דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

בית הספר כמשל

יוצרי הקולנוע של סוף שנות התשעים מתקשים להעניק לבית-הספר את ההילה הרומנטית, ההירואית, שלה זכה בעבר הם מפוכחים מדי ומרירים מדי. בעולם הקולנועי הפוסט-מודרני, המתקשה להאמין בנצחונם של ערכי הטוב ומטיל ספק בקיומה של תשתית מוסרית מחייבתת, לא ניצל גם המיקרוקוסמוס החינוכי

בית הספר היה מאז ומעולם זירת התרחשות קולנועית אמריקאית פופולרית. התבנית הבסיסית נוצרה כבר בשנות השלושים בסרטים כמו "היה שלום מר ציפס" (1939) או "ימי בית הספר של תום בראון" (1940). היא כללה את המרכיבים הבאים: כיתה פרועה, שנים-שלושה תלמידים מתוסבכים, מורה סבלן אחד וקמצוץ מסגרת נוקשה, לחידוד הקונפליקט. סרטים אלה ודומיהם כדוגמת "זרע הפורענות" (1955), "לאדוני באהבה" (1967) או "ללכת שבי אחריו" (1988) תארו אף הם את המטמורפוזה שעוברת קבוצת מתבגרים, מנערי חסרי דרך לבוגרים בעלי בטחון עצמי, בעזרתו של מורה חכם ועקשן. תבנית זו לבשה צורה ופשטה צורה אך בכל גילגוליה התבססה על האמונה בכוחו של המורה ובכוחו של בית-הספר לגאול את תלמידיו.

סרטי בתי-הספר היו לז'אנר קולנועי מוכר ומצליח. בשנים שבהן מיעט הקולנוע האמרקאי מלעסוק בבעיות חברתיות מובהקות היו הסרטים העוסקים בבית הספר בבחינת 'היוצא מן הכלל המעיד על הכלל'. כור ההיתוך הכיתתי שימש כמיקרוקוסמוס לבעיותיה החברתיות של ארה"ב. פתרון הבעיות הכיתתיות, ההכרחי לז'אנר זה, ביטא את האמונה הנאיבית קמעה, ביכולתה של החברה האמרקאית לגבור על כל משבר או מחיצה חברתית. בית הספר היה למראה בו אהבה אמריקה לבחון את פניה. נדמה כי בכל עת משבר, בכל עידן של איבוד דרך, שבו היוצרים ההוליוודים אל בית-הספר, אל נקודת ההתחלה. אם יצליחו לאבחן את תחלואיה של החברה בנקודת הראשית, ואם ישכילו להצביע על הפתרון המתבקש, הרי שהדור הבא עשוי להיות טוב יותר ומבולבל פחות.

מן הסרטים שהעמידו במרכזם את בית הספר עלתה תמונתה של חברה המשוועת ליד מדריכה ומחנכת, לקול בוגר וחם שיצביע על הכיוון בו עליה לצעוד. בני-נוער שצפו ב"ללכת שבי אחריו" וב"סיכון מחושב" (1995) חלמו על היום בו יכנסו לכיתה ושם, ליד הלוח ימתינו להם רובין ויליאמס ומישל פייפר. לא נטעה אם נאמר כי קבוצה אחרת של צופים, מבוגרת קצת יותר, בחרה בהוראה כמקצוע מתוך תקווה שגם בהם יתלו יום אחד עיניים תלמידיות מעריצות כדוגמת העיניים שנתלו בסידני פואטיה, המורה הכריזמטי מ"לאדוני באהבה". אלא שנדמה כי בשנים האחרונות החל משהו להשתבש, משהו יצא לאחרונה משליטה.

המעיין בסרטי הקולנוע של שנות התשעים וליתר דיוק, בקולנוע האמריקאי בשלוש השנים האחרונות עתיד לגלות תמונה אחרת, עגומה ונוקבת של המיקרוקוסמוס החינוכי. המראה הקולנועית כבר רחוקה מלהסביר פנים למתבונן בה.

הסרט "ראשמור" (1998 – הופץ בארץ תחת הכותרת: "המירוץ לצמרת של מקס פישר") עוסק בתהליך התבגרותו של צעיר יוצא-דופן. מקס פישר דנן הינו תלמיד כושל לכל דבר ועניין, ועיקר עניינו בבית הספר הוא בפעילויות החוץ-לימודיות, אלה המכשירות אותו לקראת עתידו המבטיח כעסקן פוליטי כשרוני, ומעניקות לו 'קרש קפיצה' בבואו להרשם למכללות היוקרתיות ביותר. עתידו של פישר משורטט ומתוכנן לכל פרטיו. הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות בבית-הספר בכדי להבטיח עתיד זה. אף אדם ואף גורם לא ימנע מפישר את ביצוע תוכניותיו, גם לא בית-הספר בכבודו ובעצמו.

מקס פישר הוא הגיבור הקולנועי החדש של סרטי בתי-הספר. הוא רחוק מלהיות תלמיד מתחבט הזקוק לעזרתו של אדם בוגר.

"כדי להבין את החברה החרדית צריך להבין שעקרון-העל שלה, הערך העליון התאהבותו הנואשת של הגיבור במורתו היקרה היא פועל יוצא מטשטוש גבולות בחברה שבה לא ברור מי מוביל את מי: המורה את תלמידיו או להיפך

הוא אינו חש כל צורך לחולל איזשהו שינוי בחייו, להיפך, השינוי הוא אויבו הגדול ביותר. פישר נאבק במנהל בית-הספר העלול להסיט אותו מן המסלול אותו תכנן. זה לא שהוא מתנגד לערכים החינוכיים והלימודיים אותם מנסה בית-הספר להנחיל לו, זה פשוט לא רלוונטי. פישר הוא תוצר מובהק של חברה של חברה הישגית וככזה, הוא מעדיף להתרכז בבניית מעמדו החברתי. הסרט משרטט את פניו של בית-הספר של שנות התשעים: מחד, התלמיד ההישגי, ה"Achiever Over" המנווט את דרכו בבטחה אל עתידו הידוע מראש, ומאידך אנשי החינוך, עייפים מדי ומנוסים מדי, היודעים שאת הקרב על חינוכו של מקס פישר הם הפסידו עוד לפני שהתחיל. הגבולות בין מורה לתלמיד, בין אדם מבוגר לצעיר, מיטשטשים והולכים. התאהבותו הנואשת של פישר במורתו היקרה,אובססיה שהיא מרכזו העלילתי של הסרט, הינה רק פועל יוצא מגבולות מטושטשים אלה. חברה בה לא ברור מי מוביל את מי, המורה את תלמידיו או להיפך, היא חברה הזקוקה בדחיפות לבחינה מחודשת של גבולותיה, של הגדרותיה את מהות התפקידים השונים בבית-הספר.

חילוקי הדעות התהומיים שבין מורה לתלמיד עדיין אינם מתפתחים ב"ראשמור" לכלל עימות מפורש. אך בסרטים אחרים אשר הופקו בשנה האחרונה ניתן למצוא עימות מעין זה בגילוייו המכוערים ביותר והוולגריים ביותר. כך למשל בסרטו הראשון כבמאי של קווין ויליאמסון, נער הפלא של הכתיבה הקולנועית והטלביזיונית של השנים האחרונות, מתפתח המאבק בין מורה לתלמדיו לעימות פיסי אכזרי. הסרט "ללמד את גברת טינגל" (1999) עוסק בנסיונותיה של מורה להיסטוריה, מורה אכזרית וקרת לב, למנוע מהתלמידה הכשרונית של הכיתה את ‘כרטיס הכניסה' למכללה היוקרתית אליה היא רוצה להתקבל. סרטים העוסקים במאבקים בין מבוגרים דמוניים לצעירים ישרי-דרך אינם בגדר חידוש, אלא שהבחירה בבית-הספר כזירה למאבק זה עשויה להפתיע (בכך מזכיר "ללמד את גברת טינגל" סרט שהופק שנה קודם – "סיוט בחדר מורים" שחידושו העיקרי הוא במיקומה של עלילת אימים שיגרתית ומוכרת בין חדריו של בית הספר העירוני). גם כאן נמצא שניים מן המוטיבים אותם הזכרנו לעיל: המאבק בין המורה לתלמידה אינו נסב על הדרך למימושם הנכון של ערכים חינוכיים כלשהם, אלא על זכותה של התלמידה להרשם למכללה שתבטיח את עתידה. בניגוד ל"ראשמור" אין בסרט כל יחס אירוני למטרותיה של התלמידה ההישגית, והגלישה לאלימות פיזית בין המורה לתלמידיה נתפסת כמהלך מתבקש ובעל היגיון קולנועי פנימי. בנוסף מצביע הסרט כבר בכותרתו על יחסי הכוחות האמיתיים: כאן אין המורה מחנכת את תלמידיה. התלמידים, השקולים וההגונים יותר, הם אלה שעתידים להעניק למורה שיעור שלא תשכח.

נדמה כי הביטוי הקולנועי השלם ביותר למערך הכוחות החדש בבית הספר נמצא בסרט "בחירות" (1999 – הופץ בארץ תחת הכותרת "בחירות או לא להיות"). הבחירות המוזכרות בשמו של הסרט הן הבחירות לראשות מועצת התלמידים תפקיד אליו שואפת התלמידה ההישגית התורנית, טרייסי פליק. גם סרט זה מעמיד כנגד טרייסי אנטגוניסט נואש בדמות אחד ממוריה, מר מקליסטר, ובדומה למורים אותם הזכרנו לעיל אין גם למקליסטר כל סיכוי. "בחירות" מציג את המיקרוקוסמוס החינוכי בצורה המורכבת ביותר. נסיונותיו של מר מקליסטר לבלום את ניצחונה המובטח מראש של טרייסי עשוי להתפרש כקריאת תיגר על ערכי המצליחנות האמריקאית ועל כוחניותה של התפיסה הרואה בהצלחה הכלכלית והחברתית את חזות הכל. יש כאן ניסיון לחולל שינוי, אך בסרטי סוף שנות התשעים כל ניסיון לחולל שינוי חינוכי יש בו מן הפתטי. לא מהלך חינוכי יש כאן, אלא קרב ארסי. האם האמונה בחשיבותם של שינויים, בכוחו של חינוך נגוזה מן העולם ?

הדיוקן האכזרי והעגום של בית הספר העולה מ"בחירות" אינו פוסח גם על דמותו של ג'ים מקליסטר. על אף היותו מורה פופולרי ואהוד ואולי דווקא בגלל פופולריות זו, רחוק מר מקליסטר מלהיות משוחרר מנגיעות אישיות. גם סרט זה רואה בקרבה רומנטית בין מורה לתלמידה פועל יוצא מטשטוש הגבולות בבית-הספר. גם סרט זה מטיל ספק בכוונותיו הטהורות של המורה, המוצג בסרט כדמות עייפה ונטולת רגישות. בחירתו של המורה לנהל מאבק בטרייסי, מאבק ולא דיאלוג, מביאה עליו את חורבנו המקצועי, אך הסרט אף רומז כי גם למורה יש חלק בדרך בה בחרה תלמידתו. את השיעור המיותר שהעניק לה אודות חשיבותה של פופולריות חברתית ואת הנכונות להיכנס למאבקים כוחניים על עניינים של מה בכך, למדה טרייסי בהצטיינות.

התמונה העולה ממכלול הסרטים אותם הזכרנו לעיל ומסרטים נוספים אותם לא הזכרנו, מטרידה למדי. היא משקפת כמובן את שברה ובעיותיה של מערכת החינוך האמריקאית, אך שינוי ערכין זה מתחולל בעולם המערבי כולו. השיבה המאוחרת של יוצרי קולנוע צעירים לבתי-הספר, הבחינה המחודשת של כור מחצבתם אינה מולידה עוד תקווה חדשה. בניגוד לסרטים כדוגמת "ללכת שבי אחריו" מתקשים יוצרי הקולנוע של סוף שנות התשעים להעניק לבית הספר את ההילה הרומנטית, ההירואית, לה זכה בעבר. הם מפוכחים מדי ומרירים מדי. בעולם הקולנועי הפוסט-מודרני המתקשה להאמין בנצחונם של ערכי הטוב ומטיל ספק בקיומה של תשתית מוסרית מחייבת, לא ניצל גם המיקרוקוסמוס החינוכי.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יובל ריבלין מלמד היסטוריה וקולנוע במרכז יעקב הרצוג בעין צורים, מחנך ומרכז מגמת קולנוע בבית הספר התיכון התורני ע"ש הימלפרב בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה