דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

גופי במערב ולבי בקצה מזרח

"הישראלי-היהודי הלומד תורות ריפוי מן המזרח מנסה להתמודד עם השבר המכאיב של חברה השרויה במשבר ביחסה אל אדמתה, דתה, מסורותיה ומוסדותיה, ובו-בזמן רואה בעצמה חברה ערכית. בצאתו חבול פיזית ונפשית מהשירות הצבאי התובעני והשוחק, הוא מבקש לדעת, לאחר מעשה, אם יש הצדקה לסבלו". יורי סלע כותב על המפגש המחודש של היהודים עם גופם

חיילים במילואים: להשתחרר מכוחו הכובל של אור התכלת העזה

צילום: גור סלומון

לפני שנים ספורות הוזמנתי לני-יורק, ללמד סדנה בנושא "נקודות המפגש בין פסיכולוגיה מערבית לרפואה סינית מסורתית". במהלך הסדנה הזדמנתי למשרדי המוסד שבו לימדתי, בית-ספר גדול ובו שמונים חדרי קליניקה. המזכירה ענתה לפניות המתעניינים בלימודים ואני, שאך זה לא כבר הקמתי בית-ספר משלי להכשרת מטפלי שיאצו, התעניינתי במוטיבציות של הפונים ללימודי רפואה סינית בארצות-הברית. להפתעתי, השאלות נסבו סביב האפשרות לחזות את מספר המטופלים הצפוי, גובה דמי השכירות עבור חדר הקליניקה שבו ישתמש המועמד בתום ארבע שנות לימודיו, רמת ההכנסה העתידית עם תום הלימודים, וכדומה. התלמידים שלנו שאלו שאלות מהסוג הזה אך לעתים נדירות. תשוקתם ללימודים נבעה מחיפוש אחר עולם הדימויים, האסוסיאציות והחוויות שמציעה הרפואה הסינית כחלק משדה התרחשות אלטרנטיבי, מנותק ממציאות היום-יום, כנתיב מילוט מעולם מנוכר הנשלט בידי דמויות פוליטיות, דתיות ורוחניות-לכאורה.

בהקשר הישראלי-יהודי הפנייה לאפיקים של לימוד חוויתי, הן במסגרת העולם הדתי והן במסגרת תרבות ה"ניו-אייג'" בכללה, היא, עבור רבים, הצבעת המחאה העמוקה ביותר. בשולי תופעה זו הצעיר הישראלי משלם, כדרכו, מס-שפתיים לקונפורמיות ומבקש "תעודה" מקצועית. המכללות האלטרנטיביות נענות על צורך זה במערכת יחסי-הציבור שלהן המציעה שילוב אופטימלי בין הגשמת האידיאל האלטרנטיבי לבין המכובדות המקצועית, ולעתים אף אקדמית, אשר נרמזת בכינוי "מכללה" שאימצו לעצמן.

על האחדות: אי-עשייה ואי-נפרדות

היהודי הישראלי נוהה אחר עולם הידע המזרחי מתוך חיפוש הפרדוקס, המורכבות והאפשרות להתוודע אל עולם שמכיר בתקפותה של ה"אי-עשייה" כמהות חיונית. במסעו הפנימי או הגיאוגרפי הוא מתאמץ להתרחק הן מהשכלתנות ומהדעתנות היהודית, והן מהאימפולסיביות הרגשית והמתנצחת של הישראלי, שתכליתה "לעשות מעשה". לכן, בצאתו אל מחוץ לגבולות ה"ארץ" מזרחה, הוא נכסף קודם-כול להשתחרר מהגדרת הגבולות ומהחד-מימדיות המגבילה של ההגדרות המפרידות וגודרות את זהותו: כישראלי במזרח התיכון, וכיהודי בעולם.

תחת דקלי הקוקוס, על מחצלות המדיטציה, הוא מנסה לראשונה בחייו כבוגר למזג בין הטרנסצנדנטי לאימננטי. הוא לומד שניתן לפשר ביו החרדה והיראה היהודיות מן הקודש והחרדה הישראלית-הצברית מדברים הנתפשים כקדושים, לבין הצורך הקיומי למצוא פשר לקיום ולגעת במה שנראה כמובן מאליו בחברות המסורתיות: קדושתו היומיומית של החולין. בדומה לקבוצות אחרות של "מחפשים" בישראל (דוגמת יהדות "החזרת העטרה ליושנה" של ש"ס), הישראלי-היהודי הלומד תורות ריפוי מן המזרח מנסה להתמודד עם השבר המכאיב של חברה השרויה במשבר ביחסה אל אדמתה, דתה, מסורותיה ומוסדותיה, ובו-בזמן רואה בעצמה חברה ערכית. בצאתו חבול פיזית ונפשית מהשירות הצבאי התובעני והשוחק, הוא מבקש לדעת, לאחר מעשה, אם יש הצדקה לסבלו; ובו-בזמן רפואה לגופו, לנפשו ולנשמתו.

הבריאה היהודית האומניפוטנטית, האחדותית, המונותאיסטית העמידה שמים מזה וארץ מזה, ודרשה שבוהק האור יהיה בוהק מבחין, מפריד, מבדיל – קודש מזה וחול מזה: מן העבר האחד הגוף ומנגד הנפש, כאן האדם ושם חיית השדה, כאן תוהו ובוהו ושם הסדר האלוהי. בעולם הזה של הפרדות, אבחנות ונבדלות הגבולות יש גם התחלה וסוף. עם הידע באה גם הבושה, ועימם הגירוש; הנחש נותר מלחך עפר, האדם זר לגופו, מתבושש ומתבייש, ורק האלוהים חד לבני-האדם את חידת הספינקס הנוראה שמזמנת את הספקנות, את שבירת הכלים ואת שבירת הלוחות. רק הוא, בעצם הווייתו הנסתרת, בלי להתאמץ להיות אשר אינו, רשאי להיות "אהיה אשר אהיה".

הצעיר הישראלי-יהודי הפונה ללימודי תורות הרפואה של המזרח מוקסם מהאפשרות לחוות את העולם מהפרספקטיבה ה"אלוהית" הזאת, שלפיה אין קץ למרחב וכל עולם התופעות הוא פנים של אחדות אחת. אם יש הפרדה היא אשליה, האמת היא האחדות, וכל היצורים החיים (לא רק בגולני) אחים זה לזה. ולא חייבים לעשות כל הזמן, אפשר פשוט "להיות".

חיי הובילו אותי, מיד לאחר השירות הצבאי ומלחמת לבנון, ללימוד אינטנסיבי של שיאצו, רפואה סינית מסורתית ותזונה מקרוביוטית, ולתרגול של אמנויות לחימה ויוגה טאואיסטית, כדרכים רוחניות. במהלך השנים למדתי גם היבטים מסוימים בבודהיזם. השנים היו שנות השמונים המוקדמות, וניחוח נוכחותה של המהפכה התרבותית-חברתית של שנות השישים והשבעים עוד ניכר ברחובות לונדון. ארוחות צהריים הייתי אוכל במקדש הארי קרישנה שבלב לונדון, בתמורה להשתתפות בשירת מזמורים; מרכזים "לצמיחה ולהתפתחות אישית" צצו בכל פינה, ומורים בעלי שיעור קומה כקרישנהמורטי וריצ'ארד אלפרט (הידוע יותר בשם "ראם-דאס") הנחו סמינרים שנטלו בהם חלק מאות ואף אלפי תלמידים. מאוחר יותר הוביל אותי החיפוש הפנימי ללימוד אקדמי של פסיכולוגיה קלינית ולניסיון, הנמשך גם עתה, לשלב את עולמות הרוח, הנפש והגוף בפרקטיקה הטיפולית. מתוך רקע זה צומח המאמר הנוכחי, אשר נכתב על נושא המעסיק אותי זה שנים.

תורה בגויים – תאמין?

התבקשתי פעמיים במהלך השנים האחרונות להרצות בפני קבוצה מרבני 'צוהר'. ידידי ורבי רפי פוירשטיין ביקש שנושא ההרצאה יהיה: "מה מחפש הצעיר הישראלי במזרח", ואילו אני ביקשתי לספר מה מחפש ומוצא שם הצעיר הישראלי. כמרצה התקבלתי בסבר פנים יפות, וברמה האישית והבין-אישית התנהלו המפגשים בנעימות, בחום ובפתיחות, אולם להוותי מצאתי שרפי מכיר היטב את קהלו. כמה וכמה מהיושבים בחדר התקשו להכיר באפשרות שבתורות המזרח ישנה איכות מיוחדת, מוספת לתורת ישראל סבא, איכות שהיא-היא האבן השואבת לצעירים המטיילים במזרח והבסיס לחוויה הרגשית-רוחנית האינטנסיבית שהם עוברים במנזרים הינדיים, בודהיסטים וטאואיסטיים שונים. הנימה הרווחת בדיון היתה של "איפה טעינו?", בכך שלא הוכחנו לתלמידינו את יתרונה הגדול של היהדות על דתות עכו"ם, ולא של התפנות להקשבה מתוך פתיחות ורווחת הדעת.

הגילוי הזה הפתיע אותי, מאחר שלא היה בדעתי לנקוט עמדה בהרצאה הזאת, אלא להציג עובדות כפשוטן. מצאתי שהצגה מתוך עמדה נייטרלית נחווית כמשעממת וכלא-רלבנטית על-ידי חלק מהרבנים, בעוד אחרים חווים אותה כמאיימת. נדמה שתחושת האיום מקורה היה בעצם אי-נקיטת העמדה המאשרת את גירסתם, שלפיה עמדות ותפישות רוחניות יהודיות הן אמיתות אובייקטיביות. הרצאתי, שהדגישה את עמדתו של הצעיר הישראלי כביטוי לנטיית לב ולקולם של כיסופים אל האחד ואל הטמיר היתה, שלא בטובתי, מכאיבה ואולי אפילו פוגעת. משום כך מצאתי שאני מתקשה לשמור על עמדתי, המייחסת לגיטימיות דומה לדרכים השונות של חיפוש פנימי. הדיון משך אותי בלי הרף לכיוון של נקיטת עמדה כזאת או אחרת, כאילו נדרשתי להצהיר "הלנו אתה או לצרינו". התקשיתי להיות מרפא, פסיכולוג או איש מדע נטול פניות: גויסתי לנקוט עמדה, להגדיר או להתנצח. הדבר הכעיס אותי. בדיעבד הוא גם איפשר לי להבין את הצורך של צעירים רבים להיעזר בדרכי הרפואה המזרחיות, כדי למצוא מזור לנפשם דווקא בעצם השחרור מן מהתביעה הכל-כך מחייבת במקומותינו: הצטרפות למאבק של קבוצה אחת כנגד קבוצה אחרת.

לפני כעשרים שנה, במהלך שירות מילואים בלבנון, נהגתי לעלות מדי יום, בשעות שלקראת השקיעה, לתרגול הטאי-צ'י היומי שלי על סוללת האדמה שהקיפה את המוצב. במהלך אחת משעות התרגול הללו נורו לעברי כמה יריות. מצב התודעה שלי השתנה בן-רגע: ברגע הקודם הייתי נוכח ורגליי באדמה החומה, הדשנה והעשירה, החיים מסביבי מתכנסים אל תוך צללי עצמם, נושקים את עצמם, מקיפים בדחיסות האוויר הרך של קיץ בין-ערביים את גופי; ברגע שלאחריו הייתי חייל אויב בארץ כבושה הנס על נפשו כדי להציל את חייו: הדופק בצווארי היה עז, השיזוף הצבאי נצרב בזיעה קרה שהיה לה ריח של שתן שהתייבש, כמו הריח העומד במעברים התת-קרקעיים של תחנות מרכזיות.

בהרצאתי בפני רבני 'צוהר' זיהיתי את צלליו של אותו אירוע: בעוד תודעתי עושה מאמץ לעגון בהוויה גופנית-חושנית-רוחנית טוטאלית, אני נתבע בתקיפות להיקרע מחוויית האחדות אל מציאות שבה דורשים ממני לנקוט עמדה, להיות צד בסכסוך, להגיב. אני נדרש להפסיק את רציפות חיי הפנימיים, לשים סכר לספונטניות שבה תנועותי ועשייתי בעולם ותחושותי הפנימיות כאחת נובעות מתוכי-פנימה. בעצם הקריאה להגיב – ולא ליזום מתוך עצמי – אני נעשה משולל היבט חשוב כל-כך בנפשי: היכולת האנושית-אלוהית לברוא, להיות יצירתי.

בלא זיכרון ובלא תשוקה

בשל ההבדל העמוק כל-כך באבני היסוד הפילוסופיות-תרבותיות המעצבות את התודעה, לעתים קרובות לימוד ותרגול של רפואה סינית מסורתית נחווה כתהליך של לימוד שפה חדשה. זוהי רפואה המעמידה במרכז את הסובייקט ונסמכת על נארטיב אינטר-סובייקטיבי ככלי דיאגנוסטי; אלפי שנים לפני שאורַח התבוננות זה היה ל"בון-טון" פוסט-מודרני. זוהי רפואה המעניקה הכרה לייחודיותו של הרגע הנתון; אין אבחנה קלינית ברגע אחד דומה לאבחנה ברגע הבא. במובן זה זוהי רפואה פנומנולוגית מובהקת.

בעולם המקוטב בין שיח רציונליסטי לבין שיח משיחי, המתיימרים שניהם לקבוע קביעות שבעיבורן חבוקים חיים ומוות בתוקף היותם אמיתות חיצוניות לחוויה האישית-פרטית, הרפואה המזרחית מציעה אתנחתא אישית הנסמכת על התחושות ונתפשת באמצעותן. כשאני מלמד את תלמידיי את עיקרי התיאוריה של הרפואה הסינית המסורתית, איני מוצא לעתים מנוס אלא להשתמש באותו מונח אנגלי שאין לו תרגום הולם לשפתנו: תחשבוcommon sense , אני מציע להם; תחשבו על הדברים כפי שהם, בלא הנחות מוקדמות. נסו להתוות את תוכנית הטיפול על-פי המלצתו של הפסיכואנליטיקאי (יליד הודו) וילפרד ביון: בלא זיכרון ובלא תשוקה; כלומר, בלא התערבות בתהליכים הקוגניטיביים ובלא התלהמות רגשית.

במקום להציע נארטיב ופתרון, הרפואה הסינית המסורתית מציעה היכרות עם מורכבות ופרדוקס. בצד תפישת האחדות המגולמת ברעיונות ה"אנרגיה" וה"דרך" (טאו) חובקי הכול, היא מדגישה את עקרון הניגודים המשלימים ("יִין" ו"יאנג"), שכל אחד מהם בשיאו מוליד את היפוכו.

בתקופה שבה למדתי רפואה סינית מסורתית, כשוליה אצל מורי וחברי סטיבן ראסל (שסבו היה יהודי-רוסי אשר היגר לעיר המקובלים צפת ומשם למזרח לונדון), נהגתי לשבת בחדרו שלוב רגליים ולרשום בדבקות כל מילה היוצאת מפיו. בשלב מסוים הבחין סטיבן באובססיביות שבה הקפדתי לרשום במדויק את דבריו, והדבר הטריד אותו. הוא ניסה להבהיר לי את האופי הפרדוקסלי של הרפואה שלימד: חומר ורוח הם פנים שונים של אותה מהות אחדותית (אנרגיה – "צ'י"), הכוחות המזינים אותנו ("יִין") והכוחות המגינים ושומרים עלינו ("יאנג") אינם שונים שוני מהותי, כי אם יחסיים ומשתנים מרגע לרגע. אבל גם כשהצביע על כך שכל האמיתות שהוא מוסר לי הן יחסיות ונכונות לאותו רגע נתון בלבד, הנהנתי בראשי ולא השתכנעתי: המשכתי לרשום בקפידה כל מילה. בשלב זה אימץ לו סטיבן מנהג שנועד לגמול אותי מצורת החשיבה המורגלת שלי: הוא היה ממתין כהרף-עין לאחר סיום ההרצאה ומחכה שאניח את העט מידי ואסגור את המחברת, ואז מפטיר כלאחר-יד: "וכמובן, באותה מידה, גם ההפך הוא הנכון…". ההזמנה לראות בו-בזמן את מה שנראה כדבר והיפוכו, את הדבר ואת האיפכא מסתברא שלו, היתה עבורי גם הזמנה להרחבת גבולות הסובלנות האינטלקטואלית והרגשית, הזמנה לאפשרות "המזולזלת" לעתים במקומותינו כ"פוסט מודרנית", מאחר שהיא נתפשת כ"לא-מתחייבת" ולכן "לא-אחראית". למעשה, במיטבה זוהי הזמנה למצב תודעה פנימי המאפשר הכרה באפשרות קיומם הבו-זמני של שני נארטיבים סותרים-לכאורה זה בצד זה, ולא (רק) זה אל מול זה. נדמה לי שאין צורך להסביר עד כמה האפשרות הזאת נוגעת בחוויה היומיומית של החיים בישראל שבה מקובל, כהכרח, שנארטיבים עדתיים, דתיים ולאומיים יעמדו זה מול זה והכמיהה לאחדות (אידיאית, תרבותית, פוליטית) תוצאתה לעתים קרובות ערפול או טשטוש, ולא סובלנות ופיכחון.

מאחר שהתיאוריה הפילוסופית העומדת בבסיס הפרקטיקה של הרפואה הסינית מדגישה את העובדה שניגודים דינם להשלים זה את זה ולהתמזג (גם במובן זה זוהי רפואה נאמנה לחיים), היא מייצגת נקודת מבט "כולית", הוליסטית. עבור ישראלים-יהודים רבים, חילונים ודתיים כאחד, תהליך הלימוד של הרפואה הסינית המסורתית הוא הזדמנות למפגש עם ראיית עולם קוסמולוגית-רוחנית כוללת, שהיא נוגדן או אלטרנטיבה לרִיק הרוחני-אידיאולוגי בחברה הנחווית כפוסט-ציונית ופוסט-דתית. לעתים קרובות מתלווה למפגש הזה נופך התבגרותי, ששלובים בו הרצון לגיבושה של תיאוריה מקיפה והרמונית להבנת המציאות והרצון לריפוי, להצלה ולתיקון חוליי העולם. כאן יש לזכור את ייחודה של הרפואה הסינית בהקשר הרחב של פילוסופיות ותורות "תיקון" למיניהן. פרקטיקת הריפוי, הפן הפרגמטי של הרפואה הסינית, הופכת את קיום העשייה, את ה"נעשה ונשמע", לתוצר ישיר ומתבקש של הפילוסופיה, כלומר, של מאפייני הקיום הרוחני. נקודת המבט התיאורטית-פילוסופית מעוגנת במסורת עתיקה, ובה-בשעה מתהדרת בהצלחה קלינית מרשימה בריפוי ובשיפור איכות החיים על-פי כל קריטריון שהוא, כולל מחקר רפואי דקדקני. לצעירים יהודים רבים הרפואה הסינית משמשת, כך נדמה לי, גשר של חיוניות בין עליונים לתחתונים, בין עולם הרוח לבין הקיום היומיומי.

בריאות בקצה הפרימיטיבי של החוויה

המבקרים בישראל מופתעים ממספר הישראלים המטופלים בתרפיות אלטרנטיביות כדבר שבשגרה, ונוטים לייחס זאת לרמת הדחק הגבוהה שמכתיבה המציאות הישראלית. הדבר בולט במיוחד בתחומים טיפוליים שבהם המגע הפיזי הוא מרכיב מרכזי. למעשה, פנייה לרפואה מסוג זה היא בעיקר פנייתו של הצעיר הישראלי לאינטימיות מחודשת עם גופו, שלאחר מאות שנים של חיסוי בכסות אבלים שחורה הפך לגוף משוחרר-לכאורה מעכבות גלותיות, בשירות האומה. היום, כשהצעיר הישראלי מעמיד את גופו לרשות השירות הצבאי במשך שלוש שנים, הוא נדרש למידה זו או אחרת של כיבוש היצר, של כיבוש הגילוי ההדרגתי, המכאיב-מענג של גופו-שלו ושל גופים אחרים. החייל הקרבי פנוי למפגש עם גופו כקניינו האישי רק אחת לשבוע, או אחת לכמה שבועות. מפגשים אחרים הם חטופים וקצרים. בלא יודעין חווים צעירים ישראלים רבים את גופם כמעין שלוחה, זרוע מבצעת, כמין רשות הנענית לאתגרים מרתקים אך לא יצירתיים, לא אוטונומיים וא-ארוטיים. גופם נעשה מושא לעיסוק פיזי מתמיד ואינטנסיבי, אך בה-בעת, להדחקה של הצורך במגע ופורקן אינטימי נינוח. אין פלא שבז'רגון הצבאי נוצרים יצורי כלאיים לשוניים, כמו "ליצור מגע עם האויב", ושמות היעדים לכיבוש בתרגולים השונים הם לעולם שמות נשיים.

סיפור ה"בראשית" שהתחנכנו עליו מבחין בין מצב בראשיתי של "תוהו ובוהו" לבין "סדר", שהוא תוצר האבחנה שמזמנת האמירה המילולית "יהי אור". סיפור זה מניח ראשית ואחרית, סיבה ותוצאה, סובב ומסובב. ואילו תמונת העולם של הרפואה הסינית המסורתית, בקרבה את תלמידיה אל הגוף ואל הניסיון להכיר בחוויה הראשונית כעובדה העומדת ברשות עצמה, מנתקת אותם מההיאחזות הישראלית-יהודית (הגובלת לעתים בפטישיזם) במילה הנאמרת והכתובה. ה"טאו-טה-צ'ינג", הטקסט הקדום המיוחס למייסדו המיתולוגי של הטאואיזם, לַאוֹ צֶה, נפתח במילים: "הטאו שניתן לתארו במילים אינו הטאו האמיתי". קרי, מרגע שדבר מתואר במילים הוא מתרחק ממהותו האמיתית. תחום הידע השולל את הדיוק של ההגדרה המילולית מעניק נופך של "אמיתיות" כמעט קדושה לחוויה הסובייקטיבית-ראשונית. לדוגמה, הרופא הסיני לא יתעניין בטמפרטורה האובייקטיבית-לכאורה שמראה מד החום של החולה, ואפילו לא בתיאור המילולי של הטמפרטורה, אלא בדרך הייחודית שבה חווה החולה את תחושות הקור והחום ברגע נתון.

בהעדר התביעה לטיעון מילולי מוסדר ורציונלי, מתוודע תלמיד הרפואה אל עושר של מורכבויות המופיעות בו-בזמן, תצורות ותבניות בלא ראשית או אחרית, אחוזות זו בזו כתצורות נוף, לעתים הרמוניות, לעתים (כמו בזמן מחלה) דיסהרמוניות. בתמונות אלו שזורים קור וחום, אור וחושך, פנים וחוץ, התכווצות והתפשטות, והם נוכחים בעת ובעונה אחת ולא-מובחנים. אולם התוהו ובוהו כאן אינו הפרה של סדר עולם אימננטי שמקורו טרנסצנדנטי, כי אם חלק ממנו. וכמו בציורים הסיניים ובציורי הזן, הערפל, המסתורין והחושך מאפשרים ראייה אחרת, מורכבת, במובנים מסוימים יותר "מציאותית", משמאפשר האור הטרנסצנדנטי, המבחין. כך יכול הצעיר הישראלי-יהודי להשתחרר מכוחם הכובל של אור התכלת העזה, המילים והדיברות החד-משמעיים ולפגוש עולם עשיר של דימויים, "ציורים", תצורות ויצירה שנשללו ממנו בשל כוחם של השכלתנות ושל הפלפול המילולי, ובשל האיסור על עשיית פסל ומסכה.

רבים מהתלמידים והנרפאים חווים את ההיבט היצירתי-חווייתי והלא-מילולי הזה כיתרונה של הרפואה הסינית על פני תפישות עולם הנדמות כמושתתות על אבחנות אינטלקטואליות בין הרציונלי (הקביל), האי-רציונלי או האי-מדיד (לא-קביל), והטרנסצנדנטי (לא-מושג). אולם היבט זה הוא גם המאיים על המשגותיהם השגורות ועל תפישת עולמם של אנשי מקצוע רבים. לתחושה זו של איום שותפים רבנים (החוששים מעירוב בין הטרנסצנדנטי לבין האימננטי) ואנשי מדע, בעיקר אנשי הממסד הרפואי. לאלו מצטרפים הוגי-דעות ופרשנים חברתיים, החרדים מן ההשפעה האי-רציונלית של הרפואה הסינית, ותרבות ה"ניו-אייג'" המזוהה איתה לעתים, על לכידות החברה הישראלית.

שלא במפתיע, מאותן סיבות עצמן מוצאים בה עניין אמנים ופסיכולוגים רבים, המזדהים עם הדגש הניתן לחוויה הסובייקטיבית ועם עולם הדימויים העשיר, ונהנים להתרווח בחיק הפרדוקס והמסתורין, מתוך ידיעה שה"מציאות" היא לעולם מושא לפרשנות ולא ל"פתרון". לכן נוכחותה הניכרת של הרפואה הסינית והעולם התרבותי שהיא מייצגת בישראל היא גם מקור השראה: כמה וכמה מתלמידיי וממכריי – כוריאוגרפים, ציירים, משוררים וסופרים מוכרים – מקבלים השראה מענפים שונים של אמנויות המדיטציה, התנועה והנשימה המתייחסים לרפואה הסינית, ומטקסטים ספרותיים ופילוסופיים שהם המסד הפילוסופי-אסוציאטיבי של הרפואה הזאת.

בחתירתה אל המקורות ה"פרימיטיביים", התחושתיים של ההוויה, הרפואה הסינית מסייעת לראות את "עולם התופעות", את ה"טבע", בעיניים חדשות. המסורות הרוחניות-פילוסופיות העומדות בבסיסה ומפרות אותה (הטאואיסטית והזן-בודהיסטית) רואות בכוחות המעצבים את ה"מושא הרפואי," כלומר, את גוף האדם, רוחו, נפשו ומזגו, מקרה פרטי של הכוחות הפועלים בטבע. מרפאים סיניים ביססו במשך אלפי שנים את עבודתם הפילוסופית, התיאורטית והקלינית על תצפיותיהם בדומם, בצומח ובחי, והתייגעו לנסח את החוקים הקוסמיים של העולם המתהווה בכל רגע, העומדים בבסיסם של תהליכי החיים, היצירה והחזרה (או המוות).

במישור הרפואי מגלמות התיאוריות המעוגנות בתהליכי הטבע פוטנציאל של שינוי והשתנות המאפיין את תופעות הטבע: עונה מתחלפת בעונה, נהרות חותרים ומוצאים להם אפיקי זרימה. מאחר שעל-פי התפישה האמורה, חוקים דומים חלים גם על האדם, פוטנציאל זה נתפש גם כפוטנציאל של ריפוי. במציאות הישראלית-יהודית המשָׂגות אלו עונות על שני צרכים לא-מודעים: האחד הוא הצורך במסד רוחני-פילוסופי כמקור לתקווה ואופטימיות באשר לעצם האפשרות לשינוי ולריפוי – צורך בולט נוכח תהליכי השחיקה, הייאוש והחולי בחברה הישראלית; השני הוא הצורך בחידושו של קשר ישיר, מקודש, מרפא, סבלני ולא-מתערב עם עולם התופעות הטבעיות, עולם הטבע בצורתו הגולמית. "עולם" זה – שפיתה זרמים ציוניים מוקדמים לאמץ אידיאולוגיות טולסטויאניות במהותן, שהאתוס הציוני הממוסד גזר עליו "שלמת בטון ומלט" ו"כיבוש השממה" – הושחת עבור רבים מאיתנו. אדגים זאת כך: ה"עץ" מקושר בתפישה הסינית לכוחות הצמיחה והיצירה, לשחרור הרגשי, לכבד, אותו איבר בגוף האדם שתאיו חוזרים ומתחדשים עוד ועוד ועוד; שיסוד הנפש הגלום בו יכול להפוך לרוח, והרוח ל"שֵן",אותו יסוד ברפואה הסינית המסורתית שהוא אישי ואוניברסלי גם יחד, ניתן לטיפול קליני-רפואי ובה-בעת נובע מרוח העולם וחוזר אליה.

יורי סלע הוא פסיכולוג קליני ומטפל בשיאצו וברפואה סינית

הכתבה פורסמה בגיליון מספר15 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

יורי סלע הוא פסיכולוג קליני וסופר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה