דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בספטמבר 2006 | / מהדורה 35

אל-טייב ע'נאיים: "המזרח נתפש כתשליל האפל של המערב" צילום: בהאא' קעדאן

בשם שפת הצללים

"איך אפשר לכנות אנשים בעלי ראייה המתעקשת להסתגר בתוך עצמה, נאורים? לקרוא לאנשים שמקפידים לשבח רק את תרבותם-שלהם, ולהעניק לה את כל תוארי הכבוד, תרבותיים?" אל-טייב ע'נאיים בא חשבון עם תחושת העליונות הישראלית המזדהה עם תרבות המערב, ובזה למזרח

שפה מחפשת את בניה
את אדמותיה
את מספר סיפוריה
מתה ככל מטמוניה
ונזרקת אל תוך המילונים
– מחמוד דרוויש

המאמינים כי התרבות של "האחר" (ובייחוד תרבות המזרח) כולה אינה שווה טרחה, עיון ומאמץ (כי איזה עומק ועניין בכלל אפשר למצוא בה?), דנים את עצמם להסתגרות. עמדה תרבותית, המנפה כל מה שזר לה, מאבדת את עצמה לדעת. כי התבודדות של תרבות פירושה התאבדות. תרבות ללא יחסי גומלין עם עוד ועוד תרבויות, ובלי פתיחות, משולה לאדם ההולך בחושך

מאחר ששפה היא מטען, רפרטואר, שופר, כוח, מהימנות ונרטיב, טבעי מאוד שגם בזירה זו יתחוללו מלחמות: שפה שלטת, שפה שולית, שפה עילגת, שפה מנצחת, שפה מובסת, שפה עם שרירים, שפה מודרנית, שפה מיושנת ועוד. אותה שפה מפעילה מנגנוני הדרה, ודוחקת החוצה את כל ה"זרים". "זר" הוא מי שכותב בשפת האחר ונעשה מעורב בענייניו התרבותיים של האחר, אך לעולם אינו מתקבל אל שפתו ואל תרבותו. אנטון שמאס הוא דוגמה לסופר כזה. דוגמה נוספת היא הסופר הסורי סלים ברכאת, כורדי הכותב בשפה הערבית, ולא בשפת אמו הכורדית.

מי שקובע מיהו הזר הם הדיירים המקומיים; דוברי שפת האם המקוריים הם בעלי הזכות והבעלות. זוהי זירה חמימה לדייריה, שבו-בזמן מפעילה את אחד המנגנונים המסיביים והאכזריים לעיצובו של גירוש תרבותי.

אפתח בציטוט הבא: "העברית משמשת להגדרת המרכז הישראלי, בעוד האנגלית נתפשת כמקשרת בין מרכז זה למרכזים מטרופוליניים במערב וכתומכת במעמדה ההגמוני של העברית. הערבית במערכת זו מסמלת את המזרח, ובכך היא נתפשת כנחותה ביחס לתרבות האירופית המערבית, המוצגת כניגוד לה" (דורון נרקיס, "אנגלית בעיניים זרות", תיאוריה וביקורת, מס.20, עמ' 268 , 2002 ).

שיפוט זה, שיש בו מן העובדה הקיימת, מציק לנפשי ולזהותי, ומערער על עצם קיומי. אכן, זו מידת הרצינות שבה אני מתבונן בָּדבר, ומתעקש בנחישות רבה לעצב את מהותי, שכרוכה בשפת אמי שהיניקה אותי ובכל המרכיבים החיוניים להתבגרות ולבשלות תרבותית. אבל אין ספק שיש לי גם אמא חורגת, כמו שכינה זאת אנטון שמאס, אמא ושמה עברית.

הבעיה בציטוט המובא לעיל היא עצם שיוכי אל השפה שמביטים בה "אחרת"; מין סטייה למטה על הסקאלה התרבותית. שפה היא תרבות. תרבות מסמלת את קבוצת האנשים החולקים את אותה מורשת. התרבות מוזנחת, משמעו השפה מוזנחת. הערבית, כאן, בישראל (ובמקומות רבים נוספים בעולם), נמנית עם התרבות המובסת, דבר הגורם למין עיוות בהיבט התרבותי. מעמדהּ זה קשור ישירות לקולוניאליזם על צורותיו השונות אשר מכתיב שיח מיליטנטי, שבו התרבות הגבוהה, בעלת המוסר הראוי, היא תרבות שיש מאחוריה עוצמה צבאית וכלכלית.

קשה מאוד להשלים עם עובדה זו; להיות שבוי בין כותלי ביתה של אמי החורגת – מצפוני מסרב לקבל זאת! לצלוע בין שתי אמהות – זה מוביל לסכיזופרניה תרבותית. איזו נוסחה לאמץ? ומנין תבוא הגאולה?!

"זר" הוא מי שכותב בשפת האחר ונעשה מעורב בענייניו התרבותיים של האחר, אך לעולם אינו מתקבל אל שפתו ואל תרבותו. מי שקובע מיהו הזר הם הדיירים המקומיים; דוברי שפת האם המקוריים הם בעלי הזכות והבעלות. זוהי זירה חמימה לדייריה, שבו-בזמן מפעילה את אחד המנגנונים המסיביים והאכזריים לעיצובו של גירוש תרבותי

תפקיד הסטריאוטיפ

ניסיתי לברוח ממהמורות הסיווגים, ומהקטלוּג של השיוך המגויס; הדבר משתקף בכל פינה, בכל פיסת אדמה ובכל הרבדים בארץ. השאלה הנצחית, מזרח- מערב, מהדהדת ברקע שלך הקשור קשר הדוק לטריטוריה זו. אילו נולדתי במרחק כמה קילומטרים מכאן, ייתכן שהייתי אזרח לבנוני, סורי או מצרי, אזרח הפטור ממסי הזהות השסועה. כל הזמן אותו משחק: ניסיון לא ליפול אל מהמורות הסיווגים ולהתיידד עם נפשי כבן-אדם "מגובש"; אף על פי שהמציאות קורעת ומחלקת את האינדיבידואל לפסיפס שקשה ליישב בין חלקיו השונים.

מהי הנוסחה האופטימלית שתוכל לאחוז בזהויות המרובות? איך אפשר ליצור איזון בריא? האומנם יש דבר כזה?

אחד ממרכיביה של הספרות המינורית – ספרות הנכתבת בשפת ההגמוניה בידי בן או בת מיעוטים – הוא עצם הייצוגיות שלה. הכותב ספרות מינורית, בין אם הצהיר על כך בין אם הצהיר על כך או לא משויך למיעוט שלו ובו-בזמן נתפש תמיד כנציגו, במובן הנאיבי של המילה. דהיינו, אפילו בתוך רשת דינאמית ואינטלקטואלית כרשת הספרות וההגות, אפילו כאן הסטריאוטיפ משחק תפקיד מרכזי מאוד.

בספרה החדש של אילנה גומל, "אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל", יוצאת המחברת בעקבות הזהות/הזהויות הישראליות המכוננות את הקולקטיב: "מובן כי אלה סטריאוטיפים. אך אני מקבלת אותם כזהויות ואיני נכנעת למגמה העכשווית לחפש את ה'אדם' שמאחורי התווית. לא רק מה שהנו אלא גם מה שאנחנו אמורים להיות, קובע במידה רבה כיצד אנחנו רואים זה את זה ואת עצמנו" (כינרת-זמורה-ביתן, 2006).

אילו נולדתי במרחק כמה קילומטרים מכאן, ייתכן שהייתי אזרח לבנוני, סורי או מצרי, אזרח הפטור ממסי הזהות השסועה. כל הזמן אותו משחק: ניסיון לא ליפול אל מהמורות הסיווגים ולהתיידד עם נפשי כבן-אדם "מגובש"; אף על פי שהמציאות קורעת ומחלקת את האינדיבידואל לפסיפס שקשה ליישב בין חלקיו השונים

אך מה בדבר הסטריאוטיפים הנוגעים לערבים ולערבית? איך אפשר לקבל אותם כזהויות? הרי רובם המכריע שמים את התרבות הערבית בצד הנחוּת יותר, המעניין פחות, ביחס לתרבות המערבית (התרבות הישראלית העכשווית מנסה לראות את עצמה כתרבות מערבית). אז לקבל את הדרגה השנייה והשלישית, להסכים לראות את עצמי כ"סוג ב' וג'"? כיצד? אני מתרגז בשעת שיחה עם ישראלי יהודי, כאשר הוא משחיל לתוכה את הפנייה "חביבי". אני לוקח את המילה ומעניק לה פרשנויות מרחיקות לכת, חוקר את מוצאו של בן-שיחי, את השקפת עולמו, את נימת דבריו, ומשייך את הדבר ברוב המקרים לעליונות שהוא הרשה לעצמו לאמץ, כי הוא שייך לתרבות גבוהה יותר.

"את שפתי לא תדבר"

תמיד, כאן בישראל, אפשר לסכם את התרבות והספרות הערבית בכמה משפטים נאיביים ופשטניים, שאינם מבוססים על ידע. על נג'יב מחפוז', הסופר המצרי חתן פרס נובל לספרות, יודעים מעט מאוד: "מצרי שכתב סיפורים וש'האחים המוסלמים' ניסו להתנקש בחייו, כי הוא דגל בעקרונות מערביים". או מחמוד דרוויש, מה יודעים עליו? משהו בנוסח: "המשורר הלאומי של פלסטין, דוגל בגירוש היהודים"; והדברים אינם נכונים – הם הוצאו מהקשרם במהלך ויכוח מר, שהתנהל בתקופה שבה יוסי שריד, כשר החינוך, ביקש לכלול שיר של דרוויש בתוכנית הלימודים לבתי-הספר.

תמיד יש הצד האפל הזה, שמייחסים לתרבות הערבית. המזרח היה מאז ומעולם אובייקט של תשוקה, מחוז של חלומות, פנטזיות ומיתוסים. כמעט אפשר לחשוב שהוא לא ממשי, אלא מקום שיפה לבלות בו חופשות ארוכות.

זוהי התפישה השלטת בנוגע למזרח, והיא כשלעצמה מרכיב בעייתי, המונע יחס מאוזן אליו. ומכאן, מערב זה מערב ומזרח זה מזרח; מערב פירושו רצינות, מדע וקידמה, והמזרח הוא התשליל: אפל, שפל, אקזוטי, שווה ביקור; המזרח: חוויה ששווה ניסיון.

 אני מתרגז בשעת שיחה עם ישראלי יהודי, כאשר הוא משחיל לתוכה את הפנייה "חביבי". אני לוקח את המילה ומעניק לה פרשנויות מרחיקות לכת, חוקר את מוצאו של בן-שיחי, את השקפת עולמו, את נימת דבריו, ומשייך את הדבר ברוב המקרים לעליונות שהוא הרשה לעצמו לאמץ, כי הוא שייך לתרבות גבוהה יותר

כותב שורות אלה נמנה עם אנשי המזרח, עם הצד היותר נחות. אף אילו הייתי בעל מפעל חיים ענֵף וגדול, תמיד אשתייך בעל-כורחי לצד שכנגד. כדי להיכנס אל הזירה התרבותית, אני צריך להתאמץ כפליים. תחילה עלי לשבור את מחסומי ה”מזרח", ואז להשתדל לזכות ב"מקום" אצל ה"אחר".

הסופר הישראלי מהמוצא הסורי, אמנון שמוש, הפגין את נכונותו לארח את אנטון שמאס בבית הלאומי של היהודים, כל עוד הוא לא הגזים וביקש את מפתחות הבית – מה שעושה אותו לבעל-הבית; גם א"ב יהושע, שהתפלמס עם שמאס בזירה הספרותית-פוליטית בשנות השמונים, הציע לו לארוז את חפציו ולזוז מאה מטרים מזרחה, למקום שבו עתידה לקום המדינה הפלסטינית – שם הוא התבקש לממש את זהותו!

עבד אל-פתתאח קיליטו, איש רוח, חוקר וסופר ערבי שחי בצרפת ומלמד במוסדותיה האקדמיים היוקרתיים, כותב בספרו "את שפתי לא תדבר" על היחסים בין השפה הערבית לשאר שפות העולם, על סוגיית הכוח והאיזון בין השפות ובין הסמליות המגולמת בהן. במחקרו המעמיק הוא מגיב על דברי המזרחן הידוע שארל בּיללא, שכתב את המשפט הסטריאוטיפי המדהים: "הספרות הערבית היא משעממת ברובה":

"הספרות הערבית משעממת, אלא אם כן יש לה קשר קרוב וישיר לספרות האירופית. מנגנון הקירבה, זה מה שמציל חלק מהספרים הערביים, ומחוץ למעגל הזה אין שום תקווה לגאולה. מנקודת מבט זו, הסופרים הערבים נחלקים לשני סוגים: מצד אחד, מספר מצומצם של בעלי הקירבה, מצד שני, מספר עצום של יתומים, מוכי גורל ועוברי אורח. אך טבעי הוא שדרך ראייה זו מעוררת את כעסו של הקורא הערבי, בפרט מפני שהיא מייצגת מכנה משותף שמאגד כמה מזרחנים, החל מאֶרנֶסט רֶנאן" (עבד אל-פתתאח קיליטו, "את שפתי לא תדבר", דאר אל-טליעה, ביירות, 2002).

שאלה נצחית, סוגיה נצחית, מעגליוּת אינסופית, מעגל המוביל למעגל, שמתקפל ונדחף לעוד מעגל, מעגל פונה ומועד לעוד מעגל, ועוד מעגל ועוד מעגל. איך אפשר לא לקבל סחרחורת?! מזרח, מערב, עליונות, נחיתות, שיוך אתני, ספרות מינורית, שפות המתנקשות זו בחיי זו, עריצותה של האנגלית, מות ה"אחר", ניצחון אשלייתי, קיום פנטסטי, סיווג ושיוך למעגל הקטן ביותר מכל המעגלים הקיימים בעולם.

ממעגל המצטמצם עד כדי נקודה אנו צריכים לפתוח צוהר אל העולם המודרני ולגבש עמדות ביחס לעבר, הווה ועתיד. יש צורך בראייה מאוד רחבה. רחבה בצורה שלא תתואר.

התמדה בשיח המשווה בין התרבויות, שיח המסרב לקלוט את הזולת, גורמת לעיוות תרבותי, ואפילו לעיוורון; כי איך אפשר לכנות אנשים בעלי ראייה כה מצומצמת, המתעקשת להסתגר בתוך עצמה, נאורים? לקרוא לאנשים שמקפידים לשבח רק את תרבותם-שלהם, ולהעניק לה את כל תוארי הכבוד, תרבותיים?

תמיד יש הצד האפל הזה, שמייחסים לתרבות הערבית. המזרח היה מאז ומעולם אובייקט של תשוקה, מחוז של חלומות, פנטזיות ומיתוסים. מערב פירושו רצינות, מדע וקידמה, והמזרח הוא התשליל: אפל, שפל, אקזוטי, שווה ביקור

שהרי המאמינים כי התרבות של "האחר" (ובייחוד תרבות המזרח) כולה אינה שווה טרחה, עיון ומאמץ (כי איזה עומק ועניין בכלל אפשר למצוא בה?), דנים את עצמם להסתגרות. עמדה תרבותית, המנפה כל מה שזר לה, מאבדת את עצמה לדעת. כי התבודדות של תרבות פירושה התאבדות. תרבות ללא יחסי גומלין עם עוד ועוד תרבויות, ובלי פתיחות, משולה לאדם ההולך בחושך.

בצל השיפוטים הנעים על ציר הסטריאוטיפים המגוחכים, הופך ה"אחר" מדמות אמיתית לדמות צללים. כלומר, אין רואים בו דמות ממשית אלא דמות-למחצה, דמות מעומעמת, דמות שהבעות פניה מוסתרות, דמות פחות מעניינת, משעממת. התרבות, שמחשיבה את עצמה לתרבות עליונה, אינה טורחת לשפוך אור על דמות זו; מוטב שתישאר בחושך.

התרבות, שמעניקה לעצמה את זכות-היתר לחלק ציונים לתרבויות אחרות בלי שום אמות-מידה אובייקטיביות ובלי התחשבות באחר, היא תרבות דורסנית. אף שהיא עוטה מחלצות משי, הן הולכות וחונקות אותה. זוהי התבודדות שמביאה אך ורק לעיוורון, להתנוונות ולנסיגה לאחור למרחק של כמה שנות אור.

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה