דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
22 באפריל 2012 | מהדורה 63

גלגל את האחריות הלאה

העיתונאי והסופר האמריקני מייקל לואיס מתאר בספריו "פוקר השקרנים" ו"מכונת הכסף" את עולמם הנפשי של אנשי הפיננסים בוול-סטריט: השוטים, המושחתים והמעטים השוחים נגד הזרם. הספרים מתארים את אנשי וול-סטריט כנהנים מהילה שקרית של מקצוענות

אנקדוטה מפורסמת מספרת שיום אחד פנה הסופר סקוט פיצג'רלד אל חברו ארנסט המינגוויי ואמר לו: “אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים באמת, הם שונים מאיתנו". “כן, סקוט", ענה המינגוויי ביובש, “יש להם יותר כסף".

רגילים לראות בהמינגוויי – כותב מבקר הספרות היהודי-אמריקאי ליונל טרילינג – את בעל השורה הטובה יותר בדיאלוג הזה. המניגוויי, כך רגילים להציג את הסיפור, שפך מים צוננים על ההערצה של פיצג'ראלד לעשירים. אבל, ממשיך טרילינג, פיצג'רלד הוא למעשה מי שצדק, כי במובן מסוים העשירים אכן שונים מאיתנו. לכסף בכלל, ולהרבה כסף בפרט, יש השפעה על מבנה האישיות, ולא רק על רמת החיים. ולפיכך, בין שאר משימותיה של הספרות בכלל, ושל הרומן בפרט, נמצאת המשימה לחשוף את ההשפעה הזו.

עניינו של הרומן כז'אנר, מסביר טרילינג, הוא היחס הסבוך בין המציאות הגלויה למציאות הסמויה. כבר ברומן האירופי הראשון, "דון קיחוטה", מקופלת כל תורת הרומן כולה. סרוונטס מראה את חשיבות המציאות החיצונית, שמאירה את הפנטזיות של דון קיחוטה כמבדרות, מגוחכות, אבסורדיות. אך אט-אט הופך הרומן את עורו, ומכיר באצילות עולם הפנטזיה שברא מוחו הקודח של דון קיחוטה ואף בעליונותו על המציאות הגסה.

לאכזבתו של לואיס, סטודנטים צעירים רבים ראו ב"פוקר שקרנים" ספר הדרכה ולא תמרור אזהרה. כך קרה שאותה המציאות החדשה שלואיס סבר שלא תחזיק מעמד – אותה בועת פיננסים, אותה מערכת הימורים שנקראת שוק ההון – המשיכה עמוק אל תוך שנות האלפיים. הבנקים הגדולים המשיכו לחלק סכומי כסף אדירים "לבחורים בני עשרים ושש כדי שיבצעו משימות שאין בהן שום תועלת חברתית. המרד של צעירי אמריקה נגד תרבות הכסף לא התרחש מעולם"

“הרומן הוא", כותב טרילינג, "מסע נצחי לעבר המציאות; תחום המחקר שלו הוא תמיד העולם החברתי; החומר לאנליזה שלו הוא הקודים והגינונים החברתיים כאינדיקציה לכיוון אליו נוהות נשמות בני האדם". נוכחותו של הרומן משני צדי קו התפר הזה, משני עברי הגבול העובר בין המציאות והמציאות-הפנימית, הביאה את ד"ה לורנס להכרזתו הגאה, שאותה מצטט טרילינג: “כסופר, אני מחשיב את עצמי נעלה על הקדוש, על המדען, על הפילוסוף והמשורר. הרומן הוא ספר החיים הבוהק”.

בהלת זהב מודרנית

עולמם של אנשי הפיננסים, שהיו מהאחראים העיקריים למשבר הכלכלי הגדול של 2008, לא זכה עדיין, למיטב ידיעתי, לתיאור של כותב רומנים מהשורה הראשונה או אף השנייה. עם זאת, זירת הפיננסים זכתה לתיעודו החודר והמבריק של מייקל לואיס.

בין השנים 1985 ל-1988 עבד לואיס בוול סטריט, וכבר ב-1989 פרסם את “פוקר שקרנים" (תרגם ארז אשרוב, “ידיעות אחרונות” ו”בבל”) המבוסס על התנסויותיו בבנק ההשקעות של "האחים סלומון". זו היתה תקופת גאות של תעשיית הפיננסים, כשהאנשים המוכשרים ביותר של אמריקה נהרו למנהטן כדי לעשות כסף מכסף. זו היתה בהלת זהב מודרנית, כותב לואיס: “מעולם לא עשו כל כך הרבה בני עשרים וארבע לא מקצועיים כל כך הרבה כסף בזמן כה קצר כפי שעשינו אנחנו בעשור הזה בניו יורק ובלונדון".

את ההסבר לתקופת הגאות הזאת, ובעיקר הגאות בתחום איגרות החוב, תולה לואיס בהחלטה מ-1979 של פול וולקר, יו"ר ה"פדרל ריזרב" (הבנק המרכזי של ארצות הברית) להעלות מהר מאוד את הריבית כדי לטפל (בהצלחה) באינפלציה. הריבית עלתה תוך שנתיים ל-20%. החל בקיץ 82 לאחר שמקסיקו פשטה את הרגל, הוא הוריד את הריבית. התנודות בשיעורי הריבית יחד עם שינויים תחוקתיים ורגולטורים גרמו לתנודתיות גדולה בערכן של איגרות החוב. והתנודתיות הזאת הפכה את השוק המנומנם והסולידי עד אז של איגרות החוב לשוק שמשך ספקולנטים, רודפי רווחים מהירים ומהמרים. איגרות החוב, מסביר לואיס, "נעשו אמצעי ליצירת הון במקום אמצעי לאחסונו. בן לילה נעשה שוק האג"ח ממאגר מים עומדים לקזינו". השינוי הכביכול מקומי הזה היה בעל השלכות עצומות – ואף מטאפורה לעידן שלם. משקיפים רבים סבורים כי ב-1979 בקירוב נפתח במערב בכללותו עידן שהחליף את היציבות היחסית בתעסוקה ובכלכלה ששררה מאז תום מלחמת העולם השנייה. את הכלכלה הסולידית החליפה אווירת לאס וגאס.

באפילוג ל"פוקר שקרנים" לואיס מדבר על התחושה המוזרה הנלווית לרווחי התועפות שגרף כסוחר בבנק השקעות בוול סטריט. "הדור של אבי גדל על אמונות מסוימות. אחת מהאמונות האלה היתה שכמות הכסף שאדם מרוויח מהווה מדד כללי לתרומתו לשגשוג ולרווחה של הקהילה. גדלתי בקרבה רבה מהרגיל לאבי. כל ערב הייתי צונח לכיסא על ידו, מזיע ממשחק בייסבול בחצר הקדמית, ומקשיב להסבריו מדוע זה וזה אמת וזה וזה לא. אחד מן הדברים שתמיד היו אמת, היה שאנשים שעושים הרבה כסף הם נהדרים. כשראה את הבן שלו מרוויח 225 אלף בגיל עשרים ושבע, אחרי שנתיים בעבודה, הוא איבד את אמונתו בכסף […] כשאתה יושב, כפי שישבתי אני, במרכזו של משחק הכסף הכי אבסורדי מעולם, ומרוויח מעל ומעבר לכל פרופורציה לתרומתך לקהילה, כשמאות אנשים לא ראויים בדיוק כמוך גורפים כסף יותר מהר מכפי שהם מסוגלים לספור אותו, מה קורה לאמונה בכסף?”

ומה קורה לאתוס העבודה האמריקאי? “סוחרי האג"ח סלומון ידעו לאתר שוטים. זו היתה העבודה שלהם. להכיר ולהבין שווקים זה להכיר ולהבין חולשות של אחרים". ולואיס מפרט בספר כיצד נשלח כסוחר צעיר וחסר ניסיון למכור איגרות חוב במיליוני דולרים למשקיע שעמיתיו של לואיס, ששלחו אותו למשימה, ידעו כי הן עומדות לאבד מערכן בקרוב.

קשה לשמור על התנהגות מוסרית בתחום כזה, אומר לואיס. הנקודה הזאת, חספוס מוסרי נקרא לה, קשורה אולי לשפה הגברית הוולגרית-פרימיטיבית-אגרסיבית שרווחה בעולם בנקאי ההשקעות בשנות השמונים, כפי שמתארו לואיס (השפה "נוקתה" בשנות האלפיים והוחלפה בצורות ביטוי “פוליטקלי קורקטיות”). מי שזכה להערכת חבריו ב"האחים סולומון", כלומר מי שהיה סוחר אג"ח מוצלח, כונה "זין גדול מתנדנד", ואילו סוחר זהיר מדי כונה "נקבה".

בוול סטריט מוכרים וקונים מניות ואיגרות חוב, ואנשי הפיננסים, כפי שלואיס מתאר אותם, מפגינים כישרון של סוחרים פשוטים: למכור ביוקר ולקנות בזול, וכאשר צריך, לרמות וליפות. למשל: המרמה המתוחכמת בוול סטריט, שהביאה למשבר של 2008, כללה אריזה מחדש באופן מתוחכם של איגרות חוב המדורגות כ-BBB, כלומר איגרות חוב גרועות שיש סיכוי שפירעונן לא יתבצע, ומכירתן כאיגרות חוב נטולות סיכון המדורגות כ-AAA.

לימודים אקדמיים בכלל, ולימודי כלכלה בפרט, אינם רלוונטיים להצלחה בוול סטריט. לדעתו של לואיס, לעבודה בוול סטריט התקבלו מצטיינים מהחוגים לכלכלה מהסיבה הזאת: הכלכלה, שנעשתה למדע סתום המפיק מחקרים מתמטיים שאין להם כל שימוש נראה לעין, הפכה למתקן ניפוי, למבחן אומץ, המברר מי מוכן לשעבד את כל כולו לקריירה שלו. במילים אחרות: מי שלמד כלכלה, לימודים חסרי עניין בעליל, הוכיח לפרנסי וול סטריט כי הוא חָשיל ודבר אינו חשוב לו יותר מאשר תאוות הבצע. “ללמוד כלכלה דמה יותר להקרבה טקסית", כותב לואיס, מי שהקריב את נעוריו ללימודי תחום משעמם כמו כלכלה יהיה מוכן לכל…

טירוף ושחיתות

לאכזבתו של לואיס, סטודנטים צעירים רבים ראו ב"פוקר שקרנים" ספר הדרכה ולא תמרור אזהרה. כך קרה שאותה המציאות החדשה שלואיס סבר שלא תחזיק מעמד – אותה בועת פיננסים, אותה מערכת הימורים שנקראת שוק ההון – המשיכה עמוק אל תוך שנות האלפיים. הבנקים הגדולים המשיכו לחלק סכומי כסף אדירים "לבחורים בני עשרים ושש כדי שיבצעו משימות שאין בהן שום תועלת חברתית. המרד של צעירי אמריקה נגד תרבות הכסף לא התרחש מעולם".

לדעתו של לואיס, אחד משורשי ההשחתה הוא המעבר בשנות השמונים של חברות בוול סטריט משותפות פרטית לתאגיד ציבורי. פירוש המעבר היה העברת הסיכון הפיננסי אל בעלי המניות. המעבר הזה יצר הפרדה בין בעלי הכסף לנוטלי הסיכונים. מחזיקי המניות שמימנו את לקיחת הסיכונים לא הבינו באמת מה עשו הסוחרים שלקחו את הסיכונים, וככל שלקיחת הסיכונים נעשתה מורכבת יותר כך הבינו אותם בעלי הכסף פחות. כך נוצר מצב של סמכות ללא אחריות

בשנה שעברה פרסם לואיס את הספר “מכונת הכסף – המשקיעים שפיצחו את השיטה" על המשבר הפיננסי של 2008 (תרגם יואב כ"ץ, “ידיעות ספרים”). בפתח הדבר ל"מכונת הכסף" מזכיר לואיס, בעקבות נסיונו בשוק ההון, את המאפיינים של עולם הפיננסים שנידונים בהרחבה בספר: א. תגמול שאינו הולם כשרון. ב. תגמול שאינו הולם סיכון. ג. אי הבנה של ה"מומחים” בתחום התמחותם. באשר להפרדה בין לוקחי הסיכונים למי שמשלם על אותם סיכונים בסופו של דבר, אומר לואיס מילים חריפות וחד משמעיות. לדעתו, אחד משורשי ההשחתה הוא המעבר בשנות השמונים של חברות בוול סטריט משותפות פרטית לתאגיד ציבורי. פירוש המעבר היה העברת הסיכון הפיננסי אל בעלי המניות. המעבר הזה יצר הפרדה בין בעלי הכסף לנוטלי הסיכונים. מחזיקי המניות שמימנו את לקיחת הסיכונים לא הבינו באמת מה עשו הסוחרים שלקחו את הסיכונים, וככל שלקיחת הסיכונים נעשתה מורכבת יותר כך הבינו אותם בעלי הכסף פחות. כך נוצר מצב של סמכות ללא אחריות.

שלא כמו קודמו, "מכונת הכסף" אינו עוסק בקריירה של לואיס עצמו, אלא מסביר בצורה בהירה למדי את שורשי המשבר הכלכלי האחרון ומעלה תובנות ביחס לעולם הפיננסי.

חברות הפיננסים האמריקאיות הציעו לבני המעמד הבינוני והנמוך הלוואות מפתות לצורך רכישת בתים. ההלוואות האלה היו בעלות סיכון מסוים וכונו הלוואות סאב-פריים. אותן הלוואות למשכנתאות מדרגת סאב-פריים היו המצאה חדשה יחסית, שהופיעה במתכונת הזאת בסוף שנות השבעים. בתחילה נראה הרעיון לא רע בכלל. מעניקים לאנשים שידם אינה משגת הלוואה זולה. כפי שאומר סטיב אייזמן, אנליסט איש וול סטריט ואחד מגיבורי הספר התיעודי הזה: “הנפקתי הרבה חברות סאב-פריים, והסיפור שהן אהבו לספר היה ש'אנחנו עוזרים לצרכן. כי אנחנו מוציאים אותו משיעורי הריבית הגבוהים של כרטיסי האשראי ומכניסים אותו לסביבת חוב נמוכת ריבית של משכנתא'. ואני האמנתי לסיפור הזה”.

אך אפילו בלי שיתרחשו התופעות שהתרחשו בהמשך, ויתוארו מיד, צריך לשים לב שהיחסים בין הפיננסיירים לבני מעמד הבינוני והנמוך שנטלו את ההלוואות היו בעייתיים כבר בבסיסם. כי נתינת ההלוואות היתה בעצם סוג של אופיום להמונים. כלומר, דרך כוזבת להקל על אותן שכבות באוכלוסייה האמריקאית שמשכורתן לא עלתה במשך שנים: “איך תגרום לאנשים עניים להרגיש עשירים כשהשכר דורך במקום? תן להם הלוואות בזול".

בשנות השמונים והתשעים, ובעיקר בתחילת שנות האלפיים, ההלוואות למעמדות הבינוני והנמוך פרו ורבו. התופעה הגיעה לכדי כך שגופי הלוואות הלוו סכומים עצומים למהגרים עניים ללא חובת מקדמה על המשכנתא. הם הסתמכו על כך שערך הנכס שנקנה יעלה, ויהיה אפשר למחזר את המשכנתא ולשלם במשכנתא אחת את קודמתה. אבל ברגע שערכי הנכסים ירדו, וזה היה סיכון שהיה אפשר לצפות, מצאו את עצמם העניים בחובות עצומים שלא היה ביכולתם להחזיר. ואילו המלווים המקוריים כבר נעלמו בדרך כלל מהתמונה. הם מכרו את ההלוואה לבתי השקעות בוול סטריט, ובתי ההשקעות מצדם מכרו את ההלוואות למשקיעים, חלקם קרנות פנסיה וכדומה, תוך כדי אריזתן ב"אריזה" חדשה והצגתן כהלוואות בטוחות. זו הנקודה הקריטית במשבר של 2008: העברה הלאה של האחריות ושל הסיכונים!

במקור, בשנות השמונים, היתה המטרה המוצהרת של איגרת החוב מגובת המשכנתאות פיזור מחדש של הסיכון הכרוך במשכנתאות: הלוואות לצורך דיור ימצאו את דרכן למשקיעים בשוק האג"ח שיהיו מוכנים לשלם בעבורן במיטב כספם. בעקבות זאת ירדה הריבית ששילמו בעלי הנכסים. בקיצור, המטרה היתה טובה ללווים בני המעמד הבינוני והנמוך. אלא שאותה רוח חדשנית שימשה מהר מאוד את תאוות הבצע של שוק ההון. הלוואות ניתנו בקלות דעת ואז "נארזו" מחדש. אשפי הפיננסים של וול סטריט יצרו את האשליה שיכולת ההחזר קיימת, ומכרו את תפוח האדמה הלוהט למשקיעים שסברו שהוא השקעה סולידית. ברגע שמוכר אינו ערב לביצועי המוצר שהוא מוכר, כפי שהדבר רווח בוול סטריט, מתחיל בלאגן. וכפי שאומר אחד האנליסטים "הטובים" בסיפור של לואיס: “כל עסק שבו אתה יכול למכור מוצר ולהרוויח כסף מבלי שתיאלץ לדאוג לגבי ביצועי המוצר, ימשוך אליו אנשים שפלים, בסופו של דבר".

השחיתות נכחה אפילו בטרמינולוגיה. לואיס מדגיש כי המינוחים המסובכים של שוק איגרות החוב נועדו בחלקם לבלבל אנשים ולערפל משמעויות. למשל, איגרות חוב בתמחור יתר, כלומר אגירות חוב ששוות פחות מכפי שהן מוצגות, לא נקראו איגרות חוב "יקרות", אלא "עשירות". מה שגרם להן, אומר לואיס, להיראות כמו משהו שכדאי לקנות. כלומר, ההפך מהמציאות. ה"קומות" השונות של איגרות החוב מגובות משכנתאות הסאב-פריים – כלומר, ההבחנה בין איגרות חוב מסוכנות, המצויות ב"קומה" התחתונה ולפיכך צפויות להינזק ראשונות ב"שיטפון" – לא נקראו “קומות", כי אם "שכבות", כדי לערפל את המובן שלהן. "קומת הקרקע" המסוכנת לא נקראה כך, ואף לא "שכבה תחתונה", כי אם "קומת ביניים" או "יציע", “מה שגרם לה להישמע פחות כמו השקעה מסוכנת ויותר כמו מושב מעולה באצטדיון מעולה". ויש עוד דוגמאות.

הטירוף והשחיתות של המערכת הפיננסית מיוצגות בידי לואיס באמצעות דמותו של וינג צ'או, מנהל בחברת השקעות גדולה. צ'או יעץ ללקוחותיו הגדולים – בנקים גרמניים, חברות ביטוח טייוואניות, איגודים חקלאיים יפניים, קרנות פנסיה אירופיות וכיוצא באלה משקיעים שאסור להם להסתכן בהשקעות מפוקפקות – לרכוש איגרות חוב סאב-פריים מבנקי ההשקעות הגדולים של וול סטריט (כדוגמת "מריל לינץ'"). הוא עשה זאת מבלי שסיכן כמעט הון עצמי. הלקוחות הגדולים סמכו על צ'או בגלל מיתוס המקצוענות של הפיננסיירים, אבל הלקוחות לא עניינו את וינג צ'או כהוא זה. אותו עניינו רווחיו המידיים וקשריו עם וול סטריט.

אך פעמים רבות לא היה מדובר בנוכלות, אלא פשוט בטיפשות. חוסר הכישרון והבורות של רבים מהבכירים במערכת הפיננסית מודגש לאורך כל ספרו של לואיס. מה שמעניין, טוען לואיס, הוא שככל שאנשים היו קרובים יותר לשוק, כך הם התקשו יותר לתפוש את הטירוף שבו. גיבורו של לואיס, סטיב אייזמן, סיפר לו כי הוא הלך לפגישות עם מנכ"לים מוול סטריט ושאל אותם שאלות בסיסיות ביותר על המאזנים שלהם, והמנכ”לים לא ידעו לענות לו. “הם לא הכירו את המאזן של החברות שלהם”. בפגישה עם מנכ”ל "בנק אוף אמריקה" היתה לי התגלות, אומר סטיב. "אמרתי לעצמי, 'אוי אלוהים, הוא מטומטם'. נורה אדומה נדלקה. הבן-אדם שמנהל את אחד הבנקים הגדולים בעולם – הוא מטומטם!”

מה שמעניין, טוען לואיס, הוא שככל שאנשים היו קרובים יותר לשוק, כך הם התקשו יותר לתפוש את הטירוף שבו. גיבורו של לואיס, סטיב אייזמן, סיפר לו כי הוא הלך לפגישות עם מנכ"לים מוול סטריט ושאל אותם שאלות בסיסיות ביותר על המאזנים שלהם, והמנכ”לים לא ידעו לענות לו. “הם לא הכירו את המאזן של החברות שלהם”. בפגישה עם מנכ”ל "בנק אוף אמריקה" היתה לי התגלות, אומר סטיב. "אמרתי לעצמי, 'אוי אלוהים, הוא מטומטם'. נורה אדומה נדלקה. הבן-אדם שמנהל את אחד הבנקים הגדולים בעולם – הוא מטומטם!”

לפי לואיס, המשבר של 2008 חשף את האשליה הניאו-ליברלית האומרת שהשוק מתקן את עצמו. המשבר חשף גם את הסיבה המרכזית להתמוטטות, והיא גלגול האחריות הלאה. כפי שהוא מציין, ספקי הלוואות הסאב-פריים המקוריים ספגו הפסדים כבדים בגין אי החזרת חלק מההלוואות על ידי הלווים החלשים. בנקודה זו, לפי האמונה הניאו-ליברלית, היית מצפה שהשוק ילמד לקח פשוט ולא ילווה עוד כסף לאנשים שאינם יכולים להחזירו. אך במקום זאת השוק למד לקח אחר: עליך לספק את ההלוואות האלה, אך אל תכניס אותן למאזנים שלך, אלא מכור אותן לבנקאי השקעות גדולים בוול סטריט, ואלה מצדם יארזו אותן כאיגרות חוב וימכרו אותן הלאה.

האאוט-סיידרים כגיבורי-על

לואיס מונה ואף ממחיש כמה מאפיינים מרכזיים ברוח התקופה ובעולם הפיננסים שתרמו למשבר של 2008: פולחן המקצוענות ביחס לאנשי הפיננסים שלא גובה במקצועיות אמיתית בשטח; תגמול לא פרופורציונלי לתרומה האמיתית של המתוגמל ולסיכון שלקח על עצמו; הונאת בני המעמד הבינוני והנמוך; ניהיליזם של "אחרי המבול" (כלומר, אחרי שאמכור ברווח את ניירות הערך שלי יכול הקונה להיתקע איתם ולי כבר לא אכפת); חמדנות ו"עיניים גדולות" שהביאו ללקיחת הלוואות פרועה בלי בדיקת יכולת ההחזר; משבר כלכלי שאינו ריאלי כי אם כל כולו פיננסי; מבנה גדול ומסובך של שוק שבו השחקנים חדלים להבין את הזירה בה נמצאים האינטרסים שלהם.

אבל אף על פי שהספר הזה שופך אור על המשבר של 2008 ועל עולמם של אנשי הפיננסים, הוא נותר ספר תיעודי מצוין ואינו מתעלה לכדי ספרות מהמדרגה הראשונה. סיבה מרכזית לכך היא שלואיס עשה בספר בחירה בעייתית. גיבורי הספר התיעודי הזה הם אותם אנשי פיננסים מעטים שהבחינו כבר בראשית שנות האלפיים בענני הסערה המִתחשרים מעל וול סטריט, באסון הכלכלי הממשמש ובא. לואיס מציג את אותם פיננסיירים כאאוט-סיידרים וכאנשים קשים מחד גיסא אך מקוריים ורודפי צדק מאידך גיסא. עם זאת, האנשים שהוא מתאר הם אנשים שהימרו נגד השוק מתוך כוונה לגרוף רווחים אדירים אם השוק יתמוטט, מה שנתפש לדידם כעניין של זמן גרידא.

לואיס מבקש לעצב את גיבוריו, אנשים אמיתיים, כבעלי תכונות המנוגדות לאלה שהביאו לנפילה של וול סטריט. לפיכך, את אחד מגיבורי הספר, האנליסט סטיב אייזמן, מעצב לואיס כמי שאכפת לו ממקצועו יותר משאכפת לו ממה שחושבים עליו. אמו, ליליאן, מסבירה: "'למעשה, סטיבן הוא שני אנשים שונים', אמרה בזהירות. האחד הוא הילד שהשתוקק לאופניים, וכשקנו לו זוג, דיווש עליהם לסנטרל פארק, השאיל אותם לילד שלא פגש מעולם וראה איך הם נעלמים אל האופק. השני הוא הצעיר שהחליט ללמוד תלמוד, לא כי היה לו עניין כלשהו באלוהים, אלא משום שהתעניין בסתירות הפנימיות שבטקסט' […] 'אתה מכיר עוד מישהו שלומד תלמוד כדי למצוא טעויות?' שואלת אמו".

גיבור אחר הוא מנהל קרן השקעות בשם מייקל בארי, שזיהה בשלב מוקדם את המפולת המתקרבת. בארי אובחן כסובל מתסמונת אספרגר. “זה הסביר המון דברים על תחום עיסוקו, ועל האופן שבו עסק בו: הרדיפה האובססיבית אחר עובדות מוצקות, ההתעקשות שלו על היגיון, יכולתו לחרוש במהירות ערימות של דוחות כספיים משמימים. אנשי אספרגר לא יכולים לשלוט בתחומי העניין שלהם. היה זה רק מזל שהוא גילה עניין מיוחד בשוק ההון ולא, נגיד, באיסוף קטלוגים של מכסחות דשא. כשחשב על זה כך, הבין כי שוקי ההון המודרניים והמורכבים כאילו הונדסו במיוחד כדי לתגמל איש אספרגר שגילה בהם עניין. 'רק אדם עם אספרגר יקרא תשקיף של אג"ח משכנתאות סאב-פריים', אמר".

ניכרת אפוא מטרתו של לואיס להעלות את קרנם של מי שזיהו מבעוד מועד את כשלי השוק באמצעות תיאורם כאאוט-סיידרים ואף כאוטיסטים ממש, שהולכים עם האמת שלהם בלי להתחשב במוסכמות חברתיות. יש משהו קלישאי ואמריקאי-קיטשי בהצגת האאוט-סיידרים בספר – האאוט-סיידר שהפך לגיבור-על – תוך הדחקה של המניעים הפרוזאיים והכלכליים שהנחו את פעילותם. אותו חלק בספרו של לואיס, שבו הוא מגלה הערצה למצליחנים יוצאי הדופן שהערימו על השוק והרוויחו הון תועפות מהימור נגדו, הוא סימפטום של ההוויה החברתית הרחבה שלואיס מבקר בחלקיו האחרים של הספר.

אבל אולי אין לדון בספר הזה כבספרות יפה (למרות שיש בו ניסיון לעיצוב דמויות ולבניית עלילה ואף יומרה מסוימת ומבוישת לספרותיות). ייתכן שכדאי לראות בו יצירה תיעודית-עיתונאית מסוגת הדוקו-דרמה שמתבססת כיום בקולנוע ובטלוויזיה. במסגרת הסוגה הזאת לואיס עושה עבודה מצוינת. ספריו מבהירים לקורא המשכיל אך הבור ביחס לעולם הפיננסים את העולם שהוא חי בו. הם מבהירים לו שבחסות בורותו באשר לנעשה במחשכי עולם הפיננסים נעשו בעולם הזה מעשים שהדעת אינה סובלת. ספריו של לואיס אמנם אינם "ספר החיים הבוהק", שעליו דיבר ד"ה לורנס, אבל הם זרקור רב עוצמה המופנה לאזור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו שיישאר חשוך.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר אריק גלסנר הוא סופר ומבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה