דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | / / מהדורה 02

איור: רינת הופר

בליינד-דייט עם ארץ-ישראל

אני מבקשת מכם לצאת לפגישה עיוורת עם הארץ. בפגישה כזו יש רגע של קסם ורגע של ריאליה. נראה לי שהזמן שבו אנו מצויים עכשיו הוא הרגע הקריטי של הבליינד-דייט

אני מבקשת להציע לכם לצאת לבליינד-דייט עם הארץ. מהי הדינמיקה של בליינד-דייט, דבר שרובנו חווינו בשלב זה או אחר של חיינו, בין שקראנו לו כך ובין אם לאו? יש רגע של קסם ויש רגע של ריאליה, ובדרך-כלל הם לא היינו הך. הקסם נמצא ברגע שלפני. ברגע שלפני, הערב עומד להיות מושלם. אני נראית נפלא. כל שערה ושערה במקום הנכון. האיפור לא יותר מדי. אני מעניינת ומצחיקה, מבלי להיות מסתורית ואמורפית מדי, מבלי להיות חזקה או מאיימת מדי. והוא, שותפי למפגש, נאה להחריד, אך מכיל זאת בפשטות. אכפתי ודואג מבלי להיות חונק ושוביניסטי. מרתק, אבל לא הולך לאיבוד בתוך עצמו. ועוד ועוד חלומות מתלבשים על הערב העירום הזה. ואז מגיעה הדפיקה על הדלת, ואני מוכרחה לפתוח ולהיענות לאתגר שהמציאות מציבה בפני. לא עוד חלומות, לא עוד תקוות וכמיהות, לא עוד ייחול, לא עוד חוויה של "אין" הממתין להתממש. הדלת נפתחת והערב יוצא לדרך. והאיפור נמרח אחרי הביס הראשון, למרות הנסיונות החוזרים שלי "לאכול נכון", ויש רגעים שאני מתגעגעת לספר שלי שלא מבין למה נטשתי אותו באמצע המתח; וכן, יש גם רגעים של הפתעה שהובילו אותי מעבר לציפיות שלי. ואני בטוחה שכל מה שקורה בראשי הוא בבחינת תמונת ראי למה שקורה בראשו של הדייט שלי רגע לפני שהוא דופק בדלת (ומי יודע כמה זמן הוא עמד שם עד שלמעשה נתן לידו "לעשות מעשה"). הדרך היחידה להבטיח את הצלחתו של הערב, היא לתת לפנטזיות של הרגע שלפני לחמוק מבעד לדלת כאשר אני פותחת אותו עבור הבליינד דייט שלי. כל זמן שאני אוחזת בפנטזיה שלי, כל זמן שאני אוחזת בדימוי שלי של ערב מושלם ומימוש מקסימלי, אין לערב הזה סיכוי להצליח. ההשוואות, הערכות המצב, התעמתות החזון עם המציאות – כל אלה תובעים בהכרח כישלון, מאחר שאינני נותנת לערב חיות משל עצמו. אינני מאפשרת לערב ולבן-זוגי לומר את שלהם, ואני כלואה בתוך פעמון הזכוכית של חלומותי.

מרחב נשימה

לעתים אני מתבוננת סביבי ושואלת את עצמי אם לא כך עשינו כשחזרנו לארץ. האם חלומות של גאולה שהתנגשו בחוויות של גלות הכתיבו לנו כיצד "נכון" ו"ראוי" לחיות כאן? האם מתכונים של פילוסופיות ותיאוריות – מ"מקלט לילה" ו"מרכז רוחני" ועד ל"פעמי משיח" ו"בניין בית-המיקדש השלישי" – גזלו מאיתנו את האפשרות להיפגש מחדש עם ארצנו ולשאול גם אותה מה היא מבקשת מעימנו. לשאול אותה, למה את ייחלת אלפיים שנה בהיעדרנו? על מה את בכית ועל מה התפללת כאשר אנחנו בכינו והתפללנו עלייך? אני מרגישה שכל אחד מאיתנו הגיע לכאן עם תוכנית-אב, איך בונים מדינה יהודית, איך יוצרים חברה ישראלית, מהם נכסי צאן הברזל של אומה השבה לארצה? אבל אף פעם לא עצרנו לשאול אם זה נכון לנו, עכשיו כשאנחנו כאן. האם זה מתאים למקום שמכיל בתוכו מזרח ומערב, ואינו רק מזרח, ואינו רק מערב? האם החכמנו לאפשר מרחב נשימה למפגש הנפלא הזה, להניח לו לומר את שלו מבלי להכתיב לו איך הוא אמור להרגיש ומה נכון לו?

להרפות מן האחיזה

נראה לי שהזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא הרגע הקריטי של הבליינד-דייט. זהו הרגע של הפיכחון שבו אני אומרת ביני לבין עצמי, "אם את יכולה להרפות מן האחיזה שלך בדרמה האחת אותה את משחזרת בראשך לילה-לילה, יש לך סיכוי ליצור קשר עם האדם הניצב מולך. אני רוצה להאמין שהרגע הזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו, רגע שלכאורה נראה זמן של שבירת כלים, זמן שבו איני יודעת איך להכיל את המחשבות הדיאלקטיות המתרוצצות בראשי ללא הרף, הוא גם הזמן הפורה ביותר לעצור ולהתבונן מסביב. הוא הזמן לתת לשתיקה מקום של כבוד על הבמה. לפני שישבתי לכתוב רשימה זו נשמעה דפיקה בדלת. איסמעיל עמד שם עם ורדים ביד. לא ברור לי כיצד החל הרומן שלי עם איסמעיל, אבל הוא כבר מתנהל מזה כמה שנים. איסמעיל הוא גבר בשנות החמישים המאוחרות לחייו שמתגורר עם משפחתו בבית-ג'אלא ומתפרנס כגנן ושיפוצניק. בחורף הוא פוקד את ביתי בדרכו הביתה לשתות משהו חם, ובקיץ משהו קר לצנן את יתרת הדרך. לפעמים הוא מביא לי ורדים שקטף, לפעמים נענע, אבל בעיקר אנחנו משוחחים. משוחחים ושותקים. העברית שלו עילגת, הערבית שלי בלתי קיימת. למרות זאת, אני יודעת מתי הוא נוסע לירדן לביקור משפחתי, אני יודעת על השידוך שהוא מחפש עבור בנו בבית-לחם וכמה עולה הכבש שצריך לשחוט כאשר המשפחות נפגשות, ואפילו על כך שהוא חושב שאני "אשה טובה" ו"למה אשה טובה לבד?", ואני אפילו מבינה כאשר הוא קם ונפרד תוך אמירת "אינת, יש לאק מזל, יש לאק מזל טוב". היום הוא אמר, "מה לעשות? לא טוב. לא טוב עכשיו. יהודים לא טוב. ערבים לא טוב. לא טוב. מה לעשות?". ואנחנו שותקים. יותר ממה שאני מודה על המלים שאנחנו חולקים זה עם זה, אני מברכת על השתיקה שלנו. פעם, בתמימותי, חשבתי שהשלום יבוא אם נוכל לשיר ביחד. היום אני מבינה שהוא יבוא מן המקום שבו נוכל לשתוק ביחד.

לשמוט

השנה היא שנת שמיטה. אנחנו מתבקשים להרפות את אחיזתנו. הרפיה שאינה ניכור או ויתור, אלא הרפיה שמאפשרת נשימה. אנחנו מתבקשים לתת לקרקע לנוח. לומר את שלה. לשתוק. להתבונן ולהקשיב. להתבונן. להאזין לקול האדמה.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרבנית מימי פייגלסון מלמדת תורה שבעל פה באוניברסיטה למדעי היהדות בלוס אנג'לס

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה