דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

עם וארץ: להניח יסוד בנפש, כדי להיות חוליה בשרשרת / פלאש 90

בפתחו של ספר דברים

רגע לפני שמשה מתחיל, כשאנו ניצבים בפתחו של ספר דברים, בזמנים הקשים שלנו, ובני ישראל ניצבים בפתחה של ארץ כנען, בזמנים הקשים שלהם, הבה נאמר כמה דברים על התורה הזאת לאמור

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

דברים א' 5

 

בחמשת פסוקיו הראשונים ספר דברים מציג את עצמו כמונולוג, סך כל ה"דברים" שדיבר רבנו משה אל בני ישראל רגע לפני שעת השי"ן, שעת השיבה הנכספת אל הארץ המובטחת והמטורפת. אחרי שלושים ושמונה שנות נדודי מדבר מעגליים, שגם בהן לא הפסיק המנהיג כבד-הפה לדבר, הוא מנצל את החנייה האחרונה לנאום אחרון המצטבר לספר שלם. ורגע לפני שמשה מתחיל, כשאנו ניצבים בפתחו של ספר דברים, בזמנים הקשים שלנו, ובני ישראל ניצבים בפתחה של ארץ כנען, בזמנים הקשים שלהם, הבה נאמר כמה דברים על התורה הזאת לאמור.

מן הניסיון לאחוז מחדש בטלית זהותנו צמח הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל, הוא מדינת ישראל, אך הטלית שהורינו הצליחו לאחוז בה היתה קצרה מדי, דלה מדי. היא הספיקה כדי להקים, אך לא היה בה די לקיים. זה, בדורנו, תפקידנו אנו

בקהילה הקיבוצית שבה גדלתי לא היה "ספר תורה", לא הושמע "דבר תורה", לא נפסק "דין תורה" ולא נחגגה "שמחת תורה". היו תנ"ך ומקרא, והיו דברי הגות וחוכמה ותקנונים נרחבים, אך המילה "תורה" סולקה אל מעבר לקווים. היא היתה טעונה מדי (בדת, באמונה, בגולה), אשֵמה מדי (בניוון השריר הלאומי), כואבת מדי להורינו החלוצים שאך זה נחלצו מכוח משיכתה.

פיצוץ עז אירע לפני כמאתיים שנה בתוך תוכה של היהדות הרבנית האירופית: גחלי ה"השכלה" נגעו בבנזין של ה"אמנסיפציה". מה שמכונה "התבוללות" היה למסקנתם של יהודים רבים, כמו למשל הרמן, אביו של פרנץ קפקא, שעליו העיד בנו-יקירו במכתב מפורסם (בתרגומה המוזיקלי כל כך של עדנה קורנפלד): "עוד הבאת עמך מן הקהילה הכפרית הזעירה, דמוית הגטו, משהו מן היהדות […] אך למסירה-מדור-לדור היא לא הספיקה, ובשעה שהיית מוסר אותה לילד היה קילוחה הדק נִצמת ונידף כליל."

הקילוח נצמת ונידף, אך הצמא, אצל רבים, נותר אף גבר. ד"ר ליאון (יהודה לייב) פינסקר וד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל הציעו לנפגעי ה"התבוללות" להפוך לציונים – מי שמנסים, בניסוחו החודר של פרנץ שלנו, לתפוס "בשולי הטלית ההולכת ונעלמת".

מן הניסיון הזה לאחוז מחדש בטלית זהותנו צמח הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל, הוא מדינת ישראל, אך הטלית שהורינו הצליחו לאחוז בה היתה קצרה מדי, דלה מדי. היא הספיקה כדי להקים, אך לא היה בה די לקיים. זה, בדורנו, תפקידנו אנו: לשאוב מי תורה מן הבְּאֵר, לנסות לבָאֵר, לא כדי להפריד חלב מבשר, אלא כדי להפריד לב מבוּרוּת, לא כדי להניח כיפה (יניחו המניחים כאוות נפשם), אלא כדי להניח יסוד בנפש, כדי להיות חוליה בשרשרת, להיות אנחנו, ליצור כרצוננו, לברור כרצוננו, לזכור ולשמור, עד שנוכל לעמוד ולהקשיב בדרכנו שלנו לרבנו משה, המואיל לבאר את התורה הזאת לאמור.

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה