דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

איור: אורי גינדי

בערה פנימית, עד כלות

"מיהו שאנדור מאראי זה, שגם קהל הקוראים בארץ אימץ אותו אל לבו, ומה עוד כדאי לדעת עליו וללמוד ממנו? הקורא יתפלא אולי לנוכח טענתי, שלאו דווקא את מאראי מחבר "הנרות בערו עד כלות" כדאי לו להכיר, אלא בעיקר את מאראי כותב היומן ואיש המסעות. שכן, ספרו הראשון של מאראי היה יומן מסע למזרח, לפלשתינה של אותם הימים, ונסיעה זו הגדירה את חייו, את סגנון כתיבתו ואת דרך הראייה שלו". יאנוש קובאנאי מצפה לגילוי נוסף של שאנדור מאראי בישראל

 

אשתקד זכה ציבור הקוראים בארץ להיכרות עם אימרֶה קֶרטֵס ועם שאנדור מאראי. את ספרו של קרטס, "ללא גורל", אפשר היה אמנם לקרוא בתרגום עברי גם קודם לכן, אך עם זכייתו של הסופר בפרס נובל ראתה אור מהדורה חדשה שלו. דרך מקרה, באותה שנה ראה אור גם ספרו המצומצם בהיקפו, "קדיש לילד שלא נולד", ובעקבות הענקת הפרס החלו לעסוק ביצירתו ואף ללמד אותה באוניברסיטה. ואילו ספרו של שאנדור מאראי, "הנרות בערו עד כלות", שלא זכה בנובל, הקדים בהרבה את קרטס ברשימת רבי-המכר. לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם מייצגים היום קרטס ומאראי את מיטב הספרות ההונגרית. במבט ראשון נראית ההצלחה המשותפת מוזרה, אך בכל זאת יש לתופעה חוקיות פנימית משלה.

אימרה קרטס על מאראי

בספרות ההונגרית אין מסורת של יצירה פרי עטם של סופרים גולים; שלא כמו לרוסים ולפולנים, ולגרמנים בימי הנאציזם, למשל. אם סופר עוזב את הונגריה, הוא ניתק משפתו ומקהל הקוראים שלו. משום כך רוב הסופרים ששמם הלך לפניהם לא עזבו את המדינה, אלא ניסו להתפשר בצורה כלשהי עם המשטר במדינה, שהיה דיקטטורי (פאשיסטי ואחר-כך קומוניסטי) מאז תום מלחמת העולם הראשונה. חלק מהסופרים נכלאו מאחורי סורג ובריח, אך לא היו מוכנים לעזוב את מעיין השפה והתרבות ששאבו ממנו את השראתם. פשרה זו הותירה כנראה עקבות כה עמוקים ביצירתם, עד כי נמנע מהם הסיכוי לשמש כשגרירים של הספרות וההגות ההונגרית בעולם.

הצלחתם הבינלאומית של שני הסופרים היא כל-כך בולטת, מפני שהיא מצביעה על הגלות החיצונית, על הייאוש ועל ערכו הנצחי של העומק הרוחני בספרותה של מדינה הידועה גם בסגירותה. זאת, לא רק משום שפתה המיוחדת, אלא גם משום שהחברה בה תמיד סבלה מפיגור, ועד היום היא משמרת קווי אופי פיאודליים מסוימים.

אימרה קרטס כתב את יצירת חייו בגלות פנימית, הרחק מהחיים הספרותיים; ואילו שאנדור מאראי חי את רוב שנות חייו כגולה, בעודו סובל מרה מהעדר הקשר עם שפת אמו, אך מבכר את ההתנהגות המוסרית ואת חופש היצירה על פני הקריירה שלו כסופר.

קרטס כתב מסה רק על סופר אחד: על שאנדור מאראי. גם ב"יומן ספינת העבדים" (ספר שמן הראוי היה לתרגם גם אותו לעברית, מפני שזוהי תעודה יוצאת מן הכלל על נסיונו האישי בזמן השואה ובאושוויץ, שמקופלת בה גם מחשבה על זהותו היהודית המיוחדת) הדוגמה של מאראי מעסיקה אותו יותר מכל שאר הסופרים ההונגרים. זאת, מזווית הראייה הבאה: כיצד יכול אדם לשמור על עצמאותו הרוחנית, אותה התנהגות שהיא הנקודה המכרעת בפרשת איוב שלו.

במסה של קרטס על מאראי, "וידוייו של בורגני", הוא כותב:

"בתקופתנו הפכה ההגירה במהירות הבזק מעניין של הישרדות בלבד לעניין רוחני ואֶתי. מדינה טוטליטרית מסוימת הטביעה את כתם חרפתה בנתין שלה, גם אם הוא נמנע מחיים ציבוריים, גם אם כדי להגן על אלמוניותו ניסה לשמור על אנושיותו. עיקרה של מדינה טוטליטרית הוא בדיוק בהיותה טוטליטרית: כך היא מאלצת להתייצב מולה באופן מתמיד, או להזדהות איתה. היא מפקיעה את המחשבה באופן טוטאלי, וכדרכן של קטסטרופות בלתי צפויות, מערערת את הקיום האישי ומציגה בפנינו חלופות מסויטות, בהכריחה אותנו לבחור ביניהן. כך אפוא הופך גם הפרט לחלק מחלום הבלהות, מהסיוטוהוא עושה פעולות הזויות, שבתנאים נורמליים לא היה עולה בדעתו לעשותן, ולעיתים קרובות הוא אף אינו חש עצמו אחראי כלפי מעשיו אלו. זו המסקנה שמסיק קרטס.

הוא מסיים את המסה בסיפור חד כתער ומאיר עיניים, שבו הוא גם מנסה, כמדומה, לקשור את גורלותיהם האישיים – גורלו-שלו וגורלו של מאראי – בזיכרון מסוים; פגישה זו שבמישור הרוחני אכן התקיימה במציאות.

ב"יומן ספינת העבדים" מצטט קרטס מיומנו של מאראי, מתוך רשימה מ-1944:

"'ההתקפה האווירית הנפתחת ב-3 ביולי, ב-9.30 בבוקר, היא עד כה הכבדה בכולן'. אני זוכר אותה היטב", כותב קרטס. "בשעה 9.30 בבוקר, בבית-החרושת ללבֵנים בבודאקאלאס, שהפכו אותו לגטו, דימיתי שזו כבר שעת צהריים (אולי בגלל הרעב התמידי שלי). כמה מאיתנו טיפסו על ערימה ליד הגדר, ומהגובה היחסי שלה הבטנו במתרחש הרחק מאיתנו. מאראי תיאר את המתרחש כך: '…הרכבת עוברת בדרכה ליד בית-החרושת ללבנים בבודאקאלאס. בין הדירים, שנועדו לייבוש לבנים, מחכים 7,000 יהודים מאזור פֶּשׁט לגירושם. על הסוללה עומדים חיילים עם מכונות ירייה…'. בדיעבד", כותב קרטס, "אינני יודע מדוע שמחתי כל-כך, מין שימחה מקפיצה ואסירת-תודה, ששאנדור מאראי ראה אותי. הוא היה אז בן 44, אני בן 14. בין הדירים לייבוש לבנים הוא ראה את הילד עם הטלאי הצהוב. והוא ידע את מה שהילד הזה לא ידע אז, שעד מהרה ייקחו אותו לאושוויץ. את כל זאת – וכי איזה דבר אחר יכול סופר לעשות? – כתב ביומנו. דרך אגב, היומן הזה הוא החיבור הרוחני הטהור ביותר, המקיף ביותר והחשוב ביותר של התקופה".

חיי היישוב העברי המוקדם

מיהו שאנדור מאראי זה, שגם קהל הקוראים בארץ אימץ אותו אל לבו, ומה עוד כדאי לדעת עליו וללמוד ממנו?

הקורא יתפלא אולי לנוכח טענתי, שלאו דווקא את מאראי מחבר "הנרות בערו עד כלות" כדאי לו להכיר (מאראי עצמו לא העריך את ספרו זה), אלא בעיקר את מאראי כותב היומן ואיש המסעות. שכן, ספרו הראשון באמת של מאראי, שראה אור ב-1927, היה יומן מסע. נסיעתו, בעלת האופי האוריינטלי המיוחד, שהיתה בה משיכה עזה למזרח, הגדירה את חייו, את סגנון כתיבתו ואת דרך הראייה שלו. את מסעו במזרח הקרוב ערך מאראי ככתב של עיתון גרמני. הוא יצא ממרסיי ושט משם לאלכסנדריה; סייר במצרים, בפלשתינה, בלבנון וחזר לאירופה דרך תורכיה.

הספר מצטיין בתיעוד של חיי היישוב העברי המוקדם, של התנועה החלוצית, של פעילות המוסדות הציוניים, וגם של המתיחות בין יהודים לערבים שניכרה כבר באותם ימים. כאן היה מאראי, העיתונאי בעל העין החדה וכושר ההבחנה, לסופר אמיתי, כיוון שרשם לא רק את אשר עיניו ראו, אלא גם את הרעיונות שמאחורי האירועים שהתרחשו בשלב ההוא של טרם מדינה. היום זהו חומר קריאה מעניין במיוחד, כי המראות שתועדו בשנות העשרים כבר נושאים בחובם את הקונפליקטים של ימינו אלה. הוא אינו מתאר את הקונפליקטים הפוליטיים, אלא את אדמת פלשתינה: את היהודים שבאו בזרם אטי וניהלו מאבקים שהיו כרוכים בקונפליקטים נפשיים ואידיאולוגיים, את חלומותיהם, את יחסיהם המיוחדים עם יהדות העולם ועם שכניהם הערבים. אמנם נכתבו מאז ספרי היסטוריה וספרי זכרונות רבים – בכלל, היום זה נושא אופנתי – אך ספרו של מאראי הוא ספר שכתב צופה מבחוץ המעמיק להתבונן בעולם מוזר זה, מפני שאינו תר אחרי הגורל היהודי או אחרי האדם היהודי או אחרי הנוסטלגיה של אדמת הקודש: במסעו למזרח הוא מחפש את עצמו, את האינטלקטואל האירופי הבורגני, שהאידיאות והערכים שחשב אותם לנצחיים לא נמצאו עוד בסביבתו. מה יהיה גורלו-שלו? איזה כוכב ינחה אותו בדרכו?

הוא בא וצלל לתוך מציאות שונה, כדי שבשובו ייטיב להכיר את עצמו. יסודות הרפורטז'ה שלו יש בהם יסודות אמיתיים, תיאור של אנשים שבאו מתרבות אירופית למזרח כדי לגבש לעצמם זהות שונה; גיבורי ספרות אמיתיים. וכמובן, הוא-הוא הגיבור הראשי: אינטלקטואל המשתוקק לצאת מאירופה, נשבה בקסמי המזרח ומצפה ממנו למעין גאולה אישית. מצויה כאן גם הפרובלמטיקה של הניגודים בין המערב (היינו, אירופה) למזרח: מה עשוי לגשר ביניהם? איזה מהניגודים יישאר ללא פתרון? או מה אם יישארו רק הניגודים ההרסניים?

ההכרה בכפילות הזאת היא שעזרה למאראי ברבות הימים לנתח את המצב אחרי מלחמת העולם השנייה. ב-1945, כשהצבא האדום שחרר את הונגריה ואחר-כך החזיק בה חיל-כיבוש, שהה מאראי באחד הכפרים באזור בודפשט.

הואיל ומאראי ראה ברוסים אנשי מזרח, הרי שבבחנו את אופיים של החיילים הסובייטים ואת התנהגותם, בחן בו-בזמן גם את המנטליות השונה כל-כך של תרבות המזרח וניתח אותה. על כך כתב באחד מספריו הטובים ביותר, "אדמה, אדמה, אדמה", שהוא מתאר בו את ארבע השנים שבין 1944 ל-1948, שבהן התרחש המעבר מדיקטטורה פאשיסטית לדיקטטורה קומוניסטית, כניגוד שאינו ניתן לגישור בין המזרח למערב.

פער בין עולמות

שאנדור מאראי נולד ב-1900 בקוֹשׁיצֶה (היום סלובקיה), בשם גרוסשמידט. לא, הוא לא היה יהודי, אך במובן מסוים בכל זאת היה, מפני שהשתייך לשיכבה הבורגנית: מעמד חברתי שהיה כמעט יהודי בלעדי מאז ימי הפיאודליזם שנתאחרו מאוד בחבל ארץ זה (ולדעתי, נשארו בעינם עד עצם ימינו אלה). בסלובקיה יש ערים שבהן חיות מאז תחילת ימי-הביניים קהילות גרמניות, והן שימרו את שפתן הגרמנית ואת תרבותן עד היום. התרבות הגרמנית היתה גם נחלתה של הבורגנות העירונית (די להתבונן בבנייה הסלובקית ובבנייה בערים הסקסוניות בטרנסילבניה ולהשוות אותה לבנייה הנהוגה בערים הגרמניות המקוריות, כדי לעמוד על הדמיון ביניהן. דרך אגב, בנייה כזאת היתה גם בבודפשט, בייחוד בבּוּדה, שבתחילת המאה העשרים עדיין לא יכולת לשמוע בה הונגרית). תרבות גרמנית זו היתה שונה מהתרבות ההונגרית לא רק בשפה וברוח; היא היתה יותר מפותחת, וכמובן, יותר מערבית מהתרבות ההונגרית. הפער הזה ברוח ובתרבות אפיין את המרכיב הבורגני: גם את היהודים, שהיו חלק ממנו. אף מוצאו של מאראי היה ממשפחה בורגנית ותיקה מן הסוג האמור. זהו הסופר ההונגרי החשוב היחיד שלא היה יהודי, ובכל זאת היה בורגני (בספרות ההונגרית ניתן למצוא סופרים רבים ממוצא גרמני שנטמעו בין ההונגרים, כשם שגם חלק ניכר מהיהודים או מבעלי המוצא היהודי התבוללו בחברה ההונגרית. דוגמה אופיינית לכך היא פרנץ ארקל, שהיה ממחולליה של תרבות המוזיקה ההונגרית, כתב אופרות לאומיות ואף חיבר את ההימנון ההונגרי).

בדומה ליהודים בקושיצה, גם מאראי גדל בסביבה שדיברו בה גרמנית, סלובקית והונגרית. ב-1919, עוד בטרם מלאו לו עשרים שנה, גלה בגין הטרור הלבן ההונגרי, בעל האופי הפאשיסטי. הוא התיישב בפראג, ואחר-כך חי בלייפציג, בפרנקפורט ובפאריס. מאראי כתב בעיתונים הגרמניים, ובהמשך גם בעיתונים ההונגריים. בצעירותו פרסם שני ספרים בגרמנית, בווינה ובברלין. הוא זה שכתב ב-1922, זו הפעם הראשונה בשפה ההונגרית, על חשיבות יצירתו של קפקא וגם תרגם שניים מסיפוריו.

רק ב-1930 קבע מאראי את ביתו בהונגריה והחליט לא להיות סופר גרמני, אלא הונגרי. הוא כתב רומנים ודרמות, ועד מהרה היה לסופר מצליח ופורה ביותר.

יש לציין, שאת שמו לא קנה בזכות אחד הרומנים שלו, אלא בזכות ספרו האוטוביוגרפי בשם "וידוייו של בורגני". זוהי אכן יצירתו הטובה ביותר, שלא נס ליחה. הספר הזה יש בו כדי להעיד, שהתוצאות המוצלחות ביותר מתקבלות כאשר מתבססים על הרעיונות ועל המבנה הפשוטים ביותר. מאראי מתאר בספר את משפחתו ואת השיכבה החברתית שגדל בה. הוא מספר על מוצאה של המשפחה, על אורח-חייה, על ערכיה, על הדרך שבה בניה רכשו השכלה, על קשריה עם הסביבה (שבה נכללת באופן מעניין ביותר משפחה יהודית-אורתודוקסית המתגוררת בבניין), על הרגליה היומיומיים. ובכל המסגרת הזאת הוא מתאר את התפתחותו האישית, את הינתקותו מהעולם שעיצב אותו.

מאראי כתב יומנים כל חייו, מדי פעם קיבץ וניפה אותם, והם היו לספר. נוסף על "וידוייו של בורגני", שכבר היה לקלאסיקה, ספרו המעניין ביותר הוא "אדמה, אדמה, אדמה" שהוזכר לעיל. הוא מנציח בו לא רק אירועים אלא גם שתי דרמות גדולות, לאו דווקא בכלים דרמטיים אלא בצורת היומן האופיינית לו: את הטראגי-קומדיה של המעבר מפאשיזם לקומוניזם – ובתוך כך תיאור לעגני חד של יהודי או שניים הנעשים קומוניסטים – ואת הדרמה האישית שלו, הכרוכה בהחלטתו לעזוב את הונגריה, את הלשון שהזינה את יצירתו, את חיי הספרות, את הקוראים, את המבקרים – היינו, את כל הדברים החיוניים לקיום הספרותי. זו היתה הכרעה קשה. כל חייו עסק מאראי בכאב הזה ובספק, אם החליט נכון.

ב-1948 היגר הסופר לשווייץ, אחר-כך חי באיטליה, וב-1952 התיישב בניו-יורק. ב-1957 קיבל מאראי אזרחות אמריקאית. בשנות השישים נסע לאיטליה וחי שם כעשר שנים. ב-1979 עבר להתגורר בסאן-דייגו שבדרום קליפורניה, וחי שם עד ליום שבו התאבד, 21 בפברואר 1989. גם בשנותיו האחרונות חיבר רומנים ומחזות, אך בעיקר כתב יומן.

לאחר מותה של אשתו האהובה, לולה (שהיתה יהודייה), אשר עימה חלק בהרמוניה 63 שנים וטיפל בה במסירות בעת מחלתה הארוכה, ולאחר מות בנו המאומץ, לא ראה עוד טעם לעבור את סף השנה התשעים שלו. המוות הזה הוא טראגי גם משום שתהליך החלפת המשטר בהונגריה (ובארצות אחרות במזרח אירופה) היה אותה עת בעיצומו, ושוגרה אליו הזמנה ממשלתית רשמית לחזור הביתה. הובטח לו שיפרסמו את כל יצירותיו, יחזירו לו את חברותו באקדמיה ויחגגו את שובו. מאראי דחה את ההזמנה בנימוק, שכל עוד הצבא הרוסי מצוי על אדמת הונגריה הוא אינו מוכן אפילו לדון בשיבה. שנה לאחר מכן יצאו מארצו אחרוני החיילים הרוסים.

סביר להניח שמאראי גם הרגיש, ידע, שאחרי הסבל שעבר, וכן בשל ריחוקו ומצבו הפיזי המעורער, הוא אינו מסוגל עוד לחזור אל העולם שניתַק ממנו במרירות כה רבה. עולמה של הונגריה הבורגנית המשיך להתקיים רק בזכרונותיו וביצירתו. כמו שכתב ברשימותיו, זה זמן-מה הוא חי חיים מיותרים, מעבר למיכסה הראויה. והוא הסיק את המסקנה.

אחרי הצלחת "הנרות בערו עד כלות", ראוי שקהל הקוראים בארץ יתוודע גם אל מאראי כותב היומנים, הסופר שתיעד את המסע לפלשתינה, הוגה הדעות שבחן את הליכות הבורגנות, השיכבה החברתית שהיתה הקרובה ביותר ליהודים.

להדגמת דרך החשיבה של מאראי ורגישותו המיוחדת לסבל האנושי הנה, לסיום, כמה שורות מיומנו:

"דבר לא עוזר. במציאות, כדי להבין, עלינו לחוות הכול בעצמנו, בגופנו. כל מה ששמענו השנה על גורל היהודים הפולנים, האוסטרים והגרמנים עדיין לוט בערפל. אולם כשראיתי לראשונה – בכיכר וורושמארטי בבודפשט – את שני אנשי הגסטאפו מובילים אדם למכונית משא, הבנתי את המציאות. ועכשיו, כשתחת חלוני עוברים הגברים, הנשים והילדים עם הטלאי הצהוב וסוחבים את צרורותיהם העלובים, כדי שיחיו באלפיהם וברבבותיהם בצפיפות בעודם מובלים לקראת גורל עלום ולא-ודאי – חוששני שבעצם אינו לא-ודאי! – נוטשים את ביתם, את עבודתם – למה?! – כדי שיתענו בבקתות עלובות כלשהן ובצריפים בעיבורה של העיר, עם מיכסת מזון לשבועיים, ללא כסף, ללא פרנסה – למה?! עכשיו אני מבין סוף-סוף. את כל זאת יש לראות באופן אישי. לנפש האדם אין דמיון אמיתי, רק למציאות יש דמיון. בושה תחת השמש. בושה לחיות".

ועוד:

"אלוהים, תן ליהודים כוח לעמוד ברדיפות, בהצקות, בעינויים. תן להם כוח להיות חזקים דיים נוכח החיים והמוות.

"ואחר-כך, אם ישרדו את הרדיפות, תן להם כוח לא לאבד את הראש, לא להפוך לרודפים, כאחוזי אמוק. תן להם כוח, שיהיה להם הכוח לגדולה אנושית ולסובלנות. שכן הנקמה מולידה רק שנאה. ואולי צדקו הקסלי והאוקספורדיסטים, האומרים שאת האויב אפשר לנצח רק בדרך אחת: אם נוכל לשאת אותו".

פלסטינה, 1927

שאנדור מאראי

כשביקרתי בארץ היה אביב. ילידי הארץ וזרים כאחד בירכו אותי על בואי בעת הזאת. האביב הוא חגיגה בכל מקום, ובפלשתינה במיוחד: חגיגה גדולה וקצרה, כאשר הרי יהודה והגליל הצחיחים מתכסים באופן לא-סביר באשדים של פרגים אדומים. מורדות הר סיני העתיק – משם הביא משה את לוחות-הברית ובהם עשרת הדיברות לבני עמו, שבינתיים התיכו לעצמם את עגל הזהב – מורדות ההר העתיק הזה ניצתים באפריל בלהבות אדומות, אודם הפרגים של פלשתינה. ובכל מקום שבו עוברת מכונית בארץ הזאת, פורחים הפרדסים. הארץ כולה מלאה עכשיו, זה שבועיים, ריחות ניחוח חגיגיים: העמקים והאדמה ספוגים ניחוח מיוחד שלא נודע כמותו, ניחוח פריחת הפרדסים. למלוא אורכה של הארץ, מנהלל עד ירושלים, מחיפה עד נצרת, משתרעות האדמות בתפארתן המיוחדת, עטויות פרגים ופרדסים פורחים. מזג האוויר חמים, חם מעט יותר מימי אביב נעימים אצלנו. בעת הזאת נראה הכול כמו הארץ המובטחת. ובשעת בוקר בכנען, כאשר השמש שולחת את קרניה, זורחת על הפרדסים ומקימה מעל העמקים את הענן המבושם הראשון, מראה הארץ אמנם כמראה ארץ כנען, שזרמו בה חלב ודבש. האנשים מעבדים את האדמה. ערבי הולך אחרי השור שלו, איכר יהודי, חבוש כובע, הולך אחרי המחרשה, מאיץ בסוסו. אדמותיהם של הערבים ושל היהודים מוריקות באותו גוון, ובין שתי החלקות מפרידה תעלה צרה. מה שמפריד עוד בין שני האיכרים הוא עולם שלם. מה שמפריד ביניהם עוד הוא גדר התיל.

לי הם סיפרו כך: בזמן השלטון התורכי בפלשתינה לא הכירו את נוהל רישום הקרקעות. פלשתינה שוכנת באסיה, הערבים הבדואים הם עם אסייתי. התורכים לא אהבו לשרבט הרבה ולקשקש על הנייר, ובמשך מאות בשנים לא נרשמה אדמת הקודש בטאבו. שיטת עצי הדקל היא שהיתה נהוגה בפועל. פירושו של דבר, שחלקתו של אחמד השתרעה משני הדקלים הנמוכים עד הבאר; משם השתרעה אדמתו של עלי, שכל ילד באזור הר חורב ידע כי עץ התמר הגבוה בצד שמאל הוא הגבול שלה. הכול התנהל כשורה, וכשעלי מת, בנו הסדיר את שאלות הירושה באופן חברי עם בנו של אחמד; הגבול בין האדמות לא היה שנוי במחלוקת. והיה ונתגלעו חילוקי דעות, הם שברו זה את ראשו של זה. כך הם חיו אלף שנים בשקט ובשלווה. בשנת האלף, כשהתורכים הסתלקו (גם יהודים אורתודוקסים רבים, ילידי הארץ, התגעגעו אליהם, כי טענו שתחת שלטונם שררה סובלנות כלכלית נעימה, מה שנקרא "שחיתות אידיאלית"), הגיעו היהודים – בחסות האנגלים – ואחמד מכר את אדמתו לקרן-היסוד במחיר טוב. עלי לא מכר אותה, חיכה. רבים בפלשתינה, כמו עלי, לא מיהרו למכור את אדמתם. כמובן, היהודים הכינו פרוטוקולים בנוגע לאדמות החדשות שרכשו ביוקר, מפה טופוגרפית ואת הבסיס לספר הטאבו העתידי. ולבסוף, כדי שיהיו בטוחים לגמרי, תקעו יתדות סביב אדמותיהם החדשות (ולפעמים, אם היה צורך בכך, חפרו סביבן גם חפירות) והקיפו הכול בגדר תיל.

עתה, אפוא, כבר היתה הרכישה בטוחה, לא היה אפשר לטעות בגבולות.

גדרות התיל האלו דוקרות את עיני הערבים.

הם התרגלו לשיטת הדקלים שאינה כה יסודית, אך על-פי ראיית העולם של המזרח, המושתתת על הֶסדֵרים רפויים שכוחם יפה לטווח ארוך, התאימה להם יותר. גדר תיל התוחמת את האדמה – קביעה סופית, דאגנית והגיונית זו בדבר החזקה עליה – עוררה דאגה בקרב הערבים וגרמה לסערת רוחות בקרבם. זה היה דבר חדש שהיה צריך להתרגל אליו. להתרגל לכך שאנשים אשר זה מקרוב באו מגדרים את האדמה הנעדרת גבולות לחלקות קטנות, כדי לרשום אותן בספרים.

נחוץ שיעברו כמה מאות שנים כדי שהערבים יתרגלו לסמל המהפכני הזה של זכויות הקניין על האדמה. ייתכן שעד שיתרגלו, האדמה כבר תהיה בידי היהודים ולא יהיה עוד צורך בגדרות התיל.

אולם עד שזה יקרה, עולמות שלמים מפרידים בין בעל האדמות היהודי לבעל האדמות הערבי. עולם שהוא שונה ברגשות שבו, ברוח, בכוונות, בלשון ובמוצא. ואף על פי כן, שניהם חיים על אותה אדמה, שניהם חיים על אדמת אבותיהם וחורשים במחרשה שבהמה מקומית רתומה אליה. לשניהם זהו הבית, שניהם מעבדים את האדמה בזיעת אפם; אך אינסוף דברים מפרידים ביניהם.

בין היתר, גדרות התיל.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 18: מכתב לאירופה: היבשת בעיניים ישראליות. לחצו כאן להזמנת הגיליון

יאנוש קובאנאי הוא עורך כתב-העת היהודי-הונגרי "עבר ועתיד", ומו"ל של הוצאת ספרים בעלת אותו שם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה