דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

צילום: AFP

בעיר חברון הדת חשובה מהלאומיות

עלינו להכיר בעובדה שמערת המכפלה אינה מקום קדוש לממשלת ישראל או לרשות הפלסטינית; היא קדושה ויקרה ליהודים, למוסלמים ובמידה מסוימת גם לנוצרים. מערכת המכפלה יקרה וחשובה למיליונים שכף רגלם מעולם לא דרכה בחברון, וספק אם תדרוך שם אי-פעם. מיקי ארליך קורא לממשלת ישראל להתייחס לעובדה שהפתרון הדרוש בחברון הוא פתרון דתי

דוד המלך הומלך בחברון, אך לאחר שנים אחדות כבש את ירושלים והכתיר אותה לבירתו, והיא היתה ללב העם היהודי לדורות. מאז נתייחד מקום לחברון, אתר קבורתם של האבות, בלבם של ישראל. באלף השנים האחרונות, ועל אחת כמה וכמה לאחר התקופה הצלבנית – להוציא הפסקות קצרות – נאחזו היהודים במקום בעקשנות מרשימה. זה היה יישוב קטן שנלחם על קיומו כנגד שלטונות עוינים, או אדישים במקרה הטוב, נאבק בשכניו שלא ביקשו את טובתו ובמצב כלכלי שלעתים היה כלאחר ייאוש. היישוב היהודי בחברון היה מצומצם, אך מעמדה של מערת המכפלה בתודעתם של העולים-לרגל היה שני בחשיבותו רק לירושלים.

הסיפור המוסלמי של חברון שונה מהסיפור היהודי פחות ממה שאפשר היה לצפות. על-פי מסורת עתיקת יומין, מסר הנביא מוחמד בכבודו ובעצמו את המקום בידי תמים א-דארי, האב הקדמון של משפחת אל-תמימי הידועה. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, לא זכתה העיר חברון לתשומת-הלב שאולי ראוי היה שתזכה לה, ונעשתה עיירת מחוז זניחה בשולי ארץ-ישראל, שאף היא לא היתה אלא אזור שולי באימפריה העותומאנית. הזנחה – או שמא התנכלות – מצד השלטונות והמצב הכלכלי הקשה תרמו להתפתחותה של קהילה מוסלמית שמרנית-קיצונית בעיר, הרואה עצמה כניצבת על משמרם של קודשי הדת.

הכיבוש הבריטי הביא לשינוי קיצוני. הבריטים כבשו את חברון ואת ארץ-ישראל בעת שבה התחוללו בעולם המוסלמי סופה וסער. נפילת האימפריה העותומאנית, "האיש החולה על הבוספורוס", כפי שכונתה אז, בתום מלחמת העולם הראשונה, גרמה למשבר

קשה. לראשונה מאז ימי אבו-בכר, אשר עלה לשלטון עם מות הנביא מוחמד, לא היה ח'ליף בעולם המוסלמי. המדינה המוסלמית התנפצה לרסיסים שהחלו לפתע לדבר על עצמאות, על הגדרה עצמית, על זהות וכיוצא באלה נושאים. סוגיות אלה לא היו קלות לעיכול לגורמים שמרניים רבים בעולם המוסלמי. המפורסמים שבהם הם 'האחים המוסלמים', שמייסדם פרסם את משנתו פחות או יותר בעת שבה התרחש הטבח בחברון בתרפ"ט. ברור שאין בכוונתי לטעון לקיומו של קשר ישיר בין שני האירועים; כל רצוני הוא להצביע על האווירה הטעונה מאוד ששררה בעולם המוסלמי בתום מלחמת העולם הראשונה. במצב עניינים זה, שהשלטון הבריטי לא היה מודע לו או התייחס אליו באדישות, אך טבעי היה שתפרוץ אלימות. היישוב היהודי הקטן ששכן בחברון זה דורות, ושהציונות לא היתה דגלו, היה לקורבן האידיאלי.

התנועה הלאומית היהודית לא שלטה בחברון לפני תרפ"ט, ואני סבור שגם כיום סיבת העימותים הרבים בין תושביה היהודים לנציגי המדינה לסוגיהם היא שעצם הישיבה בחברון נתפשת כערך דתי, העולה בחשיבותו על חובת הציות לצווי המדינה. הדברים אמורים גם בכל הנוגע לקהילה המוסלמית. חברון היא לא מרכז הלאומיות הפלטינית, אלא מרכז דתי

ההתנגשות הבריטית בין יהודים למוסלמים הושעתה עד למועד שלאחר מלחמת ששת-הימים. חידוש היישוב היהודי במקום נתפש כתיקון של עוול היסטורי, ושום ממשלה ישראלית לא היתה מסוגלת להתנגד לכך. עם זאת, כדאי להפנות את תשומת-הלב לזהות המחדשים. את היישוב בחברון לא חידשו מגורשי תרפ"ט, ואף לא צאצאיהם. הם נטמעו, כל אחת ואחד מהם, במקומות אחרים ופנו לדרכם. קהילת חברון הוותיקה חדלה להתקיים. למיטב ידיעתי, המוסד היחיד המנציח כיום את שמה של קהילת חברון שחרבה בתרפ"ט הוא ישיבת 'חברון' החרדית בירושלים. גם אם היו נציגים של הקהילה ההיסטורית בקרב הקבוצה שחידשה את היישוב היהודי בעיר, הם לא היו מהבולטים שבהם.

יחסים במדרון תלול

בכל מקרה, דין חברון לא היה כדינם של גוש עציון, בית-הערבה ועוד מקומות שנפלו בתש"ח. יישובים אלה הוקמו בידי פלגים שונים בתנועה הציונית, ואילו חברון היתה בשר מבשרו של ה"יישוב הישן". לפיכך, כמעט מטבע הדברים, לא המימסד הציוני הוא שיזם את חידוש היישוב היהודי בעיר; זו היתה יוזמה פרטית. יתר על כן, הפן הדתי של הקבוצה היה מאוד בולט. בראשה עמד רב, תופעה מאוד הגיונית כשמדובר בקהילה שרבים מאנשיה דתיים. עם זאת, השתתפות הרבנים בהתיישבות בפועל, וכן גם התיישבות עירונית כשלעצמה, הן תופעות שעד 1967 היו כמעט בבחינת בל-ייראה בפעולות ההתיישבות של המפעל הציוני.

היחסים בין הקהילה היהודית לקהילה המוסלמית בעיר ידעו מאז ראשית שנות השבעים של המאה העשרים בעיקר מורדות, קצתם תלולים מאוד. תחילה היו תושבי חברון אסירי תודה על כך, שהיהודים לא נקמו בהם על טבח תרפ"ט. עם השנים התפתחה בקרבם התפישה, שהנקמה היהודית היא הרבה יותר מתוחכמת: במקום להרוג אותם בבת-אחת, כמו שאבותיהם הואילו לעשות ליהודים, הם הורגים אותם לאט ובעינויים קשים.

על פני השטח, במהלך שנות השבעים היחסים בין שתי הקהילות היו סבירים. היהודים גרו בקריית-ארבע והערבים בחברון. אף שאהבה ורעות לא היו מצויות במקום בשפע, בכל זאת התקיימה שם מראית-עין של דו-קיום. בתחילת שנות השמונים החלו מעשי רצח, תחילה של יהודים, ומאוחר יותר גם של ערבים. בתגובה הוחל בהתיישבות באזור הרובע היהודי לשעבר. הנוכחות היומיומית של היהודים בלב חברון, ומעשי האלימות שהחריפו, הגביהו את המחיצות בין הקהילות. הקהילה היהודית שעברה לגור בחברון היתה הרבה פחות הטרוגנית מן הקהילה בקריית-ארבע. זוהי קהילה שחיה חיים דתיים מוקפדים. גם אם כלולים בה אנשים שאינם מקפידים על קיום מצוות, הרי הם מעטים. מן ההיבט הזה, יש התאמה רבה בינם לבין שכניהם. חברון היא העיר הדתית ביותר באזור יהודה ושומרון. תמיד חיו בה מוסלמים שהקפידו מאוד על קיום מצוות הדת. בחברון, הגדולה שבערי הגדה, אין ולא היה מעולם בית-קולנוע. סוגי הבילוי המקובלים במקומות כמו רמאללה, שעדיין נחשבת לעיר נוצרית, אף על פי שהיא כבר מזמן לא כזאת, לא יעלו על דעתם של תושבי חברון, למצער לא בעירם. האנקדוטה הבאה עשויה אף היא לשקף את אופייה של חברון. אחת מהפגנות 'שלום עכשיו' שנערכו שם, התקיימה בשבת קיצית של אמצע שנות השמונים. החום הרב ששרר באותו היום הניע כמה מהמשתתפות להגיע למקום במכנסיים קצרים ובגופיות. אחד הערבים פנה לשכניו היהודים, ושאל אם הם מנסים לגרש אותו מביתו על-ידי שיסוי זונות בו. אין ספק שהמפגינות לא התכוונו לפגוע ברגשותיהם של ערביי חברון, אלא דווקא להביע את הזדהותן עימם, אך הן פעלו מתוך חוסר מודעות. באשר לערביי חברון ויהודיה, הם מכירים היטב את הנקודות הרגישות, עדה אצל אחותה, ואשר על כן פגיעותיהם ההדדיות הן קשות וכואבות.

חילול קודש הדדי

יהודים ומוסלמים חולקים ביניהם כמה אתרים קדושים בחברון, ובראשם מערת המכפלה; שני הצדדים רואים בלב נשבר את השימוש שעושה במקום הצד שכנגד, ומגדירים זאת באופן הדדי כחילול קודש חמור. זו גם הסיבה לכך שהעימותים הקשים ביותר בחברון היו, וכנראה גם יהיו, סביב מערת המכפלה. במשך דורות ריחף גזר-דין מוות על ראשו של כל לא-מוסלמי שההין להיכנס למערה, מעבר למדרגה החיצונית השביעית. היהודים ניחמו עצמם בנקב בקיר המתחם, מול המדרגה, שדרכו ניתן לראות – כך האמינו – את המערה עצמה וכך להתחבר אל האבות. בתום מלחמת ששת-הימים בָּטַל האיסור. שלא כמו במתחם הר-הבית, שאף כי גם בו היה קיים איסור מוסלמי דומה, גם הרבנות הראשית אסרה על כניסת היהודים אליו מטעמי טהרה, בחברון היא התירה אותה. הדבר גרם לכך שממשלות ישראל לא היו מסוגלות למנוע מיהודים להיכנס למערה, ונאלצו למצוא סידורים שונים שלא השביעו את רצונו של איש.

לאור זאת ראוי לבחון את הטבח במערת המכפלה. יש לשער שגולדשטיין תכנן להכאיב למסולמים ככל יכולתו. לוּ היה זר בחברון, ייתכן שהיה פועל אחרת. אך כתושב המקום המכיר את הלכי הנפש של הצד שכנגד, הגיע למסקנה הברורה שאין דינהּ של מערת המכפלה כדין כל מסגד אחר בחברון או במקום אחר. הפתרונות שוועדת החקירה אשר קמה בעקבות מעשהו הגיעה אליהם, ואשר מיושמים בשטח, אינם יורדים לשורש העניין וספק אם הוגיהם התכוונו לכך מלכתחילה. הם החליטו על סדרה של פעולות אשר נועדו למזער את הסיכוי לכך, שבן-דמותו היהודי או המוסלמי של גולדשטיין יעשה מעשה דומה בעתיד. פתרונות מהסוג הזה היו יפים לשעתם, אולם ככל שהזמן עובר נעשים הצדדים מודעים לחולשות ולפרצות בהם. בסופו של דבר מישהו ימצא דרך לבצע פעולה דומה והאחריות, כדרכן של ממשלות ישראל, תוטל על סַמָּל אומלל כלשהו שלמזלו הרע, יהיה אז מפקד משמרת.

אנו קרבים לרגע שבו יהיה צורך לנקוט אמצעים אחרים, החורגים מן השיטה המוגבלת של "הסדרי ביקורים". לשם כך עלינו להכיר בעובדה שמערת המכפלה אינה מקום קדוש לממשלת ישראל או לרשות הפלסטינית; היא קדושה ויקרה ליהודים, למוסלמים ובמידה מסוימת גם לנוצרים. היא גם אינה נכס של תושבי חברון, יהודים כמוסלמים. מערכת המכפלה יקרה וחשובה למיליונים שכף רגלם מעולם לא דרכה בחברון, וספק אם תדרוך שם אי-פעם. לפיכך, אתגר גדול ניצב בפני ממשלת ישראל, כריבון בשטח, לנסות להתיר את הסבך ולהגיע לפתרון שיאפשר לבני הדתות השונות להתפלל במקום מתוך הסכמה. יש להניח, שהתושבים עצמם לא יספקו פתרון כזה. כתושבי עיר שולית, הם יכולים בעיקר ליצור בעיות; ספק רב אם יש ביכולתם לתרום לפתרונן. סביר להניח, שרבים מהם רואים בהרחקת בני הקהילה השנייה מהמקום את המוצא היחיד. אם תוותר ממשלת ישראל על קיומו של היישוב היהודי בחברון או על גישת היהודים למערת המכפלה, תיפתר בעיית המיקרו של חברון, אולם קשה לאמוד את תוצאות הסערה שפעולה מעין זה תעורר בקרב ציבור גדול. לפיכך, יש לאמץ דרכים שעוד לא נוסו לפתרון הסוגיה הסבוכה. מעבר לעוינות, בעיית חברון היא בעיקר בעיה דתית, ובחברון, כאמור, הדת היא מאז ומעולם חשובה יותר מהלאומיות. התנועה הלאומית היהודית לא שלטה בה בכיפה לפני תרפ"ט, ואני סבור שגם כיום סיבת העימותים הרבים בין תושביה היהודים לנציגי המדינה לסוגיהם היא שעצם הישיבה בחברון נתפשת כערך דתי, העולה בחשיבותו על חובת הציות לצווי המדינה. הדברים אמורים גם בכל הנוגע לקהילה המוסלמית. חברון היא לא מרכז הלאומיות הפלסטינית, אלא מרכז דתי. אשר על כן, יש לפנות לצינורות הדתיים כדי לבקש פתרונות למצב. זה לא יהיה קל וזה לא יקרה מיד, אך בשלב הראשון צריך לזמן חכמי דת חשובים שייתנו דעתם על מסגרת אפשרית של פתרון. כינוס כזה כשלעצמו עשוי לתרום לרגיעה.

חברון היא מן הסתם הבעיה הקשה ביותר מבין הסוגיות הקשורות ליהודה ושומרון, שממשלת ישראל הבאה תתייצב בפניהן. העדר דמיון והרצון לזכות בתהילה רגעית הם מתכון בדוק לכך שהמצב לא ישתפר, ככל הנראה. עם זאת, אני מאמין שדתות יכולות לתרום לא רק להלהטת הרוחות אלא גם לצינונן. זהו אפיק שכדאי לנסותו, וחברון, בשל מאפייניה המיוחדים, היא מקרה מבחן מתאים מאין כמוהו.

 

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון 

ד"ר מיקי ארליך מלמד במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה