דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

הרב מרסלו ברונסטין

בי. ג'יי: עכשיו ובימים האחרים

בית-הכנסת של "בני-ישורון", אחת הקהילות הקונסרבטיביות הוותיקות בניו-יורק, צר מלהכיל את המתפללים בו. הדבר נכון גם בשבוע הפיגוע במגדלי-התאומים בעיר. מהו סוד כוחה של הקהילה שברחוב 88 מערב

ערב יום שישי בניו-יורק. הרכבות התחתיות מתפוצצות מחום, מלחות וממיליוני בני-אדם שמסיימים את יום העבודה. באור האחרון של ליל קיץ מאות אנשים מתאספים על המדרכה ברחוב 88 מערב. רובם צעירים, והם ממלאים גם את הכביש ואת המדרכה שממול ומפטפטים בערנות. זו לא כניסה למועדון לילה ולא יציאה ממדיסון סקוור גרדן, זהו בית-כנסת. לאט-לאט עוזבים המתפללים את המדרכה ונכנסים פנימה. הם אינם לבושים בצורה דומה או אחידה. בכניסה מחלקים כיפה וסידור, חלק מהנשים חובשות כיפות, חלקן לובשות שמלות קצרצרות ונושאות שקיות מ'מייסיס'. המתפלל הטיפוסי היה ודאי מתקומם עתה מן הדיון באביזרי הלבוש של הנשים, ללא אזכור שווה של אלה של הגברים. חלקם אם כן לובשים חליפות, וחלקם קצת פחות מחויטים.

קהילת בני-ישורון, בי. ג'יי בפי החברים, היא אחת הקהילות היהודיות התוססות בניו-יורק.

ישראלי עשוי לחשוב שמדובר בעוד שיגעון אמריקאי, ביהודים שעושים לעצמם הנחות מטעמי נוחיות, מתוך רצון להידמות לגויים. העדר האווירה חמורת הסבר בולט לעין, ואחד ההסברים לכך טמון בעובדה שרבני הקהילה הם רולנדו מטלון ומרסלו ברונסטין, ארגנטינאים במקור שהצטרפו למורם הרוחני, הרב מרשל מאייר, וחוללו כאן מהפכה.

הרב מרסלו ברונסטין מדבר בשקט, במבטא דרום אמריקאי קל, בוחן את השומע בעיניים חמות ובמבט מבין. העובדה שהוא פסיכולוג קליני במקצועו "האזרחי" אינה מפתיעה. הוא מסוג האנשים שאתה מיד רוצה לספר להם את מה שעבר עליך. מסוג האנשים שלא שופטים אותך, ולמרות זאת היית רוצה להרשים אותם.

קשה לדמיין איך זה יכול היה להיות לשבת איתו לפטפט על הא ועל דא. קשה וגם מיותר, משום שיש דברים יותר חשובים לדבר עליהם, יותר אמיתיים, יותר עמוקים, דברים שצריך לחקור, לחוות ולחפש. כך אף מגדיר הרב ברונסטין את חברי הקהילה שלו, "אנשים שמחפשים": "הייתי אומר שלאנשים שבאים לכאן יש יכולת להניח שייגעו בהם. הם רוצים חוויה חזקה ומבינים שמשמעות התפילה היא לא לקבל אלא לתת, אז הם נותנים חלק מעצמם לחוויה המשותפת. אלה אנשים שמחפשים משהו שיוכלו לגעת באמצעותו בליבה של החיים".

מרק לרמן הוא עורך-דין ניו-יורקי, נשוי טרי, ומגיע להתפלל שלוש פעמים בשבוע וכל שישי ושבת. כשהוא נדרש לתאר את חוויית התפילה בבי. ג'יי, הוא אומר שקשה לתאר זאת במלים: "זו חוויה מיוחדת, יש תחושה חזקה של קהילה שממוקדת במטרה המשותפת – התפילה. אתה מרגיש שהקהילה מצטרפת אליך בשאיפה לחשוף את עצמך בפני אלוהים, להפוך את עצמך לפגיע".

בוחנים את הגבולות

בית-הכנסת בני-ישורון צר מלהכיל את כל המתפללים, ולכן פועל במשמרות. הוא בנוי מאולם מרכזי אחד גדול שבחזיתו קיר גבוה המעוטר בכבדות, ומקומת יציע שקירותיה מעוטרים בחלונות ויטראז'. האולם מואר מאוד. הישיבה מעורבת. במרכז האולם, לפני דוכן מעץ ושני מיקרופונים, עומדים שני רבנים, אחד מהם מחזיק דרבוקה. מימינם יושב חזן שמנגן בקלידים, גיטריסטית ומתופף. בשבועות מסוימים עומדת על הבמה גם מתרגמת לשפת הסימנים.

"אנחנו בוחנים את הגבולות בהרבה מובנים: אנחנו בית-כנסת שמתפלל בכנסייה, עם סידור קונסרבטיבי וחומש רפורמי. אנחנו משתמשים במוזיקה חסידית ומזרח תיכונית". הרב ברונסטין מנסה להיכנס להגדרות: "אנחנו חיים בתוך המתח התמידי בין פתיחות להסתגרות, בין קירבה לכוונה, בין שימור הישן לחדש. אנחנו מכבדים מאוד את הסידור ומכבדים את המבנה המסורתי של התפילה. מה שאנחנו מנסים לחדש זה את ההתכוונות, את הגישה. יש מתח רב בין פתיחות לסגירות, ואנחנו הולכים כל הזמן על הקו הזה. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו יותר בצד זה או אחר של הקו, אבל זה חלק ממי שאנחנו. באופן בסיסי אנחנו קהילה ששייכת לזרם המרכזי, אבל בו-זמנית אנחנו גם מאוד פרוגרסיביים, עם מודעות פוליטית וחברתית. אז יש אצלנו", צוחק הרב ברונסטין, "הקיטוב הזה שמשאיר אותנו ערניים".

קהילת בני-ישורון היא אחת הקהילות הקונסרבטיביות הוותיקות בניו-יורק. לפני כעשרים שנה מספר החברים בה הידלדל לחמישים, בקושי היה מניין וחלק מנכסיה נמכרו כדי למנוע פשיטת-רגל. ואז הגיע הרב מרשל ת. מאייר. הרב מאייר היה במשך 25 שנה רבה של הקהילה היהודית בארגנטינה, ואת המהפכה התחיל כבר שם. בארגנטינה הוא הקים סמינר לרבנים, משום שהבין שאם לא יהיו רבנים דוברי ספרדית אין לקהילה היהודית בארגנטינה סיכוי להתקיים. סביב הסמינר הוא בנה את הקהילה. הרב מאייר היה מאוד מעורב בתהפוכות הפוליטיות באותן שנים בארגנטינה. הוא העז לצאת באופן פומבי כנגד תופעת הנעלמים – אותם מאות של מתנגדי משטר ש"הועלמו" על-ידי השלטון הצבאי, ואף עזר לצעירים שעמדו בפני סכנת "היעלמות" לברוח מן המדינה. הרב מאייר טווה דרך חדשה לחיים יהודיים על-ידי שילוב שלושת המרכיבים שהיו חלק מאישיותו: המרכיב הציוני, המרכיב הדרום אמריקאי של צדק חברתי והמרכיב האמריקאי של הארגון. הקהילה בארגנטינה מנתה אלפים. הרב מרסלו ברונסטין ניהל את הפעילות לבני-נוער. "עכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו במושגים אמריקאיים זה מדהים. 1,800 ילדים לשבּת, טקסי הבדלה ל-700-600 בני-נוער וסטודנטים. הרב מאייר היה אז כמו מלך".

לאחר 25 שנה בארגנטינה הרגיש הרב מאייר שהוא צריך שינוי, אתגר חדש. ההזדמנות נמצאה לו בדמותה של קהילת בני-ישורון המתפוררת. הוא הגיע לניו-יורק בשנת 1985 ומיד התחיל בפעילות. גם כאן יזם פרויקטים של מעורבות חברתית, הקמת מחסה למחוסרי בית, בית-תמחוי ועוד. מעשיו מיד משכו אליהם תשומת-לב והקהילה התחילה לגדול. אחרי שנה הוא ביקש מתלמידו, הרב מטלון, להצטרף אליו בניו-יורק. אליהם הצטרף גם החזן ארי פריבן, שהיה החזן של הקהילה עוד בארגנטינה. תוך שמונה שנים הקהילה גדלה מחמישים ל-700 חברים.

"לפני עשר שנים התמוטטה התקרה של בית-הכנסת ברחוב 88", מספר הרב ברונסטין את אחד הסיפורים המיתולוגיים של בני-ישורון. "זה קרה ביום שישי, כמה שעות לפני התפילה. אנשי הקהילה היו מפוחדים, הם היו בהלם: אילו זה היה קורה בזמן תפילה מישהו יכול היה להיהרג. בית-ספר סמוך פתח לנו את שעריו באותה שבת. המתפללים היו ממש באבל. באותו רגע פנה אליהם הרב מאייר: למה אתם עצובים? התקרה נפלה אבל אף אחד לא נהרג, אתם צריכים לרקוד ובמקום זה אתם בוכים! ואז המתפללים התחילו לרקוד ולא הפסיקו מאז". הרב ברונסטין מסביר: "הדברים האלה קורים, פתאום יש קליק בתוך הקהילה וקורים דברים שמשנים אותה". כך בעצם התחילה מסורת הריקודים בבני-ישורון.

אחרי קריסת התקרה הציעה כנסיית סט. תומס המתודיסטית הסמוכה מקום לקיום תפילות לאנשיו של בני-ישורון. הקהילה פעלה כשש שנים בכנסייה המתודיסטית, בזמן גיוס הכסף שנדרש לשיפוץ בית-הכנסת. כשסוף-סוף הסתיים השיפוץ התברר שבית-הכנסת צר מלהכיל את הקהילה, שגדלה בינתיים.

קשר אמיץ

בשנת 1993 נפטר הרב מרשל מאייר מסרטן. הרב מרסלו ברונסטין נקרא על-ידי חברו הטוב רולנדו מטלון, גם הוא תלמידו הקרוב של הרב מאייר, להצטרף אליו בהנהגת הקהילה. זה היה בשנת 1995 והקהילה כבר מנתה אז 1,400 חברים. כיום היא מונה 1,900 משפחות, כלומר כ-4,500 נפשות. חלק מהתפילות עדיין מתקיימות במשמרות בכנסייה, גם בשישי וגם בשבת, ולא רק בגלל המחסור במקום. "אנחנו אוהבים מאוד את מערכת היחסים עם הכנסייה. יצרנו עימם קשר אמיץ ואנחנו עושים פעילויות בין-דתיות, וגם פעילויות שקשורות לצדדים של הצדק החברתי. את המחסה אנחנו מחזיקים ביחד, ויש תחושה של אחווה. זה מאוד חשוב לנו", מספר הרב ברונסטין.

גם בית-כנסת שצר מלהכיל את הרוצים להתפלל בו אינו תופעה כל-כך נפוצה בארצות-הברית; אך בית-כנסת אשר מנהל תפילות בכנסייה שיש בה מקום ל-1,200 איש ובבית-הכנסת עצמו, ועדיין צריך לקיים משמרות, הוא כבר תופעה נדירה באמת. החזן והנגנים מלווים את כניסת המתפללים. תפילת יום שישי נפתחת בשירה. אנשים תופסים את המקומות האחרונים באולם וביציע, והסדרנים מורים לאלה שאין להם מקום לשבת על המדרגות.

הרב ברונסטין: "אנחנו מאמינים שתפילה היא הדרך לחבק את המסתורין והקדושה. במקום האחרון של ההבנה יש סוד, יש תעלומה. ישנו מסתורין באשר לשאלה כיצד הדברים קורים, ישנו המסתורין של המסע האישי. ובשבת אתה נמצא במקום, יחד עם הקהילה שלך, שבו אתה יכול לגעת בזה. כשאתה עובד או כשאתה בסופרמקט אתה רק פועל, אתה לא נוגע בזה, אתה לא נוגע בליבה של החיים. אנחנו רוצים חוויה שנוגעת בדרך כלשהי בליבה הזו, חוויה שנוגעת במהות".

החזן ארי פריבן מנצח על השירה. קולו נשמע היטב במערכת ההגברה, מוביל את מאות הקולות בשירת "לכה דודי". לפי הנחייתו מגבירים המתפללים את הקצב ואת הקול, ולפרקים מנמיכים אותם. גם בשורות האחוריות של היציע הריכוז גבוה. התפילות היחידות שאינן מושרות הן אלה שהמתפללים אומרים בשקט, בלב.

"תפילה היא שיחה. על-פי הרב אברהם יהושע השל, תפילה היא 'ההיענות הענווה שלנו להפתעה המדהימה של החיים'. אנחנו חיים, אז אנחנו מתפללים. אני הייתי אומר שתפילה היא אנרגיה. אנחנו חולקים סוג של אנרגיה, סוג של שפה שדרכה אנחנו יכולים לשנות את המציאות", מסביר ברונסטין.

כשמתחילה התפילה עצמה, מפנים הרבנים את המתפללים לעמודי הסידור הנכונים ושרים ביחד איתם את התפילות. הרבנים נעים לקצב המוזיקה, אחד מהם מתופף על דרבוקה תוך הרמת קצות הטלית, שנופלים מדי פעם, אל כתפיו.

ריקודי שרשרת

אם התפילה בבני-ישורון היא סוג של שפה, למוזיקה מקום מרכזי ביותר בשפה זו. הרבנים מקדישים שעות עבודה רבות למחקר ולמחשבה בנושא. חלק מהלחנים הם לחניו של הרב קרליבך, חלקם מושפעים ממוזיקה מזרח תיכונית וחלקם פרי פיתוח מקומי עם השפעות של מוסיקת עולם, הקרובה ללבם של הרבנים ברונסטין ומטלון והחזן פריבן. אפילו השיר "סאלם" של להקת שבע מצא את דרכו לכאן, מתחבר ל"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל". "אנחנו משתדלים להשתמש במוזיקה שיש בה משהו מעולם הרוח, הנשמה. יש 'הללו' מאוד יפה שאנחנו שרים בשבת בבוקר, שלקחנו ממקור פקיסטני-סוּפי. המקור של השיר היה אללהו, התקשרנו לאדם ששר את זה וביקשנו רשות להשתמש במוזיקה ולשנות את המלים ל'הללו'", מספר ברונסטין.

הנגנים והרבנים מביאים את אלף הנוכחים דרך נקודות השפל, רגעים שבהם השירה שקטה ומלנכולית, אל נקודות השמחה, והקהל בא. בחלקים מסוימים עשרות נשים, ילדים וגברים פורצים בריקודי שרשרת, אחרים קמים ממקומם ומוחאים כף לקצב המוזיקה. נראה שגם לאחרוני הציניקנים קשה להישאר אדישים.

"זה כמו בחיים", אומר הרב ברונסטין. "אם מישהו לא רוצה להיות פגיע, הוא לא יוכל להרגיש באמת. ככה גם בתפילה. תפילה זה לקחת סיכון. אז בהתחלה אולי המוזיקה והריקודים עוזרים לאדם להתחבר, אבל אחר-כך זו חוויה של שמחה עם רגעים מסוימים של מדיטציה, רגעים של התבודדות וגם רגעים של התלהבות, של אקסטזה. עליך להיפתח ולצאת מן המקום שבו אתה נמצא למקום אחר בחיים שלך. ברמת הפשט זה המוזיקה והריקודים, וברמה היותר עמוקה זה לתת לתפילה להיות חוויה טרנספורמטיבית. יש בבי. ג'יי תרבות שבה אנשים מרשים לעצמם לעבור את החוויה הזו. הרבה אנשים אומרים שאנחנו נוגעים ברגשות. זו לא הכוונה שלנו לגעת ברגשות, אבל אם לוקחים את התפילה ברצינות אי-אפשר להימנע מכך. אם אתה באמת לוקח פנימה את מה שכתוב, מדובר בטרנספורמציה של הנפש".

מרק לרמן, על-פי עדותו, עבר שינוי בעקבות חברותו בבי. ג'יי. שם הוא הכיר את אשתו ושם, כפי שהוא מנסח ברהיטות מפתיעה, מצא דרך לתת צורה חדשה לחייו ולמקד את עצמו ואת חייו בערכים היהודיים. "הדבר הזה העשיר את חיי. אני מקיים מצוות ואני מתנדב בחברה קדישא המטפלת בטהרת גופות הנפטרים והכנתם לקבורה. אני גם מוביל את המניין בבקרים". כדי להסביר מדוע השינוי היה כל-כך משמעותי וחד עבורו, מרק נדרש להשוואה: "במקומות אחרים תמיד הרגשתי שהרב מתפלל בשבילי ואני בקהל. החוויה של התפילה היתה פחות ישירה, הייתי יותר עסוק באיך שאני נראה, יותר מודע לעצמי. בבי. ג'יי החוויה ממוקדת רק פנימה ולמעלה".

ברונסטין: "זה לא שאתה בא מפני שיש הופעה או מרצה אורח, מה שמקובל בבתי-כנסת אחרים בארצות-הברית. אתה לא בא כי מישהו יגיד לך משהו, אתה בא כי מה שיקרה פה ישנה לך את החיים. מה שיקרה כאן ייגע בך ואתה תיתן לזה לקרות. אנחנו רוצים שאנשים יחוו את התפילה, ולא יקבלו כאן חוויה אינטלקטואלית".

אין דרשות בבי. ג'יי. בשבת בבוקר הרב מלמד את פרשת השבוע, אבל עיקר האנרגיה מופנה לאותה חוויה מכוננת ומאחדת. בין השורות ניתן לראות אנשים עוזרים זה לזה להתמצא בכתוב. התפילה בבי. ג'יי מתנהלת בעברית, והוותיקים עוזרים לחדשים למצוא את התרגום או את התעתיק העברי באותיות אנגליות. מה שמפתיע הוא שמאות מתוך יותר מאלף איש שנמצאים באולם שרים בעברית ללא שום בעיה, אף על פי שעברית אינה שפת אמם. "זה עובד לשני הכיוונים", אומר ברונסטין. "לחלק מהאנשים העובדה שהם לא צריכים להתייחס לכל מלה ומלה עוזרת להתייחס לתוכן היותר כללי. לחלק אחר זה מפריע. הם אומרים, לא, אני צריך להבין כל מלה שאני אומר. בשנה שעברה היו לנו מאתיים איש שלמדו עברית כדי להבין יותר טוב את התפילה".

הרבנים בבני-ישורון מובילים את תהליך ההתעמקות וחיפוש הדרך, ובעצם מתווים את הדרך על-ידי מתן דוגמה אישית. "אנחנו משתמשים במטבע של תפילה, אבל העיקר הוא לא מה אתה עושה אלא איך אתה עושה את זה. אנחנו משקיעים את הנשמה שלנו בתפילות. אנחנו כל הזמן חוקרים ומחפשים מוזיקה. אנחנו מנסים למצוא בתוך עצמנו, לצלול יותר עמוק, להבין באמת את המשמעות של כל תפילה. אנחנו, הרבנים, כל הזמן מנסים ללכת יותר רחוק בחיפוש, יותר גבוה". לאחרונה הם החליטו לנסות לערוך תפילה ללא מוזיקה. הם חשו שזה יהיה אתגר, להתפלל בלעדיה ולנסות להגיע לאותם מקומות.

הרבנים של בני-ישורון ניסחו מסמך שנקרא "החזון", אשר מפרט את האמונות, את דרכי הפעולה ואת העקרונות שעליהם בנויה הקהילה. זהו מסמך הכפוף כל הזמן לשינויים. יש לקהילה הזו אופי של תורה שבעל-פה יותר מתורה שבכתב, כפי שהם עצמם מגדירים זאת.

באמצעות הרבנים שהם חונכים הם מתכוונים לנסות להשפיע גם על קהילות אחרות בארצות-הברית.

"הרבה אנשים אומרים לי: אתם כל-כך מצליחים, מה הטריק שלכם? מה הטכניקה?". והרב ברונסטין עונה להם ברצינות ובריכוז: "הבעיה היא הגישה הפרגמטית. אין טריק, אין טכניקה, מה שהאנשים חווים זה מה שאנחנו עושים לעצמנו. אנחנו כרבנים לא עושים שום דבר בשבילכם, אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כדי להתחבר בעצמנו, לשאול את השאלות הנכונות. מדובר בסבל, מדובר באהבה, מדובר בתשוקה. זה הדברים האמיתיים. ובגלל זה יש אותנטיות. אנחנו לא מופיעים בפניכם ולא מציגים, אנחנו פשוט לוקחים את עצמנו למקומות האלה". והוא מדגים: "לפני כמה חודשים הפסקתי תפילה באמצע. העיניים שלי היו עצומות ואמרתי חבר'ה, האנרגיה הנכונה לא נמצאת כאן. אני מרגיש אנרגיה של חול, יש הרבה דאגות, אנשים שרים כמו אוטומטים, עושים את הדברים מתוך הרגל, הראש במקום אחר. אמרתי, בואו נשיר ניגון, בואו ניתן לניגון לנקות אותנו, לחדור פנימה ולהוציא את כל הדאגות, המחשבים, לוחות הזמנים, המכונות, בואו ננסה להיות נוכחים. זה לקח חמש-שש דקות והאווירה השתנתה לחלוטין. אני הייתי מכוונן והאנשים היו מכוּוננים, הכול השתנה כי הם נתנו לעצמם להתכוונן. ביחד יצרנו משהו שהיה איפה שהוא. קוראים לזה "רוחני", אבל אף אחד לא יודע באמת מה זה רוחני, זה היה משהו שבא ממקום שהוא לא השכל. אנחנו מאמינים ששבת, בייחוד שבת, זה הרגע שבו אנחנו מכוונים את עצמנו למשהו שהוא יותר שליו ויותר טוב. זה מה שאלוהים עושה וזה מה שאנחנו עושים".

לא חייבים רב

השאיפה של הרבנים להיות אמיתיים וכנים, לחוות בעצמם ועל-ידי זה לתת גם לקהילה לחוות חוויה משמעותית, הולידה את הצורך להשיל מעליהם כל מה שנתפש בעיניהם כמזויף. "אנחנו לא נותנים הספדים בלוויות, זה אחד העקרונות שלנו. אם לא הכרנו את האדם שנפטר, איך אנחנו יכולים לשאת הספד? זה עניין של היגיון פשוט", מכריז ברונסטין. "המצווה היא עבור הקרובים של הנפטר והם תמיד אומרים לי שהם לא יכולים לדבר ואף אחד לא יגיד כלום. אז אני אומר להם, תכתבו ותיתנו למישהו להגיד בשמכם".

וכהמשך ישיר לאותו קו מחשבה, הרב ברונסטין מאמין שגם בשביל להתפלל לא חייבים רב. אמנם רב הוא אדם שמקדיש את חייו לדבָר ויש לו יותר זמן ומחויבות, אבל גם אחרים יכולים להיות שליחי ציבור. בקהילה יש אנשים שלא רוצים שרב יוביל אותם, והם נפגשים ב"חבורות". אלו קבוצות של בין עשרה לעשרים חברים שנפגשים בימי שישי או שבת, בדרך-כלל בבתים פרטיים, ויוצרים לעצמם את החוויה של התפילה. באופן לא מפתיע, הרבנים בבני-ישורון מטפחים ומעודדים את ההשתתפות ב"חבורות".

המוזיקה נחלשת לאִטה, קצב השירה יורד והרוקדים חוזרים למקומותיהם. הרב מדבר על תשעה באב שיחול בקרוב, הוא מדבר על חורבן ומזכיר לחברי הקהילה במין טוויסט וודי אלני שכזה, שלא תמיד החורבן בא באשמתנו. הוא מדבר על אחינו בישראל ועל הצורך להתפלל לשלומם ולשלום. בקרב המתפללים אפשר לזהות כמה ישראלים.

הרב ברונסטין: "פעם, אחרי התפילה, ניגש אלי בחור צעיר בדמעות בעיניים ואמר: 'אתה רב? אתה מדבר עברית?'. והבחור בוכה ואומר: 'אני גר בירושלים, אני ישראלי, למה אני צריך לבוא לניו-יורק כדי למצוא את אלוהים?". הוא היה שבור, היתה לנו שיחה על הילדות שלו, ועל כך שלרוע המזל, בישראל לא רק שהוא מגדיר את עצמו כלא-דתי, הוא מגדיר את עצמו כאנטי-דתי. ואני יכול להבין מאיפה זה בא כי בישראל אתה יכול להרגיש יהודי, אבל אתה יכול להרגיש גם 'מדוכא יהודית'. אני חושב שהיהדות לא שייכת לאורתודוקסיה, היא לא שייכת לקונסרבטיבים ולא לרפורמים. היהדות שייכת ליהודים. אז בגלל המצב הפוליטי וההיסטורי, החילונים בישראל מרגישים משוללים חוויה רוחנית כלשהי. אני יודע שרוב האנשים בישראל לא הולכים לבית-כנסת ולא מתפללים, אבל אולי אם הם ימצאו דרך שהיא לא כופה ולא 'בודקת בציציות' אלא יותר מזמינה, יגלו שהיהדות שייכת גם להם. יכול להיות שאנשיו של בני-ישורון חשים תחושות דומות לאלו שחשים החילונים בישראל. הרי הממסד הדתי מנדה את הקהילה, כחלק מהתנועה הקונסרבטיבית. אני מאמין בכל הכנות שהציבור הישראלי מוכן לשינוי. יש כל-כך הרבה מרכזים בודהיסטיים וסדנאות, ואנשים מחפשים".

בסוף תפילת יום שישי הם רוקדים, המוזיקה נמשכת, אנשים ניגשים לדבר עם הרבנים וזה עם זה. לילדים זוהי חגיגה של ממש, וגם למבוגרים. ביציע אנשים קמים, מחבקים ומנשקים את שכניהם לספסל. יש הרבה חום אנושי באוויר. "כולם מדברים על החיבוק של בי. ג'יי, הנשיקה של בי. ג'יי. במקומות אחרים אנשים לוחצים ידיים בסוף התפילה, פה הם מתנשקים. יכול להיות שזה קשור גם להשפעות הדרום אמריקאיות ולמוזיקה". ברונסטיין אינו מתכחש למקורותיו אך מדגיש, "אבל בכל זאת זה האפר וסט סייד, אז זה חייב להיות קשור גם לאמריקה, למה שקורה פה. החוויה שאנשים עוברים פה היא במובן מסוים חוצה גבולות, ויש בזה משהו שקשור באופן מאוד עמוק למי שאנחנו".

עוברים עוד חצי שעה או שלושת רבעי שעה עד שהאולם מתרוקן, וגם אז אנשים נשארים לעמוד בחוץ, ברחוב, ולדבר. חלקם ילכו הביתה ויחזרו למחרת ובבקרים הבאים לשחרית, חלק ימשיכו את המפגש החברתי במסעדה המקסיקנית הקרובה, וחלק ייכנסו לתחנת הרכבת התחתית הסמוכה וייבלעו בחזרה בלועה של העיר המטורפת ביותר בעולם, עד לשבוע הבא.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

רוני אבולעפיה היא בימאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה