דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

ברית בעלת משמעות עילאית

"התא המשפחתי הוא רק ראי לחוסר היציבות ולחוסר המוחלטות שכל עולמנו כיום מתאפיין בהם. הקמת בית כדת משה וישראל משיבה חלק מהיציבות שמקורה במשפחה למקומה. משום כך הביקוש למעמד החתונה המסורתי גובר על הביקוש לטקסים חלופיים. מה שנדמה כיתרון של הפנייה אל העכשווי והיצירתי, האישי והאוטונומי, מתגלה כחסרון גדול". הרב יובל שרלו, מראשי ארגון הרבנים "צוהר", המתמחה בעריכת חופות בחינם, ידידותיות לציבור החילוני, מסביר את פשר הביקוש

מעמד הנישואים כדת משה וישראל נפתח בברכת האירוסין, שזו לשונה: "…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על-ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין". נוסח הברכה מבטא היטב את התפישה הדתית והאמונית של הנישואים. אלה אינם מתחילים באהבתם של בני-הזוג (אף שהיא זוכה לביטוי בעל עוצמה מרובה בהמשך מעמד הנישואים), כי אם בהיענות לציווי השמימי להקים בית בקדושה. ראשיתו של הבית בציוויו של בורא עולם, וממנו יונקת הקדושה שיוצרת ההיענות לציווי. דומה שאין כברכה זו כדי לתת תימוכין לדעה, שלפיה מעמד הנישואים כדת משה וישראל מתקשה לענות על צרכיו של הציבור החילוני. חלק ניכר מהזוגות מקימים את בתיהם לאחר שגרו יחד, והברכה שהיו מברכים אילו ניתן להם לנסחה, היתה ברכת האהבה והברית ששניהם היו כותבים אותה לבדם, ללא התערבות שמים. אף על פי כן, ועל אף כל השינויים הגדולים, 'צוהר', יחד עם רבנויות אחרות, מוצאת את עצמה במצב שבו היא מתקשה להיענות לפניות הרבות לעריכת חופה וקידושין כדת משה וישראל לבני ולבנות הארץ שאינם מקיימים אורח-חיים דתי, ועמדותיהם אף עומדות בסתירה למה שמבטאת ברכת האירוסין. בחודשי הקיץ אנו משיבים את פניהם של זוגות רבים ריקם, כיוון שאין לנו די רבנים המוסמכים לערוך חופה ולהשיא. בדברים הבאים אבקש לבאר מדוע אין מדובר בתופעה א-נורמלית ולא-מוסברת, כי אם בדבר-מה עמוק ויסודי, שמקורו בהכרה ברורה ולא בהיסחפות או שמרנות. אנתח ראשית את תוכנה של ברכת האירוסין ואת ייחודה, ואעמוד על הפער בינה לבין אורח-החיים והתפישות החילוניות המקובלות.

מה לרב ביום חתונתנו

לכאורה, זוג חילוני שואל את עצמו מה לרב ביום חתונתנו ולשימחת לבנו, אם אינו חלק מחיינו לאורך כל הדרך? מה משמעה של ברכה הפותחת במילים: "אשר קידשנו במצוותיו", אם איננו מאמינים במקורו של ציווי חיצוני? כיצד מוצאים אנו את עצמנו מקימים בית במעמד שבו האיש קונה את האישה (זו התדמית המקובלת של תפישת הנישואים ביהדות, שכמובן אין לה בסיס אמיתי, ואין אישה "שייכת" לבעלה והוא לא קונה אותה)? מה לעם ישראל וליום מימוש האהבה הפרטית שלנו?

צרור שאלות זה מקדים את ההתייחסות לתוכן הברכה עצמה. אין כיום חברה מערבית שאינה אוסרת על גילוי עריות, אף כי יש הבדל ניכר בין ההגדרה של גילוי עריות לפי ההלכה, (=איסורים שונים בתחום האישות) ובין ההגדרה המקובלת במערב. אם-כן, מה פשר המילים "ציוונו על העריות"? יתר על כן, כאמור, חלק ניכר מהזוגות החילוניים נישאים לאחר שחיו יחד תקופה ארוכה , ובדרך-כלל הנישואים קשורים בהחלטה להביא ילדים לעולם וברצון לקבע את הקשר בחוזה מחייב. אורח-חיים זה בוודאי אינו תואם את שפת הברכה: "ואסר לנו את הארוסות". אמנם מדובר בה על אירוסין שכלל אינם נהוגים בימינו, גם לא בעולם ההלכתי (למעשה, תקופת האירוסין הנהוגה היום מִשכָּהּ הוא מתחילת החופה ועד סיומה), אך היא משקפת אורח-חיים שבו נוצר קשר ראשוני בין בני-הזוג רק לאחר החתונה. מה לנוסח הברכה ולעולם החילוני של היום? חלק הסיום – "והתיר לנו את הנשואות לנו על-ידי חופה וקידושין" – אף מעצים את השאלה. מה טיבה של ברכה זו בעולם, שאין מכירים בו בסמכותו של גורם חיצוני לאסור או להתיר את ההתקשרות הזוגית?

מדוע, אם כן, אנשים בוחרים להקים את ביתם בדרך הלכתית ומסורתית ולהינשא כדת משה וישראל? לבחירה זו שתי סיבות: היציבות שמעניקה המסורת ומימד הקדושה הטרנסצנדנטלית שנוסף להסכם בין בני-הזוג.

נפתח במסורת. הדימוי הטוב ביותר לעולם התרבותי שאנו חיים בו היום הוא דימוי של חולות נודדים. למעשה, לא נותר אף לא דבר אחד יציב בעולמנו. הכול יחסי, הכול בחירי, הכול ניתן להצגה בצורות שונות והכול פתוח. נשתמש במבנה המשפחה כדי להדגים את נדידת החולות. לא עבר זמן רב מאז התקופה שבה היה ברור כי במילה "משפחה" אנו מתכוונים למבנה מוגדר שיש בו אבא, אמא וילדים. לא זו בלבד, אלא שגם חלוקת התפקידים בתוך הבית היתה זהה יחסית בכל הבתים (אנו זוכרים עוד את הטפסים שהגדירו את האב כ"ראש המשפחה"). הנישואים לא היו חלופה אחת מתוך חלופות אחדות, כי אם מסלול יחיד לקיום נורמטיבי בתוך החברה. דברים רבים ניתן היה למצוא רק בתוך המשפחה: מקביעת עוגן קבוע בקרקע ועד קיום יחסים. המשפחה היתה המבנה שבו חי רובו המוחלט של הציבור.

מבחן מחודש

כיום דבר אינו ברור עוד. ראשית, אין זה ברור מהו זכר ומהי נקבה, לא רק לאור שינויי המין והניתוחים למיניהם, כי אם גם בגלל שינוי מיגדרי עמוק אשר גרר בעקבותיו שינוי בחלוקת התפקידים במשפחה ובדרך תפקודה. שנית, אין זה ברור שהמשפחה מורכבת דווקא מזכר ומנקבה שהם גם אבא ואמא: ישנה גם המשפחה החד-הורית והחד-מינית, רווקות שילדו וגברים מאמצים, ילדים שאשת אביהם אינה אִמם או בעל אִמם אינו אביהם, ועוד כהנה וכהנה דגמים של קיום. עצם העובדה, שהמשפחה כבר אינה דרך החיים היחידה וקיימות אפשרויות אחרות בצִדה, יש לה השלכה על כל משפחה והדבר מעמיד אותה למבחן מחודש בכל יום. אנו רואים ששיעור הגירושים עולה והניאוף היה לדבר-מה שחיים עימו ומדברים עליו. צירופם של כל אלה מלמד, כי מה שהיה בעבר משענתו של אדם ומקור יציבותו הוא כיום מערכת מאותגרת הזקוקה לטיפוח מתמיד.

כאמור, התא המשפחתי הוא רק ראי לחוסר היציבות ולחוסר המוחלטות שכל עולמנו כיום מתאפיין בהם: אנו מדברים על ה"מוסר שלי והמוסר שלך", ההיסטוריה אינה מייצגת עובדות אלא אוסף של נארטיבים והספרות אינה מוגדרת עוד בתחומה. מעֵבר לשאלה הפילוסופית של התנהלות בעולם הפוסט-מודרני והיכולת לחנך, ליצור ערכי מוסר ולחיות לאורם, מחלחלת התודעה העמוקה של חוסר היציבות למישור הקיומי. תודעה זו מולידה נהירה אחר גורמים יציבים חיצוניים לאדם שיקבלו החלטות למענו – כדוגמת מתַקשרים ובעלי כוחות אחרים – וחיפוש אחר אוטוריטות ופונדמנטליזם בין-דתי ובין-משטרי. אין בכוונתנו להציג כאן עמדה שיפוטית ביחס לחוסר היציבות, שהביא עימו חידושים מבורכים רבים ושהודות לו איננו נשארים אטומים וקפואים על מקומנו. ברם, לא ניתן להכחיש שהמציאות החדשה מולידה מצוקה קיומית עמוקה, וכדרכה של כל קיצוניות, קשה לעמוד בה. כתוצאה מהקנאות לשבירת המסגרות והמיגדרים, אנו מוצאים את עצמנו עירומים ונטולים משענות יציבות ועומס נפשי קשה מוטל עלינו.

הקמת בית כדת משה וישראל משיבה חלק מהיציבות שמקורה במשפחה למקומה. התנהלותו של מעמד החתונה בדרך המסורתית, באותה הדרך שבה הקימו הורי הזוג וסבם וסבתם את ביתם, משמשת נקודת עונג ועוגן. אמנם במשך הדורות חלו שינויים במרכיביו של מעמד הנישואים, אך המהות נשארה בעינה. עשרות דורות לפנינו הקימו בית במעמד שבו קדמו אירוסין לנישואים, והבעל מסר לאישה טבעת ושבר כוס לציון חורבן ירושלים. משום כך הביקוש למעמד המסורתי גובר על הביקוש לטקסים חלופיים. מה שנדמה כיתרון של הפנייה אל העכשווי והיצירתי, האישי והאוטונומי, מתגלה כחסרון גדול. אין מדובר רק ביציבות חיצונית, אלא ביציבות מהסוג המקרין גם על תוכנו הפנימי של הבית המוקם: הנאמנות הישנה וההבנה שמדובר בברית משותפת שתימדד בימים ובשנים. נוכחותו של רב בחתונה מייצגת את המסורת ואת הגורם החיצוני המחבר את בני-הזוג לשלשלת הדורות. כל אלה יוצרים חוויה קיומית עמוקה, שמייצבת את הבית.

יחד עם זאת, המסורת מותירה מקום נרחב ליצירתיות ולהוספת נדבך וגוון אישיים. משמעה של מסורת אינו קפיאה על השמרים, כי אם אפשרויות רבות ומגוונות. ואכן, תרומה אישית של בני-הזוג למעמד נישואיהם מקובלת מאוד, והם מוצאים את הדרך לעצב את מעמד בעדינות וברגישות. ברם, השורש ההלכתי עומד על מעמדו ואינו מתכופף בפני שינוי ותמורה. הוא נטוע עמוק באדמה ואינו נכנע לסערות הזמן. ההלכה מסתערת על המציאות שוב ושוב וקוראת לה לפסוע כמה פסיעות לאחור, כדי לפנות מרחב גם לדורות שקדמו לנו ולחדול לראות בעצמה את חזות הכול. יסודות אלו של פסיעה לאחור ישמשו אותנו גם בבואנו לתאר את הזיקה האחרת למעמד המסורתי: הקדושה.

משמעות נצחית

הוגים רבים – רבנים, פילוסופים ומשוררים – ניסו לתרגם את המושג קדושה למילים, ולא יכלו לו. המילים אינן מצליחות להחזיק בחובן מושג מופשט. הלוא זו מהותו: עצם ההיזקקות להגדרה מלמדת על חוסר היכולת להלבישו במילים. המילים יכולות לנסות להגדיר את המסגרות שהקדושה מתחוללת בהן ולהקיש ממנה למושגים אחרים. גם אנו מתקשים מאוד להגדיר את המושג קדושה, אך ברצוננו לתאר תכונה מרכזית שלה: הקדושה יונקת את הגדרתה ואת מהותה מהעולם המצוי מחוצה לנו. אין מדובר בחיצוניות בין-אישית בלבד, כי אם בחיצוניות היונקת מעולמות אחרים. קדושה לא תיתכן בלי זיקה לאלוהות, בצורה זו או אחרת; אין לדבר עליה בלי לומר שמקורה בעולמות עליונים המצויים מחוץ לעולמנו.

בני-הזוג המכניסים את האלוהים לתוך מעמד נישואיהם אומרים, למעשה, שמה שמתחולל כעת אינו מתחולל רק ביניהם. אמנם הם אלה שהחליטו על החתונה, הם שיעצבו את אורח-חייהם ואת דרכם, הם שכרתו את הברית המשותפת והם שיקבעו את טיבו של השיתוף הכלכלי ביניהם. ברם, כל אלה הם רק המימוש המעשי של דבר-מה עליון ונשגב מהם. הנישואים אינם ברית חוזית בין שניים, ולא אורח-החיים או השותפות הכלכלית הם שעומדים במוֹקדם. בעצם מעמד הנישואים היהודי-הלכתי אנו מכניסים לתוך חיינו המשותפים את הקדושה, את האמירה שאנו כורתים בינינו ברית בעלת משמעות עילאית, הפורצת את גבולות הקיום שלנו אל תוך החגיגי והנשגב. אנו יונקים ממקור זה את האיסורים ואת החובות, אך בעיקר את ההכרה שהזוגיות שלנו מועצמת ומקבלת משמעות קדושה ונצחית.

ואולם, יותר משמדובר באידיאולוגיה, מדובר בחוויה קיומית. רוב האנשים הבוחרים להקים בית בעולם הרבני אינם מדברים במינוחים של קדושה ואינם חיים את חייהם לאורה של תפישה זו. אילו ביקשנו מהם להגדיר את מקומה של האלוהות בחייהם, ספק אם היו יודעים לענות על השאלה. ברם, אין אדם שלא חש כי הוא מבקש לקשור את חייו בנצח, ושרצונו הוא שלחיי הנישואים שלו יהיה ערך מוסף הפורץ את גבולות הקיום המשותף. ציניקנים בשווה פרוטה ראו בכך הוכחה למופרכות התפישה הזאת. הם טענו שאלמלא הקדושה היתה קיימת בני-האדם היו צריכים להמציא אותה, ועצם החיפוש האנושי אחר הקדושה הוא הראיה לאי-קיומה. ברם, ההסתכלות הראויה בַּדָּבר הפוכה לחלוטין: עצם החיפוש של האדם אחר הנשגב, הנצחי והעליון מלמד על המקום המרכזי שראוי שיהיה לכל אלה בעולמו. יסוד הקדושה הוא התמורה העמוקה להקמת משפחה בעולם הרבני, והוא שמביא זוגות רבים לבחור בדרך זו.

בתמונה האידיאליסטית שהצגנו יהיה משום פישוט המציאות. הסטטיסטיקה מלמדת שמספר הזוגות הנישאים כדת משה וישראל נשאר פחות או יותר קבוע, מה שמורֶה על ירידה במשקלם היחסי של נישואים אלה. רבים אינם מבקשים דווקא את העוגן והקדושה שבמוסד הנישואים הרבני, או אינם מאמינים שהרבנות היא שתוכל להביאם אל חייהם. הרתיעה מהקשר עם העולם הרבני בשל טעויות המימסד ובשל עצם המימסדיות שהוא מייצג, וכן בגלל הסיפורים העגומים על ניצול מעמדו של הרב לעשיית רווחים אישיים, מחזקת את מגמת ההתרחקות מהחתונה היהודית המסורתית. שאלות רבות עולות גם מצִדה של הרבנות: הקמת בית כדת משה וישראל בידי אדם שאינו חי את כל חייו לאור ההלכה יוצרת בעיות לא פשוטות. אילו בחר אדם כזה לא להקים את ביתו לפי ההלכה, לא היתה בעיה של גִטין, של ממזרות ושל עוינות כלפי המימסד הרבני, ולא היה מופעל לחץ על פוסקי ההלכה להתכופף לאור מציאות חיינו כדי לאפשר לציבור הרחב לחיות לאור ההלכה.

עובדות אלה מלמדות על צורך ניכר לערוך בדק-בית פנימי כפול. מחד גיסא, יש לתור אחר הדרכים להעצים את הניסיון המתמיד לעודד את בנות הארץ ואת בני-זוגן להקים קשר בר-קיימא בדרכה של תורת ישראל. מאידך גיסא, יש להציב ראי מול עולם הרבנות ולתבוע ממנה לשוב למלא את תפקידו נאמנה. מילויו של תפקיד זה אינו מצטמצם רק לערב החתונה; יש לו קשר בל-יינתק לדמותו של עולם התורה והיהדות ולמקום שתופסת היהדות במדינת ישראל ובמשוואה ה"יהודית-דמוקרטית". הערך המוסף של נישואים כדת משה וישראל יישמר רק אם הם יהיו חלק מתבנית תרבותית רחבה בהרבה, שבה תימצא הרבנות בדיאלוג מתמיד עם האומה הישראלית כולה ומעמד הנישואים לא ייתפש כ"טקס" חריג, אלא כחלק מריטואל חייו של האדם היהודי.

הרב יובל שֶרְלוֹ הוא ראש ישיבת אורות שאול (יחד עם הרב תמיר גרנות), ופעיל ציבורי בולט בזרם הדתי לאומי. שרלו עוסק בפובליציסטיקה ופוליטיקה; הוא חבר בארגון רבני צהר ובפורום תקנה, ובמסגרת עיסוקו באתיקה רפואית הוא מכהן בוועדות שונות של משרד הבריאות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה