דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

בתי-כלא 1999. צילום: משה שי

במדינת דת יציבות המטבע

מדוע מדינת ישראל מובילה בעולם בפערי ההכנסה שבין עניים לעשירים? שמואל סלבין, שלעבר מנכ"ל משרד האוצר, על הסיבות שהופכות אותנו למדינה שבה העשירים הולכים ומתחזקים והעניים הולכים ומתרוששים

בספר דברים, פרשת ראה, נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנוכי מצווך לאמר, פתח תפתח את ידך לאחיך לעֲניֶּך ולאביונך בארצך" (פרק ט"ו, י"א).

אף שהרמב"ן, מגדולי פרשני המקרא, מפרש "כי לא יחדל אביון", כלומר, שלא יהיו עוד עניים בקרב ישראל, נדמה לי שבשנים האחרונות מקיימות ממשלות ישראל רק מצווה אחת מסך תרי"ג המצוות, והיא מצוות "לא יחדל אביון". דהיינו, הם משתדלים שיהיו אביונים ועניים, וכמה שיותר.

להלן הנתונים:

ממוצע ההכנסות של מקבלי השכר בעשירון העליון (דהיינו, 10% של מקבלי השכר הגבוה) גבוה פי 40 (!) מממוצע השכר של העשירון התחתון. כמו כן, חלקם בהכנסה הלאומית של שני העשירונים העליונים (דהיינו, 20% של בעלי ההכנסה הגבוהה) הוא כ-58% מכלל ההכנסה הלאומית, לעומת שני העשירונים התחתונים, שסך הכנסתם הוא 2.4% (!) מכלל ההכנסה הלאומית.

נתונים אלו, שפירושם הוא כי הפער בין ההכנסות (ברוטו) של העשירים והעניים הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי, מדרגים את ישראל כחברה המקוטבת ביותר בעולם המערבי.

הפערים בהכנסה ברוטו במדינת ישראל, כפי שמופיע בשקף מדד ג'יני, הם הגבוהים ביותר. בעולם כדאי לשים לב שבשנות השמונים היינו קצת יותר שוויוניים, ובסוף שנות התשעים ובתחילת האלפיים נעשינו נושאי דגל האי-שוויון הגדול ביותר. התופעה קשה ובולטת, מאחר שמדינת ישראל קמה על אתוס סוציאליסטי ושוויוני ונהדפה לקצה השני, של אי-שוויוניות וקפיטליזם אכזרי, מציאות של "כל דאלים גבר". החזק-העשיר מתחזק, והעני הולך ומתרושש.

העלייה שהעשירה את הוותיקים

העלייה הגדולה והברוכה של תחילת שנות התשעים. בתקופות של גלי עלייה יש תופעה מוכרת וידועה: הוותיקים ובני הארץ מתחזקים משום שהם מכירים את השפה, את השיטה הכלכלית, את המנטליות, והם גם בעלי הון. לדוגמה, נכס קטן שלפני העלייה הגדולה לא היה בר-שימוש ולאחר העלייה הגדולה נעשה בעל חשיבות, משפר את מצבו הכלכלי של בעליו. אפשר להשכירו, למשל. ומי שיש לו נכסים מתעשר.

היום, כעבור כמעט עשור, העולים הצעירים והילדים נטמעו בתוך החברה "הכלכלית" הישראלית ומשתכרים כממוצע האוכלוסייה הישראלית. עם זאת, עולים רבים, וביניהם זקנים ומשפחות חד-הוריות, נשארו עמוק במעגל העוני ומתקשים להיחלץ ממנו.

המדיניות המוניטרית

בשנים האחרונות השתלטה על בנק ישראל דת חדשה, והיא הדת המוניטריסטית. כמו כל דת חדשה, היא קיצונית ובלתי מתפשרת. ככוהן גדול מכהן נגיד הבנק המרכזי, היכלו הוא מבנה הבנק המרכזי, המבנה המפואר ביותר בין משרדי הממשלה בקריית הממשלה בירושלים. והקורבנות הם בדרך-כלל "קורבנות אדם"… "הדת" החדשה סוגדת ליציבות המטבע. העלאת הריבית הריאלית שומרת על אינפלציה נמוכה. דבר זה גורם לתנאים הבאים:

תמריץ שלילי

הריבית הגבוהה היא תמריץ שלילי להשקעות. כשהמשקיע הפוטנציאלי בוחן שתי חלופות, הפקדת הכסף בבנק בהשקעה חסרת סיכון וקבלת אחוז ריבית מסוים, או השקעת הסכום ביוזמה חדשה ונטילת סיכון שמא ההשקעה לא תצליח (הוא אף חייב לקחת "פרמיית סיכון" גבוהה), ברור באיזו חלופה יבחר. באין השקעות, לא נוצרים מקומות עבודה חדשים, והאבטלה עולה. כדי שהאבטלה לא תעלה, המשק חייב לצמוח בכ-3.5%-3% מדי שנה. הצמיחה אמורה לספק תעסוקה לכ-2.3% מכוח העבודה, שהם מצטרפים חדשים לשוק העבודה (צעירים ועולים חדשים).

השער הלא-ריאלי

ריבית גבוהה גורמת לזרימה של מטבע חוץ למדינה. העולם הוא "כפר גלובלי", וכל "ברוקר" בעולם מביט על מסך המחשב ורואה שבמדינת ישראל הריבית יותר גבוהה מאשר באירופה ובארצות-הברית. זרימת ההון מחו"ל לארץ גורמת לשער חליפין (שע"ח) לא ריאלי. במקום ששער החליפין יעמוד על כ-4.6 ש"ח לדולר, הוא עומד כיום על 4.10 ש"ח. למפעלי הייצור נגרמים הפסדים ניכרים, כי המחירים בחו"ל קבועים ויורדים לעתים, בעוד שהמחירים בארץ עולים (בקצב אטי). יוצא אפוא שהפדיון מחו"ל הוא קבוע ויורד לעתים, בעוד שהוצאות היצוא בארץ עולות. מפעלים בענפי התעשייה "המסורתית", כגון הלבשה, הנעלה, מזון, תעשיית עץ וכו', נאלצים לצמצם את מספר העובדים וכך גדלה האבטלה. מאחר ש"התעשיות המסורתיות" מתרכזות בעיקר בפריפריה, התחושה הקשה של תושבי ערי-הפיתוח מקבלת משנה תוקף.

הריבית

הריבית הגבוהה מעשירה ומחזקת את העשירים ומרוששת את העניים. העשיר, בעל הכסף והרכוש, מנצל את הריבית הגבוהה, מפקיד את כספו בבנק וזוכה ברווח יותר גדול על הונו. העני, שחי ממשכורתו שאינה גבוהה, נגרר בדרך-כלל לחריגת-יתר בבנק. כשהריבית גבוהה, הבנק מחייב אותו בריבית גבוהה מאוד על משיכות-היתר, וכך יוצא שהוא נאלץ להתחלק במשכורתו הדלה עם הבנק ונעשה יותר עני.

חייבים להתחיל

היציאה מהמצב הקשה שהחברה הישראלית שרויה בו תהיה ארוכה אך חייבים להתחיל, כמאמרו המפורסם של היו"ר מאו. השקעה בחינוך ובהכשרה מקצועית, בתשתיות תחבורה ובמחקר ופיתוח, והורדת הריבית לשיעור המקובל בעולם המערבי, הן חלק מהתשובות לבעיית הפער החברתי בארץ. חייבים להתחיל לפעול מיד, וכבר בתקציב המדינה לשנת 2002, שהדיונים בעניינו מתחילים בימים אלו. צמצום הפערים הוא הבעיה הקשה ביותר בחברה, ורצוי ואף חובה להתחיל לטפל בנושא עוד לפני שמנסים לפתור את בעיית השלום והמלחמה. כי המלחמה הפנימית, אם חלילה תפרוץ, תהיה יותר קשה, יותר אכזרית, יותר כואבת ובעיקר מיותרת.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון 

שמואל סלבין הוא איש עסקים ומנכ"ל משרד האוצר לשעבר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה