דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

בכוח הפנטזיה

לממשלות ישראל הנבחרות אין מדיניות באשר לעתידה של ירושלים מבחינה מדינית והן מניחה לעמותות פרטיות לקבוע עבורן ועבור הציבור כולו את גורלה של בירת ישראל. רבקה רוזנר התחקתה אחר העולם הרעיוני שמנחה את פעילותם של מנהלי העמותות בירושלים המזרחית – ואת זה של העמותות הניצבות מולם. על המציאות המתהווה כשאין חזון מציאותי בנמצא

כשצופים בבית בחדשות על המתרחש בשייח' ג'ראח קשה לפעמים להבין על מה כל המהומה. בסך הכל מדובר על קנייה ומכירה של שנים-עשר או שלושה-עשרה בתים בשכונה קטנה בפאתי ירושלים. מדוע הדיווח על כך פותח את החדשות ולא נדחק אל מדורי הנדל"ן? מדוע כל בית שעובר שם מיד אל יד מצריך דיון משפטי והפגנות סוערות? מדוע אי אפשר לאפשר ל"כוחות השוק" האהובים כל כך כיום בישראל לעשות את שלהם?

כשמרחיבים את המבט מגלים שבירושלים, כמו בירושלים, שום דבר אינו כפי שהוא נראה. כל שכבה שחושפים מוליכה לשכבה חדשה, ואחרי שמתבוננים בשכבות כולן מגלים ששייח' ג'ראח אינה רק שייח' ג'ראח, ושקניית הבתים ומכירתם אינה רק קניית בתים ומכירתם. שייח' ג'ראח מסמלת את ירושלים, שמסמלת את ישראל כולה, וקניית הבתים ומכירתם מסמלות את ההתיישבות היהודית והערבית, שמסמלות את הסכסוך הלאומי כולו. דומה כי אפשר לומר ששני הצדדים הפכו את שייח' ג'ראח לסמל להכרעת עתידה של ישראל ולעתידו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אני חושב שמי שיציל את מזרח ירושלים הוא מי שיציל את עם ישראל", מצהיר פעיל הימין אריה קינג; ובמילים כמעט זהות אומרת פעילת "שלום עכשיו" חגית עופרן, "ירושלים היא הסמל והלב שלנו וחשובה לשני העמים, ולכן זהו מאבק על עתיד המדינה". אם כך הם פני הדברים, ראוי להכיר ולהבין לעומק את מניעיהם וחזונם של מי שדורשים בפעולותיהם לעצב ולהכריע את עתידם של המדינה ושל עם ישראל. ואם חשבתם שמדובר בראש הממשלה ובחבריו, טעות בידכם, או לפחות טעות חלקית.

הגופים הפועלים בשטח

שלושה גופים מרכזיים פועלים היום להרחבת היישוב היהודי במזרח ירושלים. הגוף הראשון הוא עמותת "עטרת כוהנים" הוותיקה, שבראשה עומד מתי דן. עמותה זו מרכזת את פעילותה בעיר העתיקה, ומתמחה ברכישת נכסים בעיר העתיקה בכלל וברובע המוסלמי בפרט. על פי הערכות אחדות, עד היום רכשה העמותה 31 מבנים ברובע המוסלמי וברובע הנוצרי, ובהם מתגוררות כ-60 משפחות המונות כ-300 נפש, ולהם צריך להוסיף מאות תלמידי ישיבה הלומדים בישיבת "עטרת כוהנים" ובישיבת "בית אורות".

אריה קניג: "אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מחזיקים בערביי יהודה ושומרון כאסירי ציון. אנחנו מדינה גזענית ויש לנו שרים גזענים, והלוואי שהיו מטפלים בהם כמו שהאג צריך לטפל בקדאפי. לא יכול להיות שערבי שגר בבית לחם ובחברון לא יכול לצאת ממדינת ישראל. ברגע שיתנו להם את האפשרות להגר, הם יהגרו מפה. אם אני, הקטנצ'יק, גרמתי לכך ש-873 ערבים יצאו מפה ולא חזרו, מדינת ישראל יכולה לדאוג שיעשו זאת מיליונים"

הגוף השני הפעיל באזור הוא עמותת "אלע"ד" (ראשי תיבות של המילים: אל עיר דוד). על פי הגדרתה שלה, "מטרתה העיקרית היא חיזוק הקשר היהודי לירושלים לדורותיה בין בדרך של אכלוס ובין בדרכים אחרות. אלע"ד שמה לה למטרה, בין היתר, לחזק את הקשר היהודי לעיר דוד ולאכלסה". באומרה "עיר דוד" מתכוונת העמותה לשכונה הערבית סילוואן, אשר על גבולה נמצא אתר רשות שמורות הטבע והגנים "עיר דוד" המנוהל בידי אלע"ד (נושא העומד לדיון בבג"ץ, שכן על פי החוק עמותות פרטיות אינן אמורות לנהל אתרים של רשות הטבע והגנים). בפרסומים רשמיים מתגאה העמותה שעד כה עלה בידה להשתלט על 55 אחוזים משטחה של "עיר דוד". על פי הערכות, מספר המשפחות היהודיות המתגוררות כיום בסילוואן מתקרב ל-50, ומספר הנפשות עומד על 250 בקירוב. כאמור, לצד הפעילות הנדל"נית עוסקת עמותת אלע"ד גם בפעילות תיירותית. לדברי אודי רגוניס, דובר עמותת אלע"ד, פעילות זאת "עומדת בפני עצמה", ואילו לטענת חגית עופרן, "מטרת התיירות היא להפוך את סילוואן למשהו שהוא כל כך חשוב לציבור היהודי, כמו הרובע היהודי, שלא ניתן להתפשר עליו, וכך למנוע יצירת רצף טריטוריאלי חיוני ליצירת בירה פלסטינית".

הגוף השלישי הפעיל באזור הוא למעשה איש אחד ששמו (המלכותי משהו) אריה קינג. קינג הוא חתנו של ארווין מוסקוביץ', איל הון אמריקאי שמספק רבים מהכספים לקנייה ולבנייה במזרח העיר. קינג הקים את עמותת קלי"ל (קרן אדמות לישראל), והוא הפעיל המרכזי בקניית הנכסים בשייח' ג'ראח ובסביבותיה. על פי הערכות, העמותה מחזיקה באזור בשבעה מבנים ובהם כ-40 משפחות, וכן טוענת לבעלות על 17 דונם באזור. את השטח רכשה החברה האמריקאית "Nahalat Shimon International", המהווה למעשה שלוחה של קינג, ויש תוכנית להקים עליו מתחם של 160 יחידות דיור.

יש לציין כי חלק ניכר מתקציבן של העמותות מגיע מחו"ל, מכספיהם של יהודים אשר זו דרכם להשפיע על הנעשה בארץ. בעל המאה הוא בעל הדעה, וזאת בלי ללכת לפוליטיקה, בלי לעלות לארץ, בלי לשלם מסים ובלי לשרת בצבא.

בצד השני של המתרס הפוליטי פועלים באזור שני גופים עיקריים, לצד התארגנויות קהילתיות, אשר מנסים לבלום כניסה של יהודים לשכונות הערביות של העיר. הגוף הראשון הוא עמותת "עיר עמים", אשר מצהירה על עצמה כי היא "עמותה בלתי מפלגתית" אשר פועלת כדי ש"ירושלים תהיה עיר תקינה ושוויונית, תוך קידום התנאים לעתיד פוליטי יציב יותר בירושלים". הגוף השני הוא ארגון שלום עכשיו, אשר פעילותו באזור היא חלק מפעילותו הכללית נגד ההתנחלויות, שכן, לדברי עופרן, בשלום עכשיו רואים במזרח ירושלים התנחלות לכל דבר ועניין.

תשובות מיתממות

לפני שמגיעים לתיאור דרכי הפעולה המשמשות לקניית הבתים במזרח העיר, צריך לשאול את השאלה הבסיסית: למה? מה מניע יהודים לרכוש דירות בשכונות ערביות במזרח ירושלים? מהו חזונם באשר לשכונות אלה? האם הם לוקחים בחשבון את ההשלכות שיש להתיישבות יהודית בלב אוכלוסייה ערבית בעיר הרגישה ביותר בעולם מבחינה לאומית ודתית?

את התשובות ניתן לחלק לשלושה סוגים.

הסוג הראשון הוא התשובה המיתממת. את הסוג הזה מייצג מתי דן, שאומר "אני לא אחראי לחזון ולא להשלכות. אנחנו רק בורג קטן בהיסטוריה ואני לא מתיימר לדעת לאן הדברים ילכו. מבחינתי, יש מצוות יישוב ארץ ישראל, ומה שאפשר עושים, ומה שאי אפשר לא עושים. גם לכל אפצ'י שאת עושה יש השלכות, אז שואלים אותך מדוע עשית את האפצ'י הזה?" העמדת משוואה שבה דין אפצ'י כדין רכישת בתים במאות מיליוני דולרים בעיר העתיקה, משמעותה ניסיון לבטל את עצם הדיון בעניין ולהשתיקו.

אודי רגוניס השמיע דברים ברוח דומה כשאמר: "עמותת אלע"ד היא לא ראש העיר והיא לא באה לתכנן מה יקרה בירושלים. לעמותה יש המטרות שלה בתחום התיירות ובתחומים אחרים, ולא אנחנו הכתובת לשאול לאן זה מוליך".

זוהי גישה מיתממת כי העמותות מבינות את ההשלכות הפוליטיות שיש למעשיהן, כפי שמוכיחה מודעה שהתפרסמה לקראת יום ירושלים האחרון. המודעה קראה לציבור להצטרף לקבוצת רכישה להקמת שכונה במזרח ירושלים, וסיסמתה היתה "לקראת יום ירושלים ביכולתך להשקיע וגם להשפיע על עתיד ירושלים".
הגישה המיתממת אפיינה את הרוכשים במזרח ירושלים עד לשנתיים האחרונות, כל עוד יכלו העמותות להמשיך לנהל את פעילותן תחת מעטה של שתיקה וחוסר עניין ציבורי. מאז עליית שייח' ג'ראח לכותרות השתנתה המדיניות במעט. "לעמותות קשה עם זה שהתחילו לכתוב עליהן ושמוציאים עליהן דו"חות ושזה הגיע לשיח הציבורי", אומרת עופרן, "הן היו מעדיפות להמשיך לפעול בשקט ולקבוע מציאות בשטח. למה? כי הן יודעות שהציבור הישראלי לא רוצה ליצור מצב שבו לא יהיה אפשר להיפרד מהפלסטינים".

מתי דן: "אני לא אחראי לחזון ולא להשלכות. אנחנו רק בורג קטן בהיסטוריה ואני לא מתיימר לדעת לאן הדברים ילכו. מבחינתי, יש מצוות יישוב ארץ ישראל, ומה שאפשר עושים, ומה שאי אפשר לא עושים. גם לכל אפצ'י שאת עושה יש השלכות, אז שואלים אותך מדוע עשית את האפצ'י הזה?"

אחת השיטות להשתקת השיח הציבורי היא איום בתביעות דיבה והגשת תביעות כאלה. עמותת אלע"ד, למשל, הגישה בדצמבר 2010 תביעת דיבה בסך יותר משני מיליון שקלים נגד עמותת עיר עמים, בעקבות מאמר שפרסמה העמותה עליה. אריה קינג הגיש תביעות דיבה, וזכה בהן, נגד עיתון "הארץ", העיתונאי עקיבא אלדר ושלום עכשיו, לאחר שהוצג במאמריהם כמי שיהיה מוכן לעבור על החוק כדי לאכלס שכונה במזרח העיר. גם בתחקיר לכתיבת כתבה זאת נזהרו מרואיינים בלשונם, בגלל החשש מתביעת הדיבה שתונח מיד עם פרסום הכתבה על שולחנם. הבחירה להשתמש בבית המשפט על כל דיווח, גם אם שגוי בחלקו, במקום להשתמש באותם כלי תקשורת עצמם כדי להשיב ולהוכיח את הטעות, היא בחירה שמדירה את הנושא מזירת הדיון הציבורי והופכת אותו לדיון פנימי, למאבק בית-משפטי בין עמותות שמאל לעמותות ימין, כשבידי הציבור נותרת תמונה חלקית. ייתכן שעמותות הימין נהנות מגב כלכלי גדול, ולכן הן מסוגלות להרשות לעצמן ללכת לבית המשפט ולהרבות בהגשת תביעות דיבה, וכך האיום בתביעת דיבה משמש, למעשה, כלי להשתקת הביקורת.

למה לא, בעצם?

הסוג השני של התשובות לשאלה למה ליהודים לקנות בתים במזרח ירושלים הוא סוג השאלה שכנגד – למה לא בעצם?

"עצם השאלה מייצגת קו גזעני כלפי יהודים", אומר אודי רגוניס. "כשהיו כמה רבנים – שאני מתנגד לעמדתם – שקראו לא להשכיר בתים לערבים בצפת, קם קול זעקה כי זאת גזענות כלפי ערבים. אם כך, להתנגד לקניית בתים על ידי יהודים במזרח העיר, זאת גזענות כלפי יהודים. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. ערבים שגרים במזרח ירושלים יכולים לקנות בתים במערב העיר, ואף אחד לא אומר להם שום דבר, אבל יהודים שרוצים לקנות במזרח העיר זאת בעיה. למה?"

התשובה הזאת מתעלמת מהעובדה שעד לפני שנתיים תושבי מזרח ירושלים לא יכלו לרכוש בתים במערב העיר משום שהם תושבים (ולא אזרחים), ועל תושבים נאסר לרכוש בתים של מנהל מקרקעי ישראל. גם כיום תושבי מזרח העיר נתקלים בקשיים בירוקרטיים ואחרים בבואם לרכוש קרקעות במערב העיר. דומה כי התשובה הזאת גם מביאה אל פני השטח את המחלוקת העקרונית בין תומכי ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים ומתנגדיה: "אם מקבלים את הרעיון שמזרח ירושלים תהיה לנצח בשטח ישראל, העמדה של רגוניס הגיונית", אומרת עופרן. "אכן, כמו שהם קונים פה, כך אנחנו נקנה שם, אך לדעתי הערבוב הזה רע לתושבי מדינת ישראל, ואם רוצים פתרון של שלום, השכונות הללו צריכות להיות חלק מהמדינה הפלסטינית ולכן הקנייה שם רעה לעתידה של מדינת ישראל, כי היא תקשה על ההפרדה שתצטרך להיעשות בבוא העת".

התשובות של רגוניס ועופרן מעמתות בין נקודות המוצא השונות של עמותות הימין והשמאל הפועלות במקום. הראשונות רואות במזרח ירושלים חלק בלתי נפרד מישראל, והאחרונות רואות בה חלק ממדינה פלסטינית עתידית.

התשובה המשיחית

שתי התשובות שניתנו עד כה אינן עונות על השאלה מהו החזון ולאן יוליכו אותנו הקנייה והבנייה, אלא מנסות להעלים את השאלה או להתייחס אליה מהיבטה המשפטי גרידא – האם הדבר מותר חוקית או אסור. התשובה השלישית, שמספק אריה קינג, חושפת, כך נדמה, קצת יותר מהאמונות שעומדות בבסיס פעילות הרכישה:

"ירושלים של עוד עשרים שנה היא ירושלים שגבולותיה רחבים, צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה, ירושלים שיש בה מעל מיליון יהודים ואולי גם אוכלוסיות אחרות. גולת הכותרת של ירושלים העתידית היא בית המקדש, שיום אחד ייבנה, וכשזה יקרה תהיה לנו כבר עיר עם עשרות מיליוני יהודים ולא-יהודים שיבואו וישתתפו בפולחן הדתי שיהיה בהר הבית. חלקנו בעולם הזה הוא לעשות השתדלות לתכנן את העיר לאותו עתיד". כשקינג נשאל על המוסלמים המתגוררים בעיר – ולא רק בה – הוא אומר: "כל מוסלמי חולם לחיות תחת מדינה יהודית". אבל כמה דקות אחר כך הוא מציג חזון הפוך: "אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו מחזיקים בערביי יהודה ושומרון כאסירי ציון. אנחנו מדינה גזענית ויש לנו שרים גזענים, והלוואי שהיו מטפלים בהם כמו שהאג צריך לטפל בקדאפי. לא יכול להיות שערבי שגר בבית לחם ובחברון לא יכול לצאת ממדינת ישראל. ברגע שיתנו להם את האפשרות להגר, הם יהגרו מפה. אם אני, הקטנצ'יק, גרמתי לכך ש-873 ערבים יצאו מפה ולא חזרו, מדינת ישראל יכולה לדאוג שיעשו זאת מיליונים". דומה שהדברים מדברים בעד עצמם, ושהסתירות בין שתי העמדות שמציג קינג עצמו בתוך דקות ספורות מלמדות על הקושי לחבר את הפעילות שנעשית במזרח העיר עם חזון ממשי, ריאלי, קונקרטי ובר קיימא, חזון שאינו בנוי על משאלות לב, חזון שמישיר מבט למציאות המורכבת, הלא משיחית, שבה ערביי מזרח העיר אינם הולכים לשום מקום, שכן זהו ביתם, לא פחות משזהו ביתו של אריה קינג.

בהיעדר יכולת להציב חזון מציאותי

בהיעדר יכולת להציב חזון מציאותי ולהצדיק את פעילותן מבחינה רעיונית-מעשית, מעדיפות העמותות להצדיק את הפעילות מן הפן המשפטי גרידא. בהתאם לנטייה הציבורית הישראלית של השנים האחרונות הן ממירות את הדיון הציבורי ואת הליבון הרעיוני בהכרעות משפטיות, שלכאורה מוציאות את הצדק לאור, אך בפועל נאלצות להכריע הכרעות של שחור-או-לבן בסוגיות שצבען אפור ומקומן אינו בבית המשפט אלא בהכרעה ציבורית לאן מועדות פני החברה וכיצד ברצונה לממש זאת.

בזמן שבעמותת אלע"ד מנסים להציג משוואה האומרת שכפי שתושב ערבי רשאי לקנות נכסים במערב העיר כך אזרח יהודי רשאי לקנות נכסים במזרח העיר, בפועל קבלת או השכרת חלק ניכר מהנכסים במזרח העיר אינה פעולת מסחר פשטוה, אלא היא הייתה ועודנה צריכה לעבור דרך בית המשפט, תוך שימוש בעייתי בחוק "נכסי נפקדים".

חגית עופרן:"אם מקבלים את הרעיון שמזרח ירושלים תהיה לנצח בשטח ישראל, העמדה של רגוניס הגיונית. אכן, כמו שהם קונים פה, כך אנחנו נקנה שם, אך לדעתי הערבוב הזה רע לתושבי מדינת ישראל, ואם רוצים פתרון של שלום, השכונות הללו צריכות להיות חלק מהמדינה הפלסטינית ולכן הקנייה שם רעה לעתידה של מדינת ישראל, כי היא תקשה על ההפרדה שתצטרך להיעשות בבוא העת"

חוק זה נועד במקור לאפשר את תפיסת הרכוש שהותירו אחריהם פליטי 1948 הפלסטינים. לאחר סיפוח מזרח ירושלים ב-1967 חל החוק גם על הנכסים שם, דבר שיצר בעיה עבור תושבי מזרח העיר שגרו בגדה בזמן הסיפוח. נכסיהם נעשו לנכסי נפקדים לא בגלל שינוי שהם יצרו או תזוזה ממקום למקום, אלא בגלל שינוי המצב הפוליטי במדינה. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, היה מודע לבעייתיות המצב וקבע כבר ב-1969, כי "הואיל והרכוש לא היה נכס נפקד לפני יום כניסת כוחות צה"ל למזרח ירושלים, ולא היה הופך לנכס נפקד אילו מזרח ירושלים היתה ממשיכה להיות חלק מיהודה ושומרון, לא ראינו הצדקה לכך שסיפוח מזרח ירושלים, והוא בלבד, יביא לנטילת רכושו של אדם, שאינו נפקד למעשה". באותה עמדה אחז גם היועץ המשפטי מני מזוז, אך למעט ממשלת רבין, שהקימה את ועדת קלוגמן (1992) לבירור העניין והקפיאה את השימוש בחוק, ממשלות ישראל השונות, לרוב בדחיפתו של אריאל שרון בתפקידיו השונים, אפשרו ואף עודדו את המשך השימוש בו, וכך עושה גם הממשלה הנוכחית, באישורו של היועץ המשפטי יהודה ויינשטיין. כך, העמותות השונות משתמשות בחוק ועותרות לבית המשפט על מנת להפקיע בתים מידי תושבי מזרח העיר שהיו בגדה ב-1967.

לצד השימוש הבעייתי והשנוי במחלוקת בחוק הזה פועלות העמותות גם לקניית בתים באופן עצמאי (ולא לקבלתם דרך המדינה) מתושבי מזרח ירושלים, תוך שימוש במונח האהוב על פקידי האוצר "שוק חופשי". לכאורה ניצבים משני צדי המשוואה שני אנשים חופשיים, האחד רוצה לקנות והשני מעוניין למכור, ולפיכך התערבות בעניין היא פגיעה בחופש הפרט ובחופש הקניין. אבל כמו בכל שוק, גם השוק הזה אינו חופשי באמת; פועלים בו קונים רבי כוח ומוכרים שנאבקים על היומיום. בחלק מן המקרים העמותות מאתרות נקודת תורפה – ויהא זה בן משפחה יחיד מתוך משפחה מורחבת המעוניין למכור, או אדם שהסתבך בחובות וזקוק לכסף – ופונות אליו. במקרים אחרים הפיתוי הכלכלי שמציעות העמותות, שקונות את הבתים במחירים כפולים, משולשים ואף מחומשים משוויים האמיתי, הוא שגורם לתושבים להחליט למכור את ביתם ולהבטיח את עתידם הכלכלי. נכון, שני הצדדים אוטונומיים לכאורה, וזכותם לעשות בכספם וברכושם כרצונם, אך כסף אינו הכלי שאמור להכריע את עתידה המדיני של ישראל, ופעילות הקנייה והמכירה במזרח ירושלים היא – כפי שאמרו המרואיינים עצמם – מאבק פוליטי ומדיני ולא פעילות כלכלית תמימה. ההשקפה האומרת שכסף יענה את הכל מרוקנת את המעשים מהשלכותיהם ארוכות הטווח, שכסף לא יענה אותן.

שטח פרוץ

מי שהיו אמורות לדאוג להשלכות ארוכות הטווח הן כנסת ישראל וממשלת ישראל. אבל במרוצת השנים הכנסת וממשלות ישראל לא גיבשו רשמית מדיניות ברורה בנוגע לנעשה במזרח ירושלים.

ההצהרה הרשמית היחידה בעניין היא "חוק יסוד ירושלים בירת ישראל", אשר יזמה בשנת 1980 חברת הכנסת גאולה כהן (התחייה). סעיפו הראשון של החוק קובע, ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". חוק זה לא התקבל על ידי אף אחת ממדינות העולם, ובהחלטת מועצת האו"ם נקבע פה אחד (תוך הימנעות של ארצות הברית) שהוא אינו תקף ועליו להתבטל.

מאז ואילך דומה שממשלת ישראל אינה רוצה לתמוך בריש גלי בייהוד מזרח העיר, בין אם מחשש מדעת הקהל המקומית ובין אם מחשש מהתגובה הבינלאומית. עם זאת, היא פועלת כל העת, בחשאי למחצה, למען המשך ייהוד מזרח ירושלים. כך, כבר ועדת קלוגמן ציינה 68 נכסים שהועברו מהמדינה לידי העמותות בלי נימוק מספק מדוע דווקא להן. מאז התקבל בכנסת חוק חובת המכרזים, אך בתוך החוק הזה יש סעיף קטן (סעיף הפטור ממכרזים) שלמעשה מעקר אותו ומאפשר למדינה להעביר קרקעות ונכסים למי שהיא חפצה ביקרו – פעם אלה עמותות ימין ופעם אלה בעלי הון: רק לאחרונה, בעקבות עתירתו של דרור אטקס משלום עכשיו, התגלו בבית המשפט פרטים אודות 11 נכסים שהועברו מהמדינה לידי העמותות השונות, חלקם בשנות האלפיים – כבר אחרי ועדת קלוגמן וחוק המכרזים – במחירים נמוכים ובלא סיבה; מדי שנה מוקצים יותר מ-50 מיליון ש"ח למימון אבטחת תושביה היהודים של מזרח ירושלים; בשנת 2004 קבע השופט ח' לחובצקי, המכהן בבית המשפט לענייניים מקומיים, שיש לבטל צו הריסה מנהלי נגד מבנה בבעלות ערבים, משום שהעירייה נהגה איפה ואיפה כשנמנעה מלהגיש כתבי אישום נגד שכנים יהודים על עבירה זהה – ושהשכנים הללו היו עמותת אלע"ד; על יחס הכנסת לנושא אפשר ללמוד מכך שבשנת 2004 הוזמן אריה קינג לישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה בכנסת והוצג על ידי יו"ר הוועדה יורי שטרן, כמי שעוסק ב"אדמות העם היהודי במזרח ירושלים שגנבים גונבים אותן"; ובתגובה לעתירה שהגישה עמותת עיר עמים לבג"ץ על שעמותת אלע"ד מנהלת אתר שמוגדר כ"גן לאומי", אשר על פי חוק חייב להיות מנוהל על ידי המדינה, הגישו ממש לאחרונה כמה חברי כנסת הצעת לתיקון החוק, כדי שגם גופים פרטיים יוכלו לנהל גנים לאומיים. דהיינו, במקום שהעמותה תתאים פעולתה לחוק, יותאמו החוקים לעמותה.

המצב הקיים – מצב שבו הממשלה והכנסת מעודדות (לא תמיד במוצהר אך באופן מעשי) את פעילות העמותות, אך מסרבות לקחת את מלוא האחריות על העניין – מותיר את השטח פרוץ ליוזמה פרטית של כל מי שיש לו מספיק כסף כדי לא להטריד את המנגנונים הממשלתיים ולפתור את העניינים בעצמו – בין אם בקנייה בסכומים מופרכים ובין אם בפנייה חוזרת ונשנית לבתי המשפט. במילים אחרות, מדיניות משרד האוצר לפיה "יש לתת לכוחות השוק לפעול", באה לידי ביטוי גם כאן. וכמו בשאר התחומים של חיינו – הרווחה, הבריאות, החינוך – גם כאן מי שיש לו יותר הוא בהכרח גם זה שמגיע לו. ומי שאין לו, ובכן, שישיג או שיסתפק באין שיש לו. לערביי מזרח ירושלים, ברוב המקרים, אין. וכמו בשאר התחומים, את מחיר ההפקרה הממשלתית הזאת לא תשלם הממשלה, אלא כולנו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רבקה רוזנר היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה