דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

דור חדש של צעירים התגברו על מחסום הפחד ותבעו חופש ביטוי / אלכסנדריה, 2014 / AFP

בכל זאת, אביב ערבי

דור חדש של צעירים רוצה להבין מדוע העמים הערביים נשארו מאחור לאחר שהיו פעם פסגת הציוויליזציה האנושית: הן כסף, אוצרות אנושיים ואוצרות טבע יש לנו בשפע. תרבות והיסטוריה עשירות יש ויש. מה שחסר לנו הוא ניהול נכון. צריכים לשנות את הפוליטיקה, להחליף את המנהיגים, לנער את האידיאולוגיות שמכשילות אותנו. צריכים לשים קץ למדיניות השקר הארור

רבים בישראל ובמערב ואפילו בעולם הערבי אינם משוכנעים שיש כאן מהפכה אמיתית, וביד קלה על לוח המקשים הורגים את התקווה של העמים הערבים, ומתארים את האביב כסתיו ואפילו כחורף. יש גם מי שמשתמשים במונח "אביב אסלאמי", וממשיכים בכך גם אחרי הפלת משטר האחים המוסלמים במצרים. ואכן, יש יסוד לניתוח הזה

יש לי ידיד סורי ששמו היית'ם מנאע. הכרתי אותו בשנות התשעים במהלך שני כנסים באירופה. הוא בן 62 והוא אחד ממנהיגי הארגון החשוב באופוזיציה הנאבקת להפלת משטר אסד. שם המשפחה המקורי שלו הוא אל-עוודאת, אבל לאחר שאשתו נרצחה, חמישה ימים בלבד לאחר הנישואים שלהם, הוא החליט לאמץ את שם משפחתה, מנאע.

מנאע הוא אחד מגיבורי המאבק נגד המשטר הסורי ושילם מחיר כבד בגין המאבק הזה – 18 שנים בכלא. בפגישתנו הראשונה אמר שאין מקום בגופו שלא רואים בו את סימני העינויים שהותירו בו אנשי שירות הביטחון הסורי. ובכל זאת, הוא וארגונו קוראים להגיע להסכם עם המשטר על שינוי הדרגתי שיוביל לדמוקרטיה.

מנאע הוא רופא, אבל הוא עוסק בעיקר בפעילות ציבורית. במהלך השנים הוא כתב כשלושים ספרים העוסקים בזכויות האדם, בזכויות המיעוט (מנאע תומך במאבקם של הכורדים הסורים והעיראקים והאיראנים והטורקים למדינה משלהם) ובזכויות האישה. דמוקרט אמיתי. בשנות השבעים הוא ייסד עם כמה חברים את ארגון זכויות האדם הסורי, ובשנת 1998 הוא הקים את הוועד הערבי לזכויות האדם, אשר פועל עד היום בכל מדינות ערב. על פעילות זאת ניתנו לו הפרס של "יומן רייטס ווטש" ופרס זכויות האדם של האקדמיה הלאומית למדע בוושינגטון. היום מנאע מנהיג את המוסד לתיאום לאומי, הפועל בתוך סוריה למען הסכם פיוס לאומי של כל הכוחות הפועלים בזירה הסורית. הוא יודע שאין פתרון אחר למצב שם. לפי עמדתו – המסר העיקרי של העם הושק, ועכשיו צריכים לחפש מפת דרכים מתאימה להמשך. הוא מתנגד נחרצות להתערבות צבאית במאבק של העם הסורי, ומאמין שלחץ כלכלי חיצוני יחד עם מאבק ציבורי לא אלים יביאו את הפתרון.  מכיוון שזוהי עמדתו, הן המשטר בסוריה והן האדונים במערב אינם מדברים איתו. הוא לא הוזמן לכנסים שארגן המערב לאופוזיציה הסורית, ולא קיבל היתר לחזור לארצו. שני הצדדים רואים בו סכנה, ובצדק, כי הוא מבטא את האינטרס האמיתי של העם הסורי. הוא אחד הנאמנים הגדולים של "האביב הערבי", שהחל לאחר שמוכר ירקות תוניסאי בשם טארק מוחמד בועזיזי הצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010 לאחר ששוטרת החרימה את עגלת הירקות שלו וסטרה לו. והמעשה הצית גל הפגנות נגד משטרו של זין אל-עאבדין ובעקבותיו לדליקה אדירה בעולם הערבי, כאשר מיליוני ערבים יצאו לכיכרות פעם אחר פעם והכריזו, "העם רוצה להפיל את המשטר". בועזיזי עצמו מת מפצעיו ב-4 בינואר 2011, אבל הסיסמה עדיין חיה, נושמת ובועטת ומכה גלים, ואין ספק שהיא לא תכבה ללא תוצאה. והתוצאה חייבת להיות חיובית.

היית'ם מנאע, ראש ארגון זכויות אדם בסוריה: אין מקום בגופו שלא רואים בו את סימני העינויים שהותירו בו אנשי שירות הביטחון הסורי / AFP

האש שהדליק בועזיזי מצאה שדה קוצים מוכן לבעירה. זה התחיל עם היווצרותו של דור חדש של ערבים. מאות אלפי צעירים שלמדו והצליחו במערב והתחילו לשאול שאלות: למה אנחנו הערבים תקועים בעולם השלישי?

לא מאמינים

רבים בישראל ובמערב ואפילו בעולם הערבי אינם משוכנעים שיש כאן מהפכה אמיתית, וביד קלה על לוח המקשים הורגים את התקווה של העמים הערבים, ומתארים את האביב כסתיו ואפילו כחורף. יש גם מי שמשתמשים במונח "אביב אסלאמי", וממשיכים בכך גם אחרי הפלת משטר האחים המוסלמים במצרים.
ואכן, יש יסוד לניתוח הזה. כי האחים המוסלמים תפסו את השלטון בתוניסיה ובמצרים ובלוב, וההשפעה שלהם גברה בעזה ובקטאר ובכל מדינות ערב, ורוב הלוחמים הנאבקים במשטר בסוריה הם אנשי אל-קאעדה והאחים המוסלמים למיניהם. עד עתה עלתה מלחמת האזרחים בסוריה בחייהם של מאות אלפי בני אדם. קרוב למיליון סורים נפצעו ושבעה מיליון איבדו את בתיהם. כמחציתם – שלושה מיליון בני אדם – נעשו פליטים בכל רחבי תבל. יש כמובן גם הרס רב, לא רק של מבני מגורים, אלא גם של כנסיות ומסגדים ובתי ספר ומבנים שמורים שמזכירים את ההיסטוריה המפוארת של עמי ערב. ויש אינספור מעשי אונס, ביזה, עינויים, הוצאות להורג ללא משפט, שרפת ספריות ועוד ועוד מעשי זוועה.

מי שמסתכל על מדינות ערב היום עשוי להגיע למסקנה שזה לא אביב. אביב בעינינו הוא פריחה ושמים בהירים. אבל לא כך מודדים התפתחות של אומה, ולא כך מנתחים מהלך מהפכני. עם כל הכבוד לבועזיזי, ויש כבוד, מה שקורה בעולם הערבי לא התחיל בהתאבדותו, ולא יסתיים בעליית קרנם של האחים המוסלמים. מדובר בתהליך ממושך, שמתבשל לאטו שניים-שלושה עשורים לפחות, ויזדקק לעוד עשור או יותר כדי להגיע לכלל מימוש.

האש שהדליק בועזיזי מצאה שדה קוצים מוכן לבעירה. זה התחיל עם היווצרותו של דור חדש של ערבים. מאות אלפי צעירים שלמדו והצליחו במערב והתחילו לשאול שאלות: למה אנחנו הערבים תקועים בעולם השלישי? הרי לא נולדנו שם. פעם ניצבנו בראש הפירמידה של הציביליזציה. כאשר העולם המערבי שקע בימי הביניים, אנחנו פיתחנו את המדע ואת התרבות. נהנינו משגשוג, והגענו עד אירופה במערב וסין במזרח. אם כן, למה השיגו אותנו? מה חסר לנו כדי להימצא במקום מכובד בחברה האנושית? לא נבקש להיות שוב בראש הפירמידה, כי עברו שנים רבות שבהם השיגו אותנו עמים אחרים, אבל יש מקום באמצע, אם רק נתעשת ונשכיל לנצל את יכולתנו וכישורינו. כסף ואוצרות טבע יש לנו בשפע. אוצר אנושי יש לנו הרבה. תרבות והיסטוריה עשירות יש ויש. מה שחסר לנו הוא ניהול נכון. צריכים לשנות את הפוליטיקה, להחליף את המנהיגים, לנער את האידיאולוגיות שמכשילות אותנו. צריכים לשים קץ למדיניות השקר הארור. וכמו שעשו המנהיגים הקדומים, אשר ידעו להתערב בחברה האנושית בת זמנם, גם אנו חייבים למצוא מקום בחברה האנושית בת זמננו.

הרבה פעמים אנו נתקלים בסיפורים על מנהיגים ערבים שהקדישו את חייהם לפיתוח ולקידמה. הח'ליפה אל-מאמוּן למשל שילם זהב במשקל הספר לכל מי שתרגם ספר מעניין לשפה הערבית. מנהיגים אחרים קירבו אליהם אנשי מדע, אדריכלים, סופרים אמנים, אומנים, מוזיקאים. המנהיגים הערבים הנוכחיים נראו עלובים ופרימיטיביים בהשוואה לאלה הקדומים. לכן יצאו ההמונים לרחובות בתביעה להפלתם.

והעיקר?!

האביב הערבי בא לידי ביטוי בכל מדינות ערב ברצון עז להפיל את השלטון הקיים. התהליך החל ולא רואים חזרה לאחור. מיליוני בני אדם התגברו על מחסום הפחד ותבעו להדיח את שליטיהם הרודנים. המשטרים של מובארק במצרים וקדאפי בלוב וזין אל-עאבדין בתוניסיה וסאלח בתימן נפלו, ובמדינות האלה מתנהל מאבק רציני לייצב את המשטרים החדשים על יסודות של חופש ודמוקרטיה – לא בהכרח הדמוקרטיה שנמדדת בסרגל מערבי, אבל דמוקרטיה אשר תבטיח בחירות וחופש ביטוי ויצירה. וראינו איך פעלו המצרים כאשר מצאו את המשטר החדש של האחים המוסלמים מנציח את השלטון היחיד, ואיך ההמונים יוצאים פעם אחר פעם לרחובות ולכיכרות.
יש מדינות שלא חוו הפגנות בכיכרות ונחשבות יציבות. אבל זה לא מדויק. השליטים במדינות המפרץ, וגם בירדן ומרוקו, קיבלו החלטות רבות לשינוי המצב הכלכלי-חברתי בדרך שתביא רגיעה, ובאותה עת התחילו ללמוד מנסיונן של מדינות האביב כדי שלא לחזור על הטעויות של ניכור מהעם וגרימת סבל.
זאת ועוד: מי שעוקב אחר האירועים ונפגש עם מנהיגים וצעירים מגלה מיד שהשינוי החל ושהוא עמוק. לדוגמה: נוכח העלייה בכוחם של האחים המוסלמים מתנהל מאבק חשוב וחסר תקדים, שבא בין השאר לידי ביטוי בדיונים גלויים ועמוקים על הדת. מהו האסלאם האמיתי? האם זהו האסלאם של האחים המוסלמים או אולי של "בית אל-אזהר" במצרים, שידוע כמי שמוביל את האסלאם המתון. אפילו בתוך תנועות האסלאם הרדיקליות מתנהלים דיונים כאלה. בדיונים שנערכים בטלוויזיה עוסקים בנושאים רגישים ביותר כמו חילוניות, כבוד האישה, גוף האדם, זכויות האדם, הלבוש המסורתי, הרעלה והחיג'אב, מעמד האישה, האסלאם והגלובליזציה. כנסים רבים נערכים בנושאים האלה כמעט בכל מדינות ערב, תנועות חדשות פועלות למען שינוי הראייה הדתית, ויצאו לאור עשרות ספרים שכללו ביקורת על המנהיגות האסלאמית הסלפית.

המלחמה עקובת הדם בין הסונים והשיעים (כמו בעיראק ובלבנון) ןבין הסונים לבין עצמם (כמו בסוריה בין "ג'בהת אל-נוסרה" לבין "דאעש") גילתה למוסלמים משתי העדות את האמת על הפוליטיזציה של תנועות האסלאם. פעולות האיבה, שכללו פיצוץ מסגדים, גילו לציבור הרחב עד כמה תנועות אלה רחוקות מהדת. מנהיגי האסלאם הפוליטי עצמם נכנסו למגננה. אפילו בישראל התחילו להבין את השינוי. כך למשל כתבו עודד עירן ויואל גוג'נסקי מהמכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב: "עם תחילת הטלטלה האזורית זכה האסלאם הפוליטי להישגים לא מבוטלים. אולם מאז, התנועות המוסלמיות הסוניות בעולם הערבי, שאימצו לעצמן צביון פוליטי – אם זו תנועת 'האחים המוסלמים' שהיא הוותיקה שבהן או תנועות חדשות יותר – מצויות במגננה. מתוניסיה ועד למפרץ, המשטרים הערביים מגלים נחישות ועמידה כנגד הניסיון לכפות את הפרשנות האסלאמיסטית הקיצונית על אורח החיים" (גיליון 530, 20 במארס 2014).

עודד עירן ויואל גוג'נסקי : "עם תחילת הטלטלה האזורית זכה האסלאם הפוליטי להישגים לא מבוטלים. אולם מאז, התנועות המוסלמיות הסוניות בעולם הערבי, שאימצו לעצמן צביון פוליטי – אם זו תנועת 'האחים המוסלמים' שהיא הוותיקה שבהן או תנועות חדשות יותר – מצויות במגננה. מתוניסיה ועד למפרץ, המשטרים הערביים מגלים נחישות ועמידה כנגד הניסיון לכפות את הפרשנות האסלאמיסטית הקיצונית על אורח החיים"

עליית קרנו והשפעתו של העם

אף שהדמוקרטיה במדינות ערב עדיין מצויה בחיתוליה, ניכר ששליטי מדינות ערב מייחסים משקל רב יותר לנתיניהם. ואף שהמצב הקיים רחוק מלהיות משביע רצון, יש שינוי ניכר ביחס לעבר, כאשר המוני הערבים היו חסרי כל ערך בעיני המנהיגים. גנרל סיסי, בעל הכוח הרב במצרים, לא יעז להמשיך בדרכו של מובארק (לויאליות לארצות הברית, פינוק לחמאס, שחיתות שלטונית, משבר כלכלי נצחי). הוא חייב להתנהג ולהיראות כמנהיג עצמאי ונחרץ כמו עבד אל-נאסר, ולגלות יתר התחשבות במצבו הכלכלי של העם. מלך ירדן, שהוא מנהיג יחיד השולט ביד חזקה בארצו, חייב למחות על פעילויות ישראליות בירושלים ולגנות את בעלי הברית בירושלים, כי לעם בירדן יש רגישות מיוחדת למקומות הקדושים. אפילו בית המלוכה בסעודיה מתחיל להתחשב בעם ומוציא מאות מיליארדי דולרים על פרויקטים כלכליים חדשים. אותה התחשבות ניתנת למדידה בנושאים הבאים:

חופש הביטוי והיצירה: באוגוסט 2012 ציין מכון פרידם האוס כי בעקבות האביב הערבי יש "התקדמות טובה" בחופש המדיה בעולם הערבי (במיוחד בתוניסיה, מרוקו, ירדן, מצרים, לוב, לבנון ותימן). אפילו בסעודיה התחלנו לקרוא ביקורת על מדיניות הממשלה ויש לחץ ציבורי בנושאים מסוימים כמו זכותן של הנשים לנהוג ברכב ולצאת לעבודה (40 אחוז מהעמלים בפקידות הממשלתית כיום הם נשים). נכון שקצב השינוי איטי, ונכון גם שככל שמדובר בחופש הביטוי מדינות ערב עדיין מדשדשות אחרי עשרות מדינות אחרות (לבנון במקום ה-61 וכוויית במקום ה-77), אבל הכיוון בהחלט נכון.

זכויות האדם והחוקה: מצרים, תוניסיה, לוב ומרוקו הכניסו שינויים חשובים לחוקות שלהן. כמה מהמדינות הוסיפו כוח לדת ולחוקי הדת, אבל כולן הכניסו סעיפים רבים המבטיחים יותר זכויות אדם בכל הרמות והתחומים.

בחירות: בכמה ממדינות ערב (מצרים, תוניסיה, מרוקו, כוויית, אלג'יריה) נערכו בחירות. במדינות אחרות (לבנון, מצרים, סודן, עיראק, תימן) מתכוננים כיום לבחירות. נכון שעוד לא השתחררנו מזיופים, ואנו עדיין רחוקים מבחירות הוגנות לחלוטין, אבל אפשר לציין את השינוי שחל בהרבה מקומות לטובת הדמוקרטיה. במצרים ובתוניסיה הוזמנו פקחים בינלאומיים, ששיבחו את הרמה הגבוהה של בחירות דמוקרטיות. חוץ מזה הביקורת הציבורית ערה, והציבור עומד על כך שיהיו בחירות אמיתיות.

המהפכה הטכנולוגית: פעילי האביב הערבי השתמשו ברשתות החברתיות לצורך ארגון כוחם וגיוס ההמונים. הרשתות האלה, והמהפכה הטכנולוגית שהפכה את העולם למרחב ציבורי אחד, קירבו את העולם הערבי למערב וחשפו אותו לכל רובדי הגלובליזציה, אם לטובה או לרעה. ובמקרה שלנו, יש הרבה טובה, כי השינוי כרוך בשבירת המחסומים שבנו המשטרים בפני העמים בכל הקשור לפתיחות, ליחסים עם העולם, ולחשיפה לתרבויות שונות ולמידע רב על החופש והקידמה ועל האחר.

כלכלה וחברה: בניגוד לאחים המוסלמים, אשר אימצו אג'נדה קפיטליסטית רדיקלית ואינם מעוניינים בשינויים כלכליים לטובת ההמונים, כוחות הקידמה החילוניים מעלים את התביעות לצדק חברתי ושינוי המדיניות החברתית-כלכלית, תוך שהם שמים דגש במלחמה באבטלה ובהתנגדות למדיניות שמעודדת נדבנות במקום עבודה.

היית'ם מנאע מבין את מה שבמערב לא מבינים או לא רוצים להבין: אין פתרון צבאי למשבר בסוריה. אין לסמוך על האופוזיציה שנתמכת על ידי המערב ושנלחמת במשטרו של אסד, כי אנשיה מבצעים זוועות נוראות נגד העם ונגד כל מי שמתנגד להם. הם לא פחות אכזריים מהכוחות של נאמני אסד

לא זרי דפנה

כל זה אינו אומר שהעולם הערבי נח על זרי הדפנה של האביב הערבי. המצב עדיין קשה מאוד. המצב בסוריה מייאש. למלחמה בסוריה עלולות להיות השלכות קשות על לבנון. עיראק מאיימת להתפרק. מוסדות המדינה והצבא בלוב קרסו. במצרים יש איום טרור שנראה נצחי וכוחות הקידמה חוששים מחידוש הרודנות תחת הנהגתו של סיסי. במדינות המפרץ מרגישים עלייה בפעילות שירותי הביטחון. אבל בה בעת, בכל מקום ממשיכים להרגיש את רוח השינוי.

ובחזרה להיית'ם מנאע, האיש שמסמל יותר מכל את הרוח החדשה של האביב הערבי. כאשר הוא קורא לשיחות רציניות עם אסד, הוא לא יוצא מנקודת חולשה או כניעה. האיש יודע בדיוק מה קורה בסוריה היום, והוא עדיין סובל מהמשטר. אחיו נהרג בירי של צבא אסד ומשפחתו חיה בדרעא, העיר שבניה שילמו ביוקר על התנגדותם לנשיא אסד. הוא מחובר לנעשה באזורים השונים בסוריה וכואב מאוד את כאבו של העם, אבל הוא מבין את מה שבמערב לא מבינים או לא רוצים להבין: אין פתרון צבאי למשבר בסוריה. אין לסמוך על האופוזיציה שנתמכת על ידי המערב ושנלחמת במשטרו של אסד, כי אנשיה מבצעים זוועות נוראות נגד העם ונגד כל מי שמתנגד להם. הם לא פחות אכזריים מהכוחות של נאמני אסד.

מנאע גורס שהאביב הערבי בא להפיל את המשטרים הרודניים ולהצמיח תחתם משטרים חדשים: משטרים שמנהיגיהם נבחרים באופן דמוקרטי ומנהלים את ענייניהם בשקיפות; משטרים שנהנים מחופש ביטוי ויש בהם מחויבות אמיתית לצדק ולזכויות האדם ולשוויון האישה. הדרך למשטרים כאלה אינה מלחמת אחים ומאבק מזוין, וכמובן לא דרכה של האופוזיציה שפועלת בתוך סוריה והיא אלימה ונפשעת יותר ממשטר אסד. ובדומה לרבים ממנהיגי האביב הערבי האמיתי, מנאע יודע גם שהדרך להשגת המטרה הזאת תהיה ארוכה מאוד – כמה שנים טובות – ורוויית מכשולים פנימיים וחיצוניים והרבה עליות וירידות. אבל הצעד הראשון נעשה.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה