דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | מהדורה 09

בעד מהפכה תרבותית

לוראן כהן, עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל, משוחח עם אנדריי גלוקסמן, ז'ראר אדד, אלן סוויד וז'אק מנדלבאום, מהאינטלקטואלים היהודים הבולטים בצרפת, על יחסם לישראל וליהדותם. על הגלות כרע במיעוטו

פאול צלאן

הנדידה, הגלות, הזרות הם נושאים המעסיקים את הפילוסופים ואת האמנים הצרפתים זה שנים רבות. לא קשה לאתר את שורשי הסקרנות הזו, אך כעובדה בסיסית, צריך לציין: בצרפת, מקום שבו המושג "עדיפות לאומית" הוא לא עוד ביטוי, בניית הקהילה האירופית כבר סייעה לשחרר את הרוחות מרפלקסים פרטיקולריסטיים. כמובן, נשארה עוד עבודה בתחום זה, אך ללא ספק, תהליך הליברליזציה הולך ומתפתח. שחיקת מושג הגבולות, העידוד לנסיעה ולתנועה שנובעים מכך, המפגש עם "האחר" האירופי – כל זה מרחיב את הפרספקטיבות החברתיות של צרפת, אשר בעצם תמיד טענה לטולרנטיות. במקרה הייחודי של הקהילות האינטלקטואליות והאמנותיות הצרפתיות, חשוב להזכיר: זה כעשרים שנה מגלות אלה עניין גובר והולך במחברים כמו אדמונד ז'אבס, חנה קראל, נלי זק''ש, ולטר בנימין, פרנץ רוזנצווייג, אלזה לסקר-שילר ופול צלאן. אולי מישראל יש קושי מסוים לדמיין את משמעות התופעה ואת היקפה. ובכן, היא מתבטאת בריבוי תרגומים של כותבים אלה ובעולם ספרותי שלם של פרשנויות וביוגרפיות (הומאז'ים בכתבי-עת יוקרתיים), בכנסים קבועים, בתערוכות ובהפנינגים שונים. אך דבר אחד בטוח: גילוים של יוצרים אלה מאפשר עיסוק בשאלת הגלות, הזהות הלשונית ולבסוף, בחלום המטא-לאומיות שהמחברים היהודים הללו גילמו עד לטרגדיה.

אנו זוכרים את נאום קבלת פרס ירושלים של הסופר הפראגו-פאריסאי מילן קונדרה, שבו הוא הסביר את הערצתו ליהדות אירופית מסוימת מתחילת המאה העשרים; יהדות שהדמויות הגדולות שלה ידעו להתעלות מעל לדחפים הלאומניים ומעל למהומות שהסעירו את אירופה דאז. בניגוד ליהדות שעליה מצביע מילון קונדרה, שלא התעסקה כלל בסוגיה הלאומית, היום כבר אי-אפשר לנתק את יהדות צרפת (הקהילה התרבותית הפורחת ביותר באירופה) ממדינת ישראל. העניינים מסתבכים בכך שמדינת ישראל מבוססת מבחינה אידיאולוגית על שלילת הגולה. הציונות היא אולי רק שם משפחה, כדברי עמוס עוז, מפני שהיא כוללת רגישויות שונות, בטווח הרחב שבין הלאומנות הז'בוטינסקאית לבין הסוציאליזם האוטופי של בובר. אך לכל הזרמים תודעה משותפת: האמונה שגלות סופה אסון. מעבר לאקסיומה הזו, הרצח החרושתי של יהודי אירופה הוסיף למדינה הציונית עומק מוסרי שרוב האינטלקטואלים היהודים בגלות מוסיפים להיות מאוד קשורים אליו. אפשר לומר עליהם שאנו ניצבים בפני מקרה מיוחד למדי של נאמנות כפולה: מצד אחד, כלפי ירושה הנמסרת בידי הדמויות הגדולות של יהדות אירופה, דמויות גלותיות וטראנס-מדיניות פר-אקסלנס; ומצד שני, כלפי מדינת ישראל, המסמלת את השאיפה לשורשיות. אך רעיון הנאמנות הכפולה אינו מדויק כלל. למעשה, הרוב הגדול של האינטלקטואלים, האמנים והבימאים היהודים, אשר משתתפים באופן אינטנסיבי בחיי הרוח בצרפת, מודים שגם הם לא בדיוק בחרו בגלות, אלא חרדו מפני אפשרות עלייתם ארצה.

ממאו ללוינס

במאי 1968 הוא היה ממציתי מרד הסטודנטיס: חבר מאוד פעיל בתנועה המאואיסטית, קרוב לדניאל כהן-בנדיט (דני האדום) ולשמאל הקיצוני דאז. אנדריי גלוקסמן הוא היום מחשובי הפילוסופים הצרפתים. ספריו תורגמו ל-12 שפות. ב-1977 גלוקסמן חזה וניתח את נפילת המנגנונים המראקסיסטיים למיניהם, ואת ההתמוטטות הבלתי נמנעת של האימפריה הסובייטית. יחד עם ברנאר אנרי-לוי ואלן פינקלקרוט, הוא היה לאחת הדמויות העיקריות בחוג הקרוי 'הפילוסופים החדשים'. הללו מושפעים עמוקות מהגותו של עמנואל לוינס (ואגב, הם הפכוהו מפילוסוף מחתרתי יחסית להוגה ששינה את פני המחשבה הפילוסופית). הם ניתקו באופן פומבי את קשריהם עם האנטי-ציונות, אשר אפיינה ענף שלם בתנועת 'מאי'. כל אחד מהם פנה בדרכו-הוא לזהותו היהודית. אך אם בני לוי, לדוגמה, מנהיג תנועת השמאל הפרולטריוני, פילוסוף (מומחה, בין השאר, לפילון האלכסנדרוני) ונושא כליו של סארטר עד יומו האחרון, בחר בחזרה דתית (הוא כיום אורתודוקס) וגיאוגרפית כאחת (חי בירושלים ומנהל את מכון לוינס), הרי שרוב פליטי המילייה הנ"ל לא בחרו בהכרעות אקזיסטנציאליות כה רדיקליות. אנדריי גלוקסמן אומר לנו שמבחינתו, לחיות בגלות זו כמעט חובה עבורו. למען הדיוק, הוא נזכר בעברו המשפחתי: "הוריי ממוצא צ'כי ורומני. הם חיו כמה שנים בפלשתינה ושם נולדו שתי אחיותי. הם היו מהפכנים אינטרנציונליסטים שהאמינו באמת בדגל האדום. ב-1930 הם עזבו את ירושלים לברלין כדי לארגן שם את המאבק האנטי-פשיסטי. הירושה הזאת מאוד יקרה לי ועיצבה את דרכי בהכרעותי, אך לא הכרעתי בעד ישראל. דרכי שלי מזדהה עם המהלך של הוריי: חשוב לי מאוד להיאבק נגד מה שמאיים על היהודים, כמו על האנושות כולה. כבן-אדם, כיהודי וכפילוסוף אני נאבק. ישראל כאוונגרד והגלות כניוון, זהו תסריט שכלל אינו מתאים לי. בעיניי, היהודים באשר הם מגלמים עבור העולם את זכרון הרצח האכזר ביותר בתולדות האדם. והרצח הזה מחייב אותנו להתנהגות ולמוסר שנראים לי באמת מרכזיים". כששואלים אותו מה מעוררת בו המציאות הגיאו-פוליטית של ישראל כיום, גלוקסמן אינו מהסס להדגיש את העדר חוש המציאות והבגרות של השמאל הישראלי: "אני לא בעל זכות בחירה וגם לא חייל, שיפוטי הוא חיצוני. אולם מה שנראה לי חבל במיוחד בישראל הוא שאנו מוצאים שם שמאל רגשי, אינפנטילי, מפונק, ומעל לכול, סובל מתמימות טוטאלית. הסכמי אוסלו התקבלו באופוריה מגוחכת. אנשים הכניסו לעצמם לראש שמהיום למחר הפלסטינים ייעשו נחמדים, ומלכות האהבה תבוא אחרי המלחמה. אני כתבתי הרבה בצרפת ובעולם על כל הבלה-בלה המוסרי הזה. אני תומך במדינה הפלסטינית לא כי הם סימפטיים במיוחד, אלא מפני שאני מאמין שביום שיהיה להם מה להפסיד, אולי יוכל להתקיים שלום רציונלי". גלוקסמן נזכר שב-1982 שרון ביקר בפאריס ורצה בהזדמנות זו לפגוש את האינטלקטואלים החשובים. כשהפילוסוף שאל את הגנרל על סברה ושתילה, ענה ראש הממשלה הנכנס: "אילו העיתונאים לא היו שם, הכול היה נראה אחרת".

כבר לא יודעים מי זה הרמב"ם

מאז זיגמונד פרויד, היהודים ידועים בנטייתם לפסיכואנליזה. "היהודים", מדייק ז'ראר אדד, "אך לא הישראלים". ז'ראר אדד הוא מתלמידיו החשובים והקרובים של ז'אק לאקאן (הפיגורה הפסיכואנליטית השנייה בחישבותה אחרי פרויד). אדד כתב סדרת מסות שהקנו לו מעמד: "לאכול את הספר", "הורסי ספרים", "הילד האי-לגיטימי". כעת הוא מתכונן לפרסם ספר שיחות עם לאקאן וזכרונות עליו, שצפוי לעורר סערה בחוגי הפסיכואנליטיקאים באירופה. אך לאדד יש גם עניין רב בעברית ובמחשבת ישראל. הוא היה תלמיד וחבר של ישעיהו ליבוביץ, ונחשב למגלהו ולמתרגמו הגדול בצרפת. אדד עורך אוסף ספרותי בהוצאה לאור פאריסאית יוקרתית, שהוא מפרסם בה טקסטים קאנוניים (חנה ארנדט, הרמב"ם, דרידה, האנס יונס, וכעת הוא מוציא לאור את הספר "משך חוכמה", לרבי שמחה הכהן מדווינסק). ובכל זאת, הוא מודה שיחסו לישראל מסובך ומתסכל: "ב-1985, אחרי שפרסמתי שני ספרים שזכו לתהודה, רציתי לבדוק אם קיימת בישראל תשתית מחשבתית לאפשרות פיתוח אסכולה פסיכואנליטית ישראלית ייחודית. כפסיכואנליטיקאי, כבר התעניינתי בעצמי בכל התופעות הנובעות מהדתיות האנושית, במקורות הרוחניים היהודיים כדוגמת הספרות המדרשית, למשל. במהרה התחוור לי ששאיפתי היתה הזיה. במקום ציפיותי לחברה פתוחה לרעיונות ובעצם, במקום החברה היהודית, פגשתי כנופיית אינטלקטואלים כיתתית, דוגמטית, שפועלת על-פי חוקי הג'ונגל. ב-1988 חזרתי לפאריס, אך במשך שנתיים המשכתי לנסוע לארץ, לארגן סמינרים ולטפל בפציינטים. משנת 1990 קשריי עם ישראל התקררו לאטם; כמובן, חוץ מכל מה שקשור לפרופ' ליבוביץ. מאז פטירתו, ביקוריי נעשו יותר ויותר קצרים. כנראה הגעתי למסקנה הפסימית שישראל היא לא חוליית ההמשך של המסורת היהודית האינטלקטואלית הגדולה. זו עובדה. במישור הנפשי, הייתי אומר שישראל סובלת מבעיה קשה של אוטיזם. בתקופה שבה הפילוסופיה והשירה היהודית נמצאות במרכז חיי הרוח באירופה, יותר מדי ישראלים שמים פס על היהדות. הם משכנעים את עצמם שהיהדות זה ש"ס או מאה שערים. לכן אני בעד מהפכה תרבותית בישראל. אומרים שבשנים האחרונות יש התעוררות, יותר סקרנות, ובחוגים תרבותיים שונים נפתחים יותר למימד היהודי. נשאר לי לקוות שזה נכון. אך לפני היותי פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, אני קודם-כול רופא. ולפי דעתי, הכאב שממנו סובלת ישראל זה סרטן הכיבוש של עם אחר. להתעקש על יישובים פרובוקטיביים כשכבר לא יודעים מי זה הרמב"ם או פרנץ קפקא, זה בעיניי שיא האבסורד. ובאופן אישי, אינני מעוניין בשום קשר עם כך".

הריקנות והניתוק

פעם דיבורים מן הסוג הזה היו נדירים, ומאוד לא מקובלים בקהילה היהודית. אחרי האימה והניצחון של 67', אחרי טראומת 73', ההתקשרות לישראל ודחיית הביקורת היו כל-כך עזות בחוגים מסוימים, שאלן פינקלקרוט חשש ל"סטליניזציה" של השיח על ישראל. אולם העתים השתנו: מלחמת לבנון, האינתיפאדה, האיכות הבעייתית של החיים הפוליטיים בישראל – כל זה שחרר את הלשונות. מה שנותר זו ההזדהות העמוקה עם עצם הקיום הישראלי-ציוני, ודאותה של הלגיטימציה ההיסטורית. אך הנקודה שממנה הכול מתפצל זוהי שאלת הזהות. הפרדוקס הוא שכיום האינטלקטואלים – ברובם חילונים, גלותיים, מוערכים, רגישים לעניין היהודי – הם-הם שמגנים את הריקנות והניתוק של החברה הישראלית. כבר ב-1951 כתב עמנואל לוינס: "הסיפוק התיירותי הזה, כשאנו רואים מדים או בול יהודיים, שייך ללא ספק להנאות השפלות שלנו". לשון אחר: ישראל זו (של הקיטש פלאפל-דגל) היא לא שלנו. או אם לומר זאת כמו אלן סוויד: "ישראל הזו היא לאו דווקא ישראל". בצרפת, אלן סוויד נחשב לאחד מבניו הרוחניים של פול צלאן. הוא הקדיש לו שלושה ספרים חשובים: "קדיש לפול צלאן", "שירה ומציאות", "צלאן והגוף היהודי". סוויד הוא גם משורר חשוב. בלב-לבה של יצירתו אנו מוצאים את מחשבת האינסוף, את אמנות הדיאלוג, את הגלות, את פני הזר, את צמצום האל ואת גאולת היש. יצירתו זכתה בפרס ורלן מטעם האקדמיה הצרפתית, פרס נלי זק"ש ואחרים. בנוסף לכך, סוויד הוא סמן תרבותי: הוא תרגם את ויליאם בלייק, עזרא פאונד, ג'ון קיטס ומשוררים חשובים נוספים. בדברו על ישראל, הוא מנמיך את קולו: "אני מבחוץ, ולכן עלי לקבל את ישראל כמות שהיא. לא בחרתי בגלות. אני בתוכה. זאת אומרת שאני מחוץ לשום מקום. חווייתי הפואטית צומחת מתחושה של חוסר. של העדר. ביני לבין המציאות תמיד עמד פנקס שירים. עמדו הספרים. וכשהתפתחתי ליהדות הרוחנית, הבנתי עד כמה החוויה הזאת יהודית". ישראל כמטאפורה? סוויד אינו דוחה את הרעיון (אחד מספריו נקרא "הארץ האבודה"): "ישראל יכלה להיות שם נרדף לבלתי ניתן להשגה… ישראל יכלה להיות השם של החלום ההרוס שעלינו לשוב ולמצוא". כי אז הגלות כאתיקה? ז'אק מנדלבום עונה, כן, ללא ספק. מנדלבום הוא מ"היהודים הנודדים", חי שבועיים בחודש בפאריס, ושאר הזמן תר את העולם בחיפוש אחר במאי קולנוע מחתרתיים. בצרפת הוא נהנה מהשפעה שקשה להפריז בה: מפרסם מדי שבוע ביקורת על האקטואליה הקולנועית ב"לה-מונד". אך למנדלבום גם אהבה שנייה, הספרות והשפה היידית. הוא תרגם מחדש את שלום עליכם ("מדריכי הרוחני", הוא אומר), גילה את המשוררים היידיים האוונגרדיסטיים שהושפעו מהליריקה התנ"כית וממייאקובסקי והפוטוריזם הרוסי. "לפני כעשרים שנה", אומר מנדלבום, "כשהכרתי את ישראל לראשונה, פגשתי שם די הרבה התנשאות כלפי הגלות. אך יהודיותי צמחה בשטעטלים! כשהתחלתי להתעניין בזהותי היהודית, עמדו לפני שתי דרכים. האחת היא החזרה הדתית שהיתה בשבילי בלתי אפשרית, אף שהגמרא והטקסטים הגדולים של המסורת מרתקים אותי. השנייה היתה הציונות המיליטנטית, ובצדה האפשרות של העלייה ארצה. אז זה לא התאים לי. הייתי יותר מדי עסוק בלקרוא כל מה שהשגתי על שואת יהודי אירופה, מה שהוביל אותי ללימוד יידיש. וכך, בין דת לציונות, מצאתי דרך שלישית". הקולנוע הישראלי מוציא ממנדלבום התבטאויות קשות: "פסטיבל ירושלים האחרון היה עלוב. לאנשי קולנוע ישראלים חסרה החיות הייחודית שבאמנות היהודית: האי-שקט, חוסר הנחת. אלה לא יוצרים מודאגים, אלא חובבנים מחפשי אפקטים ויעילות שהאמריקאים כבר מזמן מתביישים בה. הם סובלים מגישה תועלתנית מדי". את יחסו לישראל מנדלבום בונה על ההיסטוריה. הוא מדבר על זכויות היסטוריות של היהודים. על אף הקשיים, הוא מנסה לדמיין עתיד אחר: "אני מאמין שאילו היתה יותר שקיפות אמנותית בין ישראל למה שקורה בגלות, היינו יכולים להגיע לאט-לאט למודל תרבותי אידיאלי, מעל לגבולות, שבו לשונות הגלות יישמעו בצד העברית. אני יודע שהעניין הבוער לישראל הוא העניין הבטחוני. אך הישראלים צריכים לדעת שבאופן פרדוקסלי, בפנייתם אל היהדות התרבותית הצומחת דווקא בגלות, הם ילמדו גם להכיר את עצמם".

סמי בירנבך: ירידה לצורך עלייה

"אני כבר לא כל-כך מודע למה שקורה כיום בישראל". במלים אלה משיב סמי בירנבך כששואלים אותו לעמדתו כלפי האקטואליה התרבותית או הפוליטית בארץ. הוא עזב לפני עשרים שנה ונסע לאמסטרדם כדי לייסד את להקת מינמל-קומפקט עם שותפיו ליצירה, רמי פורטיס וברי סחרוף. "בהתחלה ברי, פורטיס, מלכה שפיגל ואני גרנו בדירה אחת. לקח לנו די הרבה זמן להשיג התאמה מוסיקלית בינינו, ואז הקלטנו את המיני-אלבום הראשון. ההמשך הוא סיפורה של מינימל-קומפקט". סיפור שבתחילת שנות השמונים חולל די הרבה רעש באירופה והותיר מאחוריו כעשר יצירות, הנעות בין מוסיקה אקספרימנטלית לבין רוק ספוג שירה. כי לפני הכול , בירנבך הוא משורר. חברהּ לחיים של יונה וולך, הוא הקדיש לה תקליט של הומאז'ים למשוררים כפול צלאן או תומס הארדי. בירנבך היה המתרגם העברי הראשון של בוב קופמן, האפיפיור היהודי-שחור של השירה הביטניקית. עם מינימל-קומפקט, בירנבך, שעבר בינתיים לכתיבה באנגלית, פיתח שירה המורכבת, החל מהחנק האורבני ("Cold life"), החוויה הישראלית ("Ready-made Diary") והמניפסט הפציפיסטי ("Deadly weapons"), ועד הרוח התנ"כית ("Babylonian Tower"). הוא נזכר: "ב-1979 פורטיס ואני הקלטנו אלבום בעברית ('פלונטר'), שהתקבל בתימהון על-ידי הקהל. פורטיס היה אז שרוף בישראל, ואפילו בתל-אביב לא היה לנו מקום להופיע. במישור האמנותי, היינו בודדים במדבר. נחנקנו מבחינה יצירתית ותרבותית. באירופה העניינים התפתחו אחרת: היו תשתית, קהל ותרבות מוסיקלית אלטרנטיבית, שיכולנו למצוא בה את מקומנו".

מאז סמי בוחר בנדידה: הוא חי בלונדון, בפאריס, באמסטרדם, והלהקה השתקעה בבריסל. לקהל האירופי מעולם לא היה ספק באשר למקורה הישראלי של הלהקה: במשך שנים רבות בירנבך עלה על הבמות עם לוּק יהודו-מהפכני (פאות וקסקט מעוטר בכוכב אדום), ומינימל גם הקליטה גרסה אקסטטית, בסגנון ניאו-חזנות, לשיר החלוצי "אורחה במדבר". ואולם, בירנבך הדגיש תמיד את חוויית גלותו. אחרי עשר שנים של שותפות יצירתית, כשברי סחרוף ורמי פורטיס שבו לישראל ובירנבך נשאר הוא מספר: "ההופעות עם מינימל הובילו אותי למפגשים חשובים עם תרבויות ושפות שונות. תמיד היתה בי השאיפה לאוניברסליות, והחיים האמנותיים מילאו אותה. החלק הישראלי שבתוכי לא יכול להיעלם, ומינימל לא היתה מעולם מינימל לולא היינו באים מישראל. אבל היום אני מנותק, כבר לא קורא עיתונות ישראלית, ורק מדי פעם קופץ לביקור קצר".

בדרכו של ארתור רמבו, אפשר לומר שלדידו של בירנבך, "החיים הם במקום אחר".

גָּלוּת/ אַלַן סְוויד

הָעוֹלָם עוֹמֵד

עַל מִלָּה

חֲסֵרָה.

אֲוִיר הַגָּלַקְסְיוֹת

לֹא יָכוֹל לְהַחְזִיק

אוֹ לְהַשׁקִיף

חוֹסֵךְ נוֹכְחוּתָהּ הָאֵינְסוֹפית.

הָעוֹלָם עוֹמֵד

עַל מִלָּה

בִּלְתִי יְדוּעָה.

הַצָּד הַשֵׁנִי

שֶׁל הַיְּקוּם

לֹא יָכוֹל לִשׁמֹר

סוֹדָהּ הַבִּלְתִי מְפֻעְנָח

הָעוֹלָם זוֹחֵל

בּגָּלוּת

שֶׁל הַשִׁירָה.

(מתוך: "הַפָּתוּחַ הַלֹּא נִתָּן לְביטּוּי")

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

לוראן כהן הוא עיתונאי וסופר צרפתי החי בישראל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה