לחשיפה הולכת וגוברת; עיתונות ותוכניות הרדיו והטלוויזיה המוקדשות לספרות ולמוזיקה פשוט עולות על גדותיהן ואינן חדלות לעסוק בו. זוגיותו עם בריז'יט בארדו מרתקת ומקוממת ציבור רחב, צמא לשמועות ולרכילויות, ומהלכת עליו קסם. בארדו היתה הרבה יותר משחקנית. בארדו היתה אייקון, היא היתה סמל מהלך של נשיות. אף שבארדו עצמה מעולם לא התייחסה ל"שאלת האישה" במונחים הפוליטיים והתיאורטיים שאפיינו את מאבקן של הפמיניסטיות האירופיות בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, הפמיניזם שלה התגלם בעצם נוכחותה בעולם הגברי ששרר אז, ואשר התגלה בסרט הפולחן של רוז'ה ואדים "ואלוהים ברא את האישה" (1956). הקשר של בארדו עם גינסבורג לא נמשך זמן רב, אך הספיק לספק כותרות ולזעזע חלק מן הציבור, שראה בהם את שגרירי ה"גל החדש". ב-9 ביוני 1967, שלושה ימים לאחר פרוץ מלחמת ששת-הימים, התייצב גינסבורג בשגרירות ישראל בפאריס ובידו הקלטה של השיר "החול והחיל", שהוא כתב לצה"ל. שיר זה, אשר נמנה עד היום עם הרפרטואר הרשמי של תזמורת צה"ל, וזכויותיו שמורות לקול ישראל, בולט בחריגותו בין כל מה שגינסבורג כתב ועתיד לכתוב. על רקע מוזיקלי מינימליסטי וקודר, הוא עצמו מדקלם טקסט הצהרתי ומיליטנטי, זר לגמרי לשפתו המסובכת: "כן, אני אגן על החול של ישראל/ על ארץ-ישראל ועל ילדי ישראל". כסופרים ואמנים רבים מסוגם של סארטר, יונסקו, פיקאסו ואחרים, הוא ראה בקריאה הערבית למחיקת ה"ישות הציונית" איום שאיש לא יוכל להשאר אדיש נִכחוֹ, פחות מ-25 שנים לאחר השואה. בדעותיו הפרו-ישראליות הפגין גינסבורג את עצמאותו הן ביחס לעמדותיו הרשמיות של השמאל הקיצוני (שהציבור נטה לזהותו איתו באופן אוטומטי), והן ביחס לאידיאולוגיה הפציפיסטית הרדיקלית, כפי שהיא התגלמה באותם ימים בתנועת "ילדי הפרחים". אולם שנה לאחר מכן, ב-1968, שנת המרד הגדול של הסטודנטים הצרפתים, תרם גינסבורג לשיח הסוער על גבולותיו החדשים של החופש את השיר שהשמעתו נאסרה מיד עם פרסומו באיטליה, שבדיה, ספרד, ברזיל, אנגליה וארצות נוספות. הוותיקן פרסם בעיתונו הרשמי הודעת גינוי בשל "הסכנה המוסרית שבו, והאיום הגלום בו לנוער ולזוגות". השיר, "Je t’aime moi non plus” ("אוהב אותך גם אני לא"), הוא פואמה לירית, חושנית, לשני קולות, שגינסבורג כתב "למען כל מי שהצביעות החברתית של הזמן הזה אוסרת עליו לומר: גם אני אוהב אותך". למרות הצנזורה, נמכר השיר בשני מיליוני עותקים תוך כמה שבועות. השיר והסרט הנסיוני שנושא את אותו השם, בכיכובם של בת-זוגו, השחקנית האנגלייה ג'יין בירקין, וז'ראר דפרדיה, אשר יצא לאקרנים רק ב-1976, הציבו את גינסבורג אחת ולתמיד כדמות האמן החורג מהמוסכמות התרבותיות, אדם שמורד בנימה הדומיננטית המקובלת, ואינו מחמיץ הזדמנות להצהיר על כך. השערוריות שגעשו סביבו, וההרגשה כאילו דמותו הציבורית נמלטה מחייה הריאליים והיתה לדבר-מה זר לו לחלוטין, עודדו את גינסבורג להתרחק סופית מתשומת-הלב התקשורתית. גינסבורג הפסיק להופיע. אך ביתו, בניין הקומתיים שבלב פאריס, היה במשך השנים למקדשהּ הפראי של השירה הפאריסאית. אכן, למלוא אורכה של חזית הבניין, רשמו מאות, ואולי אלפי משוררים, דגולים וחובבנים – ועדיין רושמים – שירים, פתגמים או ציטוטים מגינסבורג עצמו, בליווי ציורים. שני ספרי האמנות העוסקים בַּתופעה, שראו אור בשנות התשעים, מצביעים על כך ש"הקיר היה למוסד תרבותי מסוג חדש לגמרי", בלשונו של המבקר ז'יל וארלן, "מוסד שמטרתו דווקא לשחרר את השירה ממגדל השן שבו היא נכלאה ולהחזירה לתחום הציבורי, לחיים, לרחוב ולכל אדם". מאז מותו של גינסבורג, היה הקיר ועתידו של הבניין עצמו לתסבוכת אדמיניסטרטיבית, המגיעה לעתים מזומנות אל דפי העיתונים. ב-2005 הציעה המפלגה הסוציאליסטית להפוך את המקום לאתר "המוקדש לכתיבתו וליצירתו של סרז' גינסבורג"; קולות הבאים מן הימין הקיצוני יצאו בהצעה נגדית: להרוס את הסמל הזה של ה"כוחות האנטי-פטריוטיים" הפועלים על אדמת צרפת. פקידי משרד התרבות, מצִדם, החליטו להפוך את הבית למוזיאון פאריסאי אופנתי.

אלוהים הוא יהודי

על כל פנים, עם הסתגרותו החל גינסבורג לכתוב מחזמר, ועסק בכתיבתו כמעט שלוש שנים. יצירה זו מחזירה את גינסבורג אל השירה הקפדנית ואל הקומפוזיציה המוזיקלית המשלבת תזמורת קלאסית, הרכב קולי וכלי נגינה חשמליים. בבוקר אחד של חודש מאי 1971 גילו הפאריסאים על קירות העיר מודעות קטנות שחורות, שעליהן נרשם השם "מלודי נלסון". גינסבורג, ששמר בכל אותן שנים על מרחק מהתקשורת, הכין בחשאיות גמורה את חזרתו לאקטואליה האמנותית. כמה ימים בלבד לאחר הופעת המודעות הוא פרסם רומן, תקליט וסרט באותו השם. זהו סיפורו של מפגש בלתי צפוי בין דמויות נואשות, הנודדות ברחובות העיר כמו רוחות רפאים: מלודי נלסון, ילדה שמימית הרוכבת יום לאחר יום, בלי שום מטרה, על אופניה, והמספר, אדם שמרוב ניכור חברתי הפך את רכבו לנקודת תצפית המשוטטת במציאות. היצירה, שהתקבלה מיד כהישג אמנותי נדיר, זוכה למעמד מיוחד בעולם המוזיקה והספרות של העשורים האחרונים. אגב, ב-26 באוקטובר הקרוב תוצג "מלודי נלסון" בניצוחו של המנצח המקורי ז'אן קלוד ואנייה, בליווי תזמורת המונה שישים נגנים, מקהלה וגיטריסט שליווה את גינסבורג בהקלטה המקורית של 1971, ב'מרכז בַּרבּיקן' הלונדוני, הנמנה עם אתרי התרבות החשובים ביותר באירופה. ההתקבלות הנכבדה, שגינסבורג זכה לה בעקבות "מלודי נלסון", נפגמה בפתאומיות ב-1979. בזמן שהייתו באי ג'מייקה הקליט גינסבורג עם נגנים מקומיים, וביניהם ריטה, אשתו של בוב מארלי, גירסה אתנית בסגנון רגאי של ההימנון הצרפתי. גינסבורג מצא את עצמו במרכזו של גל שנאה, חרם ואיומים. הפוליטיקאים השמרנים הגיבו, כאילו סיכן את בטחון המדינה. המצב הגיע לנקודה קריטית ואבסורדית מאין כמותה, כאשר 'איחוד הצנחנים הלאומי' איחד את שורותיו נגד גינסבורג וארגן פשיטות אלימות על אולמות שהוא דווקא חזר להופיע בהם, לאחר ההיעדרות הארוכה מן הבמות הצרפתיות. הפרשה לוּותה ברמיזות אנטישמיות ברורות, שעליהן הגיב גינסבורג בזו הלשון: "נראה שמצפים ממני שאשוב ואתפור על בגדיי את המגן דוד שכבר ציוו עלי לענוד ביוני 1942, שחור על גבי צהוב, לאחר שהמיליציות גירשו אותי לגטו שאליו אני אולי נידון לחזור". לנוכח אווירת הלינץ', החליט גינסבורג לשוב לג'מייקה. תגובתו הבשילה שם לאחר שנה, בדמות יצירה שהתפרסמה כספר וכתקליט, "בשורות רעות מן הכוכבים". גינסבורג חיבר טקסט צורמני ומכאיב,"La nostalgie camarade” , המתייחס לפשעיו של הצבא הצרפתי במלחמותיו הקולוניאליסטיות. בטקסט זה מתגלה המיתוס של צרפת כמי שמביאה את האור, החופש והידע לעמי העולם השלישי, כמסך-עשן המכסה על מפעל של הרג, ניצול וגזל. נוסף על כך, כדרכו במקרים כאלה, כותב גינסבורג שיר גאוני וחצוף, גדוש תרגילים סגנוניים, ושמו "אלוהים הוא יהודי". למבקרים, שלאחר פרשת ההימנון דיברו עליו בזעזוע כעל "אינטלקטואל תלוש" ו"אמן קוסמופוליטי" – כלומר, יהודי נטול רגשות ושורשים לאומיים – עונה גינסבורג תשובה בלתי צפויה: אכן, היהדות היא מציאות חתרנית, מהפכנית, שמנתצת פסלים, שאינה משלימה עם שום מצב נתון וסטאטי, וקוראת תיגר על כל הוודאויות הרעיוניות. גינסבורג מגייס לשירו את ישו, את מארקס, את איינשטיין ואת שאר היהודים שהעניקו להיסטוריה חלק מתכניה העיקריים. פרסומו של "בשורות רעות מן הכוכבים" נתפש, אפוא, כחיסול חשבונות של גינסבורג עם צרפת המסורתית, הריאקציונית, שמתחילת דרכו מעולם לא התייחסה אליו אלא כאל "נוכרי המסכן את הסדר הציבורי".

ב-1991, כאשר גינסבורג נפטר מהתקף לב בדירתו הפאריסאית, הוא כבר הגיע למעמד שרק קומץ אמנים זוכים לו בכל דור: הן בתחום המוזיקה והן בתחומי הספרות והקולנוע היה גינסבורג לאסכולה, למקור ההשפעה העיקרי של הזרמים החדשניים ביותר ביצירה האירופית בת-זמננו. השחקנית איזבל אדג'אני, אשר עבדה עם גינסבורג על פרויקטים רבים, היטיבה לבטא זאת: "הוא הצליח להיות אגדה עוד בחייו. זכות-יתר נדירה. הוא השתייך למחברים שרוצים להגיע למעין אבסולוט אמנותי, ולהוביל אליו את הקהל. אני סבורה שהוא היה היורש האחרון של ויאן, של פרבר – ובעיקר של ארתור רמבו. בעיניי, האיש שסוליות-הרוח בנעליו – זה היה גינסבורג".

לוראן כהן הוא סופר ועיתונאי

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" מגזין מספר 35: "דין וחשבון מה מחליש ומה מחזק אותנו"

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה