דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
15 בספטמבר 2011 | מהדורה 62

במקום שאין מדינה ועירייה

החצר האחורית של תל אביב מכוערת ומטונפת, ומבט מבחוץ רחוק מלגרות את העין ואת הלב. בנקודות רבות בחצר הזאת שוררת העזובה, ונעדרת ידה של המערכת הממשלתית והעירונית. אך דווקא משום כך, כשמביטים פנימה אל תוך החצר, מתגלות למרבה הפלא לא מעט ערוגות שמצמיחות טוב לב, אהבה וחמלה, ובמקרים רבים הן מחליפות בהצלחה את מי שהיה צריך לקחת אחריות מתוקף תפקידו

אזור התחנה המרכזית, גם זו הישנה וגם זו ה"חדשה", שהחודש תחגוג 18 שנות עליבות לתפארת, הוא עולם שמתקיימות בו כמה מציאויות מקבילות. הן מצויות זו לצד זו, מעורבות זו בזו, משפיעות האחת על רעותה, מורידות ומעלות, מחריבות ומתקנות, ויש בהן ערב רב של בני אדם ממקומות רבים ושונים, ותיקים ומי שזה מקרוב באו.

למתבונן מהצד, הרגיל להתנהל על פי קודים "מערביים", לא קל להיתקל בעולם השלישי שהתכנס אל האזור הזה. הצעידה ברחוב לוינסקי מערבה מייצרת מועקה, וזו הולכת וגדלה ככל שמתקרבים אל מה שמכונה "התחנה המרכזית". המועקה מתיישבת בבטן כבר למראה חסר הבית התורן הראשון, השרוע על קרטון או על מזרן ביציאה מתחנת הרכבת. אתה עובר על פניו של חסר הבית, לא מביט בו, אך עיניך נמשכות אליו כמו בכוח מגנט ומגניבות מבט במחצית גופו האכול. ובחוץ חם, ובעיקר לח, ונחילי אדם סביב, והנה צומת הרחובות לוינסקי ושבטי ישראל, והנה התחנה החדשה, והנה מימין, כאילו מכוכב אחר, מנותק לחלוטין מכל הקשר סביבתי, בית בינ"ה, ובתוכו הישיבה החילונית. לכאורה נדמה המקום כל כך לא שייך, אבל כשלומדים להכירו מעט מבפנים, הקצוות מתחברים והופכים לעוד אבן בפסיפס, והמועקה מעיקה מעט פחות.

"מרכז הסיוע" (חדר קטן בתוך המרכז הקהילתי, כמה שולחנות, מחשב או שניים) הוא פרויקט הדגל, שהוקם לאחר שנתיים של דיונים ומופעל בהתנדבות בידי תושבי השכונה. בשנה שעברה טיפל מרכז הסיוע בכ-800 פניות, והשנה הוכפלה הכמות. כ-1,500 פניות זכו למענה כמעט בכל נושא, החל בפניות שבהן מטפלים עורכי דין שבאים פעמיים בשבוע לסייע למי שנזקק לסיוע (למשל, למי שפוטרה מעבודתה ולא יודעת לאן לפנות), דרך פנייה של חולה כרוני שנזקק לתרופות ואינו יכול לקנות אותן בכוחות עצמו, וכלה בפניות של בני שכונה נזקקים שזקוקים לאינסטלטור

הסתובבתי בנווה שאנן וניסיתי לחוש את האווירה. רחרחתי במסעדות שנפתחו לא מכבר בידי מבקשי מקלט ומהגרי עבודה מסודן ומאריתריאה, והצצתי בבתי העסק שפתחו וראיתי כיצד נוצרים חיים ונבנית מציאות חדשה בתוך עולם בלתי אפשרי. ירדתי למרתף "דלת לתקווה" – עמותה מופלאה שמפעיל דייב פיקווט, המסייעת לנרקומניות העובדות בזנות ומאפשרת להן כמה שעות של שפיות לאחר עוד לילה ברחובות הקשים שסביב התחנה המרכזית הישנה – וביקרתי במרכז הקהילתי שפירא. פגשתי את אנשי עמותת "הפרדס" המסורים ואת אנשי עמותת "כנפיים" המופלאה, המאפשרת לכמה עשרות תשושי נפש בעלי נטייה לאמנות כמה שעות של אושר כמעט מדי יום, שעות שבהן הם יכולים ליצור, לצייר, לפסל, לשיר, לנגן וגם לשחק בתיאטרון.

שוחחתי עם נשות "מוקד הסיוע לעובדים זרים" ולמדתי על עבודת הקודש שהן עושות וקיבלתי חומר קריאה ממסיל"ה (מרכז הסיוע לאוכלוסייה הזרה), ארגון שהוקם בידי עיריית תל אביב ומנסה ככל יכולתו הדלה לסייע למהגרי העבודה ולפליטים. ביליתי אחר צהריים שלם עם רמי גודוביץ ב"ספרייה" בגן לוינסקי, וראיתי אותו ואת המתנדבים האחרים מעניקים כמויות אינסופיות של סבלנות לילדי הפליטים והעובדים הזרים החיים בשכונה, ולאחר מכן הגעתי למשרדי עמותת אס"ף (ארגון הסיוע לפליטים) וראיתי במו עיני "אהבת הגר", אנושיות ובעיקר חוסר פחד מוחלט.

הפרדס במרכז שפירא

עמותת "הפרדס" יושבת במרכז הקהילתי שפירא ברחוב רבי ישראל מסלנט. "העוסק בצורכי ציבור חייב לשנן לעצמו שלושה כללים ראשוניים: לא לרגוז, לא להתעייף ולהתייאש, שאין לך מחלה קשה מן הייאוש, ולא להיות קצר רוח ולרצות בגמר המעשה", כתב רבי ישראל מסלנט, ונדמה כאילו נכתבו הדברים על איתי פראג', בסך הכל בן 26, מנכ"ל העמותה.

בערב תשעה באב ציינו שם תושבי שכונות שפירא וקריית שלום את "הלילה לא לומדים תורה", שנערך ביוזמת כנס ישראל-שדרות לחברה ובשיתוף מרכז תאיר והחברה למתנ"סים. נושא הערב, בהנחייתה של שהרה בלאו, היה "ערבים זה בזה?!", ועם המשתתפים בו נמנו יוכי ברנדס, ישראל הראל, פרופסור זאב צחור ורננה רז. בניגוד לנקודות אחיות ברחבי הארץ, במתנ"סים השונים ובמאהלים הרבים שצמחו בכל פינה בקיץ הזה, יום חורבן הבית היה בעל משמעות מיוחדת ומייאשת כאן. כי בעמותת "הפרדס" ובמרכז הקהילתי שפירא החרב מונחת על הצוואר, והבית שעליו הם עמלים כל כך זה חמש שנים עומד בפני חורבן של ממש: לפני שנה וחצי הוצאה תל אביב מפרויקט שיקום השכונות, תמיכת משרד הרווחה הופסקה, וכעת צריך למצוא כסף ממקום אחר. מהעירייה הם מקבלים את המקום וסכום זעום. מחציתו הראשונה של אוגוסט כבר מאחורינו, אך התקציבים להמשך הפעילות אזלו. פראג' והחברים מתכננים ערב התרמה והופעות במועדון "ברבי". חברי העמותה, המתנדבים, חברי הוועד המנהל, חברי שכונה ותיקים וגם תושבים חדשים כמו מודי בר-און, כולם נרתמו לסייע. אך אם לא יגויס הכסף במהרה, העמותה תחדל לפעול בימים אלה ממש.

הוא לא כועס, פראג', ולא מתעייף, וודאי שאינו מתייאש. והרבה סיבות לייאוש יכול היה פראג' למצוא. רק בן 26, כאמור, בא מרמלה לשכונת שפירא עם הוריו כשהיה בן חמש, והוא מתנדב במרכז הקהילתי שפירא מאז היה בן 16. לאחר השחרור מצה"ל ניהל את המקום במשך שנתיים, וממש לאחרונה החליף את קרין ריינוורץ ומונה למנכ"ל "הפרדס". הוא היה יכול למצוא לעצמו עיסוקים אחרים, ומובן שגם מתגמלים פיננסית הרבה יותר מהישיבה בחדר הקטן במרכז הקהילתי שפירא, אבל הוא מעדיף להיות כאן.

"מרכז הסיוע" (חדר קטן בתוך המרכז הקהילתי, כמה שולחנות, מחשב או שניים) הוא פרויקט הדגל, שהוקם לאחר שנתיים של דיונים ומופעל בהתנדבות בידי תושבי השכונה. בשנה שעברה טיפל מרכז הסיוע בכ-800 פניות, והשנה הוכפלה הכמות. כ-1,500 פניות זכו למענה כמעט בכל נושא, החל בפניות שבהן מטפלים עורכי דין שבאים פעמיים בשבוע לסייע למי שנזקק לסיוע (למשל, למי שפוטרה מעבודתה ולא יודעת לאן לפנות), דרך פנייה של חולה כרוני שנזקק לתרופות ואינו יכול לקנות אותן בכוחות עצמו, וכלה בפניות של בני שכונה נזקקים שזקוקים לאינסטלטור. במקום ניתנים גם ייעוץ והכוונה אקדמיים. פראג' עצמו, בטרם היה סטודנט, קיבל כאן אוזן קשבת והלך ללמוד תואר ראשון ב"ממשל וחברה" במכללה האקדמית ביפו. "בעצם", הוא אומר, "במרכז נעשית עבודה קהילתית שמחליפה את המדינה שהסתלקה לה לאחר מסע ההפרטות".

בנוסף למרכז הסיוע מפעילה העמותה גם את "קבוצת המנהיגות של הסטודנטים", שחבריה מתנדבים לכל מיני פרויקטים שלושים שעות בחודש וזכאים למלגה מעיריית תל אביב. מלבד ההתנדבות הם נפגשים פעם בשבועיים לערב לימוד בנושאי צדק בהנחיית מנחים מארגון "מזרח שמש" הירושלמי, הפועל בקריית שלום.

לקראת סוף השיחה אנחנו יוצאים ממרכז הסיוע. פראג' מביא מפתחות, פותח שער ומוביל אל הגינה הקהילתית – עוד פרויקט יפהפה שלהם, שמשתתפים בו רבים מהתושבים.

ראש העיר, אגב, בא מדי פעם בהפתעה למרכז הסיוע. בפעם האחרונה הוא ישב שם במשך חצי שעה עם מנכ"ל העירייה והקשיב לתושבים ולתלונות שלהם.

פראג' אופטימי למרות המצב הקשה. דף הפייסבוק שפתח עם חברים מבקש תרומות, גם של שקלים בודדים, ועורר גם תגובות נזעמות מצד מי שמתרעמים על שאין הם מפגינים ו"עושים בלאגן". "אנחנו רגילים לעזור", הוא אומר, "לא כל כך יודעים לבקש עזרה, אבל אין ברירה".

בינ"ה בצומת לוינסקי שבטי ישראל

כמה מאות מטרים משם יושבת בינ"ה, האחות הגדולה של "הפרדס". בינ"ה הוקמה ב-1996 בידי אנשי רוח וחינוך מהתנועה הקיבוצית ומחוצה לה, שראו לנכון לחבר את החברה הישראלית החילונית אל מקורות התרבות היהודית, ולפני שש שנים הוקמה בצומת הרחובות לוינסקי ושבטי ישראל הישיבה החילונית שלה.
בינ"ה מציעה כמה מסלולים, שאחדים מהם משלבים לימוד ופעילות חברתית. הבולטים שבהם הם גרעין הנח"ל והמכינה הקדם צבאית, שלאחרונה שונה שמה והיא נקראת על שמו של לובה אליאב. הן חברי הגרעין והן חניכי המכינה פעילים במספר רב של פרויקטים בשכונות הדרום של תל אביב ובמקומות אחרים בארץ.

בריאיון שקיימתי לפני שנתיים עם טל שקד, סמנכ"לית בינ"ה וממייסדות הישיבה החילונית, סיפרה שקד על חזון הישיבה החילונית, לגדל דור של תלמידי חכמים חילונים. בתחילת הדרך חלמו המייסדים שהחניכים ייצאו מהישיבה כשהם מכירים את "ארון הספרים היהודי". כיום הם מבינים שזו פנטזיה שאיננה יכולה להתגשם במסלול של שנה-שנתיים, ורוצים בעיקר לתת לחניכים כלים בסיסיים וגם לטעת בהם את התשוקה ללמוד ולדעת.

"אנחנו מעוניינים בצמיחה מלמטה: מהשכונה, מחברי גרעין הנח"ל. אמנם תמצא בין המורים גם כמה שמות די מרשימים, אבל זה נעצר ברמת ועדות ההיגוי. בפועל, הסיפור החברתי הוא המרכז. הבוגרים ילכו עם המטען הזה לצבא: יהדות ואקטיביזם חברתי. יש מי שימשיכו עם החברותות בחייהם הפרטיים, וילמדו פרשת השבוע וחגים, ויש מי שהיהדות שלהם תתבטא באקטיביזם חברתי".

זה מתחיל במקום: הבית ניצב מול התחנה המרכזית החדשה, על כל המשתמע מכך, עם הזונות והנרקומנים שמסביב, וזוהי אמירה. הם הרי היו יכולים להתמקם במדשאות של רמת אפעל. וכך קורה שצעירים וצעירות מכל הארץ – מקיבוצים, ממושבים, מערים וקצת מעיירות פיתוח – באים לכאן ולומדים בחברותות במרפסת וסביב השולחנות ובכל מקום בבית.

חוץ מלימוד הם פעילים ב"קהילה חוגגת נווה עופר" – חבורה של עשרים וחמישה תושבים ופעילים בשכונה שחבריה נפגשים פעם בשבועיים ללימוד סביב לוח השנה העברי. והם מעורבים בעשייה התרבותית של המרכז הקהילתי נווה עופר, ומקיימים אירועים קהילתיים לחגים ב"מועדונית בית הספר ביאליק" שהוקמה בידי בינ"ה בשיתוף פעולה עם מסיל"ה ועם בית הספר ביאליק-רוגוזין עבור ילדי קהילת מהגרי העבודה בנווה שאנן.

והם פעילים גם ב"בית בטבע" – מרכז אקולוגי בשכונת קריית שלום שבו ילדי הגנים מגדלים גינה, לומדים על מִחזור וכיוצא באלה עניינים ונהנים מחוגי העשרה – ומסייעים בבית ספר ביאליק-רוגוזין לילדי כיתות ו'-ח'. והם פעילים גם ב"מועדונית רווחה לפלורנטין", בו"פרויקט החינוך לפסגות", שבו מסייעים לתלמידים מצטיינים משכונות המצוקה, ובמרכז "שפתי שקד", המסייע בהעשרת שפתם של ילדי הגן במרכז שקד בשכונת שפירא ועוד ועוד.

לאחר כמה שנים של עבודה מאומצת הפיקו פעילי שכונת שפירא ספר המקבץ סיפורים ותיאורים היסטוריים על התפתחות השכונה. הספר "לא ביפו ולא בתל אביב", בהוצאת בבל בשיתוף בינ"ה, הוא דוגמה מיוחדת לאיסוף של היסטוריה עממית. במקביל להוצאת הספר הופק גם סיור תיירותי העובר בשכונה בעקבות הסיפורים.

יש מי שרואים בעצם מיקומה של בינ"ה בשכונה צעד פטרוני מתנשא, כאילו באו אנשי בינ"ה המשכילים והתיישבו בקרב הילידים. אלעד סלע, מנהל פעילות בינ"ה בשכונות, התאהב בשכונת שפירא ולפני שנה וחצי עבר לגור כאן עם אשתו. הוא יליד הרצליה, חניך הנוער העובד והלומד ופעיל חברתי שנים רבות. סלע מודע לביקורת. "אני מכיר במה שנתפש כאלמנט של ההגעה מבחוץ והתערבות במה שקורה בפנים. אבל בבינ"ה עושים עבודה קהילתית חשובה. אנחנו לא מנסים ללמד את תושבי השכונה הוותיקים איך לחיות. ואך טבעי הוא שבעבודה קהילתית נוצרים הרבה מתחים, ויוצא לא אחת להיתקל בתסכולים ובכעסים. בנוסף, בשכונה ישנם רבים החוששים מחדירה של בני מעמד סוציו-אקונומי גבוה, ומדחיקת התושבים הוותיקים החוצה".

מוקד הסיוע לעובדים זרים

מה שלוכד את עיני מי שמסתובב באזור התחנה, ומה שנוכח שם מאוד, הוא מהגרי העבודה ומבקשי המקלט הזרים. נוכחותם הופכת את האזור למעין מגדל בבל, ואם נדמה לנו שהוא עדיין לא קרס, זה רק משום שהוא לא נבנה לגובה, אלא מתפזר לנווה שאנן, לגינת לוינסקי, לשכונת שפירא, לקריית שלום ולשכונת התקווה.

לפני חודשים אחדים עצרה מונית בפתח משרדי עמותת אס"ף.  ש', פליט אריתראי, יצא ממנה בקושי, משותק בידו האחת וברגלו האחת, ועמד המום ברחוב, אוחז בידו את שקית השתן המחוברת בצינור לגופו. כמה שעות קודם לכן התקשרה אל אורית רובין עובדת סוציאלית מבית החולים סורוקה ואמרה לה שש' שוהה זמן רב מדי בבית החולים והם משחררים אותו. רובין ניסתה למנוע את השחרור –  אך ללא הצלחה. האיש, שהגיע לישראל לאחר שנורה בידי חיילים מצרים, חולה, נכה ועלוב, התייצב בפתחו של הבניין שבו שוכנת העמותה

הזרים מביאים לא רק את היופי שבקוסמופוליטיות ובמגוון האוכלוסיות, אלא גם בעיות קשות. והרשויות, לעתים הן מביטות בבעיות האלה בחוסר אונים ולעתים מנסות לסייע בדרכן הביורוקרטית, המושפעת משיקולים פוליטיים. וכך נוצר הריק הזה, המייצר הזנחה ולכלוך ופשע וזנות ומחלות ועוני ולעתים גם אלימות, ולתוך הריק הזה נכנסים הארגונים שמנסים לעזור, ועמותות החסד המופלאות העושות כל שביכולתן כדי לסייע.

לא נוכל לספר כאן באריכות על כל העמותות והארגונים המסייעים למבקשי המקלט ולעובדים הזרים. אבל אי אפשר שלא להזכיר את "מוקד הסיוע לעובדים זרים", שמטפל היום גם במבקשי המקלט ומסייע להם הן בבתי הכלא שבהם הם נכלאים לאחר כניסתם לישראל והן אחר כך, כאן בתל אביב ובמקומות אחרים. לצד הסיוע שהם מגישים לזרים פועלים אנשי "מוקד הסיוע" לשינוי הדימוי שיש לזרים, ומנסים ליצור היכרות חיובית יותר בין החברה הישראלית לבינם. הם יוצאים בקמפיינים מתוקשרים שבהם מככבים סיפורים אישיים של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, ומוציאים סיורים שעוברים באזור התחנה המרכזית ובהם ניתן לפגוש זרים וללמוד על עולמם, על מה שעברו בדרכם לכאן, וכמובן על החיים הלא פשוטים שלהם כאן כ"שקופים".

ולריק הזה נכנסים גם עמותת "רופאים לזכויות אדם", ו"המרכז לקידום פליטים אפריקאים" (ARDC) שהוקם בידי הפליטים ולמענם, ועמותת "קו לעובד" הוותיקה, ו"המרפאה בלוינסקי", וארגון "אמנסטי", וגם מרכז מסיל"ה, שהוקם בידי עיריית תל אביב ומשרדיו שוכנים ברחוב ראשון לציון 3, בסמוך מאוד לתחנה המרכזית החדשה.

מסיל"ה

כיום שוהים בתל אביב כ-30,000 מבקשי מקלט – בהם כ-700 ילדים וכ-200 נערים שהגיעו לישראל ללא משמורן – החיים במקלטים ובדירות שכורות.

מסיל"ה מטפלת גם באוכלוסייה הזאת. היא מגישה סיוע הומניטרי דחוף למבקשי המקלט החדשים, ולאחר מכן מעניקה טיפול מערכתי בילדים ובמשפחות – מרישום הילדים לגני ילדים, דרך חיפוש פתרונות תעסוקה זמניים להורים ועד סיוע בהתארגנות קהילתית שמטרתה לגרום לקהילת הפליטים לפתח רשתות תמיכה עצמאיות.

תמר שוורץ, מנהלת מסיל"ה: "מאז הקמת מסיל"ה ב-1999 אנו הרשות היחידה שמנסה לקיים שיח, ללמוד ולפתוח צוהר בפני בני האדם המתגוררים בעיר ואשר מעמדם הארעי שולל מהם סיוע מגורמים ממלכתיים. אנו פועלים בכל דרך על מנת לעורר מודעות בקרב קובעי המדיניות למצוקת מהגרי העבודה בעיר: ביקרו אצלנו שרים וחברי כנסת, השתתפנו בוועדות שונות בכנסת, הצגנו את דברינו בפני ועדות שונות במשרדי הממשלה השונים וכל זאת מתוך אמונתנו ותפישתנו המקצועית האומרת כי לא ניתן להתעלם מצרכיהם האנושיים הבסיסיים של בני אדם המתגוררים בעיר, וכי התעלמות מהצרכים האלה רק תגרום נזק". ואכן, במסיל"ה פועלים ועושים רבות למענם, בסיועם של מתנדבים רבים, מעט אנשי צוות מסורים ומעולים, ותקציב כמעט בלתי אפשרי.

אס"ף בגולומב 52

כפי שניתן להבין, היריעה קצרה מלספר על פעילותם של כל ארגוני הסיוע, ומשום כך בחרתי בעמותה אחת, מוכרת קצת פחות, היא עמותת אס"ף.

לפני חודשים אחדים עצרה מונית בפתח משרדי אס"ף ברחוב גולומב 52, במרחק חמש דקות הליכה מהתחנה המרכזית. ש', פליט אריתראי, יוצא ממנה בקושי, משותק בידו האחת וברגלו האחת, ועמד המום ברחוב, אוחז בידו את שקית השתן המחוברת בצינור לגופו. אורית רובין, שהיתה באותה עת בישיבת צוות בקומה השנייה, נקראת למטה.

רובין לא היתה מופתעת. כמה שעות קודם לכן התקשרה אליה עובדת סוציאלית מבית החולים סורוקה ואמרה לה שש' שוהה זמן רב מדי בבית החולים והם משחררים אותו. רובין ניסתה למנוע את השחרור – ניסתה לשכנע שאין סיבה לשחרר אדם שלא זו בלבד שמצבו הבריאותי קשה, אלא שגם אין לו לאן ללכת, ואין לו לא תמיכה ולא אישורים ולא כסף ולא כלום – אך ללא הצלחה. חולה, נכה, עלוב, התייצב ש' בפתחו של הבניין שבו שוכנת העמותה. האיש, שהגיע לישראל לאחר שנורה בידי חיילים מצרים בחלקים שונים בגופו, נזקק לטיפול אישי וצמוד, ובעיקר לקורת גג ולמעט תמיכה כלכלית, ואורית וצוות מתנדבי אס"ף מצאו לו משפחה של עושי חסד, שבניה אימצו אותו לביתם ובעיקר ללבם, וכיום מצבו מעט יותר טוב, והוא כבר כמעט מדבר עברית.

בזמן שרובין מספרת את הסיפור של ש' מצלצל הטלפון הנייד שלה. הפעם זוהי ס', בחורה דרום סודנית שחיה עם שלושת ילדיה בעיירה דרומית הרחק מתל אביב. היא עברה לעיירה הדרומית לפני שלוש שנים, לאחר שבן זוגה לשעבר ניסה לרצוח אותה. עכשיו הוא איתר אותה, והופיע בעיירה כשהוא מאיים שוב לבצע את זממו. הסיפור נמשך כבר שישה ימים, ואורית מנסה לסייע בטלפון מתל אביב, והעסק מסתבך והולך, והסיפור נמשך ונמשך….

אין ספק שהמושג שגרה לא קיים אצל רובין. היא בת 36. גדלה בנתניה ולאחר השחרור מצה"ל יצאה לטיול ארוך באפריקה. לאחר שובה עשתה תואר ראשון במדעי ההתנהגות-פסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ולאחר מכן תואר שני באוניברסיטת לסלי. שבע שנים עבדה בטיפול ושיקום פסיכיאטרי, ניהלה תוכניות שיקום למבוגרים, וטיפלה בילדים המתמודדים עם הפרעות פסיכיאטריות ועם נוער בסיכון. "לפני חמש שנים קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה, לפתח ולהפעיל מערכי סיוע פסיכו-סוציאליים במחנה פליטים בצ'אד, על גבול דרפור". חצי שנה עבדה בצ'אד, בארגון היהודי-אמריקאי HIAS. גרה בכפר נידח בשם קוקו אנגרנה, והקימה מערך סיוע במחנה הפליטים גוז-אמיר הסמוך. השהות בצ'אד שינתה את חייה, היא מעידה על עצמה.

שלושה חודשים עבדה רובין עם שלושה עובדים סוציאלים מארצות הברית, מקמרון ומבורונדי, אלא שאז, בעקבות מתקפה של המליציות הסודניות-הערביות הג'אנג'וויד, פונה הצוות. רובין שבה ארצה לחופשה קצרה, אך עד מהרה מצאה את עצמה מטפלת בפליטים. יחד עם יפתח מילוא, מייסד אס"ף וכיום חבר בוועד המנהל, החלה בסבבי הרצאות בניסיון להגביר את המודעות בקרב הישראלים לבעיית הפליטים. כעבור זמן קצר נקראה לשוב לצ'אד, לשלושה חודשים נוספים, ועם שובה עברה לאילת, ובמשך ארבעה חודשים היתה שותפה בהקמת מסגרת חירום לילדים ולתינוקות פליטים. "חייתי ונשמתי את אותם הילדים במשך שש-עשרה עד שמונה-עשרה שעות ביממה. המצב בישראל היה קשה בעבורי אף יותר מאפריקה". בעודם מטפלים בפליטים באילת החלו בהקמת אס"ף, ובשנה הראשונה, לצד עבודתה והיותה חברה בוועד המנהל, ניהלה גם מרכז לנוער בסיכון ברמלה. כעבור שנה הצטרפה לצוות אס"ף, והיום היא מנהלת התחום הפסיכו-סוציאלי בו.

אורית מרום היא רכזת הפעילות הציבורית באס"ף. היא ילידת ירושלים בת 35 שסיימה לא מכבר את התואר השני בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. בין לבין טיילה בעולם ובעיקר בהודו, ניהלה את פרויקט "התו החברתי" של עמותת "במעגלי צדק" בתל אביב, הנחתה קבוצות במסגרת "קואליציית נשים לשלום" וב"מרכז הישראלי לכבוד האדם" וגם החליטה להיות מורה. ואז, כאשר עמדה לסיים את לימודי ההסבה להוראה בסמינר הקיבוצים, ראתה על לוח המודעות של החוג מודעה שקראה לעזרה דחופה לפליטים. היא התקשרה, ונשלחה מיד לכנסייה ברחוב לבנדה, לסייע למשפחה שנזקקה לעזרה. בתמימותה יצאה אורית לחפש כנסייה, אלא שברחוב לבנדה אין קתדרלות. הכנסייה ברחוב לבנדה שכנה בתוך האנגר, ושם היא מצאה את המשפחה הדרום סודנית שחיפשה, ואשר אותה היא מלווה עד היום.

בני המשפחה עברו מתל אביב לערד עוד בימים שנוהל "גדרה-חדרה", שמטרתו היתה הרחקת הפליטים מתל אביב, היה בתוקף. בערד יש אמנם לא מעט גזענות – עיינו ערך קמפיין הבחירות שבו זכתה נציגת "ישראל ביתנו" – אבל דירת ארבעה חדרים ב-1,200 שקלים אפשר למצוא רק שם. האב קם בכל יום בארבע לפנות בוקר, חוזר בשבע בערב, כך שבעה ימים בשבוע בתמורה לשכר מינימום במקרה הטוב. הם שורדים בקושי, הילדים לא רואים את ההורים, הסמכות ההורית איננה, והם בקושי הולכים לבית הספר.

אורית, כמו שאר חבריה באס"ף, חווה יום יום את מצוקת הזרים. היא וחברותיה מטפלות יום ולילה בעוד מקרה ובעוד אדם, והלב לא נותן להרפות, והנערה האריתראית שנמצאה באפיסת כוחות תקועה עכשיו בחדר המיון באיכילוב, ואם אורית רובין לא תהיה שם איתה, יזרקו אותה מכל המדרגות למות ברחוב. פשוטו כמשמעו.

בשעות קבלת הקהל נראים משרדי העמותה כמו חדר מיון. אורית רובין: "אך בא גם זה שרוצה לתרגם מסמך, להירשם לקורס מחשבים, ללמוד עברית, וגם אם נשברה היד, בעל הבית העיף אותו מהדירה, הוא רעב, הוא רוצה לעבוד, אבל הוא חולה איידס או סרטן, ואז הוא לא יכול לעבוד. במקרים קיצוניים אנחנו גם מסייעים כלכלית ונותנים קצת כסף".

לצד הסיוע שמגישים אנשי "מוקד הסיוע" לזרים פועלים אנשיו לשינוי הדימוי שיש לזרים, ומנסים ליצור היכרות חיובית יותר בין החברה הישראלית לבינם. הם יוצאים בקמפיינים מתוקשרים שבהם מככבים סיפורים אישיים של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, ומוציאים סיורים שעוברים באזור התחנה המרכזית ובהם ניתן לפגוש זרים וללמוד על עולמם, על מה שעברו בדרכם לכאן, וכמובן על החיים הלא פשוטים שלהם כאן כ"שקופים"

באמצע הפגישה נשמעת דפיקה בדלת. אלאדין אבקר, רכז תחום הנוער באס"ף, נכנס לספר על תקרית בין נערים שחורים לבין לוחמי מג"ב שסיירו באזור. "הם הפעילו אלימות וקראו להם 'כושים מסריחים, זו לא המדינה שלכם'".

אלאדין, 32, בא לכאן מדרפור בסוף 2008. בסודן הוא למד פסיכולוגיה ועבד עם נערי רחוב, ולאחר שנמלט ממנה הגיע לישראל היישר לכלא סהרונים בקציעות. "כמו כולם". חודשיים ישב בכלא, ואז הועלה על האוטובוס החד-כיווני המפורסם הפולט את הפליטים בגן לוינסקי. לאחר שהתאפס, למד עברית, מצא דירה בדרום תל אביב עם שותף סודני שהכיר בכלא והצטרף כפעיל חברתי ומנחה קבוצות ב"אמנסטי אינטרנשיונל". זה שנה הוא עובד באס"ף כרכז הנוער, ובמקביל הוא לומד חינוך בתוכנית לצדק חברתי, סביבתי וחינוך לשלום בסמינר הקיבוצים.

בסיועם של שנים-עשר מתנדבים הוא מטפל בכמאה ועשרים בני נוער בני 20-14. הפעילות מתקיימת שלושה ערבים בשבוע. ביום שני מתקיים מועדון הסרט הטוב. צופים בסרט ומי שמעוניינים דנים בו אחר כך. האחרים משחקים משחקי חברה, ולעתים מתקיימת אחרי הסרט שיחה של הקבוצה – דינמיקה קבוצתית מאוד דינמית, ותלוית מתרגמים. המועדון מציע עוד פעילויות – בהן ומשחקי חברה, קבוצת תיאטרון, קבוצות כדורגל וכדורסל – לצד הפעילות במועדון אלאדין מקיים שיחות אישיות עם הנערים, שחלקם עדיין סובלים מטראומה.

כנפיים בשפירא

ולפני סיום – כמה רגעים מזוקקים של פלא שחוויתי במרכז הקהילתי שפירא בתחילת חודש אוגוסט. "במקום שנדבר בטלפון ואנסה להסביר לך, בוא ותראה בעצמך ואז תבין הרבה יותר", אמרה לי דלית שרון, שייסדה את "כנפיים" עם האמנית רינה פדוה.

באתי כמובן. אינני מבין דבר באמנות, אבל לא צריכים להיות מומחים כדי לראות את יופיים של הציורים שראיתי בחדר הציור במקום. ובחדר המוזיקה, בשיאה של החזרה, הקשבתי לצעירה ששרה בקול של מלאך. ישבתי המום, מהופנט, מנסה להסתיר את ההתרגשות, והשיר נגמר, והיא חייכה וצחקה, ומיד עברו שני החברים שלצדי לנגן את השיר הבא, והוא היה שונה מאוד, ויפה מאוד, וישבתי מרותק עד סוף החזרה, ונהניתי מנגינתם של המוזיקאים, ולא חשתי בתשישות נפשם, ולרגעים שכחתי בכלל שאני מוקף באנשים שסובלים מפגיעת נפש כזו או אחרת.

ארבעים ושבעה חברים רשומים בעמותת "כנפיים – כי באמנות אין מוגבלות" שנוסדה בשנת 2004 מתוך כוונה להקים מרכז אמנויות מיוחד, ראשון מסוגו בישראל, שישמש מקום עבודה בשכר לאמנים בעלי צרכים מיוחדים.

"אנחנו מאמינים כי לאדם המתמודד עם פגיעה נפשית וליוצר עם צרכים מיוחדים, כמו לכל אדם, זכות לממש את כשרונותיו ולעבוד בעבודה מאתגרת, מספקת ומהנה המתאימה ליכולותיו", נכתב באתר העמותה. "שאיפתנו היתה להקים מרכז פעיל ותוסס, מרכז תיאטרון, אמנות פלסטית ומוזיקה שיעניק לאדם המתמודד עם אתגרים נפשיים או פיזיים הזדמנות להפוך את כשרונו למקצוע מכובד ולעסוק בעבודה מעצימה ומפתחת מבחינה אישית, רגשית וחברתית, ומקום בו יפגוש הקהל את השונה באמצעות האמנות".

לא קל להתקבל ל"כנפיים", ועל כל מקום פנוי יש מספר לא קטן של מתמודדים. החברים – כולם בעלי נטיות אמנותיות, חלקם סובלים מפגיעה נפשית ואחרים בעלי פיגור שכלי – מגיעים מכל מיני מסגרות שיקום וטיפול. וכולם, כפי שכבר נאמר, מקבלים כאן בכל יום כמה שעות של יצירה ואושר.

קשה להקיף את כל הפעילות ההתנדבותית שנעשית בדרום תל אביב. מטבע הדברים ודאי החמצתי כמה מהן, ואולי גם חטאתי לאחדות מהן כשכתבתי עליהן בקצרה, ולא הצלחתי לתאר את עבודתן מעוררת ההערצה וההשתאות. אבל נדמה לי שגם הנגיעה הקטנה והמרפרפת הזאת, ברחובות של שפירא וקריית שלום, לוינסקי ונווה שאנן, מספרת משהו. החצר האחורית של תל אביב מכוערת ומטונפת, ומבט מבחוץ רחוק מלגרות את העין ואת הלב. בנקודות רבות בחצר הזאת שוררת העזובה, ונעדרת ידה של המערכת הממשלתית והעירונית. אך דווקא משום כך, כשמביטים פנימה אל תוך החצר, מתגלות למרבה הפלא לא מעט ערוגות שמצמיחות טוב לב, אהבה וחמלה, ובמקרים רבים הן מחליפות בהצלחה את מי שהיה צריך לקחת אחריות מתוקף תפקידו. ומי שמסוגל לחפש את הטוב גם במציאות קשה ומורכבת, ימצא חלק ממנו דווקא כאן, באזור התחנה המרכזית.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

יאיר אונא הוא תחקירן בפרויקטים דוקומנטאריים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה