דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
22 באפריל 2012 | מהדורה 63

דו"ח אחד קטן, איך הוא מעז

בשנת 2007 פורסם דו"ח מקינזי על החינוך שקבע שהגורם המשפיע ביותר על איכות החינוך הוא איכות המורים. יורם הרפז מנתח את סוד כוחו של הדו"ח, שהפך מאז לאורים ותומים של מערכות החינוך בעולם – וכופר במסקנותיו

לפני שנים אחדות הבאתי לתרגום את דו"ח מקינזי 2007 שכותרתו: "על הגורמים להצלחתן של מערכות החינוך הטובות בעולם". הדו"ח המתורגם (בידי יניב פרקש) עוצב יפה, הודפס, צורף לאחד מגיליונות "הד החינוך" (כתב העת של הסתדרות המורים שאני עורך) והופץ ברשת (ראו בגוגל). מאז ועד היום דו"ח מקינזי 2007 הוא הטקסט המצוטט ביותר בתחום החינוך בישראל (וגם במדינות רבות אחרות). בכנסי חינוך רבים שהשתתפתי בהם ראיתי אותו מגולגל בכיסי החליפות של הנואמים – ראש ממשלה, ראש אופוזיציה, שר ביטחון, שר חינוך, אלופים במילואים, ראשי ארגוני המורים, מומחי חינוך – שציטטו ממנו שורות שהתאימו לעניינם. רוב הנואמים ציינו את המקור ("בדו"ח מקינזי 2007 נכתב…") ונתנו תוקף לדבריהם: הם לא מדברים סתם כך מהרהורי לבם; הם מדברים מחקר; הם מדברים מקינזי.

הממצא המרכזי של דו"ח מקינזי 2007 הוא שהגורם העיקרי להצלחתן של מערכות חינוך הוא המורים; מורים טובים הם תנאי הכרחי, כמעט מספיק, למערכת חינוך טובה. שורה אחת מתוך הדו"ח – "איכותה של מערכת חינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה" (עמ' 9) – לכדה את עיקרו של הדו"ח ועשתה קריירה; היא מופיעה באינספור מאמרים, הרצאות ונאומים. בגלל השורה/בשורה הזאת הדו"ח תורגם והופץ על ידי כתב העת של הסתדרות המורים. לאיגוד המקצועי של המורים יש אינטרס להפיץ את הטענה שהמורים – ולא שרי חינוך, מנהלים, הורים, מדיניות תקצוב חדשה, שיטת הערכה חדשה, תוכנית לימודים חדשה, הקטנת כיתות, מחשבים או כל דבר אחר – הם הגורם המשפיע ביותר על איכותה של מערכת חינוך.

העשור האחרון בחינוך היה אכן העשור של המורים. הטענה ש"איכותה של מערכת חינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה" התקבלה והניעה באופן ישיר ועקיף גם את הרפורמות "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" – רפורמות שמטרתן לשפר את מצבם ואת איכותם של המורים. הטענה הזאת גם החלישה את המורים, שכן אם החינוך תלוי במורים והחינוך גרוע, הרי שהמורים אשמים, אבל נראה שיותר מכל היא השפיעה על תודעתם העצמית של המורים.

מה פירוש "מצליחות"? מי קובע הצלחות וכישלונות של מערכות חינוך בעולם? דו"ח מקינזי אינו דן בשיטתיות בשאלה הקריטית הזאת, ומניח – הנחה מקובלת לפני פרסום הדו"ח, ומקובלת יותר אחריו – שמי שקובע הצלחות וכישלונות של מערכות חינוך הם המבחנים הבינלאומיים, ובעיקר מבחני "פיזה". מבחנים אלו נכתבים על ידי גופים שונים הקשורים לארגון ה-OECD, ובודקים את האוריינות של הנבחנים – מדגם מייצג של כמה אלפי תלמידים בכיתות ט' וי' – בקריאה, במדע ובמתמטיקה

במהלך המחאה החברתית של הקיץ האחרון צמחה מנהיגות חדשה של מורים צעירים, שהסבה את המסרים של המחאה לתחום החינוך. יש בכך חידוש מעניין: לאורך כל תולדות החינוך מורים לא היו מעורבים כמעט במהפכות או ברפורמות בחינוך (הקמת הסתדרות המורים בידי מורים בראשית המאה ה-20 היתה אירוע חריג). מהפכות ורפורמות בחינוך נעשו בידי אנשי דת, רופאים, מדענים, סופרים, הוגי דעות, חוקרי חינוך מהאקדמיה ומדינאי חינוך. המורים היו בדרך כלל פסיביים והתאימו את עצמם למהפכה או לרפורמה התורנית. הקיץ האחרון רומז, אולי, על תופעה חדשה – על צמיחתה של תודעה מעמדית ומקצועית חדשה בקרב מורים. תודעה זו נובעת מההכרה ש"החינוך תלוי בנו" – ולדו"ח מקינזי 2007 יש תפקיד מכריע בהתהוותה.

הטענה שהמורים הם הגורם המשפיע ביותר בחינוך אינה חדשה והיא מגובה על ידי אינספור מחקרים, אבל דו"ח מקינזי 2007 נתן לה אישור סמכותי. מעתה כו-לם יודעים שמורים טובים הם המפתח לחינוך טוב. אם כן, כיצד קרה שלדו"ח אחד קטן – 50 עמודים (30 בעברית) מאוּוררים גרפית – יש השפעה כזאת? איך הוא הצליח להפוך טענה בעייתית, לא מופרכת אך ראויה להסתייגויות, ל"אמת"? ואיך הוא הצליח להפיץ את ה"אמת" הזאת ולהטמיע אותה בתודעתם של מומחים והדיוטות?

שאלות מהסוג הזה, הנוגעות להטמעה של "אמיתות" בשכל הישר ("שהוא בדרך כלל עקום" כדברי נלסון גודמן) של אנשים והפיכתן למובנות מאליהן, העסיקו ומעסיקות פילוסופים ממרקס דרך גרַמשי ועד פוקו. אני אטען שדו"ח מקינזי 2007 רכש את השפעתו באמצעות הכחשת מהותו האידיאולוגית או הנרטיבית של החינוך והפיכתו למדע – כאילו. הוא עשה זאת באמצעות צמצום (רדוקציה) של החינוך לביצועים ניתנים למדידה (הדו"ח נקרא במקור: How the World's Best-Performing School System Come Out on Top). ומכיוון שהחינוך משתוקק להיות מדע עם אמת אחת המעוגנת בעובדות אובייקטיביות, ולא סתם אידיאולוגיה עם אמיתות רבות המעוגנות בחזונות/חזיונות סובייקטיביים, הדו"ח אומץ בשמחה בידי אנשי חינוך בכל הרמות. ומכיוון שחינוך מדעי – מדיד, מכומת, מדורג – מתאים לרוח הזמן הניאו-ליברלית של ימינו, המקדשת יחס סיבתי מבוקר בין תשומות לתפוקות בהקשר של אתיקה כלכלית תחרותית, הוא אומץ אפילו ביתר שמחה.

כמובן, השפעתו של דו"ח מקינזי 2007 נובעת גם מדברים פשוטים וגלויים יותר כמו הנוסח המקצועי המלוטש שלו (בהיר, פסקני, קצר, מבוסס על נתונים, מצויד בעקוּמוֹת), השיווק המיומן שלו, זיקתה של חברת הייעוץ מקינזי למוקדי הכוח בחברה (בעלים ומנכ"לים של חברות ותאגידים, בנקים וכו' ואנשי מפתח בממשל) ונטייתן של חברות פרובנציאליות להתרשם מתאגידים רב-לאומיים ממותגים ("מה שהוא רשות בפריז, הוא חובה בפרובינציה", כדברי סטנדאל).

וכדי למנוע בלבול אציין שאני בעד המסקנה הכללית של דו"ח מקינזי 2007 (חינוך טוב מותנה במורים טובים), אבל נגד המהלך הכולל שלו. בחשבון אחרון, המהלך הזה מחליש את המורים ופוגע בחינוך, כפי שאסביר להלן.

דו"ח מקינזי 2007 – המורים במרכז

דו"ח מקינזי פורסם בספטמבר 2007 והתקבל מיד באהדה. הדו"ח התמודד עם השאלה הבוערת ביותר שמעסיקה היום מערכות חינוך הנמצאות בתהליך של גלובליזציה ומשוות את עצמן למערכות חינוך אחרות: מהו הגורם העיקרי להצלחתן של מערכות החינוך "הטובות בעולם".

הדו"ח הוזמן ומומן על ידי מדינות ה-OECD ונכתב בידי סֵר ופרופ' מייקל בּארבר, האישיות האקדמית המשפיעה ביותר על מערכת החינוך של בריטניה בימי כהונתו של טוני בלייר, וד"ר מונה מורשד (Mourshed), בוגרת סטנפורד ו-MIT ומייסדת סניף מקינזי במזרח התיכון. מומחים של חברת מקינזי סיפקו לשני הכותבים מידע על 25 מערכות חינוך בעולם, שאותו אספו ועיבדו באמצעות ראיונות עם יותר ממאה מומחים, קובעי מדיניות, מנהלים ומורים, וביקורים במערכות חינוך ובתי ספר רבים ברחבי העולם.

רוב מדינות העולם, פותח דו"ח מקינזי 2007, מבצעות בעשורים האחרונים רפורמות יקרות מאוד במערכות החינוך שלהן, אך התוצאות דלות; "ביצועיהן של מערכות חינוך רבות כמעט שלא השתפרו מזה עשורים רבים" (עמ' 4). רוב מדינות העולם משקיעות הרבה בחינוך, אך לא בגורמים שיש להם השפעה מובהקת על הישגי התלמידים. רק מדינות מעטות משקיעות היטב. סינגפור, למשל, משקיעה בחינוך פחות מ-27 מדינות מתוך 30 המדינות החברות ב-OECD (הדו"ח פורסם לפני שישראל הפכה למדינה ה-31), אך מערכת החינוך שלה היא מהטובות בעולם.

מהם הגורמים שיש להם השפעה מובהקת על הישגי התלמידים – גורמים שמערכות חינוך מצליחות משקיעות בהם? מורים והוראה. מערכות חינוך מצליחות (1) מושכות אנשים מתאימים להוראה; (2) נותנות להם הכשרה טובה, בעיקר תוך כדי הוראה (in-service); (3) ומספקות לכל תלמיד הוראה טובה. המאפיינים הללו של מערכות חינוך מצליחות, טוען הדו"ח, אינם תלויי תרבות. מערכות חינוך בתרבויות שונות – למשל, דרום קוריאה ופינלנד – שמשקיעות במורים, בהוראה ובנגישותה, הן מערכות חינוך מצליחות.

מה פירוש "מצליחות"? מי קובע הצלחות וכישלונות של מערכות חינוך בעולם? הדו"ח אינו דן בשיטתיות בשאלה הקריטית הזאת, ומניח – הנחה מקובלת לפני פרסום הדו"ח, ומקובלת יותר אחריו – שמי שקובע הצלחות וכישלונות של מערכות חינוך הם המבחנים הבינלאומיים, ובעיקר מבחני "פיזה" (PISA – Program for International Students Assessment). מבחני פיזה נכתבים על ידי גופים שונים הקשורים לארגון ה-OECD, ובודקים את האוריינות של הנבחנים – מדגם מייצג של כמה אלפי תלמידים בכיתות ט' וי' – בקריאה, במדע ובמתמטיקה. המבחנים, טוענים יוצריהם, אינם בודקים את יכולתם של הנבחנים לאחסן ולמחזר ידע, כפי שעושים רוב המבחנים בבית הספר, אלא את יכולתם לעשות שימוש בידע וליישם אותו בהקשרים חדשים. (מבחן פיזה הוא, אכן, מבחן אינטליגנטי יחסית. הוא הונהג בישראל ב-1999 בעקבות הנהגתו כמה שנים לפני כן במדינות אחרות. בתוך שני עשורים הוא רכש לעצמו מעמד של פוסק אחרון, ומערכות החינוך בעולם מתיישרות על פיו).

מערכות חינוך מצליחות – מערכות שבהן תלמידים משיגים ציונים טובים במבחני פיזה ובמבחנים בינלאומיים אחרים – הן, כאמור, מערכות שמשקיעות במורים ובהוראה. מדינות שהשקיעו ומשקיעות בשינוי התקצוב, בהידוק הפיקוח, בחידוש תוכנית הלימודים, בהגדרת סטנדרטים, בארגון היחסים בין הממשלה לשלטון המקומי וביחסים עם קהילת בית הספר (בריטניה), בהקטנת כיתות ובתי ספר, בפתיחה של בתי ספר ציבוריים ברשיון (Charter Schools) ובביזור סמכויות (ארצות הברית), בארגון מחדש של מבנה מערכת החינוך (ניו זילנד) או בגורמים אחרים (הדו"ח מתאר ומנתח), לא הביאו לשינוי לטובה בדירוג תלמידיהן בטבלאות הציונים של המבחנים הבינלאומיים.

מחקרים אכן מראים שמורים הם הגורם הבית-ספרי המשפיע ביותר על הישגי התלמידים. תלמידים שלמדו שנים אחדות אצל מורים משפיעים ויעילים (effective) משיגים הרבה יותר מתלמידים שלמדו שנים אחדות אצל מורים לא יעילים. "מחקרים המביאים בחשבון את כל הנתונים הזמינים על אפקטיביות של מורים מראים שתלמידים הלומדים אצל מורים מעולים יתקדמו במהירות גדולה פי שלושה ביחס לתלמידים הלומדים עם מורים גרועים" (עמ' 8). השפעתם של מורים היא קריטית במיוחד בכיתות הנמוכות. כאשר השפעה זו היא שלילית במשך כמה שנים רצופות, היא בלתי הפיכה – "לתלמידים יש רק סיכוים קלושים להשלים את השנים האבודות, אפילו בבית ספר טוב" (שם).

מה מקנה למורים ולהוראה השפעה שכזאת על הישגי התלמידים? למורים ולהוראה יש השפעה משום שהם מצויים בקשר ישיר עם התלמידים. הרפורמות המצליחות בחינוך נכנסות לכיתה ומשנות את הגורם המשפיע ביותר בה – המורה וההוראה. שינוי המורים וההוראה מחייב אמנם שינויים היקפיים רבים – בתקציב, בארגון וכו' – אבל שינויים אלה רתומים לשינוי העיקרי: בחירה של מורים טובים, הכשרה מתמשכת שלהם וחשיפה של כל התלמידים אליהם.

זהו אפוא עיקרו של דו"ח מקינזי 2007: הנקודה הארכימדית שעליה יש להניח את המנוף כדי להזיז את החינוך ממקומו ולהביא "ביצועים טובים" היא המורים וההוראה. אחרי שנפתרה השאלה העקרונית העיקרית, נותרו כמה שאלות מעשיות: איך מביאים אנשים מתאימים להוראה; איך מכשירים אותם; איך משאירים אותם בהוראה; איך מאפשרים להם להשפיע על תלמידים. רוב הדו"ח עוסק בבעיות האלה ומראה כיצד מערכות החינוך "הטובות בעולם" (אונטריו, אלברטה, אוסטרליה, בלגיה, דרום קוריאה, הולנד, הונג קונג, יפן, ניו זילנד, סינגפור ופינלנד) מתמודדות איתן.

מאידיאולוגיה למדע

דו"ח מקינזי 2007 רכש סמכות והשפעה באמצעות הפיכת החינוך למדע (כאילו), ועם מדע לא מתווכחים. הדו"ח "תרגם" את החינוך לביצועים מדידים, כימת והשווה ביצועים של מערכות חינוך בעולם, והתוצאות מדברות בעד עצמן – יש מערכות חינוך מצליחות, יש מערכות חינוך משתפרות (דו"ח מקינזי 2009 מוקדש להן), ויש מערכות חינוך כושלות. יש עובדות בדוקות, יש קשרים סיבתיים, יש הסברים, יש תחזיות, יש מדע.

אבל החינוך הוא מָטֵריה אידיאולוגית ולא מדעית. הגרעין הקשה שלו אינו עשוי מעובדות הניתנות לבדיקה מדעית הניתנת להפרכה, אלא מדימויים אידיאליים של חברה ראויה ואנשים ראויים. הראוי אינו נובע מהמצוי, למרות שיש לו זיקה אליו, אלא להפך. אנשים, למשל, אינם רואים קודם אי-שוויון חברתי ואחר כך מוּנָעים לחתור לחברה שוויונית, אלא להפך: הם רואים אי-שוויון חברתי משום שיש להם דימוי אידיאלי של חברה שוויונית שאליו הם חותרים. החינוך מוּנָע על ידי דימויים אידיאליים שאינם מופקים מעובדות בשטח, אלא מנטיות מוסריות (שמקורן בחינוך). חינוך הוא במהותו אידיאולוגיה (או נרטיב, למי שמעדיף מושג עדכני יותר) ולא מדע.

ובאופן ספציפי יותר (ואני הולך בעניין זה בעקבות הגותו של צבי לם): לאידיאולוגיות – קומוניזם, סוציאליזם, ליברליזם, הומניזם, פמיניזם, פשיזם, נאציזם, שוביניזם, ציונות וכו' – יש מבנה משותף המכונן אותן כאידיאולוגיה – אחת האסטרטגיות שבני אדם המציאו כדי להבין את העולם ולפעול בו (ישנן אסטרטגיות נוספות: דת, אמנות, מיסטיקה, מדע). לאידיאולוגיה יש ארבעה יסודות המותכים זה בזה: אוטופיה – תיאור העולם הרצוי; דיאגנוזה – תיאור העולם המצוי; אסטרטגיה – אמצעים להפיכת העולם המצוי לעולם הרצוי; קולקטיב – קהל היעד שאליו האידיאולוגיה פונה כדי שיגשים אותה ויגאל את עצמו ו/או אחרים ממצבו/מצבם העגום.

ניקח לדוגמה את האידיאולוגיה הציונית: אוטופיה: העם היהודי מתקבץ מכל גלויותיו במולדתו ההיסטורית ומקים בה מדינה ריבונית; דיאגנוזה: העם היהודי סבל, סובל ויסבול תמיד מרדיפות אנטישמיות; אסטרטגיה: העפלה, עלייה, התיישבות, בניית כוח צבאי, הקמת חברה ותרבות בריאות; קולקטיב: העם היהודי, בעיקר צעירים בעלי פוטנציאל חלוצי (שיהפכו את העולם המצוי של גלות נרדפת לעולם רצוי של ריבונות יהודית).

האוטופיה (תיאור העולם הרצוי) היא היסוד המרכזי באידיאולוגיה, ולא רק מבחינה לוגית-מושגית, אלא גם מבחינה רגשית והנעתית. האוטופיה היא היסוד הסוחף, ולכן המסוכן ביותר, בכל אידיאולוגיה ("אם יש לאדם לְמה, הוא יכול לסבול כל איך", כדברי ניטשה); אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג בשבילו. עם זאת, אי אפשר בלעדיו. אם נעביר שואב-אבק-אוטופיה על התודעה שלנו ונשאב ממנה כל גרגר של אוטופיה, נשקע באדישות מטומטמת.

תיאוריות חינוכיות הן אידיאולוגיות המתחפשות לתיאוריות. לתיאוריות חינוכיות יש מבנה של אידיאולוגיה. במוקד האוטופיה שלהן נמצא דימוי אידיאלי של "האדם המחונך" או "הבוגר הרצוי". כל תיאוריה (אִמרו מעתה אידיאולוגיה) פדגוגית מוּנעת על ידי דימוי אידיאלי של אדם בעל עמדות, תכונות, ידע ומיומנויות מבוקשים. במוקד הדיאגנוזה של האידיאולוגיות הפדגוגיות יש אבחון של התלמידים הריאליים – בעיקר של הליקויים והמחסורים שלהם (המכוּננים על ידי דימוי אידיאלי שלהם). האסטרטגיה של האידיאולוגיות הפדגוגיות כוללת דידקטיקה ואמצעים נוספים שמטרתם להפוך את התלמידים הריאליים לבוגרים אידיאליים בדמותו של "הבוגר הרצוי"; הקולקטיב כולל את הקבוצה שאיתה אפשר לחולל את השינוי החינוכי המבוקש – מדינאי חינוך, חוקרי חינוך, הורים, מנהלים, מורים, תלמידים וכו'.

באופן עקרוני קיימות אינספור אידיאולוגיות חינוכיות הנדחפות על ידי אינספור דימויים אוטופיים של "האדם המחונך" או "הבוגר הרצוי", כשם שיש אינספור אידיאולוגיות חברתיות הנדחפות על ידי אינספור דימויים אוטופיים של "החברה הצודקת" או "החיים הטובים". כאשר דו"ח מקינזי 2007 מדבר על "ביצועים טובים" של "מורים יעילים" ב"מערכות חינוך מצליחות", ועושה זאת כאילו יש רק "ביצועים טובים", "מורים יעילים" ו"מערכות חינוך מצליחות" מסוג אחד, הוא גונב את דעתנו. המושגים הללו הם מושגים צורניים שכל אידיאולוגיה חינוכית נותנת להם תוכן שונה. "ביצועים טובים" לפי דו"ח מקינזי 2007 הם ציונים גבוהים של הרבה תלמידים במבחנים הבינלאומיים. אבל "ביצועים טובים" מנקודת המבט האידיאולוגית של הדו"ח הם "ביצועים רעים" מנקודות מבט של אידיאולוגיות אחרות. למשל, מנקודת מבט של אידיאולוגיה פדגוגית החותרת לבוגר רגיש לאי-צדק ומעורב חברתית, "ביצועים טובים" הם מודעות ומחויבות חברתיות (שקשה למדוד אותן). "מורים יעילים" בעיני הדו"ח הם מורים המכינים היטב למבחנים הבינלאומיים, ו"מערכות חינוך מצליחות" הן מערכות הממוקמות גבוה בטבלאות הציונים הבינלאומיות. מנקודת מבטן של אידיאולוגיות פדגוגיות אחרות, המורים היעילים של הדו"ח הם מורים כושלים ומערכות החינוך המוצלחות שלו הן מערכות כושלות.

האידיאולוגיה של דו"ח מקינזי 2007

דו"ח מקינזי 2007 משקף אפוא אידיאולוגיה פדגוגית אחת מני רבות (שמתחזה למדע). מהי האידיאולוגיה הפדגוגית שלו? מהי האוטופיה שלו?

באופן עקרוני, אמרנו, יש אינספור אידיאולוגיות פדגוגיות הנדחפות על ידי אינספור אוטופיות של "האדם מחונך", אבל המצב אינו כאוטי עד כדי כך. אפשר למיין את האידיאולוגיות הפדגוגיות (וגם בעניין זה אני הולך בעקבות הגותו של פרופ' צבי לם) לשלוש אידיאולוגיות-על הנדחפות על ידי שלוש אוטופיות-על.

ישנן אידיאולוגיות פדגוגיות השייכות לאידיאולוגיית-על כלים (לם קרא לה "סוציאליזציה"). אוטופיית-העל שלה היא בוגר המצויד בכלים – ידע, מיומנויות, הרגלים, קודים – המכשירים אותו לתפקיד חברתי (role; אזרח, גבר, בן זוג, אב וכו') ולתפקיד מקצועי (profession; רופא, עורך דין, מהנדס תוכנה, מורה וכו'). מנקודת המבט של אידיאולוגיית-העל הזאת, מורים יעילים הם מורים שמקנים לתלמידים כלים מתאימים באמצעות הוראה יעילה המבוססת על הדגמה ותרגול – המורה מדגים לתלמידים מיומנות מסוימת ומתרגל אותם עד שליטה בה.

ישנן אידיאולוגיות פדגוגיות השייכות לאידיאולוגיית-על ערכים (לם קרא לה "אקולטורציה"). אוטופיית-העל שלה היא בוגר המגלם באופיו ובחשיבתו את הערכים ואת האמיתות המכוננים תרבות מועדפת. מנקודת המבט של אידיאולוגיית-העל הזאת, מורים יעילים הם מורים שמנחילים לתלמידים ערכים ואמיתות באמצעות הוראה המבוססת על מופת מעורר הזדהות –המורה מייצג באישיותו ובהתנהגותו את האמיתות והערכים המבוקשים ויוצר הזדהות מחוללת הפנמה (מיומנויות רוכשים באמצעות תרגול; ערכים רוכשים באמצעות הפנמה).

ישנן אידיאולוגיות פדגוגיות השייכות לאידיאולוגיית-על יחידים (לם קרא לה "אינדיבידואציה"). אוטופיית-העל שלה היא בוגר המוצא וממציא את עצמו, מבטא ויוצר את אישיותו הייחודית. מורים יעילים, מנקודת המבט של אידיאולוגיית-העל הזאת, הם מורים המאפשרים לתלמידים לממש את אישיותם הייחודית באמצעות הוראה המבוססת על הנחיה ותמיכה – המורה מגלה רגישות למניעים הראשוניים, האותנטיים, של התלמידים, ועוזר להם להתפתח.

שלוש אידיאולוגיות-העל הללו הן כמובן טיפוסים אידיאליים שאינם מתממשים במלואם במציאות. במסגרות חינוכיות ממשיות שלושתן מעורבבות, אך ברוב המסגרות החינוכיות יש אידיאולוגיה אחת דומיננטית.

דו"ח מקינזי 2007 הוא גרסה מסוימת, אחת מני רבות, של אידיאולוגיה כֵּלית. האוטופיה של הדו"ח היא בוגר המצויד בכלים – ידע, מיומנויות, הרגלים, קודים – שיסייעו לו להשתלב בתפקידים חברתיים ומקצועיים, לחיות חיים קונפורמיים ולעשות קריירה.

האידיאולוגיה האינסטרומנטלית של הדו"ח ניכרת במסר הגלוי ובמסר הסמוי שלו. נתחיל במסר הגלוי: לפי הדו"ח, חינוך טוב ("ביצועים טובים") הוא חינוך שבו תלמידים רבים ככל האפשר – ואין אפשרות שיהיו רבים מדי, שכן כל מבחן זקוק לליטרת נכשלים גדולה – עוברים בהצלחה את המבחנים הבינלאומיים, הבודקים את שליטתם בגופי ידע מועילים, שמסייעים להשתלבות מוצלחת בחברה ובעבודה.

מבחינת המסר הסמוי – "המדיום הוא המסר". כלומר, למבחנים עצמם ולאתיקה הגלומה בהם יש אפקט פדגוגי חזק בהרבה מהלמידה וההבנה שהמבחנים מבקשים לבדוק ולעודד. המבחנים הם ריטואל חורץ גורלות – הם מעבירים מעטים ומכשילים רבים. המבחנים מייצרים שאיפות וחרדות ומניעים התנהגות מחוּצנת (לצורך הפגנה) ו"תחמנות" מכל סוג. המבחנים מעצבים את ההוראה והלמידה כהוראה-לקראת-מבחן וכלמידה-לקראת-מבחן. המבחנים מעבירים את המסר ש"אלה החיים" – יש הרבה "לוזרס" ומעט "וינירס" ויד נעלמה ממיינת חלק לשם וחלק לשם על בסיס שיקול דעת "מדעי". המבחנים מגלמים בהווייתם ערכים של חברה קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית, שהציווי הקטגורי שלה הוא "החזקים שורדים".

זהו הפרדוקס הנצחי של מבחנים באשר הם: הם באים לשקף מציאות (להראות מה הנבחנים יודעים) ויוצרים אותה (מכתיבים לנבחנים מה לדעת ואיך להתייחס לידע). כאשר דו"ח מקינזי 2007 מעניק למבחנים הבינלאומיים מעמד חשוב כל כך – הם קובעים את איכותה של מערכת חינוך (וכתוצאה מכך גם את דירוג האשראי של המדינה ואת כבודה בעיני מדינות אחרות ובעיני עצמה) – הוא מקדם אידיאולוגיה פדגוגית כֵּלית ברוטלית, שבה הכלי הנחשק אינו ידיעה והבנה של תכנים בעלי ערך, אלא ציונים ותעודות.

וכאשר המבחנים הבינלאומיים מקבלים חשיבות רבה כל כך, ותומכים בתוך כך במבחנים לאומיים (בגרויות, מיצ"ב) ובית-ספריים, מהו ייעודם של המורים? בחינוך מעוצב מבחנים ייעודם של המורים הוא להכין את התלמידים למבחנים – ואין ייעוד שמחליש ומבזה את המורים יותר מן הייעוד הזה. המחאה החברתית-חינוכית של המורים בקיץ האחרון כוּונה בדיוק נגד הייעוד הזה שמשרד החינוך דחק אותם אליו. המורים אמרו "ח' זה חינוך" – חינוך! ולא הכנה לבחינות. המורים אמרו "איכותם של המורים אינה יכולה לעלות על איכותה של מערכת חינוך", וכאשר מערכת חינוך מכוונת כולה להצלחה במבחנים, המורים אינם יכולים לממש את ייעודם ולהיות מורים-מחנכים.

דו"ח מקינזי 2007 קבע בצדק ש"איכותה של מערכת חינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה", אבל העמיד את איכותם של החינוך ושל המורים על סדרה של "ביצועים" בעלי ערך חינוכי מפוקפק (מנקודת מבטן של אידיאולוגיות פדגוגיות מסוימות). בדרכו להשליט את הגרסה האידיאולוגית שלו על החינוך, הדו"ח הציג אותה כסקירה מדעית הנובעת מעובדות מדידות. מערכות חינוך מצליחות אינן נשבות בקסמו של המצג הזה ואינן נגררות למירוץ חימוש חינוכי, שבו כל מדינה בונה ארסנל גדול יותר של ציונים ומפנה אותו נגד מדינות אחרות. מערכות חינוך מצליחות מודעות למהותו האידיאולוגית של החינוך ומכוונות את עצמן בעזרתה של אוטופיה מנומקת, מעשית ואנושית של אדם וחברה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

פרופסור יורם הרפז הוא מרצה לחינוך במכללת "בית ברל" ובמכללת "אל קסמה" בבקעה אל גרביה ועורך "הד החינוך", כתב העת של הסתדרות המורים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה