דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
18 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

דור של בדידות

אהוד פירר אהב מאוד את הספר "המרד השפוף" שפרסם גדי טאוב בשנת 1997. את ספרו החדש "נגד בדידות" הוא מוצא למעניין, אך הוא מתנגד לציונות הסטרילית לטעמו שאליה מכוון הסופר

"נגד בדידות" / גדי טאוב /ידיעות אחרונות, 2011

בשנות התשעים, כאשר "המרד השפוף" של גדי טאוב יצא לאור, הפוסטמודרניזם היה הדבר החם ביותר בשוק הרעיונות. אף אחד אולי לא ידע להסביר מה זה בדיוק, ולאיזה תחום זה שייך, אבל כולם ידעו שזהו העתיד. באותן שנים, כמעט בכל מקום שפנית אליו, יכולת לשמוע התלחשויות על כך שמשהו חדש, מרענן, מהפכני, מתרחש בעולם הרוח. דוּבר על עידן חדש שעומד להפציע. רבים באותה תקופה ידעו לספר על תורה חדשה שירדה לעולם; תורה שתחזיר את הקסם לעולם. תורה שתשחרר את האדם מהכלוב המדכא שסורגיו עשויים ממילים ומנוסחאות, מנתונים מדעיים ומחוקי לוגיקה קשיחים. פה ושם נשמעו דיבורים על נשיאת הפכים, על תפישה מחשבתית שתאפשר לאדם להאמין גם בדברים שאינם מתיישבים אלה עם אלה; שתוכל להיות גם מיסטיקן וגם רציונליסט; גם מאמין וגם ספקן; גם דתי וגם חילוני. אלה שהתמצאו מעט יותר נהגו לדבר בכל הזדמנות על ה"אחר" שיש להקשיב לו, על כך שאין אמת אחת, שהמציאות מורכבת מסיפורים, ושהכול זה בעצם טקסט. הרציניים יותר אף הקפידו להשתמש במושגים כמו "דה קונסטרוקציה", "שיח הגמוני", "יחסי מסמן-מסומן" ו"שדות של כוח". בה בעת, לעתים קרובות קרה שהמשתמשים במושגים הללו העדיפו לערפל את משמעותם. הגישה המקובלת היתה שאינך חייב להבין לגמרי את המונחים כדי להשתמש בהם. או ליתר דיוק, שאין בעצם מה להבין. שלמושגים אין משמעות אחת, בהירה ומוגדרת. שהמשמעות היא דבר נזיל. כי בסופו של דבר אין הגדרות, אין משמעויות, אין מבני עומק. יש רק שיח. וכל מה שצריך לעשות כדי להשתתף במהפכה הוא להשתתף בשיח הזה.

"המרד השפוף" לא היה סתם חיבור שעוסק בביקורת תרבות. הוא היה נבואת חורבן. באמצעות ניתוח שורה של יצירות תרבות שנוצרו בארץ ובעולם בשנות התשעים – וכן באמצעות ניתוח של התיאוריה, השפה וההוויה של הפוסטמודרניזם – הצביע טאוב על התהום הרוחנית שהתרבות נעה אליה

ואז הופיע "המרד השפוף". הוא לא היה סתם חיבור שעוסק בביקורת תרבות. הוא היה נבואת חורבן. באמצעות ניתוח שורה של יצירות תרבות שנוצרו בארץ ובעולם בשנות התשעים – וכן באמצעות ניתוח של התיאוריה, השפה וההוויה של הפוסטמודרניזם – הצביע טאוב על התהום הרוחנית שהתרבות נעה אליה. במקום שחר של יום חדש תואר בספר עולם הכורע תחת אינפלציה של סמלים ודימויים שחדלו לייצג דבר כלשהו מעבר לעצמם. עולם שבו אבדה היכולת לומר משהו על משהו. לאורך כל מאמרי הספר טאוב תיאר תהליך הרסני של הידלדלות הרוח, ריקון השפה, התנוונות המחשבה. המסר שעלה מן הדפים היה שאם לא נתעשת בזמן בקרוב, יהיה מאוחר מדי. שאם לא נחזור מבעוד מועד אל הערכים הישנים והטובים של המודרניזם, הלא כלום יבלע את כולנו.

מאז חלפו שנים. המהפכה, כך נראה, עדיין לא פרצה. השחר החדש עדיין לא הפציע. הפוסטמודרניזם מצא בסופו של דבר את מקומו על מדף הרעיונות לצדן של אופנות אינטלקטואליות אחרות מן המאה ה-20, דוגמת הסטרוקטורליזם, האקזיסטנציאליזם והניאו-מרקסיזם. וכמו האופנות האלה, גם הוא השאיר אחריו כמות אינסופית כמעט של טקסטים בלתי-ניתנים-כמעט-לקריאה, מספר לא מבוטל של חסידים שעדיין מאמינים שזוהי הבשורה ואין בלתה, וכמה תיאוריות מעניינות מתחום מדעי הרוח, חלקן יותר מוצלחות וחלקן פחות.

שינויים מפליגים בשפה

מצד שני, היתה בהחלט מהפכה והיא עדיין מתרחשת. הרבה מהפכות, ליתר דיוק. בחמש-עשרה השנים האחרונות עברה התרבות העולמית (והתרבות הישראלית בכללה) שינויים מפליגים בשפה, במחשבה, בדת ובעולם התקשורת. השינויים האלה הושפעו בצורה כזו או אחרת משינויים שהתרחשו בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה, וגם השפיעו על התחומים האלה. אבל כיום נראה שלרוב השינויים הללו היה קשר עקיף בלבד אל כל אותם תיאורטיקנים צרפתים קשים להבנה שהשתייכו לזרם הפוסטמודרניסטי – תיאורטיקנים שרק מעטים מאוד קראו, ומעטים יותר הבינו מה הם רוצים. כיום נראה גם שלשינויים שהתרחשו בשנים הללו בחברה ובתרבות הישראלית יש רק קשר רופף אל כל אותם יוצרים תל אביבים מנוכרים ואנמיים שפרחו כל כך בשנות התשעים, ושגדי טאוב הקדיש להם ניתוחים מעמיקים ומפורטים כל כך בספרו "המרד השפוף".

ובכל זאת, "המרד השפוף" היה ספר חשוב. הוא היה ספר חשוב לא מפני שהוא תיאר את הכיוון שהתרבות המערבית והישראלית צועדת אליו. הוא היה ספר חשוב מפני שהוא נתן לנו מבט מעמיק על התרבות הישראלית – או ליתר דיוק, על התרבות הצעירה, החילונית והתל אביבית – כפי שהיא נראתה בנקודת זמן מסוימת מנקודת מבט מאוד מסוימת ובהקשר מאוד מסוים. "המרד השפוף" היה ספר ראוי לציון מבחינה נוספת: בדומה לחיבורים דוגמת "דלדולה של הרוח באמריקה" של אלן בלום ו"התנוונות" (Entartung) של מקס נורדאו, גם ספרו של טאוב הבחין בצורה חדה בין הזרם החדש וההרסני שהשתלט לדעתו על התרבות לבין הערכים ה"ראויים" שאליהם אנו צריכים לשוב. ובדומה ליצירות הנ"ל, גם ספרו של טאוב הצביע כבדרך אגב על הבעייתיות שיש באותם ערכים "נכונים", על החולשה המהותית שלהם אל מול הזרמים החדשים ורבי העוצמה הסוחפים את הרוח האנושית ללא יכולת התנגדות. ואם בספרו הקודם טאוב עשה זאת ביחס לערכי המודרניזם, הרי שבספרו החדש הוא עושה זאת ביחס לערכי הסולידריות החברתית, הלאומיות והציונות.

שלוש אלטרנטיבות

"נגד בדידות" הוא מניפסט שיוצא נגד האינדיבידואליזם ונגד חיפוש האושר במסגרת הספירה הפרטית בלבד. במאמרים ובמסות המופיעים בספר טאוב מנתח, בצורה מבריקה לעתים, שורה של תופעות תרבותיות עכשוויות, ממוזיקת הטראנס, דרך ההדוניזם הצרכני ועד לרוחניות בסגנון העידן-החדש, כאשר טענתו היא שמתחת לכל שלל התופעות הללו מסתתרת בדידות גדולה. ואל מול הבדידות הזאת הוא מנסה להציב שלוש אלטרנטיבות: האהבה הרומנטית והרגש (למשל, במסות "להרוג את החזיר" ו"קיבוץ גלויות בבוקר"); הסולידריות החברתית והשותפות עם הזולת (למשל, במסה "האינדיבידואליזם העליז של בדולינה"); והחיבור אל הקולקטיב הלאומי או האידיאולוגי (כפי שזה בא לידי ביטוי במאמר "בין יחיד לרבים").

טענתו של טאוב קשורה לאופן שבו הוא מבין את החברה הישראלית ואת הדרך שעשתה בעשורים האחרונים. לתפישתו, עד ראשית שנות השבעים הציונות שימשה בעבור הישראלים מעין מפלט מהבדידות; אידיאל מלהיב שניתן להתמסר לו ולמצוא גאולה באמצעותו. בהקשר הזה הוא אף מצטט את ויליאם ג'יימס, שהסביר את הצורך של האדם באמונה דתית בכך שהאדם הוא יצור פגום ושהוא יכול להשלים את החסר הזה רק באמצעות התחברות אל משהו גדול ממנו. ("נגד בדידות", עמ' 89). האידיאולוגיה הציונית היתה אפוא מעין תחליף לדת, משהו שיכול להשלים את החסר הבסיסי שבמצב האנושי. אבל בשלב מסוים היא איבדה את קסמה. טאוב מציין שעבור בני דורו, הדור שנולד בסביבות 1967 והתבגר בשנות השמונים, הציונות היתה צבועה "פחות בכחול ולבן, ויותר באפור של עסקני הסתדרות" (שם, עמ' 86). "כשדיברו איתנו על ציונות, רצינו קודם כל לפהק" (שם). את התחליף, אומר טאוב, מצאו בני דורו ברומנטיקה המלנכולית והמיוסרת נוסח שנות השמונים. רומנטיקה של השתקעות בתוך המרחב הפרטי, של אמונה באהבה כפתרון לכל בעיות הקיום ושל הפניית עורף לפוליטיקה על כל צורותיה. אבל בשביל הדור שנולד סביב 1975 אפילו האופציה הזאת איננה אפשרית. טאוב מגדיר את הדור הזה בתור "דור פוסט-רומנטי". בני הדור הזה אינם מחפשים עוד באופן נואש אחר גאולה משום סוג, ואינם משתוקקים עוד לרגש ולאותנטיות, אינם מאמינים עוד באהבה או בזוגיות. זהו דור שאין לו תקוות או אכזבות. זהו, על פי טאוב, דור של מוזיקת טראנס, של היי-טק, של רוחניות בגרוש ושל צרכנות אובססיבית. זהו דור של בדידות.

לטענתו של טאוב, עד ראשית שנות השבעים הציונות שימשה בעבור הישראלים מעין מפלט מהבדידות; אידיאל מלהיב שניתן להתמסר לו ולמצוא גאולה באמצעותו. האידיאולוגיה הציונית היתה מעין תחליף לדת, משהו שיכול להשלים את החסר הבסיסי שבמצב האנושי. אבל בשלב מסוים היא איבדה את קסמה

אפשר לומר אפוא שכמו ב"מרד השפוף", גם בספר הנוכחי טאוב מופיע כמעין מוכיח בשער הקורא לשוב אל הערכים הישנים של סולידריות, רגש וחיבור אל החברתי. או במילים פשוטות, לשוב אל הציונות. לא הציונות ה"משיחית", שאותה הוא מזהה עם מלחמת ששת הימים ועם התקופה שלאחריה, אלא לציונות שפויה ומתונה נוסח מפא"י הישנה והטובה. הדבר בולט לעין בייחוד באופן שבו טאוב מבין את הרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז. על פי הניתוח של טאוב, "סיפור על אהבה וחושך" מתאר כיצד עוז הילד מכיר במצוקה שהוא נתון בה בעקבות ההתאבדות של אמו, ומבין שהדרך היחידה להתמודד עם המצוקה הזאת, הדרך היחידה להשלים את החסר שבחייו, היא באמצעות ההתחברות למשהו גדול יותר – לקיבוץ ולתנועת העבודה. זוהי הסיבה, לדעת טאוב, שספרו של עוז נגע בלבם של ישראלים רבים כל כך; שכן הוא איפשר להם להתחבר מחדש לסיפור הקולקטיבי, לציונות שלפני 1967, הציונות הטהורה כביכול, זו שלפני שכרון הכוח והקלישאות. באופן זה, סיפורו של עוז העניק לישראלים רבים את ההזדמנות להתחבר אל הכללי, ובכך גם להתגבר קצת על החסר של הפרטי.

אבל נראה שהקריאה הזאת מגלה את הבעייתיות המצויה בבסיסו של כל ניסיון להתחבר למשהו "גדול יותר", ויהיה המשהו הזה אשר יהיה. אחרי הכל, היתה הרי סיבה לכך שהציונות הישנה איבדה את קסמה. כפי שטאוב עצמו מציין, זה היה במידה רבה בגלל הזיוף שהיא היתה רוויה בו, בגלל הקלישאות והפער הבלתי נתפש בין השפה המשיחית-הרליגיוזית שבה נוסח החזון הציוני לבין המציאות. כאן כמובן ניתן לתהות אם הציונות שטאוב נכסף אליה, הציונות בנוסח הקיבוץ של עמוס עוז הצעיר, האם היא באמת אלטרנטיבה? האם היא באמת יכולה לספק תרופה לבדידות? האם היא לא תגרום לנו לפהק?

כאן אולי המקום לחזור אל עמוס עוז הצעיר ולהתבונן בעולם שאליו נמלט מן הטירוף והמצוקה של בית הוריו, העולם שאותו תיאר בכשרון רב כל כך בקובץ הסיפורים הראשון שלו "ארצות התן" (1965). סיפורי "ארצות התן" מתארים את הקיבוץ כמין אי של מהוגנות בורגנית, קרתנות ונורמליות; התגלמותם של כל הערכים הנכונים. אבל מחוץ לאותו קיבוץ מהוגן וקרתני המואר תמיד באור הפלורסנטים, שם על פי עוז הצעיר משתרעת החשכה; שם משוטטים התנים הפראיים המייללים אל מול הירח, שם נמצאים הנוודים, המטורפים, האנשים המוזרים. ואם בסיפורי "ארצות התן" עוז הצעיר עדיין נע בין המשיכה שלו אל אותם אזורי שוליים לבין האימה שהם מפילים עליו, בספריו הבאים דומה שהוא כבר עשה את הבחירה. הדבר בולט לעין במיוחד בספר "פה ושם בארץ ישראל" שבו עוז מסמן באופן חד את קו הגבול: הגבול שמבחין בין ישראל הנורמלית, השפויה, החיובית – לבין ארצם של המשוגעים; המתנחלים, החרדים, התמהונים והמקופחים עלי אדמות. הגבול בין ישראל שבה חיים אנשים כמונו, אנשים חיוביים בסך הכל – לבין ישראל שלהם.

אם כן, כאשר גדי טאוב מפציר בקוראיו לצאת מהבועה של האינדיבידואליזם ולהתחבר אל משהו גדול יותר – כאשר הוא מפציר בהם להתחבר לציונות חיובית, שפויה, מלאה רצון טוב וערכים, ערכים נכונים, כמובן, ערכים שישכנעו אותם לתרום לחברה, נניח – הוא דוחק בהם למעשה להצטרף לציונות סטרילית. זוהי ציונות שאינה מכירה את החשכה השוררת בחוץ, את יללות התנים ואת צרחות המטורפים. מטבע הדברים, זוהי גם ציונות שאין בה שום מימד עומק, שום מימד רליגיוזי, מטאפיזי או משיחי. אם נרצה, זוהי ציונות נורמלית, ציונות לאנשים כמונו. מעין אידיאולוגיה שתוכננה בידי ועדת מומחים. טאוב מדבר אמנם על העוצמה שהיתה פעם בציונות, על ההתפעמות שהיא עוררה, אבל נדמה שאם בכל זאת היתה טיפה של עוצמה בסיפור הציוני נוסח עוז, הרי זה במידה רבה משום שמזמן לזמן היה אפשר לשמוע בו את הדהודו של מה ששכן תמיד מתחת לפני השטח: אלפיים שנות נדודים, העם הנבחר, פוגרומים ונהרות של דם, ההבטחה שקדמה לעולם ועל גלות השכינה.

אך מובן שטאוב איננו מעוניין לשכנע את קוראיו לחזור אל הסיפור של הציונות המשיחית. ככל הנראה הוא מעוניין לייצר אתוס חברתי שיבטיח לנו סולידריות, תחושת שייכות ומטרה משותפת, אבל לא יאיים עלינו יותר מדי. אם נרצה, נוכל להשוות את הדברים לשיחה המתנהלת בפתיחת "הכוזרי" מאת ר' יהודה הלוי בין מלך כוזר לבין הפילוסוף. שם, בתשובה לטענתו של המלך שאין הוא מוצא משמעות ופשר לחייו, מציע לו הפילוסוף "בדה לך דת" (מאמר ראשון א'). כלומר, אם כדי לחיות חיים מאושרים צריך משמעות, עליך להמציא משמעות. כל משמעות. עליך להמציא אידיאולוגיה, אתוס חברתי, משהו "גדול יותר" שאפשר להאמין בו. העיקר שיהיה לך בשביל מה לקום בבוקר. העיקר שתהיה איזו תרופה לבדידות.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אהוד פירר הוא דוקטורנט בתוכנית לפרשנות ותרבות באונ' בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה