דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
5 במרץ 2014 | מהדורה 67

צה"ל הוא גוף שמחנך לציות וזה ההיפך מחינוך.

תגובה למאמר "היום שבו א.ב. יהושע הפך לנהג מילואים"

רבקה רוזנר מבכה בגיליון זה את מר גורלו של חיל החינוך, ששיני הקיצוצים אוכלות בו ללא רחם. לזכותה ייאמר שהיא מעלה את שאלת חיוניות חיל החינוך, לחובתה תיזקף העובדה שהיא בחרה לשאול שאלה זו את אנשי החיל עצמו בעבר ובהווה שבוודאי סבורים שיש לו מקום.

"לא יעלה על הדעת שבשלוש השנים המשמעותיות האלה החייל לא יקבל חינוך" במילים אלה מסכמת סא"ל אסולין את דעתה בסוגיה.
אני מת על ארבע המילים הנפלאות האלה "לא יעלה על הדעת". אלה בדיוק העניינים שבהם הדברים דווקא מאוד עולים על הדעת. למה צריך חיל חינוך? לרוב הפעילויות שלו, אין מקום בצה"ל. צה"ל מגייס אנשים בכפייה; הם מגיעים אליו מכוח חוק על מנת לשרת את המדינה. בשום מקום לא נקבע שהם אמורים לצאת מהצבא "מחונכים", בוודאי שלא על ידי הצבא. בחברה דמוקרטית, יהודית או לא יהודית, הגיוס בכפייה אינו אמור לכלול אינדוקטרינציה. בתארם את פעילויות החיל מציינים אנשיו ש"בלי החינוך הצה"לי ייוותר החייל עם עולם הערכים של החברה הכללית – עולם שבחלקים רחבים ממנו הוא עולם של דאגה לעצמי ולא של השתייכות לכלל".
ההיבט השני הוא היבט המאזן את זה הראשון, ואומר שגם בעולם צבאי נוקשה מוטלת על צה"ל החובה לשמר את אנושיותם של חייליו הן מתוך תפישה יהודית-הומניסטית והן מתוך ידיעה שחיילים אלה יהיו בתוך זמן קצר חלק מהחברה האזרחית, ולכן יש לעורר בקרבם שיח של זכויות אדם ושל חמלה ביחס לאחר." זהו משפט שמגלם התנשאות וטמטום בו זמנית. נכון שזה נורא, לא? חלילה שלחייל יהיו ערכים כמו לחברה האזרחית שממנה בא ואליה הוא אמור לחזור. מה בדיוק משמעות הביטוי הפלצני "תפיסה יהודית-הומניסטית"? ואם אני מעדיף "תפיסה יהודית הדוניסטית" למה זה עניינו של הצבא? כל עוד אני ממלא פקודות – אני חייל טוב, ואם לא, אני לא בטוח שאני כזה, גם אם אני מלא בחמלה נוצרית כרימון. ומה שהכי נחמד זה שאנשי חיל החינוך סבורים שאת השיח המופלא הזה יש לעודד לא כדי שיהיו חיילים טובים, אלא כדי שיהיו אזרחים טובים. נכון שזה לא גולם שקם על יוצרו? שהצבא יעסוק בהכשרת אנשים לחיי אזרחות? מה, אנחנו בספרטה??
דומה שדוגמה מופלאה להלך רוח זה ניתן לראות בטענות ומענות הצבא על כך שהוציאו מידיו את ארגון חידון התנ"ך: לטענת הגורמים המצוטטים בעילום שם דמוקרטי, צה"ל הוא "ממלכתי", אבל משרד החינוך הוא "פוליטי". מעבר לכך שמדובר באי דיוק משווע, שכן הדרגים המקצועיים במשרד החינוך מייצגים חתך נרחב של האוכלוסייה, ראוי להזכיר שיש כמה טקסטים מקבילים: הצבא הוא "ישר" והפוליטיקאים "מושחתים"; הצבא "אובייקטיבי" אבל הפוליטיקאים "מוטים"; הצבא "מקצועי" ואילו הפוליטיקאים "מעוניינים רק בקדנציה הבאה". אחרי שאומרים את כל זה, הדרך על זחלים מלשכת הרמטכ"ל ללשכת ראש הממשלה נראית קצרה מתמיד.
ובכלל, מה לצבא ולחינוך? למיטב ידיעתי ומניסיוני הדל מדובר בגוף שמחנך לציית וליתר דיוק עוסק בסוג של אילוף. את זה אמורים לשנות משק"י חינוך בני תשחורת בטיול או בהרצאה מזדמנת של איזה סופר טרחן? מה לצבא ולדמוקרטיה? מדובר בגוף היררכי שהדמוקרטיה ממנו והלאה. מה לצבא וליהדות? מי שם את הצבא "לחשוף בפני החיילים" את מלוא קשת האמונות והדעות של היהדות? מדוע הצבא צריך ללמד אותי על אודות ההבדלים שבין רב אורתודוקסי לרב רפורמי ולרב פורים?
תכניסו את זה טוב לראש: צה"ל לא צריך תחנת שידור, עיתון, מדריכי טיולים, מרצים, להקות, תזמורת, תיאטרון, קרקס וכיוצא באלו המצאות שנוצרו כדי לאפשר ליאיר לפיד ולדומיו לשרת ליד הבית בתנאים שחייל קרבי יכול רק לחלום עליהם. הרוצה הצבא להמשיך בפרויקט "נערי רפול" – יבורך. רוצים לארגן הופעה של זמר/ת בדרן/ית – נהדר, אבל למה צריך את כל השאר?
חיל החינוך צמח על ברכיהם של פוליטרוקים מסוגם של אבא קובנר ובני מרשק. כשזה הפסיק להיות רלוונטי, טרחו אנשים שונים, מי מוכשר יותר ומי מוכשר פחות, להמציא אותו מחדש. לטווח הארוך זה פשוט לא עובד. זה היה מיותר מלכתחילה וזה מיותר עוד הרבה יותר היום.

ד"ר מיקי ארליך מלמד במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה