דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

הלל כהן: "יהדות היא נכס ולא נטל עבורי, אני מתבונן במסורת בהערצה ובתדהמה" צילום: אייל יצהר

בן אברהם

מעבר להישגיו האקדמיים, דומה כי גאוותו הגדולה של הלל כהן, ממקימי חוג "בני אברהם" הפועל בחברון, היא על יכולתו להזדהות עם שני הצדדים ולהבינם: "חברון יקרה ללבי ואני מרגיש כלפיה זיקה עמוקה, אבל זכותנו להתיישב בה אינה מוחלטת. מעשינו יכריעו". שלושים שנים אחרי שעלה לסבסטיה, הלל כהן ממשיך לנוע על הציר שכם-ירושלים-חברון, ומחפש תשובה

ב-1977, לפני יום הולדתו ה-16, עזב הלל כהן את לימודיו בישיבה תיכונית והחל בשרטוט מפת חייו. כעבור כמעט שלושה עשורים ודוקטורט, הקרטוגרפיה האישית לא תמה. "עזבתי את התיכון, ולא היה מה לעשות", הוא משחזר, "אז לקחתי על עצמי פרויקט: לסייר בכל הכפרים הערביים בשטחים. התחלתי בכפרים ברדיוס של עשרה קילומטרים מסביב לירושלים, ובהדרגה הרחבתי אותו – לעשרים, שלושים, ארבעים קילומטרים. ביקרתי ככה, ברגל, בלמעלה ממאתיים כפרים. זו היתה תקופה שונה. החשש לפגיעה פיזית היה נמוך מאוד, והפתיחות היתה גדולה. בכל מקום קיבלו אותי בסבר פנים יפות, הציעו ארוחה ומקום לישון. לא הייתי צריך לקחת איתי דבר, חוץ ממפה מקופלת בכיס וסקרנות. הנכונות לשוחח היתה עצומה; הם רצו להשמיע, ואני הייתי נכון לשמוע. ככה למדתי ערבית והיא היתה לחלק ממני".

באותם ימים רחוקים יצר הנדודים ואהבת הארץ הובילו את כהן לבית-אל ב', שם היה לאחד מחלוצי הישיבה. "היינו שלושה: עולה חדש, נשוי ואב לילד, שהגיע מדרום-אפריקה; קיבוצניק יוצא צבא ואני. עלינו על גבעה עם כמה קרוונים, ומעת לעת הגיעו המורים". גם כאן לא נשאר בודד על הגבעה, וירד לביקור הקרובים-הרחוקים במחנה הפליטים ג'לזון שבפאתי רמאללה. הוא טייל לבד, אך לדבריו, לא היה חריג: "באותה תקופה בהרבה התנחלויות היו אחד או שניים שהסתובבו בכפרים". כהן שמע סיפורים, שהציעו לא רק שפה חדשה אלא גם הבנה שונה של המציאות ההיסטורית שעל ברכיה גדל. "התחלתי להבין שיש פה סיפור יותר מורכב, נאמר, מהסיפור של בני-עקיבא".

הרצון לפענח את מורכבות הסיפור הוליך את הלל כהן, היום נשוי ואב לשלושה, אל העולם האקדמי. את התואר השני שלו, שעליו שקד בזמן עבודתו ככתב השטחים של המקומון הירושלמי "כל העיר" וכמדריך לנוער במצוקה, הקדיש לנושא הפליטים הפנימיים בתוך ישראל. מחקרו על העקורים הפלסטינים, "הנפקדיםהנוכחים: הפליטים הפלסטינים בישראל מאז 1948" (מכון ון-ליר, קו-התפר, 2000) אף תורגם לערבית, וזיכה אותו בפרס רבין לחקר ישראל לשנת 1999. עבודת הדוקטורט שלו התמקדה גם היא בחברה הפלסטינית, ובנושא פרובוקטיבי לא פחות: משתפי-הפעולה עם היישוב העברי בשנות המנדט הבריטי ("צבא הצללים, משת"פים פלסטינים בשירות הציונות 1948-1917", עברית, 2004). בקרוב ייצא לאור ספרו השלישי, העוסק בערבים אזרחי ישראל מקוּם המדינה ועד 1967. יותר מפעם אחת תויג כהן כמי שזנח את המחנה הדתי-לאומי הציוני לטובת חילוניות אנטי-ציונית.

מהפך?

לא. לא היה כאן מהפך. גם לא בשנים האחרונות. עברתי תהליך של התוודעות לחברה שחיה לצדנו. למדתי להכיר אותה ואותנו טוב יותר, אבל לא בבחרותי ולא בבגרותי ידעתי תפניות גדולות של רגש ומחשבה.

חזרת בשאלה.

כן, אבל לא לגמרי. לא הייתי חרדי, ולא נעשיתי חילוני. הייתי דתי, וכיום אני מסורתי.

זו לא היתה החלטה אידיאולוגית, תיאולוגית?

לא ממש. צריך סיבה כדי לשמור מצוות; לא כדי לא לשמור מצוות. עם הזמן גיליתי שהדת במובן ההלכתי שלה לא רלבנטית לחיים שלי בשום צורה, אבל אני חושב שזה היה יכול לקרות גם לפני כן.

איבדת את האמונה?

האם אני מאמין באלוהים שבחר בעם ישראל, נתן לו את התורה והמצוות, כפי שהן מגולמות ב"שולחן ערוך"? אני מניח שלא. אולי כך היה, אבל אני פשוט לא יודע. מה זה בכלל להאמין? כל עניין האמונה נראה לי מוזר וחשוד.

אמונה היא תפישה שאינה ניתנת להפרכה, קבלה בלי סימני שאלה.

"לפני חודשיים-שלושה הלכתי לשמוע קריאת תורה במערת המכפלה. במקום היתה קבוצה של ילדי מתנחלים. בסמוך לשם השתרך תור של מוסלמים, שחיכו להיכנס לצד המוסלמי של מערת המכפלה. כשהזקן הגיע למחסום של משמר-הגבול, הילד ירק עליו. כשבנו של הזקן רצה להגיב, המג"בניקים תפסו אותו. זו חברון. התנקזו לשם יהודים שחילול השם זה הטבע השני שלהם"

זה שאפשר להעמיד כל דבר בסימן שאלה, אין משמעו שאתה עושה רק מה שניתן להציב לידו סימן קריאה. כיום אני שומר מסורת: אני לא מעשן בשבת, אני לא אוכל חמץ בפסח, וכמובן, צם ביום-הכיפורים. תמיד הרגשתי חלק מהעם היהודי, ואני מתבונן במסורת בהערצה ובתדהמה. יהדות היא נכס ולא נטל עבורי. לא יודע למה, אבל חשוב לי לשמר את קיום העם היהודי, ואני בהחלט מעדיף שילדיי לא יתחתנו עם גויים. הייתי ונשארתי יהודי גאה.

גאה במה?

בעבר; הרבה פחות מזה בהווה.

ובדיוק כמו לו-עצמו, גם לעם ישראל כולו, ולצה"ל בכללו, טוען כהן, אין סיבה לגאווה גדולה במציאות ההווה. כמי שאמון על ניסוחים אקדמיים ועל התבוננות במציאות דינאמית, הוא נמנע מלחרוץ משפט חד-משמעי בענייני מוסר ופוליטיקה, אך האדרת העבר, אכזבה מן ההווה ויחס אופטימי עיקש בכל הנוגע לעתיד שזורים בדבריו.

האם אתה מזהה תקופה כלשהי בתולדות העם היהודי כתור-הזהב?

התקופה הקרובה ביותר לכך היא בעיניי תקופת שלטונו של יאשיהו מלך יהודה, תקופה שהגיעה לסופה עם קצו של המלך עצמו, בגלל סכלוּת ועקשנות מדינית מיותרת. אבל גם יאשיהו סבל מעודף כוחנות.

עוצמה מדינית וכוח צבאי פסולים בעיניך?

לא, לעתים קרובות הם אפילו הכרחיים. הכוח לא בהכרח משחית, והוא לא פסול כשלעצמו.

האם הכיבוש השחית את צה"ל?

לעומת צבאות אחרים שמצאו עצמם במצבים דומים, אין לצה"ל במה להתבייש. אבל ישנו מסר כפול, וישנה שניות מוסרית. הבעיה העיקרית לא נעוצה בפשעי מלחמה, אלא באותן התעללויות קטנות, במחסומים, ביחס לאנשים. אני זוכר תקופה של מילואים ברמאללה בשנות האינתיפאדה הראשונה. היתה עמדה אחת על גג באל-בירה, שלא היו בה שירותים. החיילים עשו את צרכיהם לתוך שקיות, ואחר-כך השליכו אותן על התושבים. התופעות האלה שרירות וקיימות.

מי נושא באחריות?

לא רק צה"ל. הבעיה היא יותר של הדרג המדיני, ששולח חיילים למקומות שבהם הם מוצאים עצמם במצבים שמאלצים אותם לפעול בצורה לא מוסרית.

פשה בנו נגע הגזענות?

יש בחברה הישראלית תפישות ומעשים גזעניים, אבל נדמה לי שיותר מהיותם תולדה של אידיאולוגיות עמוקות ומבוססות, הם פועל יוצא של מצב המלחמה המתמשך. זו לא גזענות מהותית, מוטבעת, אלא תגובה. אמנם יש זרמים הטוענים לעליונות הגזע היהודי, אבל כרגע הם שוליים.

הם יונקים מהמורשת היהודית?

במידה מסוימת. מי שקורא תנ"ך – ואני עושה זאת כמעט כל יום, אני מלמד תנ"ך, חושב תנ"ך, מפרש סיטואציות באמצעות הפסוקים – לא יכול להתעלם מכך, שיש בספר-הספרים מרכיבים גזעניים.

"תמחה את זכר עמלק"?

לא רק. סיפור כיבוש הארץ בידי יהושע הוא סיפור של רצח-עם, רצח שבעת העמים שחיו כאן. במקרא נמצא הצדקות מוסריות רבות בדיעבד למהלך הזה. נוח רואה את שעולל לו בנו הקטן, חם, ומקלל לא אותו אלא את כנען: "ארור כנען, עבד-עבדים יהיה לאֶחיו" (בראשית ט', כ"ה). אולי אין זו גזענות לשמה, אבל יש בתנ"ך הייררכיה. בספר דברים נאמר מפורשות: "וּלְתִתְּךָ עליון" (דברים כ"ו, י"ט). הרעיון של "אתה בחרתנו" הוא בלב התפישה היהודית. הבעיה הגדולה והעיקר הוא בכך, שגם כיום יש אנשים שעדיין נתלים באותם דברים כדי להצדיק מעשים נפשעים.

אתה מבקש לעודד שינוי תפישה: מ"עם נבחר" ל"עם סגולה"? לראות בייחוד היהודי עול מוסרי במקום בכורה מוקנית מראש?

לכל עם, ולעם היהודי בכלל זה, יש ייחוד כלשהו. כל עם, ולמעשה כל אדם, צריך לשאוף למיטב המוסרי. כל אחד בדרכו יכול להיות "אור לגויים". הייחוד היהודי הוא בהישרדות ארוכת השנים ובתרומה ההיסטורית-אֶתית הגדולה, שמתבטאת בחלקים שונים בתנ"ך. כל אלה מעניקים הזדמנות לתרומה גדולה גם בהווה.

מעניקים הזדמנות, אבל לא מטילים אחריות?

נכון. העם היהודי לא חייב, מעצם היותו יהודי, לחתור לפעול על-פי קודים מוסריים גבוהים יותר משל עמים אחרים.

אם המאזן ההיסטורי-מוסרי של היהדות אינו חד-משמעי, כל שכן המאזן של הציונות. הלל כהן אינו נחפז להגדיר עצמו כציוני. "מה זה ציוני? האם אני חושב שלעם היהודי יש זכות למדינה משלו בארץ-ישראל? כן. אבל הנושא הזה הוא לא חד-משמעי. זכותנו מותנית במזעור העוול שנגרם לצד השני".

דבריך דומים לעקרון "קו התיחום" של בובר, אלא שהוא טען שבלא הסכמת הערבים למפעל הציוני אין ליהודים זכות למימוש ריבונותם, אלא רק לעלייה ולהתיישבות. ההסכמה הערבית לא התקבלה. אפשר שחלקם הכירו בישראל דה-פאקטו, כעובדה מוגמרת, אך מבחינה היסטורית לא התקבלה הכרה ערבית בזכותו של העם היהודי לשלטון עצמי בארץ-ישראל.

אינני יודע מה הייתי חושב בשנות השלושים. לדעתי, לא היו אז ליהודים הרבה ברירות, וגם אם הציונות לא יכלה להושיע את ששת המיליונים, היא הצילה מאות אלפים. מכל מקום, הוויכוח הזה נגמר ואיבד את הרלבנטיות שלו. אולי הכול היה צריך להיות אחרת, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. מדינת ישראל היא עובדה קיימת, ואפשר לומר שאני מכיר בה כמו שהערבים מכירים בה. הזכות לריבונות מותנית בהתנהגותנו. זכות יהודית מוקנית יש רק להגירה ולהתיישבות.

חברון הנָּה אחד ממוקדי ההתיישבות שכהן מתעל אליו אנרגיות של איש שטח, שאינו מסתגר בדל"ת אמותיו של מיגדל השן האקדמי. בשנים האחרונות הוא נטל חלק בגיבושו של החוג 'בני אברהם', קבוצה של כמה עשרות מתנדבים, חלק ניכר מהם תלמידי ישיבות לשעבר, המארגנים סיורים ומפגשים עם האוכלוסייה הפלסטינית בחברון. לאחר שנתיים של הכנות החלה הקבוצה לפעול בשנה האחרונה, ובסיורים שערכה כבר השתתפו למעלה מ-1,200 איש. שם הקבוצה, מתבקש ככל שיהיה, מגלם בחוּבּו בעת ובעונה אחת לא רק את פוטנציאל השיתוף אלא גם את סלע המחלוקת, את הזיקה בין עם, אדם, דם ואדמה, את הרצף ההיסטורי ואת המטען האתני, ולעתים מזומנות גם את מימד הגזע שבו.

את תמצית דמותה של חברון בעיניו מכתיר הלל כהן במשפט אחד: "חברון זה המקום היחיד בעולם שבו ילד יוצא מתפילת מוסף

של שבת בבית-כנסת ויורק בפרצופו של זקן". הנסיבות פרוזאיות. "לפני חודשיים-שלושה הלכתי לשמוע קריאת תורה במערת המכפלה. במקום היתה קבוצה של ילדי מתנחלים. בסמוך לשם השתרך תור של מוסלמים, שחיכו להיכנס לצד המוסלמי של מערת המכפלה. כשהזקן הגיע למחסום של משמר-הגבול, הילד ירק עליו. כשבנו של הזקן רצה להגיב, המג"בניקים תפסו אותו. זו חברון. התנקזו לשם יהודים שחילול השם זה הטבע השני שלהם".

ספגתי אבנים מילדי שני העמים. אלה משליכים עלינו אבנים בסיורים בחברון, ואלה יידו אותן בנו בתקופות המילואים במחנות-הפליטים. בהתחלה כעסתי. היום זה עצוב בעיניי. תנאי החיים שלהם הם שהובילו אותם למעשה

אפשר שזהו חוט השני השזור בסמטאות העיר. חוויית ההשפלה וזכרהּ מעצבים את תפישת עולמם של התושבים משני עברי המתרס. היא מניעה מעגל קסמים של דמים, הלופת את העיר מכל העברים. אלה נוצרים את זוועות תרפ"ט; אלה את מאורעות יום האתמול. היהודים רואים לנגד עיניהם את חרפת ה"מדרגה השביעית" במערת המכפלה (שמעבר לה לא הותרה כניסת יהודים עד לכיבוש העיר ב-1967), המוסלמים חיים את הטראומה של טבח גולדשטיין. אמפתיה והידברות אינן מטבע עובר לסוחר בשוק הסיטונאי השומם של חברון.

מעבר להישגיו האקדמיים, דומה כי גאוותו הגדולה של הלל כהן היא על יכולתו להזדהות עם שני הצדדים ולהבינם. הילד היהודי היורק בפני הזקן הממתין לתורו הוא קורבן. "ילדים אף פעם לא אשמים. ילדי המתנחלים הם קורבנות של שני גורמים: האש מהצד הפלסטיני והחינוך שספגו מההורים".

כך גם ילדי הפלסטינים?

כן. ספגתי אבנים מילדי שני העמים. אלה משליכים עלינו אבנים בסיורים בחברון, ואלה יידו אותן בנו בתקופות המילואים במחנות-הפליטים. בהתחלה כעסתי. היום זה עצוב בעיניי. תנאי החיים שלהם הם שהובילו אותם למעשה.

ואין הבדל בין הצדדים?

יש, במובן הזה שרוב הפלסטינים לא בחרו לגור במחנות-הפליטים; המתנחלים כן בחרו לגור במקום שהם גרים בו. האחריות המוטלת עליהם גדולה יותר.

המחשבה הזו מעלה אצלך השגות ביחס לזכות התיישבותנו בעיר הזאת?

במידה מסוימת. חברון יקרה ללבי ואני מרגיש כלפיה זיקה עמוקה, אבל זכותנו להתיישב בה אינה מוחלטת. מעשינו יכריעו. בתפילת מוסף של ראש חודש אנחנו אומרים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". זו משוואה פשוטה: חוטאים – גולים.

האם החטאים המצטברים מחייבים הגליה, האם כבר איבדנו את הזכות?

לא, אני מסרב לומר זאת. אני לא רוצה להוציא מהפה שלי את המשפט, שצריך להרחיק יהודים מחברון. להבדיל מעמונה, שם הם יושבים על אדמה גזולה, תוך עצימת עין של הרבנים.

אתה לא רוצה לומר זאת, אבל אתה רוצה שהמנהיגים שלך יעשו את זה?

אם הם יעשו תשובה – יישארו; לא יעשו – יעופו.

כהן נאחז בפוטנציאל התשובה, ודומה שדווקא כאן, כדי לשמר את התקווה הנואשת-למחצה, הוא נזקק לאמונה. "אני חושב שזה הטבע האנושי – לעשות תשובה", הוא פוסק. ואולי זהו בעצם התהליך שעבר כהן עצמו, מאמונה במטאפיזיקה היהודית לאמונה בפיזיקה של הנפש האנושית. ההתעקשות על רציונל כלשהו, על תרחיש שיוביל אל מעשה התשובה מצדם של מתנחלי חברון, מוליכה את כהן לשרטוט "תוכנית השלבים": "ראשית, חייבת להסתמן הפחתה בתפישת האיום. כדי שזה יקרה, צריכה להיות ירידה במפלס האלימות הערבית ובמפלס ההתבטאויות העוינות מהצד היהודי. שנית, נדרש פתרון פוליטי שיאפשר את המשך ישיבת היהודים בעיר, הסדר דו-לאומי מסוג כלשהו".

האם תהיה מוכן לוותר על הריבונות היהודית, על מדינת ישראל, למען מימוש הזכות להתיישב בחברון?

באופן אישי, במסגרת הֶסדֶר שיעניק את זכות התיישבות בכל הארץ ואת זכות ההגירה אליה לשני העמים, ויאפשר לכל אחד מהם ייצוג פוליטי מתאים – כן. התפישה המרחבית שלי היא זו שירושלים במרכזה, שכם בצפונה וחברון בדרומה. אני בחברון יותר מאשר בתל-אביב; בבית-לחם יותר מאשר בחיפה; ברמאללה יותר מאשר ביוקנעם. אז כן, לי עצמי מתאים הפתרון של ארץ אחת הרבה יותר מחלוקתה. גם לא מעט פלסטינים ישמחו לפתרון כזה.

בעשור האחרון, בעיקר לאחר הבחירות של 1996, התרבו בישראל הדיבורים על המתח הקיומי שנוצר בין ירושלים לתל-אביב. במובן מסוים נדמה, שיהיה נכון יותר להצביע על שני קצוות עירוניים אחרים: חברון-תל-אביב, בעוד ירושלים מצויה ומתנדנדת אי-שם בתווך. הלכה למעשה, נע כהן במִקטע המזרחי, חברון-ירושלים, וככזה, הוא קרוב יותר לרוב המתנחלים. "זה נכון", הוא מאשר, "וזה משהו שרוב המתנחלים לא תופשים. הפתרון של מדינה דו-לאומית, שאני לא סגור עליו, הוא אולי הפתח היחיד להישארות חלק מההתנחלויות. כמובן, בהסדר עם הפלסטינים".

ובכל זאת, בינך לבין המתנחלים פעורה תהום. היכן אתה רואה את הסיכוי להצבת גשר מעשי?

חשוב להכיר בכך, שתנועת ההתנחלות עשתה שירות רציני מאוד למדינת ישראל ולהגדלת הסיכויים להשגת שלום. סיבה מרכזית לכך שהפלסטינים התקרבו לנכונות לחיות מתוך דו-קיום עם המדינה היהודית היא שבאמצע שנות השבעים הם חשו בלחץ הולך וגובר, והרגישו שהזמן פועל לרעתם. התוצאה היתה פנייה לאש"ף-חו"ל בדרישה למתן עמדות. אולי מוטב היה שהמתנחלים היו אומרים לעצמם ולנו: "עשינו שירות מילואים – אמנם שלושים שנים במקום שלושים ימים – אבל זהו, אנחנו חוזרים הביתה". אבל הם לא יאמרו זאת. הם יצאו לשם כדי ליישב את הארץ, ולא על מנת לחזור. מטרתם היתה לקרב את הגאולה, לא להביא לפיוס בין העמים.

אז התהום בעינה עומדת, ונראה שבעקבות הפינוי ואירועי עמונה היא רק מעמיקה והולכת. בעבר דוּבּר על "מלחמת אחים". החזון היה קשה, אבל לפחות היתה שזורה בו ההנחה שמדובר בבני אותו העם. בעת האחרונה דומה שמבחינתם של מקצת המתנחלים, ובראש ובראשונה בחברון, לא מדובר עוד בעם אחד. יש יהודים ומנגד – כאויבים – ניצבים הישראלים.

יש בחברה הישראלית תפישות ומעשים גזעניים, אבל נדמה לי שיותר מהיותם תולדה של אידיאולוגיות עמוקות ומבוססות, הם פועל יוצא של מצב המלחמה המתמשך. זו לא גזענות מהותית, מוטבעת, אלא תגובה. אמנם יש זרמים הטוענים לעליונות הגזע היהודי, אבל כרגע הם שוליים

כן, השיח הזה הוא לא לגמרי חדש, אבל הביטויים שלו בתקופה האחרונה התעצמו והעמיקו. יחד עם זאת, החיים חזקים יותר מהאמירות. ברגע נתון הם יכולים לקרוא לחיילים נאצים, ובשני להציע להם אוכל. החיילים הם הישראלים שהמתנחלים בעיר, ובעיקר הילדים שבה, רואים אותם על בסיס יומיומי.

אתה יכול להבין את הזעם שלהם? נראה שהם עדיין חיים את המציאות של תרפ"ט ואת מה שנתפש בעיניהם כחילול זכרו של אותו אירוע, הן מצד הפלסטינים והן מצדה של ממשלת ישראל.

בעיניי, הם ביצעו השתלטות עוינת על הזיכרון של תרפ"ט, כאילו שהם הממשיכים האמיתיים של הקהילה היהודית בעיר. אין לזה שחר, ועל כך יעידו גם עשרות מצאצאי אותה קהילה. מה עושה את המתנחלים לממשיכי דרכם? זה שהם נוקטים אלימות אפילו כלפי המשפחות הערביות שהצילו יהודים בתרפ"ט?

אתה יכול לטעון שהמתנחלים מחללים את זכר תרפ"ט, אבל הם טוענים שהערבים חיללו אותו עוד קודם לכן, ומביאים כדוגמה את חילול בית-העלמין היהודי בחברון ואת חילולם של בתי-הכנסת בעיר.

בעיניי זו הצביעות הישראלית, ובכך המתנחלים אינם שונים מכלל הציבור. 400 כפרים ערביים נהרסו ב-1948. מסגדים היו לפאבים, למועדונים; בתי-קברות חוללו. המוזיאון לסובלנות בירושלים מוקם על שטחו של בית-קברות מוסלמי, וכשעושים את זה לבית-קברות יהודי כולם נזעקים. שני המעשים פסולים באותה מידה.

ולמרות העוולות, למרות הצביעות, אתה רואה במתנחלים אחים?

הם עושים דברים קשים, שבגללם אני מעדיף להשעות את האחווה הזו. למעלה מזה: לפעמים, כשאני מגיע לחברון, אני מרגיש שאני ב"עיר הנידחת", עיר שהאנשים בה החליטו לפעול נגד עם ישראל. בתורה דוּבּר על "עיר הנידחת" כעיר שתושביה עובדים עבודה זרה, ודין תורה ציווה להחריבה.

הדין של "עיר הנידחת" כולל גם את שליחתם של שני תלמידי-חכמים אל העיר, להתרות באנשיה שישובו אל דרך הישר. האם כך אתה רואה את הפעילות של 'בני אברהם'?

לא. אין לי אשליות שהדבר ישנה את תפישת העולם של המתנחלים. באשר לתושבים הפלסטינים, במידה מסוימת הצלחנו להעביר להם מסר שלא כל היהודים, הישראלים, עשויים מקשה אחת. רשמית אמנם אסור לנו להיכנס ל-H1 (האזור הפלסטיני בחברון), אבל לביקורים שלנו בבתי הפלסטינים באזור שבשליטה ישראלית, שלרבים מהם אפילו קרוביהם וחבריהם מפחדים להגיע, ולראיונות עימנו בכלי התקשורת המקומיים, יש תהודה מסוימת. עם זאת, מבחינה מעשית אנחנו לא מצליחים לעשות שום דבר. זה בהחלט מרפה את ידינו.

אם הסיכוי לשינוי, לתשובה, כה זניח בשני הצדדים, למה אתה ממשיך?

ראשית, אם רואים את מכלול הפעילות של תנועות כמו תעאיוש, האנרכיסטים, רבנים למען זכויות-אדם וכדומה, אין ספק שהצבנו חלופה פוליטית למה שקורה מסביב, ואנו חיים אותה בפועל. במקומות מסוימים – לא בחברון – התחוללו גם שינויים מעניינים אצל הפלסטינים שאנחנו עובדים איתם. סתם דוגמה שרבים מחבריי לא יודעים עליה: בתחילת 2003 יצא מחבל מתאבד בשם מוהנד ממחנה-הפליטים עסכר לכיוון כפר-סבא. עלה בידו לחדור לישראל, ואת הלילה הוא בילה במסגד בכפר טייבה. בלילה הוא לא הצליח להירדם וחשב אם לבצע את פיגוע ההתאבדות או לא. עיקר הסיבה להתלבטות שלו היתה, שזמן לא רב לפני שגויס ראה הפגנת שלום ישראלית-פלסטינית בצומת חווארה והתחיל לחשוב שלא כל הישראלים הם בני-מוות. הוא החליט לחזור למחנה-הפליטים ולא להתפוצץ. השב"כ עצר אותו בכל זאת, אבל זה כבר סיפור אחר. כאחד ממארגני ההפגנה הזו, אני חושב שיש לנו במה לשמוח. אבל בכל מקרה, אנחנו לא יכולים להיות התשובה שלהם. אנחנו התשובה של עצמנו.

 

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר אוריאל אבולוף מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה