דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
28 בפברואר 2005 | מהדורה 26

בעקבות אמנת גביזון -מדן

במשך שלוש שנים שקדו הפרופ' רות גביזון מן האוניברסיטה העברית והרב יעקב מדן מישיבת הר-עציון על חיבור "מסד לאמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה בישראל". אמנת גביזון-מדן נפשרת לאורך כשלוש מאות עמודים ויש בה הצעות להסדרים מוסכמים בשאלות מרכזיות השנויות במחלוקת בין יהודים שומרי מצוות לחופשיים, ובנייהן: שבות, אזרחות, מרשם, גיור, מעמד אישי, שבת, כשרות, שירותי דת וכו'. מערכת "ארץ אחרת" פנתה אל ד"ר גידי ספיר מאוניברסיטת בר-אילן ואל ד"ר משה שנר ממדרשת "אורנים" וביקשה מהם להתייחס להסכמות בין שני המלומדים

מאז הקמתה ועד היום מקיימת מדינת ישראל קשר הדוק עם הדת בכלל ועם הדת היהודית בפרט, קשר שספק אם יש לו מקבילה במדינה ממדינות המערב. הדבר בא לידי ביטוי הן בתחום ההקצאות והן בתחום הרגולציה (=ויסות], שהם כידוע שני המכשירים העיקריים שמערכת פוליטית מוציאה באמצעותם מדיניות מן הכוח אל הפועל. אשר להקצאות, בסל השירותים שמדינת ישראל מספקת לאזרחיה כלולים שירותי דת רבים. המדינה מעסיקה רבנים, וכן כוהני דת בני דתות אחרות, מסייעת בהקמתם של בתי-כנסת ומיקוואות, מממנת שיעורי דת במסגרות החינוך הפורמליות והלא-פורמליות, מחזיקה מערך של פיקוח בתחום הכשרות, מספקת שירותי קבורה ועירובין, ועוד. בכל האמור ברגולציה, משפט המדינה מאמץ בתחומים מסוימים את הדין הדתי. כך, ההסדרים המשפטיים בענייני נישואים וגירושים ובתחומים אחרים מבוססים על נורמות דתיות; החקיקה המוניציפלית אוסרת על פתיחתם של בתי-עסק בימי המנוחה לפי לוח השנה הדתי-יהודי. החיבור בין הדת למדינה הוא גם חיבור מוסדי: הספקים של שירותי הדת משתייכים ברובם לשירות הציבורי, וכן חלק מאלה המופקדים על אכיפת הנורמות הדתיות.

במהלך השנים שמאז קום המדינה נמתחה לא אחת ביקורת על מצב העניינים בתחום יחסי הדת והמדינה. אשר להקצאות, היו שמתחו ביקורת הן על עצם מעורבותה של המדינה בהספקתם של שירותי דת והן על היקפם של שירותים אלה ועל הדרך שבה הם מסופקים. ביקורת חריפה אף יותר נמתחה על רגולציה מטעמי דת בתחומים כמו אישות, שמירת שבת וכשרות. ואולם, חרף הביקורת, במשך שנים ארוכות לא חל שינוי של ממש בדפוס היחסים בין הדת למדינה בישראל. יציבותו של מערך ההסדרים בתחום הדת והמדינה, שזכה לכינוי "סטאטוס-קוו", היתה לפליאה בעיני רבים שניסו להבין ולהסביר את התופעה. תהיה הסיבה ליציבות רבת-השנים בתחום רגיש זה אשר תהיה, בשנים האחרונות המציאות בו הולכת ומשתנה. בחומת הסטאטוס-קוו נִבעוֹת פּרָצות, ושאלות מרכזיות שנותרו מיותמות במשך שנים ארוכות שבות ומונחות על שולחנם של קובעי המדיניות במדינת ישראל. כמה גורמים מאיצים שחברו יחד גרמו לתחייתו של הקונפליקט, ובהם שינוי במפה הפוליטית המתבטא בעליית כוחן של המפלגות החרדיות, מחד, ובהתחזקותן הדרמטית של מפלגות חילוניות אנטי-דתיות, מאידך; התחזקות כוחו של בית-המשפט העליון, ונכונות גוברת והולכת מצדו להתערב בשאלות שבעבר הוא משך ידו מהן; והמגמה המסתמנת בחברה הישראלית למעבר מ"שיח זהות" ל"שיח זכויות" (מונחים שטבע פרופ' אבי שגיא באחד ממאמריו), שיח שאינו תורם ליישוב קונפליקטים אלא לחידודם. כפועל יוצא מכך, שלוש רשויות השלטון נתבעות היום יותר מאי-פעם לדון מחדש (או אולי בפעם הראשונה) בשאלות בתחום הדת והמדינה ולהגיע ביחס אליהן להסדר מניח את הדעת, שלא בהכרח יעלה בקנה אחד עם המציאות ששררה בעבר.

כמו כל קונפליקט פוליטי, גם הקונפליקט בתחום הדת והמדינה מוכרע לנגד עינינו במידה רבה בדרך של כיפוף ידיים ושל הסכמי קח-תן פוליטיים, או בדרך של תכתיבים היוצאים מבית-מדרשו של בית-המשפט העליון. ואולם, בצד הסחר-מכר הפוליטי המתנהל בעיקר ברשות המחוקקת והמבצעת, ומנגנון ההכרעה האוליגרכי מתוצרת בית-המשפט, אפשר ואף ראוי שהשאלות העומדות על סדר-היום ייבחנו ויידונו בשני כלי בירור נוספים. זווית מועילה אחת היא הזווית הנורמטיבית. כהקדמה לכל דיון פוליטי, ודיון בשאלות דת ומדינה בכלל זה, ראוי שכל משתתף יבחן היטב את הנחות היסוד הערכיות שהוא חי לאורן, ויקבע מה ראוי, מה אפשרי, מה נסבל ומה בלתי נסבל. המשתתף שומר המצוות יצטרך להבהיר לעצמו מה הם הערכים ההלכתיים והמֶטָא-הלכתיים בעלי התוקף ומה הם הגבולות, לכאן ולכאן, שהם מכתיבים. תהליך חשיבה דומה צריך לעבור הליברל, וכל אדם אחר המחזיק במערכת של הנחות נורמטיביות. למרבה הצער, חרף שכיחותן ומרכזיותן של המחלוקות בתחום יחסי הדת והמדינה בישראל, השיח הנורמטיבי הפנימי שייצרו הקבוצות השונות בעניין מפתיע בדלותו. לשיח האורתודוקסי בענייני דת ומדינה היתה עדנה מסוימת בשנותיה הראשונות של המדינה, אך מאוחר יותר הוא גווע בקול ענות חלושה, ומאז כמעט אינו מתקיים. המצב דומה בקבוצות השיח הליברלי והקהילתני-תרבותי, ולמרבה הצער, ניתן למנות על אצבעות של כף יד אחת את הכותבים משני הסוגים שעסקו באופן מעמיק בשאלות דת ומדינה.

כלי בירור נוסף בעל חשיבות רבה הוא הגישור. שיטה זו קונה לה בשנים האחרונות שביתה במחוזותינו, ולא בכדי אחת המתמחות בה כינתה אותה לאחרונה ה"ענק המתעורר". מכונים ללימוד גישור נפתחים תחת כל עץ רענן ומוסמכיהם יוצאים בהמוניהם לשוק העבודה, מצוידים בתובנות שרכשו. גם מערכת המשפט הפנימה את החידוש, ושופטים נוהגים לעודד מתדיינים רבים לנסות ליישב את המחלוקת ביניהם בדרך של גישור, בטרם תצא הגיליוטינה השיפוטית לדרכה. לכאורה, הגישור יפה מאין כמוהו למחלוקות בענייני דת ומדינה. הצדדים החלוקים עשויים לגלות בעזרתו, שחלק מן המתח ביניהם הוא רק מתח לכאורה, ועל שאר הפערים ניתן לגשר. לשיטת הגישור בתחום יחסי הדת והמדינה עשויה אפילו להיות השפעה מכוננת ומלכדת. בעידן שבו ערכי היסוד שמדינת ישראל חיה לאורם במשך שנים מונחים על שולחן הניתוחים, וסימני שאלה מוצבים לפתחן של אמיתות שבעבר נחשבו לחסינות בפני ביקורת, עשוי תהליך הגישור לסייע בגיבושו של מצע ערכי מוסכם, הנחוץ כאוויר לנשימה לכל מערכת חברתית-פוליטית. נחיצות מיוחדת יש בו במדינת ישראל, שמאז הקמתה ועד היום עומדת בפני אתגרים קיומיים לא פשוטים.

מאז מחצית שנות התשעים, ועל רקע האירוע הטראומטי של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, נעשו כמה נסיונות לגישור בין קבוצות שונות בחברה הישראלית: בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילונים. במקבץ נסיונות זה בולט במיוחד הפרויקט שיזמו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן (להלן: הפרויקט). גביזון ומדן – שניהם בעלי מעמד בקבוצות ההשתייכות המגזריות שלהם, אך גם דמויות ידועות בציבוריות הישראלית בכלל – הגיעו למסקנה שהכלי היעיל ביותר להשגת הסכמות בענייני דת ומדינה אינו הליך הגישור רב-המשתתפים אלא ה"הליך המנהיגותי" שיוליד אמנה משותפת. לפיכך, הליך ההידברות שיזמו היה מבוסס על מפגשים אישיים ביניהם, העמדת ההבנות שהושגו למבחן בקבוצות רחבות יותר, ובמידת הצורך, תיקון ההצעות בהתאם להערות שהתקבלו.

מרגע צאתו לדרך ועד לחשיפתו לקהל הרחב זכה הפרויקט לתמיכה ניכרת מצִדם של מוסדות עתירי ממון והשפעה. אביו הביולוגי של הפרויקט היה מכון שלום הרטמן, ומאוחר יותר נרתמו להובלתו הכספית והשיווקית מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי-חי. השילוב בין שני המובילים המרכזיים של המהלך, אנשים מרשימים ונציגים אותנטיים של המחנות שהם צמחו בתוכם, בתוספת הרוח הגבית שהצליחו להפיח במפרשיהם, העלה, ובצדק, את מפלס הציפיות מן הפרויקט. הדיונים התקיימו בעיקרם במהלך השנים האקדמיות תש"ס-תשס"א, מהדורה זמנית ראשונית של האמנה ראתה אור בתפוצה מצומצמת ביוני 2001, והתוצר הסופי, "מסד לאמנה חברתית חדשה בין שומרי מצוות וחופשיים בישראל", יצא לשוק בחודש שבט תשס"ג.

עד כמה הצליחו גביזון-מדן והגופים שתמכו בהם במשימה שנטלו על עצמם? מדד אחד לבחינת הצלחה של פרויקט כזה הוא מדד החשיפה והחדירה לקהלים הרלבנטיים. לא ערכתי בעניין בדיקה מקיפה ואף אינני מומחה לתקשורת ולפוליטיקה, אך תחושתי היא שיש להבחין בין שתי רמות התייחסות בשאלת ההד הציבורי שהאמנה זכתה לו. המסמך אוזכר רבות ועודנו מאוזכר בתקשורת ובמעגלים הפוליטיים, ובמובן זה הוא נחל הצלחה. עם זאת, דומני שאזכורו היה ברוב המקרים שטחי ולא-מעמיק: חשיבותו הועלתה על נס, אך תכניו לא נחשפו בצורה מספקת, וקל וחומר, לא נדונו בצורה מעמיקה וביקורתית. אם כוונתם של מנסחי המסמך היתה לעורר שיח ציבורי מעמיק בשאלות דת ומדינה על בסיס המסד שהציבו ובהתייחסות אליו, נדמה שתקוותם התגשמה באופן חלקי ביותר.

והנה, מערכת "ארץ אחרת" החליטה לעשות מעשה ולהפיח חיים בשיח על אודות האמנה. במסגרת זאת התבקשתי אף אני לחוות את דעתי על תכניה. אעשה זאת בדחילו, שכן שני הכותבים היו מוריי בשלבים השונים של לימודיי ולשניהם אני רוחש הערכה רבה, שרק התעצמה לנוכח המאמץ העצום שהשקיעו בפרויקט.

את החוברת ובה הצעת האמנה פותחים שני פרקי הקדמה מרשימים. את הראשון כתב הרב מדן, ואת השני פרופ' גביזון. פרקי ההקדמה הללו, הראויים להיקרא בנפרד מן האמנה עצמה, מעידים על עושר חשיבתם של המחברים ועל מידת מחויבותם לפרויקט שנטלו על עצמם. מהיכרותי המסוימת עם שני הכותבים נדמה לי שבין יתר קווי הדמיון ביניהם (ולטעמי, יש רבים כאלה) מצויה גם הנטייה הנדירה לראיית הדברים במבט רחב ומעמיק. נטייה זו היא שאיפשרה להם להוציא מתחת ידם את המסות המבריקות שבפרקי ההקדמה. ואולם, אמנה חברתית בנושא כל-כך מורכב ורב-אַנפּין מחייבת, נוסף לניסוחם של עקרונות מופשטים, גם ירידה לפרטים. עליה לכלול בחינה מפורטת של ההסדרים המשפטיים הקיימים ושל הכְּשׁלים הכלליים והמקומיים הכרוכים באותם הסדרים, וכן בחינה והערכה של ההצעות לשינוי שהועלו או שניתן להעלותן, וזאת, תוך כדי התבססות על כמה וכמה דיסציפלינות. לטעמי, כשיורדים לפרטים, התוצר שמציעה האמנה הוא פחות טוב. אסקור להלן שניים משלל העניינים שהאמנה דנה בהם: מעמד אישי ושירותי הדת.

מעמד אישי

תחום הנישואים והגירושים הוא אחד התחומים הבעייתיים ביותר לפתרון, אם לא הבעייתי שבהם. המונופולין האורתודוקסי דֶה-יוּרֶה בתחום זה מעורר תרעומת קשה בקרב החוגים החופשיים, הן בשל הכפייה על הזוגות ליצור ביניהם התקשרות, לנהל היבטים מסוימים ביחסיהם ולהיפרד בהתאם לדין הדתי, והן לנוכח העובדה שהוא מונע מאזרחים רבים את עצם האפשרות להינשא. לעומת זאת, חלק מן החוגים האורתודוקסיים רואים בשמירה על המונופולין הכרח בל-יגונה, שבלעדיו ייפרד העם היהודי לשני מחנות שלא יוכלו לבוא בקשרי נישואים זה עם זה. גביזון ומדן מעלים הצעה מהפכנית, אך לא כל מהפכה נושאת בכנפיה בשורה, ולטעמי זה גם דינהּ של ההצעה שלפנינו. היא אינה פותרת את הבעיות האמיתיות ואינה מבטאת רגישות מספקת למצוקות הנובעות מהמצב הקיים. הצעה זו גם משאירה עניינים רבים מדי בעמימותם, או אינה עוסקת בהם כלל.

על-פי סעיף 4 להצעת האמנה, בצד מסלול הנישואים הדתי יונהג בישראל גם מסלול נישואים אזרחי. אך כסייָג לחידוש מהפכני זה, קובע סעיף 2 להצעה שאחד התנאים לקבלת רשיון נישואים מן המדינה הוא היותו של הפונה פנוי הן לפי הגדרת הדין האזרחי והן לפי הגדרת הדין הדתי. לכאורה, מדובר בהסדר גישורי מובהק: הצד החילוני יזכה סוף-סוף להכרה רשמית בנישואים אזרחיים, ו"תמורת" הכרה זו יישמר מה שהוא בעיני הדתיים "קו אדום", כלומר, חיובם של אלה שיבחרו ליצור ביניהם התקשרות במסלול האזרחי להתגרש כדת משה וישראל. אך במחשבה שנייה, לפחות מזווית הראייה החילונית, נזקו של הסדר כזה רב מתועלתו. נדמה שמבחינת האדם החילוני, נישואים דתיים הם במובן מסוים הבעיה הקלה, ודווקא גירושים דתיים הם הבעיה האמיתית. כל עוד לא ייקבע בבירור שנישואים אזרחיים ניתנים להתרה בגירושים אזרחיים, ללא כל צורך בתוספת, הבעיה המרכזית תישאר בעינה. אחרי הגירושים האזרחיים תתחיל ההידיינות בין הגבר לאישה על הגט הדתי, מה שיאפשר להם לסחוט זה את זה. לבעלים יישמר קלף מיקוח חזק, שהרי למיטב ידיעתי, דיני ההלכה בעניין כפיית גט על גברים הרבה פחות יעילים מהדינים המאפשרים לבעל להינשא גם ללא הסכמת אשתו. איך אפשר לדבר כאן על שוויון? היכן הפתרון לטרגדיות האנושיות המוכרות?

נקודה מאכזבת נוספת במרכיב זה של ההצעה קשורה לכך, שאין בה התמודדות מספקת עם הצעות לרפורמה שהעלו מומחים לדיני משפחה במהלך השנים. בכתיבה האקדמית בתחום ניתן למצוא, למיטב ידיעתי, לפחות שלוש הצעות אחרות שראוי היה לבחון אותן. ההצעה הראשונה היא הצעתו של פרופ' פנחס שיפמן, ועל-פיה מסלול ההתקשרות הזוגית הרשמי במדינת ישראל יהיה המסלול האזרחי; מבחינת המדינה לא תהיה משמעות לנישואים הדתיים, שיישארו בתחום הפרט. ההצעה השנייה היא הצעתו של פרופ' אריאל רוזן-צבי המנוח, ולפיה יונהגו שני מסלולי נישואים "סגורים", דתי וחילוני; נישואים דתיים יחייבו גירושים דתיים ונישואים אזרחיים יחייבו גירושים אזרחיים בלבד. ההצעה השלישית, והצעירה מכולן, היא הצעתם המשותפת של פרופ' שיפמן ושל ד"ר שחר ליפשיץ, ולפיה, בצד מסלול הנישואים הדתי יונהג בישראל מִרשם זוגיות שיעניק למתקשרים במסגרתו את מלוא הזכויות השמורות לזוגות הנשואים, למעט ההכרה הסמלית, המלאה והשוויונית, באופי התקשרותם. גביזון מתייחסת להצעתו של שיפמן ודוחה אותה, אך איננה מתייחסת לשתי ההצעות האחרות שנוסחו ונומקו בקפידה בידי מלומדים בעלי שם.

ואשר לענייני מזונות ורכוש, סעיף 6 להצעה קובע, ש"הכרעות לגבי הנישואים, למעט החלטות על תוקף הנישואים או חלותם, תיעשינה בבית-משפט או בבית-דין לפי החלטת הצדדים. לא הסכימו הצדדים, יידון העניין בפני טריבונל מיוחד". הצעתם של גביזון ומדן יוצרת, לכאורה, מנגנון הרבה יותר הוגן ונקי. אך למעשה, מדובר בהצעה שהפרוץ מרוּבֶּה בה על העומד, דבר המקשה על הערכתה. על-פי הדין הדתי, בענייני מזונות ורכוש שורר בין גברים לנשים חוסר שוויון בולט, אך נכון להיום, חוק שיווי זכויות האישה כופה את בתי-הדין לחרוג בעניינים מסוימים מן הדין הדתי, כדי לא לקפח את האישה. מה יהיה המצב לפי הצעתם של גביזון-מדן? מה יהיה הדין הנוהג בערכאה הדתית? מה יהיה הדין הנוהג בטריבונל המשותף? סעיף 12 להצעה קובע, ש"תבוטל ההכרה המשפטית הגורפת ב'ידועים בציבור' ובזכויותיהם. זכויותיהם של מי שחיים יחדיו שלא במסגרת נישואים יסודרו בחוזים ובהסדרים מיוחדים לפי הצורך". מסלול העיגון החוזי נראה על פניו בעייתי ולא-מספק. לנישואים יש השלכות משפטיות רבות הארוגות בסבך עצום של חוקים, תקנות והסכמי עבודה. לפי המצב הנוהג היום, הידועה בציבור מקבלת כמעט את כל הזכויות של האישה הנשואה. ברור שבני-אדם יכולים לכרות חוזים כמעט ככל העולה על רוחם, אך ההנחה שלפיה ניתן יהיה לעגן במסגרת חוזית את כל הזכויות המוענקות כיום לבני-זוג במסגרת החוק אינה מציאותית. הכלי החוזי יוכל לכסות את מערכת היחסים הפנימית בין בני-הזוג, אך לא יוכל לעגן את זכויותיהם כלפי צדדים חיצוניים. האם ניתן להניח, שהמעבידים יהיו מוכנים מרצונם החופשי להבטיח את הזכויות של אלה מעובדיהם שהם בני-זוג-לפי-חוזה? ומה בנוגע לזכויות על-פי דין? הבעייתיות שבביטול מוסד ה"ידועים בציבור" מקבלת הדגשה יתרה, כשמביאים בחשבון את הכשל שבהסדר המוצע באמנה בעניין מסלול הנישואים האזרחי. כידוע, מוסד ה"ידועים בציבור" התפתח במדינת ישראל בעיקר כחלופה עבור בני-אדם שביקשו לעקוף את מערכת הגירושים הדתית. לוּ הציעו גביזון ומדן חלופה אזרחית מלאה למסלול הנישואים הדתי, היה אולי היגיון מסוים בביטולו של מוסד ה"ידועים בציבור". אולם, משעה שהכפיפו גם את המסלול האזרחי לחובת גירושים דתיים, משמעות ביטולו של המוסד הנָּה הרעה במצבם של החילונים. שירותי דת

המערכת לאספקת שירותי הדת בישראל היא מערכת חולה. פעילותן של המועצות הדתיות המופקדות על אספקתם היא לא-יעילה במקרה הטוב ומושחתת במקרה הרע. מחלוקות רבות הנוגעות להרכבתן ולאופן תפקודן של המועצות הדתיות מגיעות חדשות לבקרים לפתחו של בית-המשפט העליון; הן זוכות למקום מכובד גם בדו"חות השנתיים של מבקר המדינה. במהלך השנים גובשו כמה הצעות לשינוי, חלקן מתוך מחויבות כנה לעקרונות המינהל התקין ולאספקה מיטבית של שירותי דת, וחלקן מתוך רצון להגן על הישגים פוליטיים או לכרסם בהישגים שהשיגו אחרים. גם גביזון ומדן נתנו את דעתם על הסוגיה והעלו הצעה משלהם. לצערי, גם הצעה זו לוקה בכשל הכללי שהנושא הקודם סובל ממנו: היא אינה נותנת את הכבוד הראוי להצעות שקדמו לה, לרבות הצעתיה של הוועדה הציבורית בראשותו של חיים צדוק ז"ל, שישבה ארוכות על המדוכה והגישה דו"ח מעמיק ורציני בראשית שנות התשעים. המחברים מסתפקים באזכורו של דו"ח ועדת צדוק ובאמירה האירונית, שאינם משלים את עצמם כי גורל המלצותיהם יהיה טוב מגורל המלצותיה.

ולגוף ההצעה: גביזון ומדן מציעים להקים רשות ארצית לאספקתם של שירותי דת ליהודים. תקציבה של הרשות וכן היקף השירותים שהיא תספק ייקבעו בחוק; את ההקצבה יעבירו משרדי הפנים והדתות. הפיקוח על פעולות הרשות יהיה משותף לשני המשרדים. השירותים יינתנו בהתייעצות עם הרבנות הראשית ועם הרבנויות המקומיות, ועובדי הרשות יקבלו הנחיות מן הרבנים האחראים. נוסף לכך, תוקם רשות מיוחדת שתעסוק בנושא הכַּשׁרות, שחבריה ימונו באישור הרבנות הראשית. לפיכך, מן ההצעה משתמע שהכוונה היא להעניק לרבנים את השליטה המלאה על הרשויות הארציות.

הצעתם של מדן וגביזון איננה טובה בעיניי. אימוצה יוביל לחיזוק המונופול במערך שירותי הדת, ואת הביזור המסוים שבכל זאת קיים היום בין המועצות הדתיות השונות ימיר מרכּוּז מוחלט. גישה כזאת מעלה באוב את מקסם השווא, ברוח הגישה הניהולית הקלאסית, של המרכוז כמזור לבעיות מינהליות. גם מנגנון הפיקוח שמציעים השניים עולה בקנה אחד עם הגישה הניהולית הקלאסית, שלפיה למבקר המדינה מוענקת סמכות הבקרה על שירותי הדת. אולם הגישה הניהולית כיום שונה לחלוטין. תורת ה"ניהול הציבורי החדש", הרווחת בקרב אנשי מדע-המדינה שעוסקים במינהל הציבורי, מדברת בשבחי ההפרטה והביזור. במערכת ביזורית כזאת יצביע הצרכן ברגליים ויבחר בדרך הטבע בספק שיעניק לו את השירות הטוב ביותר, שמתאים בצורה המיטבית לרצונותיו ולצרכיו.

נושא נוסף שנכלל בהצעה, ושגביזון הדגישה אותו בדברי ההסבר הנלווים, הוא עיגון זכותם של הזרמים הלא-אורתודוקסים לקבל מימון לפי כללים מיוחדים שייקבעו. העיקרון נכון וראוי, אולם אופן יישומו לקוי. גביזון מאמינה ש"המונופולין האורתודוקסי הקיים כיום בנושא הפיקוח על אספקת שירותי הדת ייפסק". אך ספק אם זה אמנם יקרה, שהרי מדן וגביזון הפקידו את החתול האורתודוקסי כממונה על אספקת השמנת התקציבית לזרמים הלא-אורתודוקסיים.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה