דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
11 באוגוסט 2011 | מהדורה 61א

דווקא במקום שבו היא הכי מכאיבה

ההחלטה המתירה להקים בישראל בית-סוהר פרטי, העומדת בימים אלה בפני הכרעתו של בג"ץ, מכילה יסוד אנטי-ריבוני. בארי צימרמן טוען כי בתי-סוהר מופרטים יביאו לשחיקת מעמדה הסמלי של המדינה ויתרמו להנמכת קומתו של האזרח, יהיה מי שיהיה

הסוהר הוא שכירה של מדינתנו: ביטוי לריבונות היהודית

צילום: לע"מ

שישבו יחד רבי יהודה [בר אלעאי] ורבי יוסי [בן חלפתא] ורבי שמעון [בר יוחאי] וישב יהודה בן גרים בחברתם. פתח ר' יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו [הרומאים]! תיקנו [בנו] שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות!". ר' יוסי שתק. נענה ר' שמעון בר יוחאי ואמר: "כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמן. תיקנו שווקין – להושיב בהן זונות; מרחצאות – לעדן בהן עצמן; גשרים – ליטול מהן מכס". הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות [הגיעו הדברים לידיעת השלטונות]. אמרו: "יהודה שעילה – יתעלה; יוסי ששתק ­– יִגְלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג" (בבלי, שבת ל"ג, ע"ב).

שיחת חכמים זו, אין בידינו לקבוע או להכחיש את אמיתותה ההיסטורית, אך יכולים אנו להעריך כיאות את איכותה הספרותית הגבוהה. שלושה חכמים (יהודה, יוסי ושמעון) יושבים, שלושה שבחים (שווקים, גשרים, מרחצאות) מושמעים, שלושה גינויים (זונות, עידון, מכס) מופרחים ושלושה דינים (עילוי, גלות, הריגה) נקבעים. השלישיות הללו מעניקות תבנית יסוד מִספרית לסיפור. החכם הרביעי, בן גרים, משבש את התבנית המשולשת ובו-בזמן מרחיב אותה במלשינותו (או פטפטנותו; תלוי בפרשנות המקובלת עליך). משחקי המילים סמויים מן העין ונגלים לאוזן: בר אלעאי עילה ויתעלה, בר חלפתא יחליף מקומו, בר יוחאי ימות. מה יש לומר, סיפור שלוּטש היטב.

אומה שעושה מעשים: כך נתפשת רומי הן בעיני רבי יהודה והן בעיני רבי שמעון. אלא שהראשון מבחין בתועלת הכלכלית, התעבורתית והגופנית שבמעשי המלכות, והשני רואה בזנות, באנינות ובמיסוי מטרות ראויות לגנאי ולא תופעות לוואי הכרחיות ו/או מצערות. דומה שזמנה ההיסטורי של השיחה, האמיתית או המדומיינת – הימים שאחרי הטרגדיה העקובה מדם של מרד בר-כוכבא – מסמן את רבי יהודה בר אלעאי כמי שמסוגל להתעלות ולהבחין ביסודות החיוביים בתרבותם של כובשי ארצו ומחריבי מקדשו, ואת רבי שמעון בר יוחאי כמי שמסרב, על רקע אותה מציאות קודרת, לאפשרות הזאת.

המעשים שעושה המדינה מעידים עליה: מה מעשיה נאים אף היא נאה. מצד אחד היא מייצרת את "מוראה של מלכות", הגורם לנו לכבוש את רצוננו לבלוע חיים איש את רעהו, ומצד אחר היא סמל חי לשיתוף גורל וזהות. המדינה נשקפת אלי מן המס ומן הקנס, מן הרמזור ומן התור, מן הגורן ומן היקב. אין לי צורך בהיותה "ראשית צמיחת גאולתנו". המדינה היא מסגרת אינסטרומנטלית לקיומי הלאומי הריבוני, והקיום הזה יוצק בה משמעות.

בית-סוהר במדינה היהודית

המדינה אמורה להיות מלכ"ר, מוסד ללא כוונת רווח. וכשהמדינה, בתור מלכ"ר, מפעילה בית-סוהר, יודעים כל הנוגעים בדבר – הסוהרים, האסירים, בני משפחותיהם, מי-שהיו-אסירים ומי-שאולי-פעם-יהיו-אסירים – שענייניהם מטופלים, לטוב או לרע, על-ידי המדינה הריבונית, שהיא גם הסמל החי לשיתוף גורל וזהות. וכשאני בא לבקר את ידידי האסיר – כפי שקרה לי פעמים לא מעטות – אני חולץ ונועל, מסיר ועונד, ננזף ונזוף, ממתין עוד ועוד, מתעצבן ומעוצבן, אבל יודע שכל זה מעוללת לי המדינה שלי, וקו ישר עובר מן הסוהר הזעוף אל הנשיא המרצין בפוסטר שעל הקיר. ואני יודע שהסוהר הוא שכירהּ של מדינתנו, כמוהו כמפקדו ומפקד מפקדו. ויש לזה משמעות. ואין בזה רווח לשם רווח. ולכן זה גרעוני. כמה טוב שזה גרעוני. הרי בשביל ליצור את הגירעון הזה בנינו מדינה.

המדינה היא כלי מַחֲיֶה וממית, ואין היא חייבת לעשות זאת דווקא בחבל או ברובה. היא הורגת ומַחֲיָה בהחלטותיה, בעדיפויותיה, בהימנעויותיה. בכלי הקרוי מדינה אוחזים האזרחים, ובעזרת מנגנון ההיגוי הדמוקרטי החלוד והרופף אנחנו מנסים לכוון את הכלי הזה למקומו הנכון בעינינו. אנחנו רוצים שהמדינה תקים גשרים, תבנה מרחצאות, תתקין שווקים, וכל אחד מאיתנו מתרגם את הגשרים-המרחצאות-השווקים למקבילותיהם המודרניות, על-פי השקפותיו. ואנחנו יודעים שהמדינה הזאת שבונה אינה רומא, כי אם ירושלים. ואנחנו יודעים שהמדינה הזאת שבונה, יודעת גם להגלות ולהרוג.

שמעון הלקין (1898–1987) מתאר בפואמה שלו, "יעקב רבינוביץ' בירמות", שיחה בתקופת העלייה השנייה, אצל א"ד גורדון:

הגענו לביקור עם ערב/ אצל אלף דלת גורדון בעין-גנים:/ אני ולודביפול וברנר. הזקן/ פרש גם מחצלת לכבודנו על/ הגג, הגיש כיבוד, נו, מי-מעיין בכד./ והשקיעה היתה יפה: נשקפת לה/ מחרישה על פני הים, והחולות/ מעין-גנים ועד לחוף – מידבר אחד/ דק כחלל, דומם גם הוא וגם בטוח/ בשיממון עולם שלו. מה אז היתה/ כל תל-אביב? הפסיק לפתע לודביפול/ את הדממה: הלא מדינה תהיה פה לנו;/ וגורדון אחריו – יהיו גם בתי-ספר/ לאלפים. גם אוניברסיטה תהיה./ אמרתי אנוכי: תהיה גם משטרה,/ גם בתי-סוהר. אך סיכם הכל אז ברנר:/ ואנוכי – אמר – אהיה אסיר ראשון/ בתוך אחד מהם.

שוב לפנינו שיחתם של תלמידי-חכמים על אודות המדינה, אלא שבמקום בגשרים-שווקים-מרחצאות דנים כאן בבתי-ספר-אוניברסיטה-משטרה-בתי-סוהר. כאן אין שלטון רומי להביא לפניו את דיבת הארץ, כי בחלומנו הארץ ארצנו והשלטון שלטוננו, והטוב והרע אחוזים זה בזה לבלי הפרד. ברנר כופה עלינו, הר כגיגית, את כפל פניה ההכרחי של הריבונות הלאומית. אין הוא יכול לגנות את רומי, כרבי שמעון בר יוחאי, ולכן, בדרכו הברנרית כל-כך, הוא מושיב את עצמו בבית-הסוהר היהודי.

ההחלטה להפריט את בתי-הסוהר יש בה יסוד אנטי-ריבוני. בתי-סוהר מופרטים יסייעו להכחשתו של כפל הפנים ההכרחי שבריבונות הלאומית, יביאו לשחיקת מעמדה הסמלי ויתרמו להנמכת קומתו של האזרח, יהיה מי שיהיה. דווקא במקום שבו היא הכי מכאיבה, על המדינה להתייצב במלוא קומתה ולא להסתתר מאחורי סינָרו של איזה תאגיד כליאה שמטרתו ממון. בואו נפריט קודם את פרס ישראל, ואחר-כך נעבור אל בתי-הסוהר. נראה לי שלגישה זו אפילו רבי שמעון בר יוחאי היה מסכים.

בארי צימרמן הוא משורר ומורה בעלמא, מכללה עברית בתל-אביב

הכתבה פורסמה ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 33 בנושא: "בית סוהר פרטי בישראל". להזמנת הגיליון לחצו כאן

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה