דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בדצמבר 2004 | מהדורה 25

דו"ח אישי על דו"ח דברת

כשנה אחרי שהחלה לפעול ועדת דברת, התמנה ד"ר צבי צמרת לחבר בתת-ועדה לזרמים ולקהילות בישראל. הוא נדהם לגלות כי ההכרעות המרכזיות והמהותיות בנושאים שבהם היו חברי התת-ועדה אמורה לשקול ולדון נתקבלו עוד לפני שהתת-ועדה החלה לפעול. אחת מהן, ובעלת המשמעות הרבה ביותר שבהן, היתה כי החינוך בישראל יפוצל לעשרות מינהלי חינוך אזוריים (מח"א)    דברת ופרופ' רובינשטיין ניהלו מפגשים הקשורים 

אוטונומיים לזרמים שהופקדנו עליהם, וסיכמו על דעת עצמם את

רוב ההחלטות

כתב-המינוי של "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" מספטמבר 2003, שחתומים עליו ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך, התרבות והספורט לימור לבנת, הציב בפני ועדת דברת חמישה יעדים. חברי הוועדה התבקשו לסייע בבנייתה של מערכת חינוך, שאלה יהיו מאפייניה:

"א. תאפשר יתרון כלכלי ארוך-טווח למדינת ישראל;

ב. תהווה אמצעי מרכזי ליצירת חברה אזרחית ערכית וסובלנית;

ג. תסייע בצמצום הפערים החברתיים ובהגברת המצוינות והשוויונות בחברה הישראלית על-ידי מתן חינוך איכותי לכל ילדי ישראל;

ד. תהווה זרז ליצירת לכידות חברתית;

ה. תכין אזרחים בוגרים משכילים, בעלי יכולת השתכרות תחרותית, בעלי חשיבה עצמאית, חדורי תחושת אחריות חברתית, המודעים והמקיימים את מחויבויותיהם האזרחיות, המכירים את מורשתם ומחויבים לערכי היסוד של מדינת ישראל" (דו"ח דברת, ינואר 2005, עמ' 278).

סדר העדיפות של היעדים מדגיש, שהיעד הראשון הוא כלכלת המדינה (וכלכלה פירושה להרוויח, להרוויח, להרוויח). גם היעד החמישי מבליט את הרווחים הכלכליים, אולם מפן אישי יותר. יש כאן ייחול ל"יכולת השתכרות תחרותית" (לא עוד "והצנע לכת" נוסח בית-הספר הריאלי בחיפה, אלא תחרותיות. לא הסתפקות במועט, אלא "השתכרות". בשׂי"ן, ואולי גם בשׁי"ן…).

האומנם אלו הם חמשת היעדים החינוכיים המוסכמים על כולנו? האם הכלכלה (ה"צמיחה") היא כיום היעד האולטימטיבי? האם מובן מאליו שצריך להפסיק לחנך לנתינה לשמה? האם לנצח נהיה מדינה שאינה דואגת לחוליה ולזקניה? האם לעד נהיה מדינה שיש בה מעט מאוד חקלאים וכמעט אין בה פועלי בניין ופועלי ייצור? האם חברה יכולה להתקיים כשמנהיגיה-מוביליה "עושים לביתם" בלבד? היכן נכשיר את "משרתי הציבור" של המדינה, את מחנכי העתיד היודעים מלכתחילה כי משכורותיהם יהיו צנועות יותר מן המשכורות של אלו ה"עושים לביתם"?

האם כולנו כבר השתכנענו, כמו שעיתון מסוים מטיף לנו לאחרונה, ש"זה הכול כסף, והגיע הזמן שתבין את זה"?

"כוח המשימה הלאומי"

נראה שלא היה זה שלמה דברת – אשר עשה מעשה מעורר כבוד והקדיש, בהתנדבות ובמסירות, שעות רבות מאוד בשנה וחצי האחרונות לקידומה של מערכת החינוך בישראל – או מקורביו, שנתנו את השם לוועדה שהועמדו בראשה. אולם מנסיוני בוועדות אחרות, אני יכול לשער שהם השפיעו על נוסח כתב-המינוי שלהם. אני מניח שראש הממשלה ושרת החינוך רק תיקנו כמה מילים, וחתמו חתימה מכנית.

המנסחים של כתב-המינוי, ואף החתומים עליו, קבעו שיש לוועדה משימות "לאומיות" ממדרגה ראשונה. אך לאיזה "לאום" הם התכוונו?

אם התכוונו ל"לאום היהודי", הרי מדהים לגלות שבכל שלושת העמודים של כתב-המינוי של הוועדה (עמ' 278–280) ה"לאום היהודי" וה"מדינה היהודית" אינם מוזכרים ולוּ גם פעם אחת. גם מושגים אחרים, כגון "יהדות" או "יהודים", לא תמצאו בו. יש רק "חברה אזרחית", "אזרחים בוגרים משכילים" ו"מחויבויותיהם האזרחיות".

האם נכנענו סופית להגדרה "מדינת כל אזרחיה"? מדינה של אזרחים שונים, שחדלה להיות מדינת לאום? גם הנוסח המשפטי הנפוץ, "מדינה יהודית ודמוקרטית", המעיד על המתח שאנו מצויים בו, אינו מופיע בכתב-המינוי. אף המושג "דמוקרטיה" נעדר ממנו. אין "חברה דמוקרטית", "אזרחים בוגרים דמוקרטיים" או "מחויבויות דמוקרטיות". מתברר שגם החינוך הדמוקרטי כבר אינו יעד חינוכי עליון.

כשנה אחרי שהחלה לפעול ועדת דברת, התמניתי לחבר בתת-ועדה לזרמים ולקהילות בישראל. על תת-ועדה חשובה זו היה לחרוץ את גורלו של האגף לחינוך התיישבותי ולהציע עקרונות ארגוניים ומסגרות פעולה בכל הנוגע לעתיד החינוך המוסלמי, הנוצרי, הדרוזי, החרדי והממלכתי-דתי. בסך-הכול מונו לתת-ועדה 15 חברים, שמוֹנָה מהם מ"כוח המשימה" ושבעה נוספים. אני נמניתי עם האחרונים. שישה–שמונה מחברי התת-וועדה התמידו להגיע לכל הישיבות, ואחת, המשפטנית רות גביזון, התפטרה אחרי כמה חודשים במחאה על דרכי העבודה שלנו.

בדיעבד, אני מצטער להעיד שפרופ' גביזון צדקה. בכל הנושאים דנו בזריזות לא-הגיונית. על כל שלל התחומים החינוכיים והארגוניים הרי-הגורל שהופקדנו עליהם, קיימנו בסך-הכול 12 דיונים. לכל מערכת חינוך הקדשנו ישיבה או שתיים, או לכל היותר שלוש, ותו לא. לדיונים בכל הנושאים גם יחד הזמנו כשלושים איש, רק מיעוטם מורים. לא ביקרנו אף לא פעם אחת במוסד חינוכי, ולא פגשנו תלמידים.

הקטנת המעורבות החברתית והתרבותית

שלמה דברת, שאני חייב לציין את התפעלותי מאישיותו ומן האכפתיות הרבה שלו, ופרופ' אמנון רובינשטיין (לשעבר שר החינוך והתרבות למופת וראש התת-ועדה) ניהלו לבדם שורה של מפגשים הקשורים לזרמים השונים שהופקדנו עליהם, וסיכמו על דעת עצמם את רוב ההחלטות.

תחילה לא ידענו זאת, אך מאוחר יותר התברר שרוב ההכרעות המרכזיות והמהותיות בנושאים שהיינו אמורים לשקול אותם ולהכריע בהם, נתקבלו עוד לפני שהתת-ועדה החלה לפעול. אחת מהן, ובעלת המשמעות הרבה ביותר שבהן, היתה כי החינוך בישראל יפוצל לעשרות מינהלי חינוך אזוריים (מח"א) אוטונומיים. קיבלנו מן המוכן את ההחלטה, שבסמכותם של מינהלי החינוך האזוריים יהיה לעצב את תוכני החינוך הפורמלי ואת מסגרות החינוך הלא-פורמלי בתחומם, וכי הם יהיו "בעלי-הבית" למנות ולפטר מנהלים ומורים. במילים אחרות, עוד לפני כל הדיונים העקרוניים הקשורים לדרכי הפעולה הראויות בשאלות הנוגעות לקהילות ולזרמים השונים, כבר הוחלט שהמדינה תקטין את מעורבותה ותצמצם את כל התשתית החינוכית והתרבותית המשותפת.

כך נוסחו הדברים בדו"ח: "משרד החינוך יישא באחריות הכוללת למערכת החינוך ויהפוך לגוף מתווה מדיניות, מתקצב, קובע סטנדרטים ומפקח על ביצועם. מינהלי החינוך האזוריים יקבלו סמכויות ואחריות כוללת על מערכת החינוך באזורם ובמוסדות החינוך עצמם, ויהיו בעלי שליטה מרבית על פעילותם החינוכית" (עמ' 68). או במקום אחר: "הנהלתו של כל מוסד חינוכי תהיה כפופה לגורם אחד בלבד – מינהל החינוך האזורי (מח"א). מינהל החינוך האזורי יתמקד בסיוע לבתי-הספר בקביעת יעדיהם ותוכניות עבודתם ויאשר אותם. כמו כן יעסוק בהנחיה מקצועית, במעקב ובבקרה על ביצוע תוכניות העבודה ובהערכת ההישגים של בתי-הספר, אבל יימנע מהכתבה של תהליכים ושיטות עבודה" (עמ' 80). ושוב: "מינהל החינוך האזורי נושא באחריות לחינוך כל הילדים המתגוררים באזור… אחראי לקיום ניהול כולל, איכותי ושקוף – על כל היבטיו הפדגוגיים, הפיזיים והמינהליים – של כל מוסדות החינוך שבתחומו, לרבות מערכת החינוך הבלתי פורמלית. מוסדות החינוך יהיו כפופים למינהל החינוך האזורי בלבד, אשר יקיים פיקוח, בקרה והערכה על המשאבים, על התהליכים ועל התוצרים של עבודת מוסדות החינוך שבתחומו" (עמ' 173).

הקמתם של מינהלי החינוך האזוריים היא אחת ההחלטות הגורליות בנוגע לעתידה של המדינה, החלטה שהתקבלה בחיפזון. המחליטים לא התחשבו במורכבותה של מדינת ישראל, שהיא מדינה של שסעים, מדינת הגירה ומדינה בהקמה, ואף לא במגבלותיהן של הרשויות המקומיות הסובלות מניהול מושחת, פוליטיזציה וגרעונות גדולים; ובחרו להתעלם מהבעיה הקשה של ריכוז אוכלוסיות הומוגניות באזורים שונים.

עוד לפני שדנו על ה"ליבה" המשותפת לכלל המדינה, כבר הוחלט על פירוקה של מערכת החינוך לאזורים אוטונומיים "חילוניים" (רמת-אביב תהיה מח"א), "דתיים" (אשכול של התנחלויות יהיה מח"א) ו"חרדיים" (בית"ר עילית ובני-ברק יהיו מח"א). עוד לפני שדנו בעתידו של החינוך הערבי בישראל, כבר הוחלט לתת אוטונומיה לערבים, שחלקם מסרבים להיקרא "ישראלים" (אום אל-פאחם ונצרת יהיו מח"א).

לדעתי, השאלות הקשות שוועדת דברת היתה חייבת להתמודד איתן הן איך לקרב את מירב התלמידים המתחנכים במערכות החינוך הישראליות הציבוריות ל"ישראליוּת"? איך להגביר את ההכרה בעקרונותיה של מגילת העצמאות ואת ההסכמה בדבר יסודות קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית? אני מצטער לקבוע: לשאלות האלה הוועדה כמעט לא התייחסה.

כדאי לדעת את העובדות: כ-31% מילדי כיתות א' של מדינת ישראל כיום מתחנכים בזרם החינוך הערבי, וכ-15% – בזרם החינוך החרדי. האם נוכל לוותר על כך שתלמידי ישראל יתחנכו להיות "ישראלים"? האם אנו נכונים להסכים, שהם לא יכירו בעקרונות היסוד של המדינה ולא יקבלו על עצמם את מחויבויותיה?

בהתאם לכתב-המינוי, עסקה הוועדה יותר מדי ב"צמיחה" ובגיזום. אולם שאלותינו האמיתיות הן: מהו העץ? מה עומק שורשיו? מה יהיו היחסים בין ענפיו? לאן אנו צומחים ומה אנו רוצים להצמיח?

החינוך הממלכתי-דתי

התת-ועדה לזרמים ולקהילות לא דנה כלל בשאלות של "כור היתוך" או ה"ממלכתיות" (מדוע חוששים היום כל-כך מביטויים אלה?), ודילגה מיד לדיונים ספציפיים על גורלן של קהילות החינוך השונות.

הנושא הראשון שעלה היה עתידו של החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד). התוכניות לפגוע בחמ"ד הודלפו לעיתונות ועוררו את אנשי הציונות הדתית מרבצם. בסופו של דבר, היה מי שהחליט להשמיט נושא זה מדיוני הוועדה, ומעמדו של החמ"ד הוכרע בשיחות אישיות בין שלמה דברת ובין נציגי החינוך הממלכתי-דתי.

בתום השיחות, שנטלו בהן חלק גם גורמים פוליטיים, החינוך הממלכתי-דתי הצליח לשמור על רוב הסמכויות האוטונומיות ההיסטוריות שהיו בידיו, ובמעמדו חלו רק שני שינויים מהותיים: הוסכם לסגור בתי-ספר שלומדים בהם פחות ממאתיים תלמידים; נקבע שראש החמ"ד יהיה כפוף למנכ"ל משרד החינוך ותבוטל כפיפותו הישירה לשר (עמ' 217). בדו"ח נאמר שגם בחמ"ד – כמו בשאר מגזרי החינוך הציבורי (אך לא בחינוך החרדי), "מוסדות הלימודים… יקיימו שבוע לימודים כמו כל יתר מוסדות החינוך הציבוריים, כמפורט בהמלצותינו, לרבות לימודים לאחר 16.00 ובימי שישי שלא במימון ציבורי" (עמ' 218).

ארבעה מחברי "כוח המשימה הלאומי" מחו נגד הסיכומים שהושגו עם הציונים הדתיים. בנספח מיוחד לדו"ח הסופי הם הוסיפו את הסתייגויותיהם, וקבעו: "לא נוכל לקבל את ההמלצות… הנוגעות לחמ"ד. הן פוגעות בעיקרון המרכזי של הדו"ח, שעיקרו חיזוק החינוך הציבורי… הן פוגעות גם בעיקרון אחר של הדו"ח, שהוא התייעלות וחיסכון במשאבים. הן פוגעות עוד בליבה המשותפת, בעקרון השוויון התעסוקתי ובשוויון בהקצאת משאבים" (עמ' 244).

אגב, חברי התת-ועדה שאני טרחתי בה אפילו לא הורשו להוסיף הסתייגויות משלהם.

גורלו של החינוך החרדי

גורלו של החינוך החרדי הוכרע בערכאה יותר גבוהה: אריאל שרון הכריע פה אחד. כשראש הממשלה החליט לצרף את אגודת-ישראל ואת דגל-התורה לקואליציה (כדי להבטיח את מימושה של ה"התנתקות"), בוועדה נתקבלה הודעה מפורשת שהיא לא תוכל לקבוע דבר בשאלות הנוגעות לחינוך החרדי. כתוצאה מכך נכתב בדו"ח הסופי: "לצערנו, לא התאפשר לנו לקיים את ההידברות הדרושה עם ראשי הציבור החרדי בנושא זה. ומכיוון שאנו מאמינים בבניית גשרים ולא בתהליכים הנעשים בכפייה, אין ביכולתנו להמליץ כרגע על תוכנית מעשית בעניין כה חשוב" (עמ' 224). לכן ועדת דברת הציעה להקים "ועדה ציבורית שתבחן את הדרכים והתהליכים שיובילו להכללת חלק ממוסדות החינוך של הזרם החרדי בחינוך הציבורי" (עמ' 224).

אף שאין בדו"ח החלטות אופרטיביות בנוגע לחרדים, כדאי לקרוא בתשומת-לב את הערותיו של הרב מרדכי קרליץ, ראש עיריית בני-ברק לשעבר, באשר לעתיד החינוך החרדי. אלו מופיעות בנספח לדו"ח (עמ' 241–244). הרב קרליץ טוען, למעשה, שהחינוך החרדי אינו יכול להמשיך להיות תלוי בקוניונקטורות פוליטיות ו/או בלחצים פוליטיים. הוא מבליט את העובדה, שמטרות החינוך החרדי אינן זהות – ולעולם לא יוכלו להיות זהות – למטרות החינוך הציבורי הכללי. למרות זאת, הוא מציע להכיר באופן רשמי בחינוך החרדי ולמצות כל דרך אפשרית כדי שהמדינה תתקצב מספר מרבי של בתי-ספר חרדיים כבתי-ספר ציבוריים רגילים.

לעניות דעתי, הערותיו חשובות ביותר. אני מייחל שתוקם ועדה ציבורית בעלת יחס יותר אמפתי לחרדים, והיא תילחם בתוויות המכלילות נגדם ותקרב אותם לליבה היהודית-ציונית-ישראלית. עתידו של החינוך החרדי יכול להשפיע לא מעט על גורל מדינתנו, שהרי מספר הילדים המתחנכים במערכות החינוך החרדיות בשנים האחרונות גדל בטור גיאומטרי. אם בשנה הראשונה לאחר קום המדינה למדו בכל מערכות החינוך החרדי כ-5,000 ילדים, מספר הלומדים בהן היום הוא כ-250,000.

החינוך הערבי

הנושא המורכב ביותר, שהתת-ועדה לזרמים ולקהילות דנה בו, היה עתידו של החינוך הערבי במדינת ישראל. כדאי לדעת: בשנה הראשונה אחרי הקמת המדינה היו בכל מערכות החינוך הישראליות בסך-הכול 11,200 תלמידים ערבים; היום מספרם הוא כ-400,000. זהו גידול כה ניכר, ששום מדינה בעולם לא היתה יכולה לעכלו בקלות (חִשבו על מספר המבנים שהיו צריכים לבנות, על מספר המורים שהיה צריך להכשיר, על הפקתם של ספרי הלימוד, ועוד ועוד).

כדי להתייחס לחינוך הערבי באופן נכון, היה עלינו להכירו בצורה יותר יסודית. לפני כל הדיונים והחלטות, היינו חייבים ללמוד שה"חינוך הערבי" אינו גוש אחד. אמנם ידענו שהוא כולל בתוכו בני דתות שונות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים ועוד), שגרים ביישובים מסוגים שונים (ערים, כפרים, יישובים בדואיים ועוד), ויש בו דתיים-פונדמנטליסטים, דתיים מתונים, מסורתיים וחילונים, אך היה עלינו להכיר ביתר דקדקנות את התת-גוונים. לצערי, זה לא נעשה.

תחילה דנו בנושאים הקלים יחסית, שכל אחד מהם נוגע רק לכמה עשרות אלפי תלמידים: עתידו של החינוך הנוצרי ועתידו של החינוך הדרוזי והצ'רקסי, והוחלט להשאיר את האוטונומיה שלהם על כנה.

כידוע, הישגיהם הלימודיים של בתי-הספר הנוצריים בישראל עולים על ההישגים של כל מערכת חינוך אחרת, כולל מערכות החינוך היהודיות. התת-ועדה המליצה לכבד אמנה שנחתמה ב-30 בדצמבר 1993 בין מדינת ישראל ובין הוותיקן, ולאשרר מחדש את תוכנה. על-פי אמנה זו, בתי-הספר הנוצריים זוכים לתמיכה גדולה של המדינה, וזו כמעט אינה מתערבת בפעילותם.

הוחלט, שגם החינוך הדרוזי והצ'רקסי יישאר אוטונומי כשהיה. גם כאן נשארנו נאמנים להסכמים שנחתמו בעבר בין ראשי המדינה ובין ראשי שתי העדות הקרובות כל-כך לציבור היהודי בישראל (ברית דמים, המחייבת שנדאג להן הרבה יותר מן הנעשה בפועל!).

ניסוח ההחלטות הנוגעות לעדות אלו הופקד בידי מר סאלח אלשייך, הממונה על החינוך הדרוזי במשרד החינוך, שהיה חבר בתת-ועדה. אלשייך הדגיש, שמטרת החינוך הדרוזי היא "טיפוח אדם המאמין בעקרונות הרוחניים של העדה הדרוזית, בעל זיקה עמוקה למורשתו ולעברו ומודעות חזקה לזהותו הדרוזית, לשפה הערבית ולתרבותה, המתנהג ברוח הערכים החברתיים והאנושיים הכלליים, תוך אינטגרציה בחברה הישראלית ומתוך נאמנות מלאה למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית והשתתפות בשמירה על בטחונה". כן הוסיף: "מטרה זו תיושם בהתאמה לבתי-הספר הצ'רקסיים". הוא ביקש – ובקשתו נענתה – שתישמר הייחודיות של החינוך הדרוזי והצ'רקסי בתוך מערכת החינוך הישראלית (עמ' 223–224).

קשה שלא להשגיח בעובדה, כי דווקא הנציג הדרוזי התייחס ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", עובדה שנגנזה בידי מנסחי כתב-המינוי של הוועדה. במהלך הדיונים בתת-ועדה תבע אלשייך, שמדינת ישראל תשקיע השקעה מיוחדת בטיפוח השפה העברית בבתי-הספר הדרוזיים והצ'רקסיים. הוא נימק זאת בשירותם בצבא ההגנה לישראל ובמשטרת ישראל, ברצונם העז להשתלב בחינוך הגבוה בישראל ובמאווייהם להיות חלק בלתי נפרד מן המשק הישראלי. ואולם, לצערי הרב, מנימוקים של "שוויונות" מכניסטית, הוחלט לדחות את הבקשה ונקבע שבתי-הספר הדרוזיים והצ'רקסיים לא יזכו בשום תמיכה חריגה. נאמר למר אלשייך: "אם תרצו ללמוד יותר עברית, אנא עשו זאת על חשבון האנגלית, המתימטיקה או על חשבון המורשת שלכם…", תשובה המעידה בעיניי על עיוורון אסטרטגי.

מי שהקשה במיוחד על התת-ועדה לזרמים ולקהילות בדיוניה בנוגע לעתידו של החינוך הערבי-מוסלמי, היה ועדת החינוך של ועדת המעקב הערבית, שנציגיה הוזמנו לישיבותינו יותר מכל נציגות אחרת. היה מדהים לקרוא את השקפתם של אנשי ועדת המעקב באשר למטרות החינוך הממלכתי בבתי-הספר הערביים במדינת ישראל. במסמך מיוחד שהוגש לנו הם קבעו, שהמטרות הן "חינוך לערכי התרבות הפלסטינית, הערבית וההומאנית; לקשר המיוחד עם שאר בני העם הפלסטיני ולחיזוק הזיכרון ההיסטורי הפלסטיני. חינוך לאחוות העמים ולזכות לאזרחות, לדו-קיום ולשותפות עם העם היהודי במדינת ישראל על בסיס עקרונות השוויון והכבוד הערבי… פיתוח אישיות גאה בשייכותה הפלסטינית והערבית, ללא קנאות… חינוך לאהבת הארץ, המורשת וההיסטוריה הלאומית הפלסטינית, ולהכרת וכיבוד המורשת וההיסטוריה של העמים האחרים".

לפי תפישתם של אנשי הוועדה, מדינת ישראל צריכה לחנך, מרצונה החופשי ועל חשבונה, לשני מינים של לאומיות נפרדת: ללאומיות יהודית וללאומיות פלסטינית. הם אינם סבורים כלל שניתן לחנך לישראליות יהודית, לישראליות מוסלמית, לישראליות נוצרית ולישראליות דרוזית – ולטענתם, הדרוזים והצ'רקסים הם חלק מהלאומיות הפלסטינית.

כאמור, הם תובעים לחנך את כל הערבים במוסדות החינוך הציבוריים הישראליים ל"תרבות פלסטינית" (כולל שירה וספרות אנטי-ציוניות?), "לקשר עם העם הפלסטיני" (כולל הקשר עם החמאס, נוסח הקשרים שהתגלו לאחרונה בינו לבין ראשי התנועה האיסלאמית בצפון הארץ?) ול"זיכרון היסטורי פלסטיני" (כולל הצגת ה"קולוניאליזם הציוני"?).

למעשה, הוצגה בפנינו בצורה פחות או יותר מפורשת הדרישה להקים מערכת חינוך ציבורית אשר תחתור תחת אושיות קיומה של המדינה. כבר בדיון הראשון בהשתתפותם של אנשי ועדת המעקב, הם הכריזו כי הם שוללים את תוכנית הלימודים של משרד החינוך והתרבות באזרחות, כפי שהיא מיוצגת בספר "להיות אזרח במדינת ישראל". ספר זה, שהוא תוצאה של הסכמה יחידה במינה בין כל זרמי החינוך במדינה (חילונים ודתיים, יהודים, ערבים ודרוזים), הופק במחצית השנייה של שנות התשעים בידי היחידה לתוכניות הלימודים של משרד החינוך. הספר מציג דילמות ערכיות שונות שהמדינה התמודדה עימן מאז הקמתה. חברי ועדת המעקב אמרו לנו, כשהם מתייחסים לַסֵּפר: "אנו מענישים בית-ספר ערבי המלמד לפיו ואיננו נותנים לו תקציבים. לעומת זאת, בתי-הספר המלמדים לפי התוכנית שלנו (התוכנית לא הוצגה בפנינו) מקבלים מאיתנו תמיכה".

ישבנו נדהמים: מתברר כי בשעה שמדינת ישראל מפריטה את עצמה לדעת ובשעה שהיא פורסת את עצמה לפרוסות, קם גוף צנטרליסטי המכוון את מערכת החינוך הערבית ונותן לה הוראות חינוכיות וסיוע כספי.

ועדת דברת כמעט נכשלה בכמה פרטים מהותיים, הנוגעים לחינוך הערבי במדינת ישראל. הדברים נמנעו ממש ברגע האחרון, גם בזכותה של שיחת טלפון ארוכה ביני ובין שרת החינוך לבנת. שרת החינוך הקשיבה היטב לאזהרותי. שעות ספורות לפני שהדו"ח הועבר למדפיס הממשלתי, היא הגיעה עם ראש הוועדה להסכמה בדבר שינוי נוסח ההחלטות שלה בשני נושאים עקרוניים:

ראשית, בעקבות הלחצים, בנוסח הסופי של הדו"ח נקבע ש"נושאים בתולדות מדינת ישראל וההיסטוריה המשותפת של יהודים וערבים בארץ-ישראל עלולים להיות שנויים במחלוקת. אנו ממליצים כי נושאים אלו יידונו בוועדה ציבורית יהודית-ערבית, שתפעל במתכונת הוועדה שקמה בשעתו לעניין לימודי האזרחות. כל תוכנית חדשה שתופעל במגזר הערבי תיעשה תוך התייעצות עם אנשי חינוך ואקדמיה ערביים" (עמ' 220–221). זאת, במקום הקביעה: "בכל בתי-הספר הערביים ילמדו את המורשת הערבית ואת ההיסטוריה הערבית", המופיעה בטיוטה (ראו "טיוטה מס' 10" של הדו"ח, עמ' 166).

שנית, באותה טיוטה נאמר ש"ספרי הלימוד [למגזר היהודי ולמגזר הערבי] יהיו זהים, פרט ללשון. השינויים שיוכנסו בספרים יהיו מינימליים ויתייחסו לשמות ולשמות מקומות – עבריים וערביים – ולא תיעשה שום 'התאמה תרבותית' מעבר לתרגום נאות ושינוי השמות". אני התקוממתי והזהרתי פן ירושלים תהיה אל-קודס, הרצליה – סידני עלי, נתניה – אום-חאלד וכו'. הערתי התקבלה, ובנוסח הסופי של הדו"ח הודגש: "תוכניות הלימודים למגזר היהודי ולמגזר הערבי יהיו זהות… ספרי הלימוד יהיו זהים, פרט ללשון… שמות יישובים ומקומות גיאוגרפיים יהיו לפי שמותיהם הרשמיים" (עמ' 220).

אחרי ליבון שני הנושאים הבעייתיים, בסופו של דבר התקבלו החלטות כוללניות בנוגע לחינוך הערבים אזרחי ישראל, שסוכמו בכמה משפטים שדומני כי אין מי שיחלוק עליהם:

"אנו מציעים פתיחת דף חדש, תוך השתתת מערכת החינוך הערבי על יסודות של שוויון ושיתוף, שיחזקו את הזיקה והנאמנות למדינה. אנו מציעים שהחינוך הציבורי הערבי בישראל – למרות קיומו של קונפליקט לאומי – ייתן ביטוי גם למורשת הערבית הנפרדת וגם לנאמנות מלאה למדינת ישראל, האמונה על שוויון זכויות וחובות מלא בין כל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ולאום, בהתאם למטרות החינוך הממלכתי המוגדרות בחוק" (עמ' 218).

מעבר להצהרות, נשארו הקושיות: איך מערכת החינוך הישראלית תחנך (מדוע הביטוי מפחיד כל-כך?) את תלמידיה הערבים? והאם החינוך במדינת ישראל יהיה שונה מן החינוך ברשות הפלסטינית ובמדינות ערב?

דו"ח הביניים הספיק

כמה הערות לסיכום:

לעניות דעתי, חבל שהוועדה לא עשתה אתנחתא במכלול דיוניה אחרי דו"ח הביניים שלה. בדו"ח הביניים היו די והותר מהפכות: קיצור שבוע הלימודים; הארכת יום הלימודים עד השעה ארבע אחר-הצהריים; שינויים דרסטיים בדרכי הכשרתם של המורים; העלאת משכורות המורים; ביטולן של חטיבות-הביניים, ועוד ועוד. הוועדה היתה צריכה להסתפק בכך, לתת לציבור, למורים, לרשויות ולמשרד החינוך לבחון ולעכל את הדברים, ולהמשיך רק לאחר הפסקה של כמה שנים.

עתה ספק רב, אם דו"ח דברת ייושם. אני חושש שההמלצות יוליכו לשורה של עימותים חזיתיים – עם ארגוני המורים, עם המפקחים, עם הרשויות המקומיות, עם הזרמים השונים והמפלגות השונות, עם האוצר ועם הבג"ץ. כולי תפילה, שדו"ח דברת – שראשיתו בקונצנזוס ציבורי, אשר לפיו דרושה רפורמה ניכרת בחינוך בישראל – לא יצעיד את מערכת החינוך לאחור.

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן צבי

הכתבה פורסמה בגיליון מספר25של "ארץ אחרת": "החינוך והמודל העסקי: האורות והצללים של ועדת דברת". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר צבי צמרת הוא מנכ"ל יד יצחק בן-צבי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה