דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

גרמניה אחרת

"גרמניה החדשה היא בעיקרו של דבר אשליה של נורמליות, המבוססת על הונאה עצמית: הזמן עשה את שלו, העבר שייך לעבר, ניתן למתוח קו, אפשר להעמיד פנים שניתן להתחיל מחדש, הזיכרון הוא שיכחה, שילומים פירושם השלמה, הטפת מוסר ומוסר הם היינו-הך". מעוז עזריהו על מה שמפריד בין גרמניה לבין שיכחת העבר: מדינת ישראל

ויה לוואנדווסקי, "חדר ברלניאי", 2002,

מתוך התערוכה "ברלין-מוסקבה"

כשהגעתי לגרמניה בראשית שנות השמונים כסטודנט צעיר (לשם הגילוי הנאות: יליד הארץ, שמשפחתו הגיעה לארץ-ישראל ממזרח אירופה בשנות העשרים), הייתי מודע היטב להיסטוריה הבעייתית, אך גם מצויד במאגר כמעט אינסופי של סקרנות ופתיחות כלפי העם והאנשים. לא היתה לי שום רתיעה ללמוד בגרמניה. כשעזבתי את גרמניה כעבור שנים אחדות, בדרכי חזרה הביתה, לישראל, כבר הייתי משוכנע מעל לכל ספק סביר שגרמנים רבים מדי, לטעמי, עושים הכול כדי להוכיח שהדעות הקדומות על הגרמנים – אותם סטריאוטיפים שכל אדם תרבותי מקפיד להוקיע אותם – אינן בהכרח חסרות בסיס. הסקרנות פינתה את מקומה לידיעה, שגרמניה החדשה אינה התיקון הגדול של התופעה, שהיא אולי המפלצתית ביותר מאלה שהצמיחה המאה העשרים. גרמניה החדשה היא בעיקרו של דבר אשליה של נורמליות, המבוססת על הונאה עצמית: הזמן עשה את שלו, העבר שייך לעבר, ניתן למתוח קו, אפשר להעמיד פנים שניתן להתחיל מחדש, הזיכרון הוא שיכחה, שילומים פירושם השלמה, הטפת מוסר ומוסר הם היינו-הך.

גרמניה מזוהה עם הפרק האפל בעברה: אושוויץ היא מטאפורה לרוע המוחלט. בקיץ האחרון השווה ראש ממשלת איטליה את הנציג הגרמני בפרלמנט האירופי לשומר במחנה ריכוז. השערורייה שפרצה בשל חוסר הרגישות, לכאורה, של מנהיג מדינה אירופית גדולה הדגישה את תסכולם של גרמנים רבים מכך, שעדיין רובצת עליהם משכנתא מוסרית שאינם מסוגלים להשתחרר ממנה. ולא בכדי. אם דמות בסרטי פעולה הוליוודיים מדברת במבטא גרמני, ברור שהמדובר הוא בנבל; נציג הכוח האפל בסרט "מלחמת הכוכבים" נראה כמו חייל אס. אס.

השיכחה היא הכחשה. בראשית שנות התשעים הציג בפנַי היסטוריון גרמני חשוב, שותף למחקר על עיצוב הזיכרון הלאומי, את התיזה שלפיה התרבות הנוצרית מבוססת על השיכחה כביטוי של סליחה, בעוד התרבות היהודית מדגישה דווקא את הזיכרון על חשבון הסליחה. אני, מצדי, תהיתי מהי בעצם משמעות הסליחה, אם שוכחים את הסיבה שבגללה היא נדרשת.

הבעיה היא לא רק פער תרבויות או העדר שפה משותפת. הבעיה היא שהחשבון בין גרמניה ליהודים אינו סגור, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא היתה נקמה יהודית. פעולה ללא תגובה מנוגדת לא רק לחוקי ניוטון; היא מנוגדת גם לטבע האדם (כן, יש דבר כזה). ובמצב שבו החשבון נשאר פתוח, הפער בין שני צדי משוואת הזיכרון אינו ניתן לגישור.

הפלא המוסרי

מייחסים לדה-גול את האימרה, שבשל אהבתו הגדולה לגרמניה, קיומן של שתי גרמניות מסב לו אושר רב. מעבר לאירוניה המושחזת של מי שהנהיג את "צרפת החופשית" ויצר את המיתוס סביבה, חלוקתה של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה היתה לא רק ביטוי למסך הברזל שירד על אירופה כחלק מן המלחמה הקרה, אלא גם למסך של עשן, אשר הסתיר את מה שניתן לקרוא לו ה"פלא המוסרי". הרבה נכתב על ה"נס הכלכלי" שעשה את מערב גרמניה המופצצת והמובסת למעצמת-על כלכלית. מעט מדי נכתב על ה"פלא המוסרי", שליווה את תהליך שובה של גרמניה כחברה שוות זכויות למשפחת האומות שוחרות השלום.

יצירתה של גרמניה האחרת היא פרויקט באלכימיה, ובמבט שטחי נראה שהפרויקט הצליח. גרמניה שהורכבה מחדש ב-1990 היא מדינה שוחרת שלום, החוקה שלה היא מופת לחיקוי, זוהי מדינה עשירה וחברת שפע שיש לה שירותים חברתיים מעוררי קנאה, מעצמת-על בכדורגל, ללא שאיפות להגמוניה פוליטית באירופה ובעולם. על פניו נראה שגרמניה למדה היטב את הלקח מהתבוסה, והיא שוכנת עתה בצדו הנכון של המתרס המוסרי. בעולם המראות של התדמיות, ה"פלא המוסרי" הוא הפרשנות הנכונה והמוסרית של ההיסטוריה הגרמנית שלאחר 1945, ולפיה גרמניה לא נכבשה אלא שוחררה. גרמניה החדשה היא, אם כן, סיפור הניצחון של הגרמנים על הנאצים, או כיצד הגרמנים ה"טובים" ניצחו את הנאצים ה"רעים".

הדברים היו ברורים במיוחד במזרח גרמניה הקומוניסטית, שם זכה כל מי שתמך בקומוניזם באופן אוטומטי לתעודת יושר מוסרית. במערב גרמניה, שבה לא שלטה דוקטרינה של גאולה כמו במזרחה, הדברים היו יותר מורכבים, בעיקר מפני שרבים מאלה ששירתו את המשטר הישן השתלבו היטב במערכות של המשטר החדש. בשנות החמישים היה משקל של ממש לטענה המזרח גרמנית, שמערב גרמניה היא המשך ישיר של גרמניה הישנה.

חסד הלידה המאוחרת

מזווית אחרת, ההיסטוריה של גרמניה החדשה היא סיפורו של הניסיון הנואש, הכמעט סיזיפי, להשתחרר מנטל האשמה. מה שהיה כל-כך ברור לאחר המלחמה – שרובם המכריע של הגרמנים אשמים בזוועות שביצעו או אשר בוצעו בשמם – חדל כמובן להיות כה פשוט לאחר שנים, כאשר הביולוגיה החלה עושה את שלה והדור שהיה מעורב אישית בפשעי הרייך השלישי פינה את מקומו לדור חדש, אשר נהנה ממה שהקנצלר הלמוט קול כינה "חסד הלידה המאוחרת". מי שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה אינו יכול להיות אחראי לפשעיו של דור ההורים. מבחינתם של גרמנים רבים – חלקם בעמדות מפתח בפוליטיקה ובתרבות הגרמנית העכשווית – המחויבות המוסרית מתבטאת עתה בעיקר במחויבות מוחצנת ומיוחצנת לסובלנות, לפלורליזם ולאהבת זרים באשר הם זרים.

אך החשבון המוסרי אינו כה פשוט. בפועל, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" אין פירושו העברה מכנית של אשמה מדור לדור. השאלה הרלבנטית היא כיצד דור הבנים והבנות מתמודד עם חטאי האבות והאמהות. בעוד בגרמניה המזרחית תהליך ההיטהרות המוסרית היה בעיקרו החלפת נאמנות אידיאולוגית, הקתרזיס המוסרי בגרמניה המערבית התגלם במרד הסטודנטים של שנות השישים. כפעולה של שחרור, המאבק של הסטודנטים הרדיקליים במימסד השליט היה ניסיון אנכרוניסטי להילחם במשטר הנאצי, שהרי חלק גדול מממלאי התפקידים הבכירים והזוטרים במימסד הפוליטי ובמערכת המשפטית של מערב גרמניה הם אלה שאיישו את שורות ההנהגה והפקידות של משטר הרייך. אך למרות הרטוריקה המהפכנית המתלהמת והסיסמאות האנטי-פאשיסטיות, מדובר היה במלחמה ברוחות רפאים, ולא בהתנגדות למשטר עריץ. ואולם, רטוריקה צדקנית אין פרושה הכרעה מוסרית אמיתית. בגרמניה בלט העדרה של הדרישה הקונקרטית להעמיד לדין באופן גורף את פושעי המלחמה. אין זה מפתיע, אם נזכור שרבים מאלה היו הוריהם של המפגינים. לפי נתונים רשמיים, מערכת המשפט של גרמניה המערבית העמידה כ-6,000 איש לדין על פשעים שביצעו בשירות המדינה הנאצית. במובן הפשוט של עשיית צדק, גרמניה החדשה, גם זו שעיצבו בוגרי 1968, כשלה במבחן הבסיסי ביותר: העמדה למשפט וענישה הולמת. בהקשר זה אין זה מפתיע לגלות שהדרישה להקים בית-משפט בינלאומי לפשעי מלחמה, אשר אירופה הרשמית וגרמניה בפרט קידמו אותה בהתלהבות כה רבה, הופיעה רק לאחר שפושעי המלחמה הקודמת – הבלגים, הצרפתים וכמובן, גם הגרמנים – נעלמו מתוקף האילוצים של תוחלת החיים.

קהות שיני דור הבנים אינה רק תוצאה של פשעי דור האבות; היא גם ביטוי להימנעות מפעולה קונקרטית של עשיית צדק, שנעטפה באריזה של רטוריקה צדקנית ושל מחוות בעלות ערך מוסף סמלי שאין בהן תוכן של ממש, כמו בקשת הסליחה הפומבית של הקנצלר וילי ברנדט ליד האנדרטה לזכר גטו וארשה ב-1970. ברמת האכפתיות המופגנת, החשודה תמיד בהיותה מן השפה ולחוץ, ההתמודדות עם העבר היתה לחלק בלתי נפרד מהחיים הציבוריים בגרמניה. פוליטיקאים שסרחו ואמרו את מה שהיה אמת מבחינתם נידונו להיעלמות מהזירה הפוליטית, גם בגלל העובדה שהעזו לקרוע את המעטה המוסרי שעוטָה גרמניה. הקמתן של אנדרטאות והצבתם של לוחות זיכרון יצרו רושם של חובה מוסרית לזיכרון, אשר לוּותה בשמץ של תחושה שהדברים נעשים כדי לצאת ידי חובה: לזכור כדי לשכוח. הפרדוקס הוא, כמובן, שכל מה שיעשה בשמה של גרמניה יהיה חשוד: העדר הנצחה פירושו התעלמות והַשׁכּחה, הנצחה פירושה התחמקות מהתמודדות אמיתית והיתלות במראית-עין של זיכרון.

אירופה החדשה

מעבר למחוות סמליות ורטוריות, שתמיד חשודות בהיותן תמרון לצורך התחמקות, הניסיון להשתחרר מנטל האשמה התגלם בדבקותם של הגרמנים באירופה. אירופה המאוחדת היא כמובן פרויקט רב-לאומי, אך הציר צרפת-גרמניה הוביל את מהלכי האיחוד. בעוד צרפת ביקשה לראות באיחוד האירופי כלי להגשמת חלומות הגדוּלה של מעצמת-על לשעבר שירדה מנכסיה, הרי מבחינתה של גרמניה, אירופה היתה גם הזדמנות להיבלע בתוך ישות-על גדולה שתשמש תחליף לזהות הגרמנית הבעייתית כל-כך. אירופי נשמע הרבה יותר טוב מגרמני; וכך, המיזוג הפוליטי והתרבותי הקורם עור וגידים יביא עימו את הפתרון לגירעון המוסרי הכרוך בשימוש במותג הבעייתי גרמניה.

בניגוד לתעמולה היוצאת מבריסל ומשוּוקת בעזרתן של אליטות טרנס-לאומיות ברחבי אירופה כולה, אירופה החדשה אינה כה חדשה. ראשיתו של הצבא האירופי היא במתנדבים ההולנדים, הבלגים, הצרפתים והנורבגים שהצטרפו לשורות האס. אס בזמן מלחמת העולם השנייה. "מבצר אירופה"[כדאי אולי לבאר קצת את המושג] היה ביטוי של התעמולה הנאצית; הרעיון של "אירופה המאוחדת" אינו רעיון חדש, מתברר. ועתה נוצר הציר צרפת-גרמניה, אשר מסתיר את האינטרסים האימפריאליים של כל אחת משתי המדינות תחת רטוריקה של קידמה, שלום ואחוות העמים: כל המילים היפות שהיו שייכות פעם לארסנל התעמולה של ברית-המועצות, וזוכות לקריירה שנייה בתעמולה שמפיצים מוסדות האיחוד האירופי.

מעבר למסך התעמולה, "אירופה החדשה" אינה אלא אירופה הישנה, עטויה במחלצות רטוריות של תקינות פוליטית. נוסף לכינונם של מוסדות על-לאומיים, מעצביה של "אירופה החדשה" מבקשים לעצב גם זהות פאן-אירופית. הרגשות האנטי-אמריקאיים, שפרצו במלוא עוזם לקראת ובעקבות מלחמת עיראק, סחפו את השמאל הנאור ואת הימין השמרני. הדבר מלמד לא רק עד כמה "אירופה החדשה" בנויה על טינה ותסכול: אין כמו שנאה משותפת ליצור תחושה של שותפות; השנאה לאמריקה היא דבק המאפשר ליצור אשליה של זהות אירופית המעוגנת בעקרונות מוסריים נעלים.

יש אירוניה רבה בכך, שהמאמץ המושקע (גם כספית) בהמצאתה של זהות פאן-אירופית מתעלם ממרכיב בסיסי של הזהות הפאן-אירופית: האנטישמיות ורדיפת היהודים. עיון, ולוּ גם השטחי ביותר, בהיסטוריה האירופית מלמד שהמכנה המשותף היחיד לשתי מדינות שהן כל-כך שונות לכאורה זו מזו, כמו פורטוגל בקצה האחד של אירופה ולטביה בקצה השני, הוא המאמץ להיפטר מיהודים. את העדות הברורה למכנה המשותף הזה נמצא בפאתוס של האנטי-אנטי-שמיות, האופייני כל-כך ל"אירופה החדשה".

במובן הזה, מה שמכונה "אירופה החדשה" אינו אלא גירסת-על של "גרמניה החדשה": העמדת פנים קולקטיבית העטויה במלל היפר-מוסרי. מבחינתה של גרמניה, התוצאה הישירה, והרצויה, של התפוגגות גרמניה בתוך אירופה היתה העתקת האַשְׁמה מגרמניה לאירופה, שפירושו דילול האשמה הגרמנית, אך גם גילוי שהשואה היתה פרויקט כל-אירופי. האנטי-אמריקאיות נוטפת הארס של האליטות האירופיות מאפשרת לגרמניה לבוא חשבון עם המנצחת הגדולה במלחמת העולם השנייה, דבר שלא היה אפשרי כל עוד התבוסה הצבאית במלחמה הוגדרה באופן רשמי כשחרור מעריצות. עד כמה האנטי-אמריקאיות פופולרית בגרמניה, זאת ניתן ללמוד מהעובדה שהרכיבה על הגל האנטי-אמריקאי סייעה לקנצלר שרדר לנצח בבחירות שנערכו במדינה ב-2002.

הביטחון העצמי החדש של גרמניה הוא תוצאה של התחושה בקרב המעמד הפוליטי, שמעמדה המרכזי של גרמניה באירופה מאפשר לה את מה שלא היה אפשרי קודם לכן. בנאום שנשא שר החוץ הגרמני יושקה פישר – אדם שמייצג את הפרצוף הסימפטי של גרמניה בזירה הבינלאומית – במועצת הביטחון לפני המלחמה בעיראק הוא אמר, בין השאר, שגרמניה מתנגדת באופן עקרוני ל"החלפת משטר" כפעולה לגיטימית בזירה הבינלאומית. זה היה משפט הרה-משמעות, בייחוד כשהושמע מפי נציג בכיר של מדינה שהקמתה, כידוע, היתה תוצאה של "שינוי משטר" אשר עלה בחייהם של מיליוני בני-אדם.

גרמניה האחרת היא היפוכה-לכאורה של גרמניה הישנה. אם גרמניה הישנה היתה מיליטריסטית, הרי גרמניה החדשה היא פציפיסטית. אם גרמניה הישנה האמינה בכוח הקשה, הצבאי, הרי "גרמניה האחרת", כמו אירופה החדשה, מאמינה ב"כוח הרך": שכנוע, תהליכי שלום, תשלום דמי חסות. אך המהפך אינו מבשר טובות. הפציפיזם הגרמני פירושו התנתקות מהמציאות, וכפי שמלמד היחס לעיראק, הימנעות מקבלת החלטות מוסריות – להבדיל מנאומים מתחסדים – פירושה פייסנות וכניעה.

כאשר הקורבן נעשה קנה-המידה לצדק, אין להתפלא מאינפלציה של קורבנות. בגרמניה מתבטא הדבר בתפישה הגורסת, שגם הגרמנים הם קורבנות: לא רק היהודים, הצוענים, חולי הרוח וההומוסקסואלים, אלא גם הנשים ושאר האזרחים הגרמנים שעריהם הופצצו במלחמת העולם השנייה, וכן הפליטים שגורשו מפרוסיה המזרחית, משלזיה (היום פולין) ומחבל הסוּדֶטים (צ'כיה). בעצם, כולם קורבנות, מה שכמובן אומר שההבדל בין הפושעים לקורבנותיהם מיטשטש עד כדי אי-הבחנה. הכמיהה להיכלל במניין הקורבנות של ה"מלחמה" מבטאת את השאיפה הגרמנית להיכלל בסדר המוסרי של הנאורות החדשה, אך העלאת הסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה לסדר-היום של הדיון המוסרי טומנת בחובה סכנה ממשית של היפוך מוסרי. אין המדובר רק בטשטושן של הבחנות בסיסיות בין פושעים לקורבנותיהם, אלא גם בפתיחת פתח ללאומנות חדשה, שבמרכזה הדרישה לשנות את המצב שנוצר לאחר תום המלחמה. אפילו אם עדיין אין המדובר בתביעה מפורשת לשינוי גבולות, הרי העלאת נושא הפיצויים לגרמנים שגורשו מעורר אי-נוחות בקרב שכנותיה של גרמניה ממזרח. השילוב של עוצמה כלכלית ושל המעמד הפוליטי במוסדות האיחוד האירופי נותן תוקף מיוחד לדרישות הגרמניות, גם אם אלה מנוסחות באופן מנומס ומסתמכות, לכאורה, על עקרונות אוניברסליים של צדק.

גרמניה האחרת, החדשה, היא היפר-מוסרית. הדבר מביא לעתים למצבים מביכים, כמו הלהט האופייני לגרמנים רבים המשוכנעים שהם ניצבים מצדו הנכון של המתרס המוסרי, וטורחים להסביר לבני-שיחם היהודים מה הם הלקחים ה"נכונים" מהשואה וכיצד יהודים צריכים להבין אותה. דברי ביקורת שמשמיעים גרמנים הם בעייתיים, אף אם הדברים עצמם הם דברים של טעם. כאשר גרמנים מותחים ביקורת מוסרית בשיחה עם יהודים, אי-אפשר להימנע מהמחשבה שהמסר המרכזי של הדובר הוא: "סבא שלי הרג יהודים ואני אסביר להם מה הוא הלקח המוסרי שעליהם להפיק מכך". הנושא של ישראל הוא הרבה יותר מורכב. אני זוכר היטב את עמיתי ללימודים בברלין, שהסביר לי לפני כעשרים שנה שהציונות והנאציזם הם בעיקרון אותו הדבר, כי בשני המקרים מדובר בקטיגוריות קולקטיביות – גזע או עם – ולא ביהודים "כבני-אדם". בזמנו פטרתי את הדברים כעוד הוכחה לכך שגרמנים צעירים מצויים במצב של פרכוס מוסרי, המאפיין את הקיום הקולקטיבי הגרמני לאחר אושוויץ. אך כפי שמתברר, מה שנראה בזמנו כעווית מקומית היה ביטוי לתזוזה טקטונית הפורצת אל מעל פני השטח. ההשקפה שלפיה קיומה של ישראל כמדינה יהודית הוא בעייתי בעולם הפוסט-מודרני אמנם אינה נחלתם של גרמנים "טובים" בלבד, אך יש לה משמעות מיוחדת כשמנסחים אותה גרמנים המאמינים שהפנימו היטב את לקחי העבר. דובריה הרשמיים של גרמניה טורחים להדגיש שמדינתם היא ידידתה הטובה ביותר של ישראל באירופה, אותה אירופה ש-59% מתושביה – לפי הסקר של הנציבות האירופית – סבורים שישראל יש בה סכנה גדולה יותר לשלום העולם מאשר באיראן. האמת קצת יורת מורכבת. לגרמניה שני כובעים. כמדינה ריבונית, הרי תמיכתה בישראל היא בגדר עיקרון יסוד המנוסח כשבועת אמונים; כחברה בעלת השפעה רבה באיחוד האירופי, גרמניה אחראית לעיצוב המדיניות האנטי-ישראלית של האיחוד.

בפועל, גרמניה החדשה וישראל מייצגות לקחים הפוכים מההיסטוריה המשותפת, המבוססים שניהם על השבועה "לעולם לא עוד". גרמניה, המייצגת את הצד של הפושעים, מחויבת לשלום בכל מחיר, להשקפה שלפיה מדינת לאום היא דבר שעבר זמנו, ולאמונה שמדיניות פייסנית היא התגובה הטובה ביותר לאיום. ישראל, המחויבת גם היא לשבועה "לעולם לא עוד", הסיקה מסקנה הפוכה: הכוח הצבאי והשימוש בו הם תנאי הכרחי להישרדות יהודית בעולם שהאנטישמיות בו היא רק רדומה, במקרה הטוב.

אך בתקופה שבה גרמנים נאורים רבים חשים שנִסתַם הגולל על העבר, הבעיה האמיתית ביחסים בין גרמניה ובין ישראל היא, כפי שטען פרשן גרמני חד-עין, שישראל היא בעצם כל מה שמפריד בין גרמניה החדשה ובין השיכחה המוחלטת של העבר. המסקנה שלו היתה דווקא שהדבר מחייב תמיכה בישראל.

ד"ר מעוז עזריהו הוא גאוגרף תרבותי. הוא מלמד באוניברסיטה בתל אביב

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

פרופ' מעוז עזריהו הוא גיאוגרף תרבותי שמתמחה בשנים האחרונות בתחומי זהות לאומית וזיכרון קולקטיבי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה