דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

מועתז. צילום: איל און

גבול העבודה והפרנסה

כל פלסטיני המבקש לעבוד בישראל צריך לפנות אל מנהלת התיאום והקישור כדי לקבל כרטיס מגנטי המעיד על אי מעורבות בשום פעולה עוינת או פלילית נגד מדינת ישראל, אך רבים ממקבלי הכרטיס נדרשים בתמורה לשתף פעולה. הגדר שבנתה מדינת ישראל כנגד פיגועי המתאבדים הצמיחה תעשייה שלמה של מסתננים בעל כורחם

את עולמם של הפועלים הפלסטינים אני מכיר מקרוב. בּאקה אל-ע'רבּייה, שבה גדלתי ובה אני מתגורר, היתה עד שנת 2002 גשר בין הפועלים הפלסטינים לבין המעסיקים הישראלים. הלהקות הענקיות של הפועלים, שורות שורות של נוהרים, היו מופיעות עם עלות השחר וחוזרות עם רדת החשכה. באותם זמנים יכלו הפועלים להתיישב לאחר העבודה בבית קפה, וללגום קפה או מים קרים בלי להיכנס ללחץ הנורא של המירוץ נגד הזמן, כדי להספיק לחזור הביתה.

רבים מהמפרנסים הפלסטינים תלויים ישירות בכלכלה הישראלית, ומשתדלים בכל מחיר ובכל דרך קיימת או לא קיימת להתגנב אל העבר השני, אל העבר שמכיל אופציות של עבודה – כולן פיזיות, אמנם, אבל מפרנסות. לשִרטוּט תוכניות לימודים, או עבודה מסוג אחר, אין זמן. הגדר, הגבול החדש, משרטטת את גבולותיהם של אנשי הפרולטריון הפלסטיני וחותכת את האופק ואת המציאות.

בעודי מחפש פועל פלסטיני לא חוקי כדי לנהל איתו שיחה, שתהיה חומר גלם לרשימה עיתונאית על סוגיית הפועלים הפלסטינים, נפגשתי עם צעיר פלסטיני שמחפש את התקשורת כדי להעביר דרכה את המסר הכועס שלו. שבועות אחדים לפני כן הוא התקשר לרדיו "ראיה FM" (راية – דגל) שמשדר מרמאללה וביקש ממגיש אחת התוכניות להביע את סבלה של קהילה שלמה, ענקית. אתה מופתע כשאתה מגלה כי מועתז, מהכפר יעבד במחוז ג'נין, הוא בן 27 בלבד. הוא אמנם מדבר בלהט, ובמרירות, אבל גם בסבלנות. בפיקחון הוא פורש את התמונה החברתית והכלכלית הקיימת, שבה חבריו ובני גילו, הפועלים הפיראטים הרודפים אחר פרנסתם בדרך גסה ורוויה עבירות על החוק, נוסעים בקבוצות וביחידים מהכפרים הנושקים לגבול ומאלה הנידחים יותר, אל תחומי מדינת ישראל.

מסע מפרך

יִעְבִּד, השוכנת כ-20 קילומטר מג'נין, היא כפר מובהק. נתח גדול מהאדמות החקלאיות של היישוב מוקצה לעצי זית, שהם סימן ההיכר של המקום, ויש שם גם מַפחֵמוֹת רבות שמייצרות פחם מהעצים של חורשות הכפר. לפני בניית הגדר הדרך מיעבד עד קו התפר באזור המשולש (טייבה, באקה, טירה, אום אל-פחם) ארכה עד שעתיים, כולל הטרחה של המחסומים, ורוב הפועלים יצאו השכם בבוקר וחזרו בערב. אפשרות זו נשללה מהם עם בנייתה של גדר ההפרדה.

מועתז נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא יפה תואר ומיטיב לדבר. את סיפורו הוא מגולל בלחש, בדיאלקט הכפרי פלסטיני של אזור ג'נין. הוא עובד בישראל מאז 2007 ברציפות. לאב'ו מועתז היתה חנות חומרי בניין, שנסגרה לאחר פשיטת רגל כתוצאה מהמצב הכלכלי שהידרדר בתאוצה רבה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה. החנות פרנסה שבע משפחות – "ביתנו, בית סבא וסבתא ושאר הדודים" – ועם סגירתה כל מפרנס יצא במסע חיפוש משלו אל מעבר לקו הירוק.

דרכו של מועתז הובילה אותו אחרי מאמצים רבים לעבוד באזור באקה, שם הוא שוהה בכל פעם חודש אחד לפחות. "לא פחות מזה", הוא אומר, ומיד מסביר: "אחרת לא ישתלם לי בכלל לצאת לעבוד בישראל. בגלל שאז כל השכר שלי יתבזבז על תחבורה". המציאות החדשה הצמיחה שוק שחור המספק תחבורה לפועלים משוללי הזכויות. הנהגים בצד הפלסטיני, שמובילים את הפועלים עד אזור גדר ההפרדה בירושלים או יותר דרומה (אזור באר שבע), מקבלים מכל פועל תשלום של לא פחות מ-250 שקל לכיוון אחד! בצד הישראלי, אחרי ההתגנבות, חוברות חבורות הפועלים למדריך ישראלי (בין אם זה יהודי-ישראלי או ערבי בעל אזרחות ישראלית), שמוביל אותם בחשאי במסלולים קשים, וכל זה לאחר שמחליפים רכבים בצורה דיסקרטית כפי שמתאר מועתז: "כדי להגן על עצמם, המתווכים לא מזדהים בפנינו, והרבה עניינים נעשים בסתר, כמו למשל העברת הנוסעים הפלסטינים מהרכב הפלסטיני לרכב הישראלי, הם משתמשים בווילונות, פעם עצמו לנו את העיניים, מצמידים רכב אל רכב ומעבירים אותנו, אפילו בתוך הרכב הווילון נשאר סגור עד שאנחנו עוברים את נקודות הבידוק הישראלי".

מועתז ושני חבריו, א'יאד ופוא'אד, שרטטו בפני את המסע המפרך. צעדו הראשון של הפועל הפלסטיני הלא חוקי הוא יצירת קשר עם נהג מונית שמתמחה בהסעת פועלים. זה החלק הקל. מועתז: "אני מכיר את הנהגים. כולנו מכירים את הנהגים. אם תשאל, כל אחד בכפר ייתן לך רשימה של כמה נהגים שמובילים אותך אל בית לחם, רמאללה, ירושלים ושאר אזורי הגבול. אחרי הגדר אנחנו מתחברים לנהגים הישראלים המתואמים עם עמיתיהם הפלסטינים". ומיד הוא שואל ומשיב, כמי שמעוניין להציג את סיפורו על כל פרטיו: "מי הם הנהגים הישראלים האלה? לא יגידו לך. אם תשאל אותו מה שמו, 'השם שלי הוא לא עניינך'". נקודת המעבר היא אחת הנקודות המעניינות ביותר בסיפורו של כל פועל פלסטיני שעובר מסע מסוג זה: "אנו יודעים שכאשר מגיעים לנקודת הגבול, נהג ישראלי מחכה לנו בעבר השני. בא אלינו מישהו ואומר לנו תעמדו פה, תתארגנו בקבוצה כזו, תחכו, תעשו". זה מה שמכונה "נקודת האיסוף והסיווג". כאן, על הגבול, מתקבצים הפועלים הפלסטינים הלא חוקיים חבורות חבורות, מחכים לחלוקתם לפי אזורי עבודתם הנחלקים בעיקרון לכמה תחנות עיקריות: המשולש, צפונה ודרומה.

כולכם עוברים למעשה בצורה לא חוקית. כל הפועלים האלה הם פיראטים.

"הכל לא חוקי. מי שנחשב חוקי עובר דרך המעברים הרשמיים".

כל פלסטיני המבקש לעבוד בישראל צריך לפנות אל מנהלת התיאום והקישור כדי לקבל כרטיס מגנטי המעיד על אי מעורבות בשום פעולה עוינת או פלילית נגד מדינת ישראל. כרטיס מגנטי הוא מעין תעודת יושר אך אינו אישור עבודה.

"הכרטיס המגנטי הוא מין חכה לצוד אותנו", מסביר מועתז במרירות. "אני שואל אותם למה לא מגיע לי כרטיס מגנטי, והם עונים שזה עניין מודיעיני ושאת התשובה צריך לברר בגופים הקשורים לעניין. הם מזמינים אותך לחקירה, ואומרים שאם אתה רוצה כרטיס מגנטי אתה צריך לעבוד איתם. אני אומר להם שאני לא מוכן לעבוד כמשתף פעולה, אבל הם נותנים לזה שמות אחרים".

א'יאד ופוא'אד מהנהנים בראשם כמאשרים את דברי חברם. אישור עבודה רגיל בישראל מלווה בקביעת המעבר שמותר לבעליו לחצות, אבל האישור השני המכונה "אפס אפס" הוא אישור שמתיר לך לעבור בכל המחסומים בכל עת, עם זכות שהייה של 24 שעות בישראל. אבל חבורת הפועלים מסתייגת מהאישורים למיניהם ומהכרטיס המגנטי. "זו הדרך להיות משתף פעולה עם היהודים. הם נותנים לך אישור כזה לתקופה קצרצרה ואז מתחיל המיקוח בחדרי מנהלת התיאום", אומר מועתז. "עם אישור 'אפס אפס' אתה עובר כמו 'אלסלאם עלייכום, סע, רוח'", כך מתאר מועתז את הקלות הבלתי נסבלת במעברים למקבלי האישור הנחשק. חידוש האישור מותנה בשיתוף פעולה. פוא'אד מתערב ואומר: "או שישחירו את תיקך בנקודה קטנה שלעולם לא תכניסך לשטחי ישראל אם לא תסכים".

נסיעה של לילה או שניים

גם א'יאד בן ה-20 הוא בן הכפר יעבד. הוא צעיר סימפטי, חייכן, שעיניו ירוקות ושערו הקצר מסורק לאחור. "המסע שלנו מתחיל בשעה אחת או שתיים בלילה, נסיעה של לילה אחד עד שני לילות, תלוי בהתפתחויות העניינים בדרך. לא מזמן היינו מעורבים בתאונת דרכים קשה במיוחד בדרכנו לישראל".

את הסיפור הזה חשוב לא'יאד ופוא'אד לספר. הם יצאו מיעבּד, 26 פועלים דחוסים בדוחק רב בתוך רכב מסחרי, ובגלל רשלנותו של הנהג בן ה-23 התהפך הרכב המסחרי 15 פעם. התאונה אירעה באזור ים המלח, בכביש 90, בדרכם לעבודה בישראל. "מרוב העומס של הפועלים הפלסטינים, שדוחסים אותם כמו אנלא יודע מה אל תוך אותו מחסן-מטען של הרכבים, ומרוב המהירות המופרזת של הנהג, אירעה לנו תאונת דרכים לא נורמלית", א'יאד מספר בהתרגשות.

האירוע הקשה הזכיר לי מיד את הרומן "גברים בשמש" מאת הסופר הפלסטיני המנוח ע'סאן כנפאני. הדמות הרביעית ברומן, א'בו א'לח'יזראן, הוא נהג מכלית נהנתן שמסכים להוביל שלושה גברים פלסטינים – א'בו אלקייס, א'סעד ומרואן – דרך עיראק לכוויית בחיפוש אחר פרנסה. שניים מהגברים נצמדים אל גג מכלית המים, השלישי יושב ליד הנהג, והם מתחלפים זה בזה בתורנות. כדי לעבור את הגבול שלושתם נכנסים אל תוך המיכלית. את מחסום הגבול הראשונה הם עוברים בשלום, אבל במחסום השני פקיד משועמם מתעקש לספר בפרטנות על הפילגש שלו ועל החוויות הסוערות איתה. בגלל השיחה הזאת נספים שלושת הפלסטינים שבמכלית.

פוא'אד הוא צעיר קשוח למראה, שאינו מחייך בקלות. שיער שחור מקורזל, זיפים בני יום בפניו, עיניים שחורות חדות שמביטות בסיגריה שבידו. הוא אדיש לכאורה, אבל רגשותיו מתגלים בזמן שהוא מדבר בנימה כועסת, בלחש. זה חמש שנים שהוא עובד בישראל – הוא בן עשרים – וכבר שלושה חודשים שלא חזר הביתה.

"אנחנו כמו סרדינים בתוך הרכבים האלה", הוא מספר על תאונת הדרכים שאירעה לפני חצי שנה, ואשר "הכאבים בעקבותיה בגב שלי עדיין מגבילים אותי עד היום". "בין אם זה פולקסוואגן 'סלון', שמפרקים את כל הכיסאות שלו כדי להכניס את כולנו, או מרצדס מסחרית או לא יודע כל זיפת אחר… הלכתי לבית אל, ליד ראמללה, ביקשתי כיסוי מהביטוח והגשתי תביעה. מייצג אותי עורך דין מהכפר, דיווחתי על כל מה שקרה. היה איתנו מישהו מכפר פַחמֶה שנפגע באורח קשה".

"תרגיע נהג, האט, זה לא ככה", הוא ממשיך ומצטט את מה שאמר לנהג, ערבי ירושלמי בעל אזרחות ישראלית, דקות אחדות לפני התאונה. "ואז הוא אמר לנו, אל תתערבו, אני הנהג ואני יודע איך לנהוג… מביאים לנו נהגים בני שבע-עשרה או עשרים, בלי רשיונות, והרכבים שמסיעים אותנו הם ברובם פסולים [בלי רישיונות]".

א'יאד, מה קרה לך בתאונת הדרכים?

"אני קיבלתי חבלות ברגל ובפנים. לא משהו רציני. מי שספג את המכה היה בחור אחד מהכפר פחמה שנפצע קשה. הוא היה צמוד אלי בתאונה. אני לא יודע איפה הוא מקבל טיפול בדיוק, אבל זה בירושלים".

"בבית החולים ששוכב בו שרון", מגדיר פוא'אד את הדסה עין כרם.

איפה קיבלתם את הטיפול הראשוני?

פוא'אד: "בבית החולים הממשלתי ביריחו. אם הייתי ישן באותו לילה בבית מלון היה עדיף לי. זה בית חולים שאין בו כלום. אפילו טיפול בסיסי לא ניתן לנו". פוא'אד מכבה את הסיגריה במאפרה במעיכה ארוכה ועקשנית ושותק רגע ארוך. ואז הוא מתפרץ, "לילה שלם צעקתי מכאבים", וחוזר לדממה. "מה שלא פחות חשוב", הוא ממשיך, "זה שהלילה הזה עלה לי שבע מאות שקל. והיו עוד טיפולים, שאת כולם שילמתי. יעני, כל הסיפור עלה לי עד עכשיו משהו כמו חמשת אלפים שקל".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 53 של "ארץ אחרת": כולנו עובדי קבלן – גזילת הזכויות של העובדים בישראל. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה