דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בדצמבר 2004 | מהדורה 25

בעקבות פניו הנסתרות של היטלר

יצירתו של ליאון פוליאקוב, שניתן לראות בה נקודת ציון בהיסטוריוגרפיה המודרנית, שואלת שאלות פילוסופיות נוקבות על מעמדו של האדם בסערת המודרניזם, על הכוח העצום, המהפנט, שהשיגו היטלר וסטאלין, על האידיאולוגיה בתקופה של "השמדת האחר" ועל חולשתה המבנית של האתיקה בעידן הטוטליטריזם אשר בו הפיכות מ"ימין" ומ"שמאל" גרמו למיליוני       פוליאקוב: "הנאציזם כלל את שלושת הרכיבים המאפיינים כל

בני-אדם לאמץ ציווי חדש: "תרצח!", מסורת דתית: תפישה של כוח עליון, קבלת מרותו של כוח

להאמין בו ולסגוד לו. לוראן כהן זה וכינון היחס כלפיו" איור: אורי גינדי

בעקבות אחד מגדולי ההיסטוריונים

היהודיים של המאה העשרים, שאף לא אחד מספריו תורגם לעברית

ליאון פוליאקוב הוא לא רק אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר במאה העשרים; קודם-כול הוא היה אדם שחווה את המאה העשרים על בשרו. אפשר לומר כי הוא, שראה את הרוע במו עיניו, לא הניח לחיזיון הנורא לכלות את נפשו, והיה לאחד העדים הראשונים במעלה. סיפור חייו עשוי לזכות לכותרת בנוסח: "פוליאקוב, או אומנות ההישרדות", כי לתהפוכות שעבר יש מימד כמעט מיסטי, על אף – ואולי בגלל – היותו אתיאיסט מושבע.

חייו לפני הכיבוש הנאצי ובזמנו הושוו לסרט – ובסרט הזה המוות, הטירוף כאורח-חיים וציד האדם המאורגן, החוקי, שנערך נגד "מזהמי הגזע", משחקים תפקיד ראשי, והם ממשיים ואובססיביים. במשך שנים של החלפת זהויות וזיוף תעודות, של הצלת ילדים ומציאת מקומות מחבוא, אימץ לו פוליאקוב קור-רוח ואירוניה דקה. הוא אף הטמיע בשפתו ביטויים מסוימים, לעתים על סף שפת הרחוב, ופיתח נטייה ברורה לסגנון הרמיזה. יצירותיו נפלו קורבן לפרדוקס התרבותי הישראלי הטיפוסי, שהרי הן נחשבות לקלאסיקה ותורגמו לכל השפות, להוציא עברית.

בין עשרים הספרים ועשרות המאמרים שכתב נמצא גם כמה כרכים של זכרונות ושיחות, שפוליאקוב "מתגלה בהם כאישיות לא שגרתית בעליל", כהגדרתו של ז'ורז' אליה סרפתי, בלשן, פרופסור לפילוסופיית הלשון בסורבון ומומחה לכתביו של פוליאקוב (ראו ספרו "צדו ההפוך של הגורל"; Sarfaty ,L'envers du destin, De Fallois, 1989 ). בו-בזמן, טמונים בספריו של פוליאקוב מפתחות נדירים, המאפשרים לקוראיו להסתנן אל נתיבי המאה העשרים ולשוטט בהם. יצירתו של פוליאקוב, שניתן לראות בה נקודת ציון בהיסטוריוגרפיה המודרנית, שואלת שאלות פילוסופיות נוקבות על מעמדו של האדם בסערת המודרניזם, על הכוח העצום, המהפנט, שהשיגו היטלר וסטאלין, על האידיאולוגיה בתקופה של "השמדת האחר" ועל חולשתה המבנית של האתיקה בעידן הטוטליטריזם אשר בו הפיכות מ"ימין" ומ"שמאל" גרמו למיליוני בני-אדם לאמץ ציווי חדש: "תרצח!", להאמין בו ולסגוד לו.

פוליאקוב נולד ב-1910 בסט. פטרבורג, יום לאחר מות מחברו של "מלחמה ושלום", וירש מטולסטוי את שמו הפרטי, את אידיאל הענווה והאיפוק ואת הערצת העבודה, העוקרת את האדם מאנוכיותו ועוזרת לו לפרוץ את גבולותיו הנפשיים והרגשיים. כמו רבים אחרים באותה תקופה, מסט. פטרבורג ועד קבוצת דגניה, שאלה משפחת פוליאקוב מהטולסטויאניוּת כמה מעקרונותיה, והאמינה ב"מוסר טבעי" כתנאי הכרחי לכל חברה אנושית ראויה לשמה. בו-בזמן, היא לא ויתרה על מעמדה האריסטוקרטי, ה"סוציו-בורגני" ­­– ככינוי הגנאי שהדביקו אז המארקסיסטים לאנשים מסוגם – ועל כל טובות ההנאה הנלוות לו.

לכן, אף כי עד 1917 אביו של ליאון הוציא לאור עיתונים "שמאלניים ככל הניתן תחת שלטון הצארים", הוא נחשב לאויב המפלגה והפרולטריון, ועם בוא המהפכה הוכנס שמו ל"רשימות השחורות" של הבולשביקים. כידוע, הפיכתה של החברה הרוסית המסורתית לחברה קומוניסטית לא היתה "טבעית" והדרגתית. "משמרות המהפכה" פעלו בברוטליות רבה נגד בעלי ההון למיניהם בתוך הערים ומחוצה להן (בעלים של בתי-חרושת, קרקעות, עסקים וכו'). שיטותיהם הרדיקליות שימשו מופת ל"חוליות המוות" העתידות לפעול במאה העשרים, מצ'ילי ועד קמבודיה, בשירותן של האידיאולוגיות השונות.

כבר ב-1918 הוקרבו תחת שלטון הסובייטים אלפי בני-אדם על מזבחה של "מולדת הפועלים". בשנים אלה פאריס היתה נקודת מעבר חשובה במסלולו של כל גולה רוסי, ומחוז חפץ ב"גיאוגרפיה הרוחנית" שלו. אנשי רוח, משוררים וסופרים, עיתונאים וציירים, יצרו לעצמם "רוסיה קטנה" בפאריס. ב-1924, לאחר נסיונות להכות שורש באיטליה ובגרמניה, שלא עלו יפה, הגיעה משפחת פוליאקוב לעיר האורות. כמה שנים לפני מותו של האב תיאר אותו בנו כ"יהודי גאוני": אדם תרבותי מאוד ואוטודידקט מובהק (בין השאר, היה רוקח), שדבר לא הרתיע אותו, "חזק, לוחם, שגדל בחוסר כול". "אינני יודע אפילו אם למד אי-פעם בבית-ספר ואם כן, היה זה בכיתות הנמוכות בלבד", סיפר ליאון פוליאקוב. בפאריס זוכה האב תחילה להצלחה ומקים חברת פרסום. שנת 1933, שבה להפתעתו של העולם כולו, רוב תושבי גרמניה הצביעו בבחירות עבור "גואל הגזע", היתה גם שנת ההגירה הגרמנית הגדולה. אלפי סופרים, פעילי השמאל, אנשי דת ואמנים, שמצאו עצמם בקטיגוריה הרשמית של "יוצרים מנוונים", עקרו מברלין לפאריס או לערי בירות אירופיות אחרות, שעדיין היו חופשיות אז. חלק גדול מן המהגרים היו יהודים. ראשית, כי תוכניתו האנטישמית של היטלר היתה ידועה, ויהודים רבים לא היו מוכנים לחכות למימושה; שנית, בשל מקומם המרכזי של היהודים בחיי הרוח הגרמניים.

בסופה של אותה שנה מייסד אביו של ליאון פוליאקוב בפאריס את ה-"Pariser Tageblatt", עיתון יומי גרמני, או ליתר דיוק, "ברלינאי". קוראיו היו שייכים לחוגי המהגרים שהשאירו מאחוריהם הכול: בית, מקצוע, חברים, משפחה – ושפה. במשרדי המערכת פוגש פוליאקוב הצעיר בין השאר בזאב ז'בוטינסקי, שחי אז בלונדון. מנהיג הרביזיוניסטים נתקל במאמר של ליאון, ולאחר כמה רגעי קריאה, פנה אליו ואמר: "האם אתה מודע לכך, שהיית יכול להיות סופר גדול?". כדי להבין את גודל המחמאה, כדאי לזכור כי על ז'בוטינסקי נאמר בשעתו: "כאשר ז'בוטינסקי הפך לציוני, הספרות הרוסית איבדה מחבר ענק…".

במקביל לעבודתו בעיתון של אביו, למד ליאון פוליאקוב משפטים והיסטוריה, התעניין בפסיכואנליזה (עד יומו האחרון הוא היה בטיפול אצל פסיכואנליטיקאים חשובים, כדוגמת בלה גרונברגר) וזכה בחברותו של קוֹזֶ'ב, המכונה "אלכסנדר הגדול". לפני מלחמת העולם השנייה הקדיש אלכסנדר קוז'ב את כל זמנו וגאוניותו להפצת הגותו של הֶגֶל בצרפת. אחרי המלחמה, באמירה ספק-רצינית, ספק-פרובוקטיבית, הגדיר רמון ארון את קוז'ב כ"אדם האינטליגנטי ביותר עלי אדמות". פוליאקוב מצדו, בסגנונו החצי-בוטה והחצי-אקדמי, הודה בזכרונותיו: "אני יכול לומר שמבחינה פילוסופית, איבדתי דרכו את הבתוליות שלי".

תחת הכיבוש הנאצי

אביו של פוליאקוב נפטר זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. כאשר הוורמכט נכנס לצרפת, פוליאקוב היה בין אלפי החיילים הצרפתים (ובהם גם עמנואל לוינס) שנפלו בשבי בלי שיספיקו לירות יותר מכמה כדורים בודדים. דווקא כהיסטוריון גדול של האנטישמיות, פוליאקוב מעולם לא שכח את הפתעתו לנוכח האירוניה של הגורל: במקום "הבהמות צהובות השיער" (בשפתו של פוליאקוב), כפי שהתעמולה הגרמנית הציגה את "לוחמיו של היטלר", נוכח שסוהריו הם חיילים פשוטים, בלי שום קשר לאס. אס, ושגם הם מופתעים מהתוצאות של ה"קרבות" לא פחות מאסיריהם.

תנאי השבי במחנה שבקרבת הגבול הבלגי היו כמעט נסבלים במשך הקיץ של 1940. אך באמצע אוגוסט הודיע להם מפקד המחנה, "בעל מכולת בחייו האזרחיים, אדם שמן וחמדן בשם רואר, שהתעניין בעיקר באיכות הקפה, השוקולד והביסקוויטים הצרפתיים", כי גדוד של האס. אס עומד להחליף את אנשיו והמחנה יעבור תחת פיקודו. פירושה של הבשורה עבור העצירים היהודים, או בעלי הדעות הפוליטיות האסורות, היתה שהם צפויים לעינויים ולהוצאה להורג. פוליאקוב: "ליהודים שבינינו הציע רואר להישאר איתו: 'יהיה לכם יותר טוב איתי מאשר עם האס.אס', או לחלופין, לשחרר אותנו בפאריס, לפי בחירתנו. בחרנו, כמובן, בחירות. אם כן, בריחתנו היתה פשוטה כמשחק ילדים. פרידה משונה זו מרואר נערכה בכיכר קלישי".

פוליאקוב ישב במחנה יחד עם אוסבלדו בָּרדון, הפעיל האנרכיסטי שהיה חברו הטוב. לאחר בריחתם המשונה, פתח ברדון תחת זהות בדויה מסעדה קטנה בעיר סאן אטיין, ששימשה כתחנת מעבר עבור מאות משפחות יהודיות שהציל ממוות. בעיני פוליאקוב, היה ברדון דוגמה חיה של חסיד אומות העולם ושל אותם "גיבורים מוסריים" שהוא הקדיש להם עמודים כה רבים ומרגשים בחיבוריו. בספרו "הטלאי הצהוב" L'étoile jaune), הדפסה אחרונה: 1999Grancher, ), ערך פוליאקוב מחקר מרתק על המניעים הערכיים והפרופיל הסוציו-תרבותי של הצרפתים אשר החל מיוני 1942 תפרו על בגדיהם את הטלאי הצהוב. כמחווה של הערכה עמוקה, אף פרסם את רשימת שמותיהם של "חסידי אומות העולם אלמונים" אלו. על ברדון אמר: "אני חושב שהוא היה התגלמותו של ה'גוי הטוב'. אני בוחר להשתמש במילה 'גוי', מפני שלא היה 'נוצרי טוב'. ההפך הוא הנכון: הוא היה אנרכיסט, אינטליגנטי, מהיר תפישה, ולבו היה פשוט במקום הנכון".

בימים אלו הוענק פרס ספרותי צרפתי חשוב ל"סוויטה הצרפתית" (Suite française, Denoël), ספר שראה אור רק בסתיו האחרון אך נכתב בקיץ 1942. מחברת הספר, אירן נמירובסקי, נעצרה לאחר כתיבתו ונרצחה באושוויץ באותה שנה. ספרה מתאר בדיוק מרבי את פאריס שפוליאקוב מצא לאחר שובו מן המחנה: עיר ריקה, מפוחדת, אנוסה. כבר בשלב מוקדם זה של הכיבוש הבין פוליאקוב, שהסיכויים לשרוד כאן קלושים ביותר. חבריו היהודים נמלטו לדרום החופשי. בני-המזל שבהם הגיעו לארצות-הברית או לאנגליה. אחרים, שהיו קשורים למפלגה הקומוניסטית, עקרו לברית-המועצות בלי לתאר לעצמם, שבמקום להתקבל שם כניצולי הברבריות הנאצית, יואשמו בבגידה ובקשרים עם סוכנים נאצים ובריטים.

פוליאקוב ירד אל המחתרת, והיה לאזרח צרפתי ממוצע בשם רובֶּר פול. כבעל זהות בדויה של אדם ללא תכונות, עני ונטול עבר ותודעה פוליטית, הבין פוליאקוב שהוא יכול לעזור לאנשים רבים. יום אחד, ברחוב במארסיי – שעדיין לא נכבשה, אך כבר שרצה מרגלים, סוכנים גרמנים ומשתפי פעולה מטעמים אידיאולוגיים או בגלל תאוות הבצע – זיהה פוליאקוב לתדהמתו את הרב שהספיד את אביו ב-1939, זלמן שניאורסון. עד 1935 חי אדמו"ר חב"ד בברית-המועצות, ופיתח שיטות להישרדות רוחנית תחת שלטון האימים שהוציא את אלוהים אל מחוץ לחוק. בצרפת הכבושה הוא מוּנה לראש העדה-החרדית. שניאורוסון מיד הציע לרובר פול לעבוד עבורו. דרכו גילה פוליאקוב עולם שהיה זר לו לחלוטין: עולם היידישקייט, הניגונים החסידיים והאמונה בנסים. "כאשר הציע לי להיות מזכירו, אמרתי: 'כבוד הרב יודע היטב שאינני מאמין באלוהים', והוא השיב שניצוץ השכינה האלוהית משתקף בפנַי; נוסף לכך, הוא הציע לי משכורת מעניינת, אז הסכמתי".

כל עוד נהנתה מארסיי מחופש יחסי, מילא פוליאקוב את תפקידו החדש בתנאים נסבלים. "קיבלתי תפקיד כאחראי על עבודות המזכירות הכלליות. לא הייתי מוכשר לכך, אך זה לא היה מסובך מדי. היינו מקבלים אנשים נזקקים, עומדים בקשר עם השלטונות, עזרנו לחלק מהפונים הזרים להסדיר את שהייתם בצרפת באופן חוקי (לא היה קל אז להיות יהודי זר במארסיי!)". בקיץ 1942 החלו מעצרים המוניים ברוב שטחיה של צרפת. ארגונו החרדי של שניאורסון ירד בהדרגה למחתרת, וכך גם פוליאקוב. בעזרת חבריו האנרכיסטים הוא "התמחה בהסתרתם של פליטים, בעיקר ילדים וזקנים". "הפרדוקס", כתב פוליאקוב, היה ש"מבחינתם של היהודים, להיאבק נגד הכובש היה פחות מסוכן מלהיות פסיבי".

קשריו של פוליאקוב עם שניאורסון לא פסקו עד סוף המלחמה, אך הם עברו משברים רבים. כאשר הצבא האיטלקי נסוג מהעיר ניס ולאחר ימים ספורים נכנס אליה הצבא הגרמני, שניאורסון וחסידיו היו בין אלפי הפליטים שנלכדו בעיר. שניאורסון הקים "שבט נודד" של כחמישים נפשות, בעיקר ילדים, שעליו נכתב לא מעט בספרי העדויות על תקופת הכיבוש הנאצי בצרפת. שמירתם הקפדנית על ההלכה ועל המנהגים החסידיים, הסוריאליסטיים למדי בצרפת הכבושה (חלקם חבשו שטריימל בשבת!), הערימה קשיים עצומים – ומיותרים, בעיניו של פוליאקוב. כאשר בעזרת אנשי הרזיסטאנס וקומץ כמרים שהיו מגויסים למאבק הרוחני נגד הנאצים, מצא פוליאקוב לילדי שניאורסון מחבוא במנזר, טען הרב ש"לא בורחים מהיטלר כדי למצוא מקלט אצל טוֹרקֶמַדָה (האינקוויזיטור הספרדי הידוע לשמצה בן המאה ה-15). פוליאקוב: "לשווא ניסיתי לרכך את לבו. הגעתי לידי כך שהכרזתי, שלא אכפת לי יותר מהדת שלו. בעודו עומד לבדו במסדרון רחב הידיים של המלון שכל הלקוחות היהודים נטשו אותו, זלמן שניאורסון נשאר נטוע באמונתו הנשגבה והאבסורדית. כיוון שמראה אָרי, ולוּ גם בקירוב, היה תנאי הכרחי לכל נסיון הימלטות, במאמצים רבים הצלחתי לחלץ ממנו רשות לגלח את פאותיהם של בחורי הישיבה שלו. אך הבחורים לא בטחו בי, והיה עלי להשיג עבורם פסק הלכה כתוב וחתום בידי הרב" Mémoires), הדפסה אחרונה: 1999Grancher, ).

האסכולה הצרפתית להגות היהודית

אחת ממשימותיו של פוליאקוב במסגרת תנועת הרזיסטאנס היתה לספק מזון בסיסי למשפחות היהודיות ולפליטים השונים שהסתתרו בכפרים, ביערות ובשאר המקומות המרוחקים מן הערים המסוכנות. באחת משליחויותיו פגש בחווה, שמצא בה מסתור, את האדם שעתיד היה לשנות את פני הפילוסופיה היהודית המודרנית. יעקב גורדין נולד ב-1896; אף הוא, כמו פוליאקוב, בסט. פטרבורג, שהיתה לפטרוגרד. ב-1923 השתקע בברלין ונמנה בה עם החוקרים של מדעי היהדות באקדמיה. ב-1929 פרסם את ספרו הגדול, "מחקרים על תיאוריית השיפוט האינסופי". ב-1933, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, הוא ומשפחתו עקרו לפאריס. מאז ועד מותו ב-1947 הקדיש את חייו להוראה שהשפיעה על דור שלם של אינטלקטואלים יהודים המגויסים נגד הנאציזם, ועל הדור שכּוּנה "פוסט-מתבולל", ודרש ממנו לשוב אל שורשיו היהודיים שאבותיו עקרו עצמם מהם. גורדין היה אדם בעל תרבות כה עשירה, שהדבר היה לאגדה. ניתן לומר שהוא ניזון משתי השפעות עיקריות: פילוסופיה יהודית של ימי-הביניים (רמב"ם, יהודה הלוי, חסדאי קרשקש, יוסף כספי ואחרים) והניאו-הֶגֶליאנים, שהפיצו את תורתם של ראשי האסכולה של מרבורג. גורדין גם היה מקור השראה חשוב לעמנואל לוינס – שהקדיש לו, בין השאר, מאמר נוקב ומרגש בספרו "חירות קשה", העומד לראות אור בקרוב בעברית – לאנדרה נהר, לאנדרה שוראקי ולרבים אחרים, שייסדו בשלהי שנות הארבעים של המאה הקודמת את "האסכולה הצרפתית להגות היהודית" (l'École française de pensée juive).

פוליאקוב, אשר הקדיש את ספרו הראשון "לזכרו של מורי וחברי, יעקב גורדין", כתב בזכרונותיו: "הייתי מביא למשפחת גורדין קמח וביצים, אך הם סיפקו לי הרבה יותר מכך: סוף-סוף קיבלתי מושג על כך מהי באמת היהדות. יעקב גורדין תמיד הפתיע אותי: חומר הקריאה האהוב עליו ביותר, אחרי המסכתות התלמודיות, היה ספרי בלשים! הוא גם נהג לדבר איתי על הרמב"ם אשר כתב, לדברי גורדין, את 'מורה נבוכים' בדיוק ליהודים כמוני".

פוליאקוב שרד את המלחמה, אף כי שמו חזר והופיע ברשימות המבוקשים, וחזר לפאריס נטול שם, ללא מקום לגור בו, רכוש או מעמד. בתקופה זו הוצע לו להתמנות למזכיר המרכז לענייני יהדות בת-זמננו (Centre de documentation juive contemporaine). מאחורי השם הזה הסתתר ארגון שהוקם ב-1943 והתמחה בעריכת רשימות של רכוש יהודי, שהוחרם בידי הנאצים. עבור פוליאקוב היה זה הצעד הראשון בקריירה שלו כהיסטוריון: "בתור מזכיר כללי, נברתי בכמות עצומה של מסמכים. מהר מאוד הבנתי, שמקור המידע האמיתי אשר עשוי לתעד את סבלה של יהדות צרפת, יכול להיות אך ורק גרמני. בוקר אחד הגעתי למשרדי הביטחון הלאומי הצרפתי, כשבכיסי מכתב של נשיא הכבוד של המרכז לענייני יהדות בת-זמננו, ז'וסטין גודאר. שם קיבל אותי מפקד בשם בּרז'ה. הוא הראה לי ארגז שבדיוק הגיע מפולין וכלל את הארכיון של הגסטאפו והאס. אס. בצרפת. לא הוא, ולא העובדים האחרים ידעו גרמנית, וכך איכשהו התמניתי למומחה שלהם לתרגום והתאפשר לי לחקור את הארכיונים".

מחזור השנאה

כאחד מראשי המשלחת הצרפתית במשפטי נירנברג, שהה ליאון פוליאקוב במשך 11 חודשים בעיר שנהרסה כמעט לחלוטין בהפצצות האוויר של בעלות-הברית. בעיר הרפאים הזו התחקה פוליאקוב אחר שורשי הרשע. הוא הופתע לגלות עד כמה עיוותו הנאצים את השפה לצורכיהם. במקום לקרוא לזוועות בשמן, הם המציאו שפת הסוואה "נקייה": גירוש כּוּנה בפיהם "הרחקה", חיסול בני-אדם – "פעולה" (אקציה), וההשמדה החרושתית של העם היהודי – ה"פתרון". היטב נחרט בזכרונו משפט מתוך עדותו של אחד הנאשמים: "האקציה של נובגרודהק היתה מעשה ידיו של קומנדו האס. אס. אשר מטעמי אידיאליזם, ביצע את ההשמדה בלי לצרוך אף לא טיפה אחת של אלכוהול".

עד 1952 היה פוליאקוב אחד הפעילים הבולטים במרכז לענייני יהדות בת-זמננו. באותם ימים יצא לאור ספרו "מחזור השנאה" (Bréviairede la haine, Calmann-Lévy, 1951), ובו מציע פוליאקוב ניתוח שיטתי, כמעט "מתימטי", של מפעל הרצח הנאצי. גדול סופרי הדור, פרנסואה מוריאק, כתב בהקדמה לספר זה: "ייתכן שהדחף הראשון שלכם יהיה לסגור את 'מחזור השנאה' הזה בחרדה: למה האדם מסוגל, עד היכן הוא יכול להגיע בבהמיותו. אך לא! אל לכם לחרף את החיות: הן הורגות רק כדי לאכול. דורנו היה עֵד לטבח הגדול ביותר, המאורגן ביותר והמחושב ביותר: טבח אדמיניסטרטיבי, מדעי, מודע, מהסוג שהגרמנים יכולים לבצע".

חנה ארנדט, הידועה בשיפוטיה האינטלקטואליים, פרסמה ב-1952, עם צאתו של הספר לאור, רשימה בכתב-העת "קומנטרי" וציינה בה: "כל מי שרוצה לדעת 'מה באמת קרה' ו'איך', לא יוכל להימנע מלקרוא ספר זה, ואולי עדיף שיתחיל ממנו".

"מחזור השנאה" פתח שער ליצירה ענקית. פילוסופים רבים – ז'אק מאריטן, רמון ארון ואחרים – גיבשו את הגותם ועיצבו מושגים רבים בה על סמך קריאה קפדנית בכתבי פוליאקוב.

קריאתו המיסתורית של הדם

הפילוסופים הִרבּו להתעניין בספריו של פוליאקוב, לצטטם בהקשרים שונים ולפרשם. בין השאר ראוי לציין, שפוליאקוב הבחין כבר בשלבים המוקדמים של מחקריו, כי מעבר לתופעות ההמוניות, לצעדות ולנאומים המבוימים היטב של היטלר, הנאציונל-סוציאליזם הגרמני "פעל בראש ובראשונה כדת". הנאציזם, מסביר פוליאקוב כבר ב-1946, כלל את שלושת הרכיבים המאפיינים כל מסורת דתית : "תפישה של כוח עליון, קבלת מרותו של כוח זה וכינון היחס כלפיו" (Le Bréviaire de la haine, Complexes, 1951, p. 6).

לפי הדוקטרינה של הרייך השלישי, העם הוא הכוח האימננטי; בו מתגלמות "נשמת הגזע וקריאתו המסתורית של הדם". הפיהרר הוא ההתגלמות של העם, ומשום כך הסגידה לו היא נטולת תנאי, פקפוק וספק: זוהי סגידה מוחלטת. הפיהרר, מצדו, מחזיק ברזיה של "נשמת הגזע"; רק הוא יודע לפענח אותם למען ההמון ולבטא את רצון האל. אך מיהו ה"אל" באמונה זו? אמנם נטייתו של גבלס היתה להציג את היטלר כמעין "כריסטוס ארי", אך היטלר עצמו בז לנצרות, המיוסדת על הכתבים היהודיים השנואים עליו. על-פי היטלר, כפי שמסביר פוליאקוב, "התנ"ך מתיימר להכתיר את האדם לאדוני הטבע, ומעודד אותו להפר את ציווייו. לשם כך על האינסטינקטים הטבעיים של האדם לעבור תהליך של עידון ותרבוּת. בבוא שעת הכושר ביקש היטלר לצאת למאבק לא-מתפשר וסופי נגד המרד הקוסמי הזה של התנ"ך. תכליתו של המאבק הסופי הזה היא בריאתו של האדם החדש, ה'בהמה צהובת השיער' המפורסמת, שניטהר מבחינה ביולוגית מכל הזיהומים והעכבות, ובעל גבריות גאה ולא מסורסת" (Les totalitarismes du XXè siècle, Fayard, 1987, p. 221–222). אם כן, "במאבק סופי" זה, היטלר רוצה לשרת את "הטבע כאל ואת חוקי הברזל שלו".

פוליאקוב הגדיר "דתיות" זו כ"תיאו-זואולוגית" וגילה את שורשיה בספרות הסוציו- דרוויניסטית ובשגעונות ה"ביו-פוליטיים", שהיו כה אופנתיים בחוגים גרמניים רבים. על השפעות אלה הוסיף היטלר רכיבים ששאל מהתיאולוגיות הקלאסיות ועיוות אותם לצרכיו הרעיוניים. הוא הציע לעמו תורה של אחרית הימים מגובשת עד כדי כך, שבעיני פוליאקוב, ניתן לדבר על "משיחיות נאצית". כמובן, כדי לצמוח ולנצח, משיחיות זו זקוקה לפרק זמן אפוקליפטי שנועד להוכיח לאנושות כולה, כי לבני העם הגרמני מגיעה הזכות הביולוגית להנהיג את האנושות וליצור היסטוריה חדשה ומטוהרת. עם זאת, כדאי להזכיר שאחרי השמדתם של היהודים, הצוענים, השחורים, הסלאבים, המונגולים, הבולשביקים, הנכים, המפגרים, ההומוסקסואלים וכן הלאה, "אנושות" זו היתה מצומצמת עד מאוד…

עד סוף חייו ב-1997 שימש פוליאקוב כאחד המנהלים של ה- CNRS(ראשי-תיבות שפירושם המרכז הלאומי למחקר מדעי), שהוא אולי המוסד החשוב ביותר בחיי הרוח בצרפת.

נוכחותו של פוליאקוב בשיח הפילוסופי היא מרכזית עד היום. "הפילוסופים החדשים?", צוחקת, כשאנו יושבים בבית-קפה פאריסאי הומה אדם, אלמנתו של פוליאקוב, ז'רמן, מוסיקולוגית בת 85 אשר עדיין פעילה בתחומי ההוראה, הניצוח והכתיבה. "ברנאר אנרי-לוי? אלן פינקלקראוט? הרי הם כולם למדו וגדלו על ברכיו של ליאון! כמדומני, ברנאר אנרי-לוי עדיין מחזיק ספרים שבעלי השאיל לו…". כיום יש בידה של ז'רמן פוליאקוב חומר רב ובלעדי שבעלה לא הספיק לפרסמו, או פרסם אותו בכתבי-עת הפונים לקהל מצומצם של מומחים. לפני שנה היא קיבצה חלק ממאמרים אלה בכרך "בעקבות הרצח" (Sur les tracesdu crime, Berg International), הפותח סדרת ספרים שאמורה להקיף את מכלול חיבוריו של פוליאקוב. ז'רמן אף מחזיקה בידה כתב-יד רחב היקף (כ-500 עמודים), שרק אנשים מעטים הקרובים אליה קראוהו עד עתה, ומדובר בו רבות בקרב המו"לים. נושאו של כתב-היד נחשב לשערורייתי: כפי הנראה, פוליאקוב טוען בספר זה שהטוטליטריזם יכול להיחשב כגורם מבני באיסלאם, מימי מוחמד ועד מהפכת חומייני. "אינני יודעת אם הספר ייצא בימי חיי", אומרת לי ז'רמן, "אך אני יודעת שכשהוא יתפרסם, ההשפעה שלו תהיה עצומה".

עתה הגיעה השעה, שהקורא הישראלי יתוודע ליצירותיו של פוליאקוב.


הדמוניזציה ככלי דיכוי

"שנאת האחר" היא אחד הגורמים החשובים בהיסטוריה האנושית. עיקרון זה הוא הבסיס ליצירותיו של פוליאקוב. מה קורה כאשר שנאה זו גורמת לקבוצה מסוימת להוציא קבוצה אחרת מכלל האנושות? באיזה שלב ומדוע שנאת האחר הופכת לשלילתו המוחלטת? בספריו ובמאמריו חיפש פוליאקוב תשובות לשאלות אלה. תשובות היסטוריות, כמובן, אך גם דתיות ופסיכואנליטיות.

בספרו "הסיבתיות השטנית" (La Causalité diabolique, Calmann-Lévy, 1981–1985), למשל, מראה פוליאקוב שבכל שלב קריטי בהתפתחותו, נהג המערב "לפברק" אשמים לכשלונותיו. בתקופות ובהקשרים אידיאולוגיים שונים, השליטים האירופיים השתמשו בתיאוריות קונספירטיביות כ"הסבר" לקונפליקטים הפנימיים במדינותיהם. כדוגמה, נזכיר שבדרום צרפת, בין השנים 1150–1220, ה"כפירה הקַתַרית" סיפקה לתעמולת האפיפיורים פתרון מצוין לקונפליקטים החמורים בין העם הפשוט לבין ההגמוניה הכנסייתית. מצד אחד, הכנסייה האשימה את הקתרים במעשים שטניים, כגון הרעלת בארות וחטיפת נזירות; מצד שני, היא הפיצה שמועות שלפיהן הקתרים הסתננו לליבת השלטון. חלחולן ההדרגתי של ההאשמות וחרושת השמועות הצדיקו מדיניות של טבח והשמדה כה יסודיים, שהיום כמעט לא נותר לחוקרים חומר היסטורי להבנתה של תופעת הקתריוּת. אותו תסריט עצמו חזר ברוסיה הצארית בכל הנוגע לתנועות המכונות "חוגי המאמינים הישנים", שהואשמו בין השאר בשיתוף פעולה עם היהודים במטרה להרוס את "רוסיה הקדושה".

בעיני פוליאקוב, דמוניזציה מן הסוג הזה היא כלי הדיכוי הראשי בארצות רבות. שמועות על קיומן של "חברות שטניות" (בעיקר של יהודים) הכשירו את הקרקע לטיהורים פוליטיים ולרדיפות על רקע דתי, ואף תירצו במקרים רבים את הבחירה בדיקטטורה.

ב"המיתוס הארי" ((Le Mythe Aryen, Calmann-Lévy, 1971, חקר פוליאקוב את תוצאות המפגש המפלצתי בין גזענות למדע. יצירתו של "גזע טהור", על גבול המדע הבדיוני, היה החזון הנאצי האולטימטיבי והעסיק "פרופסורים" רבים (ביניהם אלה שכונו "raciologues": "מומחים לתורת הגזע"). נוסף להשמדת המתוכננת של היהודים, הצוענים, ובשלב השני של בני הגזע השחור – היטלר היה משוכנע שה"שחורים" הם "המצאה יהודית" המיועדת "להרוס את הגזע הלבן": "היהודים הם שהביאו את הכושי לשפת הריין", קובע היטלר ב"מיין קאמפף" – אדוני ה"מדע הנאצי" תכננו גם טיהורים פנים-גרמניים. חלקם טענו שכדי לחזור ל"טוהר הארי המקורי", גרמניה תצטרך למלא "משימה ציביליזציונית" כואבת אך הכרחית: להקריב עשרות אלפים מהגרמנים עצמם (כולל תינוקות וילדים), אשר מסיבות שונות (מחלות תורשתיות, מומים, "צורת הגולגולת" וכן הלאה) אינם מתאימים ל"מבנה הארי". רק כניעתה של גרמניה עצרה את מימושן של תוכניות סודיות אלה. אך בספרו "המיתוס הארי" וכן במאמרים רבים – "מיתוס ואומה" ("Mythe et Nation", Centre de recherche sur l'Imaginaire, Université de Grenoble III, 1995), "אנשים ובהמות. שיחות על הגזענות" (Hommes et bêtes, entretiens sur les racisme, Mouton, 1975), "לא יהודי לא יווני, מחקר על הגזענות" Ni Juif ni Grec, entretiens sur le racisme, 1978) – פוליאקוב מוכיח שהאובססיה של טוהר הגזע אינה נאצית במקורה. לרעיונותיו של היטלר קדמה ספרות שלמה, בין השאר "מסה על האי-שוויון בין הגזעים" מאת הרוזן דה-גובינו (1816–1882), אשר ניבא את כליונו הקרוב של הגזע הלבן לאחר הרעלתו על-ידי הדם השחור…

במחקרו "התנועות הטוטליטריות במאה העשרים" (Les totalitarismes du XXè siècle) מדריך פוליאקוב את הקורא, באמצעות ניתוחים מרתקים של מקורות רבים, במחוזותיה האפלים של התופעה הטוטליטריסטית ומפענח את הרקע הנפשי והביוגרפי של היטלר וסטאלין. פוליאקוב מתחקה אחר הקשר בין פורנוגרפיה פראית והתעמולה הנאצית ובין האובססיות הגבריות, הכוחניות שבאידיאולוגיה ההיטלראית ונטיותיו ההומוסקסואליות של היטלר עצמו, אשר עד יומו האחרון ניסה להסתירן בכל מחיר (בעקבות עבודותיו של פוליאקוב ראה אור ספרו של ההיסטוריון הגרמני לותאר מכטאן, "פניו הנסתרות של היטלר", 2001). פוליאקוב אינו מסתפק במקרים של גרמניה הנאצית וברית-המועצות. מנהיגותו של פול פוט, למשל, עלתה לקמבודיה בכמיליון קורבנות. פוליאקוב סבור שניתן לדבר כאן על "אוטו-ג'נוסייד". הוא אף מצביע על האופן שבו הסווה פול פוט את דחפיו האפוקליפטיים במסך של שיקולים פסאודו-מדעיים ותיאוריות כלכליות מארקסיסטיות. על-פי הרודן הקמבודי, "אויבה של הפרולטריון היא העיר", כלומר, חיי העיר מעודדים ואף מחייבים את הפעילות המסחרית בקרב תושביה. כל עיר היא קן טבעי, שהבורגנות מטילה בו את ביציה. המסקנה ה"מדעית": הגיהינום הקפיטליסטי ייעלם יחד עם פירוקן ומחיקתן של ערי קמבודיה. ב-19 באפריל 1975, תוך כדי הצהרה מטורפת על "עידן החינוך הפרולטרי המתקן", פול פוט מצווה על צבאו לגרש את רוב-רובם של תושבי פנום-פן, בירת קמבודיה. המוני נשים, ילדים וזקנים נידונו לעבודות כפייה בשדות האורז וביערות. תוך שנה מאה אלף מהם מתו במגפות וברעב. המהפכה של פול פוט, אשר ריתקה את השמאל הרדיקלי בעולם, כילתה שישית מהעם הקמבודי.

לא ניתן להתייחס לכותרות הבולטות ביצירתו של פוליאקוב בלי להזכיר את מפעל חייו: הכרכים הרבים של "תולדות האנטישמיות" (Histoire de l'antisémitisme, Calmann-Lévy): "מיֵשו ליהודי החצר", 1955; "ממוחמד לאנוסים", 1961; "מוולטר לווגנר", 1968; "אירופה המתאבדת", 1977; והכרך האחרון, שנקרא "1945–1993" וראה אור ב-1994, בהוצאת Le Seuil.

לוראן כהן הוא סופר ועיתונאי צרפתי החי בירושלים

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 25 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה