דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 בנובמבר 2006 | מהדורה 36

בנייה ומחיקה בירושלים

כל מי שחי בירושלים יודע: העיר עוברת תהליכי הריסה מואצים. בונים אותה מחדש, תוך כדי החרבת עברה הארכיטקטוני והתעלמות בוטה מתושביה ומנופיה. אפרת ולרו קובעת כי ירושלים זקוקה לתוכנית-אב מתקנת: " ערעור היסודות של זיכרון המקום הזה הוא מחיקה של עקבות הסיפור, שאנחנו המשכו"

ולרו: השינויים בירושלים מבטאים שינויים עמוקים – תרבותיים,

חברתיים ותודעתיים – המתחוללים לנגד עינינו. צילום: אייל יצהר

בימים אלו ירושלים שרויה בתהליכים של בנייה והריסה שמשנים שינוי דרמטי את פניה של העיר. בשנה האחרונה כבישים נחפרים ותשתיות נפערות כמתוך אובססיה קדחתנית. מבנים בעלי חשיבות ארכיטקטונית, היסטורית, סמלית ודתית, המעידים על התפתחות העיר ועל חליפות העתים – מבנים שהם התגלמות של זמנים אחרים, עדות לתרבויות שחיו ושעדיין חיות כאן – נהרסים או נמצאים בסכנת הריסה. שינויים אלו מבטאים שינויים עמוקים – תרבותיים, חברתיים ותודעתיים – שמתחוללים לנגד עינינו. מערכי הכוחות הסמויים והגלויים הפועלים בעיר, המכריעים מה ייבנה ומה ייהרס, קובעים בעת ובעונה אחת את פני המרחב הפיזי של העיר ואת הסיפור ההיסטורי שהעיר מספרת לעצמה; שהרי הבנייה וההריסה משכתבות את הזיכרון – הריסת בית גוזרת את השכחתו, מוחקת אותו לצמיתות מפינת הרחוב ומן התודעה; ואילו שימורו מעניק לו מעמד ראוי לזכירה. במרחב העיר מתגלם בחומר זיכרון החיים שקדמו לנו, שאנו המשך להם. ערעור היסודות של זיכרון המקום הזה הוא מחיקה של עקבות הסיפור, שאנחנו המשכו. ברשימה שפרסמה המועצה לשימור אתרים בירושלים ישנם עשרות מבנים המיועדים לשימור (על השימור בירושלים אחראי אדם אחד בלבד, שעובד יומם ולילה במסירות טוטאלית לתפקיד). רבים מהם מוזנחים ואין איש שיאכוף את שימורם, וכבר קרה שבאישון ליל נהרסו בתים המיועדים לשימור. הקריטריונים וסדר העדיפויות הרשמי של המועצה הם נושא לדיון בפני עצמו, והם מעידים על מה שמעלימים מהזיכרון המקומי והקולקטיבי. כמו ההנצחה, גם ההשכחה אינה שרירותית אלא היא מובנית בתרבות. עד לא מזמן התגוררתי בבית טמפלרי ישן ברחוב כרמיה שבמושבה הגרמנית. הבית עמד במרכז מאבק משפטי בין החברה הקבלנית, שמתכננת לפרק ולבנות אותו מחדש, לבין גופי שימור ודיירי הרחוב, שטענו שאופיו המיוחד של הבית ייהרס אם הוא יפורק. המאבק הוכרע לטובת הקבלנים. הבית המקורי ייעלם, גם אם כל אבניו יונחו במקומן מחדש. יסודות ארכיטקטוניים יוצאי-דופן כמו בור המים, גרם מדרגות העץ המטפסות לעליית הגג ורחבת הכניסה לבית, המרוצפת אבנים ישנות מבהיקות, ייהרסו וייעלמו. הפרטים הללו, עדות לתקופה שבה נבנו, הם עדות לאורח חייהם של תושביה הטמפלרים של השכונה, שהפכו את הבניין (ואת הרחוב כולו) למקום קסום. עניין זה הוא ממש כאין וכאפס לעומת מה שמתעתד לקום בפאתי המושבה: מתחם מלונות רבי-קומות. אחד מהם אמור להתנשא לַגובה במקום שבו ניצבת היום כנסייה קטנה מוקפת עצי אורן, שלפני פחות ממאה שנים היתה בית-העם של הקהילה הטמפלרית. על-פי אחת התוכניות תוּקף הכנסייה הקטנה במעין אקווריום זכוכית ענק, ובתוכו היא תסופח אל אולם הכניסה של המלון. כך מופקע נכס תרבות מהמרחב הציבורי, מבּני העיר, ונהפך לבידור. באמצעות ציניות קלה כזאת משתנה אופיו של מקום. בקלות כזאת נמחקת היסטוריה. אולי את המושבה יהיה אפשר להציל ממפלצת הבטון שמאיימת להפקיע ממנה שמים ואור ולהפיל עליה צל. יש לה מינהל קהילתי חזק, מגובה תושבים שייאבקו למען איכות חייהם. לעומת זאת שכונות ייחודיות אחרות בירושלים, לא פנינים מלוטשות כדוגמת המושבה, אבל גם הן בעלות ערך היסטורי ותרבותי ופוטנציאל שיקומי, נמחו כלא היו. כפר דוד שמול העיר העתיקה, שאינו הולם בדיוק את ההגדרה 'כפר', נראה כמו תפאורה ריקה, פנטזיית יוקרה מנופחת, מבוצרת אבן, שוממה מבעליה, רובם ככולם תושבי חוץ. שכונת הרפאים הזאת נבנתה על חורבות שכונה אחרת, שנמחקה: ממילא. עד שנת 1947 היתה ממילא שכונת סוחרים שוקקת, משותפת ליהודים ולערבים. בין 1948 ל-1967 היא נמצאה בשטח ההפקר בין ירושלים לירדן, וכמו מוסררה שכנתה אוכלסה במשפחות עולים מעוטי יכולת. שכונות קו התפר, מוסררה וממילא, סבלו מהזנחה ומעוני, ועם השנים מצבן הידרדר. לאחר מלחמת ששת הימים הוגדרה ממילא כאזור המיועד לשיקום בעדיפות ראשונה. תוכנית-האב אישרה את פינוי כל המבנים במתחם, כולם במצב רעוע, ואת הריסתם. רבים התנגדו להריסה ולבנייה, ההתנגדות הייתה בהיקף כה גדול עד שלבסוף הושגה פשרה, ובמסגרתה צומצם היקף הבנייה המתוכננת. ראש העיר אז, טדי קולק, גנז תוכנית חלופית שהציעה לפתח את ממילא מתוך שימור של חזיתות הבתים הקיימים; התוכנית אפילו לא עלתה לדיון. 700 משפחות, מוסדות ועסקים פונו מהשכונה. גם בעת הפינוי היו תושבי השכונה ככלי משחק בידי הרשויות. האוכלוסייה החלשה נפגעה שוב כשאיבדה את בתיה, אחרי שערכם עלה לאחר מלחמת ששת הימים. סילוקם של תושבי השכונה מוכת העוני היה אחד הגורמים שהאיצו את התפרצות המחאה של הפנתרים השחורים, שמנהיגיהם צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש ואחרים גדלו במוסררה השכנה. למרד המהפכני של הפנתרים היתה השפעה רדיקלית על החברה הישראלית. לא רק המאבק המזרחי-מעמדי פרץ לתודעה הציבורית בזכותם, הם הרחיבו את המאבק נגד דיכוי, אפליה ושחיתות מימסדית אל הֶקשר חברתי-אוניברסלי. הפנתרים, שגדלו בבתיהם הנטושים של פליטים פלסטינים, חָברו בקשר אידיאולוגי למאבק הפלסטיני – הם ראו בו חלק מהמאבק המזרחי וסימנו את הקשר בין המאבק החברתי למאבק הפלסטיני. ממילא הישנה נמחקה כמעט כליל. שנים רבות עמד שם המתחם, פרויקט שאפתני ויקר, בשלבי בנייה. רק באחרונה החלו לחדש בו את העבודות. בנקודת ההשקה שבין מערב העיר למזרחה המתחם הוא כפצע שעליו מתיישבים מצד אחד סכסוכים לא פתורים ומנגד תוכניות ענק המתעלמות מהם. התחדשות העיר – באיזה מחיר חלק ניכר מההתחדשות, עם או בלי המרכאות, הניכרת בעיר מתבטא בעבודות התשתית לבניית הרכבת הקלה – במסגרתן חופרים מנהרות, מורידים מפלסי כיכרות, מחליפים תשתיות, הופכים את העיר על פניה. הפרויקט השאפתני, שאמור להקל מאוד על מצוקת התחבורה בעיר, יושלם רק בשנת 2009, באיחור של שלוש שנים ע"פ לוח הזמנים המקורי, וגם אז יש לזכור יעמוד לרשות הציבור רק הקו הראשון של הרכבת מתוך השמונה המתוכננים. גולת הכותרת של הפרויקט – גשר קלאטרווה, שיתנוסס לגובה של כ-150 מטר, מעורר התנגדות עזה לא רק בקרב תושבי הכניסה לעיר, שטוענים שהקמת גשר באורך 250 מטר ממש מול חלון ביתם תיצור מטרד סביבתי, רעש וזיהום אלקטרו-מגנטי. עד כמה חשבו מקימי הגשר על השתלבותו בסביבת החיים ובנוף? אחרי צפייה בדגמים ברור שהגשר, שתכליתו להוות ציר תנועה לרכבת, אינו מבקש להשתלב. להפך – מיד אחרי קבלת הפנים האירונית של בית-הקברות הנגלה בעליות הנפתלות ומבשר את ירושלים בהומור שחור רצו המתכננים לזקור חיזיון שהמבט לא יכול לברוח ממנו, של עוצמה, כוח וקידמה. ייתכן שהגשר שֶיקום יהיה מופת אדריכלי וימשוך רבבות תיירים, אבל החשדנות לנוכח החדשנות אינה מבטאת רק את ההתנגדות עתיקת היומין לשינויים; ירושלים משופעת אסונות ארכיטקטוניים וכישלונות מונומנטליים. דוגמה שכל ירושלמי מכיר בעל כורחו היא מתחם הולילנד, פרויקט שכמו נועד לצרום לעין, לדרוס את הנוף. על גבעה בדרום מערב העיר, מול עמק הולך ומצטמק שהשתמרה בו להקת צבאים, הוקם פרויקט מגורים מפלצתי, ענק, ובעיקר מכוער. הפרויקט הנדל"ני נצפה ממרחק, משתלח בגסות על המדרונות שתחתיו ומטיל אימה למרחוק. נכון להיום רק חלקו נבנה. הוא עוד צפוי להשתלט על שני צדי המדרון לכשיתרחב לעוד שני בניינים של 32 קומות. ברור מה הפרויקט גזל מהמרחב הציבורי: מקום אטרקטיבי ונקודת תצפית מרהיבה על העיר. במילים אחרות הוא גרף הרבה כסף. מה הוא נתן? הוא נתן לעיר אנדרטה של כיעור וניכור, של זלזול בסביבה, באדם ובנוף. הולילנד היא תזכורת יומיומית מכאיבה לסדרי העדיפויות של העיר ושל העירייה שמנהלת אותה, תזכורת לדורסנות שמשתלטת על העיר, והיא מבטאת את טיבם של הערכים – או את העדרם. בית-הקברות המוסלמי – מוזיאון הסובלנות לא רחוק ממתחם ממילא שוכן בית-הקברות המוסלמי העתיק. הניסיון להקים את מוזיאון הסובלנות על חלק ממנו מדגים שבירושלים המציאות עולה על כל דמיון וגם על כל מערכון: בית-הקברות המוסלמי, שהיה פעיל מאות שנים, עד 1948, השתרע פעם על שטח נרחב, שלימים הוקמו עליו גן העצמאות, כבישים, וגם מגרש חניה, שהוא האתר המיועד למוזיאון. בתוך האתר המוגן בחומה גבוהה, במצלמות ובשומרים החלה בשנת 2005 רשות העתיקות לבדוק את השטח, ותחת האספלט התגלו מאות קברים, שלדים וגולגולות שפונו מהמתחם. ארגונים ערביים ישראליים פתחו בהליכים משפטיים כדי לעצור את עבודות הרשות, שהתנהלו בקצב מזורז. מוזיאון הסובלנות הפך שדה קרב פוליטי ודתי. מעבר למחלוקת הזאת המבנה הגרנדיוזי המתוכנן, המצופה זכוכית וטיטניום, עורר התנגדויות בטענה שהוא יהיה כנטע זר, תלוש מהקשר, בתוך אזור שהבנייה בו נמוכה ומסורתית. ליפתא והרי ירושלים – תוכנית לבנייה מאסיבית ליפתא הוא כפר ערבי יפהפה שננטש ב-1948 וכמו קפא בזמן – בתיו הפזורים על מדרון במבואות המערביים של ירושלים הם אנדרטות לחיים נעלמים, וכל סימני החיים עדיין מפכים בו: המעיין והברֵכה, הטרסות ועצי הזית והפרי. הכפר, על 55 בתי האבן שלו שנחצבו מתוך הסלע, הוא עדות לזמן אחר, לתרבות שהיתה ונעלמה. מתבודדים או טיילים אימצו אותו בתור מפלט מהעיר אל מרחב שמספר עידן אחר. אך גם ליפתא נמצאת בסכנת מחיקה מול תוכנית לבנייה מאסיבית בשטחים הפתוחים ממערב לעיר. תוכנית ספדי, שהוגשו לה 16,000 התנגדויות, מאיימת לכסות בבטון ובמלט את השטחים הפתוחים של הרי ירושלים, ובהם ליפתא. קולנוע אדיסון – בית מגורים לבני ישיבה יצאתי לצלם בווידאו את העיר המצמיחה חומות, המעלה אבק, ההולכת ונמחקת ממני, במטרה לתעד את נקודת הזמן הזאת, הקריטית, שירושלים נמצאת בה (אם כי בירושלים כל נקודת זמן היא קריטית). שוטטתי בין אתרי בנייה בעיר ושוחחתי עם פועלים וקבלנים. כך פגשתי את זיאד, קבלן הריסה מג'בל מוכבר, כפר בירושלים השנייה, זאת שמעבר לגבול המסומן והלא-מסומן, ובעבורי המפגש היה מכונן. הפעם הראשונה שבה פגשתי את זיאד הייתה באתר בנייה בבקעה, כשהוא פיקח על הריסת בית ערבי ישן. "להרוס בית ערבי זה מכאיב", הוא אומר בהתייחס לאבסורד היומיומי שעבודתו מזמנת לו, "אבל מכאיבות הרבה יותר הריסות של בתים חדשים וטובים בכפר". הוא מספר על המלכוד: "אי-אפשר לקבל היתר בנייה ולבנות בית על-פי חוק, אבל אנשים חייבים קורת-גג". הוא מזהיר אותי שלא להתבלבל ולא לבלבל בין הריסות במערב העיר להריסות במזרח ירושלים. "אין קשר בין זה לזה, שם זה קיום", הוא אומר. ואני דווקא מוצאת שההריסות שם וכאן מספרות את אותו הסיפור. בתהליך של הבניה תרבותית הרס הוא כוח משמעותי. כמה שבועות אחרי כן הצטרפתי להריסות שהוא מפקח עליהן באדיסון – קולנוע מיתולוגי במרכז העיר, היכל תרבות שוקק שבשנים האחרונות עמד נטוש ושרוף באמצע שכונה חרדית. על חורבותיו אמור להיבנות בית-מגורים לבני ישיבה. אני מלווה את ההריסה צעד אחר צעד. ההריסה מורכבת – חזית הבית מיועדת לשימור, כך שחלקים ממנה יש לפרק אבן אחר אבן, בידיים, ורק אחר כך להרוס בזהירות את ההיכל המתפורר, שכן קירות האתר קרובים מאוד לבתי מגורים. ההריסה של אדיסון היא אירוע מעורר תגובות. עוברי אורח עוצרים להסתכל בקירות המתמוטטים, ונזכרים, מתרגשים ומספידים. איש מבוגר מאוד מספר על הופעה של זמרת מצרייה באדיסון שהגיעה לאולם רכובה על סוס; אחרים נזכרים במלחמות חורמה בין חרדים לחילונים על פתיחת הקולנוע בשבת. המקום הזה אוצר בחובו נעורים, פרקי ילדות ומאבקי כוחות, שגם הם חלק מהסיפור של העיר. ומעבר לכך – הריסה היא חיזיון מהפנט. קשה שלא להשתאות אל מול התרסקות פלאית של קירות שלמים, גדולים ויציבים, בשניות מעטות, תחת הכף הענקית של הטרקטור. "המלחמה היא כמו ההריסה", אומר זיאד, בתוך ענני האבק והקידוחים, ומצביע על הטרקטור החופר בקירות, "מה יבוא אחר כך, זה מה שחשוב – איזה בית יבנו על ההריסות. ואיזה בית יבנו ביני ובינך". הזמן עובר, ואני נכנסת יותר ויותר אל לב המורכבויות הרגשיות של תהליכי הבנייה וההריסה כאן – יחסי הכוחות בין מי שבונה לבין מי שבונים בעבורו, היחס בין עבר לעתיד, בין זיכרון למחיקה. הנמחקים בונים את סיפורם של החזקים. ואולי כך היה תמיד במערך האנושי – החזקים מעצימים את עצמם והחלשים מחלישים את עצמם. בערב ליל שבועות אני באה לאדיסון. זיאד עומד בתוך שטח גדול וחשוף שהיה לא כל-כך מזמן קולנוע אדיסון. רק קיר אחד, החזית המקושתת, ניצב בקצה המגרש הריק, המסנוור. הרחוב שקט מאוד. זהו, זיאד אומר, גמרנו. החומה אי-אפשר שלא להתייחס למפעל הארכיטקטוני המשפיע ביותר בירושלים, הביטוי האלים והשיטתי ביותר לניסיון לשכוח ולהשכיח את האחר מהנוף ומהזיכרון. חומת ההפרדה היא חומה תודעתית שמעידה על פחד ועל היאטמות מפני האחר. אילו היה אפשר, היו בונים אותה מחומר בלתי נראה כדי לחסוך משני הצדדים את המראה ואת משמעותו. היינו מעדיפים לשכוח לא רק את מה שמעבר לחומה, אלא גם ובעיקר את העובדה שבנינו אותה. היינו מעדיפים למחוק את המחיקה, שהיא משמעותה המפחידה של החומה. אבל אף שברוב חלקי העיר באמת אין חשים בנוכחותה והיא בלתי נראית, יש כמה נקודות בעיר שבהן נפתח פתאום האופק למרחוק, והמבט נתקל בחיזיון הסוריאליסטי הזה, בחומת הבלהות הצומחת ומתפתלת על קו האופק. ובעצם קו האופק אינו כל-כך רחוק. הוא ממש כאן, כמה דקות נסיעה ממרכז העיר. ירושלים – מיתוס ובטון בירושלים מתקיים מתח עז בין הנצח לעכשיו. ירושלים של מעלה, ירושלים שהיא מושג ומיתוס וחלום, נמצאת בהתנגשות תמידית עם העיר התחתית, שרובה אבן, מלט ובטון, ולעתים קרובות היא מאכזבת בגשמיותה הקשה. הניסיון למצוא משהו מהעיר העליונה בתוך העיר הגשמית צפוי לכישלון. במובן מסוים ירושלים היא עיר אבודה, מעוררת געגועים גם בקרב יושביה, מחוז חפץ שאי-אפשר באמת לשוב אליו; ואולי כך היתה תמיד, ואולי לכן משחר ההיסטוריה אהבו כולם להספיד אותה. ברור לי לגמרי איך הפער בירושלים בין הנגלה לסמוי העביר אנשים על דעתם. ירושלים אינה רק העיר הנגלית ואינה רק תחושה סמויה מן העין – היא עיר שחציה בדיון וחציה ממשות יומיומית. היא מקום פיזי ומרחב נפשי, היא עיר שמספרת סיפורים שונים ומתנגשים. אוהבים לדמות אותה לאישה שכולם נאבקים עליה, מנכסים אותה לעצמם, אונסים אותה להיות להם מה שלא יעלה על הדעת שתהיה לאחר. ואולם המאבק האמיתי אינו על הגוף שלה – אותו כובשים זה מזה, קורעים ומפרקים ומחברים מחדש – המאבק אינו על המרחב הפיזי, אלא על המרחב הנפשי, על הזיכרון. וכך כל מקום בירושלים הוא נקודת ציון נפשית מפוצלת, שמנצנצת, בכל פעם מכיוון אחר, מגוון של אתוסים ואגדות ואמיתות. כל אלה מקדימים את הסיפור הפרטי של אנשי העיר, כל אחד עולם ומלואו בפני עצמו. ירושלים זקוקה לתוכנית-אב מתקנת. אין מדובר רק בשימור של בית זה או אחר. ואין מדובר בהקפאה של העבר או בקידושו; ברור שירושלים חייבת להשתנות, להיבנות, כדי לחיות. מדובר בתיקון עמוק, תודעתי, של היחס שלנו למקום. מדובר בפקיחת עיניים. כי המחיקה והבנייה, שאמורות לכונן זהות, הן בדיוק פועל יוצא ומימוש במרחב של יחסים, בין שני צדדים או יותר. המדיניות הפוליטית מוחקת ומשכיחה, המדיניות הכלכלית ממציאה את העיר בלי להתחשב בעבר ובהווה שלה, בריבוי סיפוריה, בגיאוגרפיה שלה, באנשים שלה, והרי הסיפורים שלנו הם סיפורי המשך של אלפי סיפורים ושל רבבות מראות קודמים.

אפרת ולירו כותבת ומצלמת בירושלים

המאמר פורסם במגזין "ארץ אחרת" מספר 36: "פירות באושים משמעות התפוררות המערכת הפוליטית"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה