דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בדצמבר 2004 | מהדורה 25

"בית הספר איננו יכול לתקן את הפערים"

פרופ' אליעזר שביד, ממקימי "כרם", מכון הומניסטי להכשרת מורים, וחתן פרס ישראל במחשבת ישראל, קובע כי ההפרטה והאקדמיזציה של מערכת החינוך שהחלה עוד בשנות השמונים, ערערו את כל מערכת החינוך

צילום: גור סלומון

כבר שמענו מכולם. משרד החינוך, ארגוני המורים, פקידי האוצר, הפוליטיקאים, הרבנים, המגזר העסקי, השלטון המקומי, התקשורת – כולם כבר השמיעו דעות נחרצות בעד ונגד המסקנות של דו"ח ועדת דברת, המוקדש לעתידה של מערכת החינוך בישראל. כולם, חוץ מהמוסד שאמור לקלוט את טובי הבוגרים של מערכת החינוך: האקדמיה.

האמת היא, ששתיקת הפרופסורים באוניברסיטאות לא צריכה להפתיע במיוחד. אף שלכאורה הם עוסקים גם בחינוך, רק מעטים מהם מגלים עניין במתרחש בבתי-הספר. ללמד ילדים נראה בעיניהם כפחיתות כבוד או בזבוז זמן, ולכן נדיר למצוא בוגרי אקדמיה בעלי תארים מתקדמים בחדרי המורים. הדוקטורנטים הצעירים ילמדו כמה שעות בתיכון כדי להשלים הכנסה, אבל ברגע שתגיע המלגה המתאימה, או כשיסתדרו במשרת מרצה, רובם ככולם ייפרדו לנצח מהגירים ומיומני הנוכחות.

איש אקדמיה אחד שאינו שומר על שתיקה הוא חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שביד. בניגוד לרוב עמיתיו, גם בשיא הצלחתו האקדמית הוא מעולם לא שמר על מרחק ממערכת החינוך. שביד השתתף בשורה של ועדות שעסקו בעתיד המערכת ותוכנית הלימודים, וכיהן כמרכז לימודי מחשבת ישראל במשרד החינוך. על אף היותו חילוני ובעל דעות שלא בדיוק תאמו את אלה של ממשלת הליכוד, שר החינוך זבולון המר הציע לו בשנות השמונים לשמש כיושב-ראש המזכירות הפדגוגית, תפקיד רב כוח בקביעת תוכניות הלימודים. בשנת תשל"ה היה שביד בין המייסדים של 'כרם', מכון הומניסטי-יהודי להכשרת מורים בתחומי היהדות ומדעי הרוח, המוציא מקרבו את מיטב מוריה של מערכת החינוך בירושלים.

את הביקורת הנוקבת שלו מטיח שביד במהלך ראיון, שנערך בביתו בשכונת אבו-טור בירושלים. לעתים הוא מרים את קולו וצועק, כאילו לימור לבנת ושלמה דברת יושבים מולו; אבל הוא יודע שמבחינתם הוא כבר לא רלבנטי. למרות מעורבותו ארוכת השנים במערכת החינוך, הוא לא הוזמן להשתתף בוועדת דברת, ואפילו לא להופיע בפניה. דעותיו הנחרצות היו עלולות להפריע לטיפוח הנמרץ של הקונצנזוס סביב מסקנות הוועדה.

צמצום תפקיד החינוך

"יסודות הרפורמה של שנות השמונים הביאו להתמוטטות מערכת החינוך", טוען היום שביד, שבעצמו השתתף לפני יותר מרבע מאה בוועדה אשר בחנה את עתידה של מערכת החינוך בשנות השמונים. "המערכת נבנתה על יסוד הנחות שגויות. ההפרטה והאקדמיזציה של מערכת החינוך גרמו לערעורה של כל המערכת. ועדת דברת נבנתה על 'יסודות' החורבן הזה, ובמקום לנתח את הסיבות שגרמו לו, הם מביאים לחורבן עוד יותר גדול.

לא לומדים שום דבר

"במקום התפקיד שהוגדר על-ידי חוק חינוך חובה, שמשמעותו היא הכנה לחיים במובן הרחב של המילה – מבחינת צמיחתם והתבגרותם של אנשים צעירים והשתלבותם בקהילה, במשפחה, בחברה, בחיי התרבות ובחיים המקצועיים – צומצמה העשייה החינוכית לדבר אחד בלבד, והוא רכישת מקצוע מכניס. מי שמעניק את ההסמכה לעיסוק במקצועות אלו היא המערכת האקדמית, ועל כן תפקידו של בית-הספר נתפש כהכשרת התלמידים ללימודים באוניברסיטה, על-פי דרישות האוניברסיטה.

"השאלה אינה אם הם למדו משהו; הם לא לומדים שום דבר. בשלוש השנים האחרונות בתיכון האנשים הצעירים והנבונים שלנו משננים את התשובות על שאלות שנשאלו בשנים הקודמות, ובסופן מקבל התלמיד תעודה פורמלית שלא מעידה על שום דבר".

שביד קושר את השינויים שעברה מערכת החינוך להתפתחויות הפוליטיות, ובעיקר להתפתחויות הכלכליות בישראל: "בשנות השמונים מדינת ישראל עברה משלטון סוציאליסטי לשלטון קפיטליסטי. חברה שהפערים בה היו מצומצמים היתה תוך שלוש-ארבע שנים למדינה השנייה אחרי ארצות-הברית מבחינת עומק הפער בין העניים לעשירים. עכשיו טוענים, שמערכת החינוך צריכה לפתור את הבעיה, ושתעודת הבגרות נותנת הזדמנות שווה לכניסה לשוק העבודה. מהות הרפורמה של שנות השמונים היתה לכפות את הבגרות כמטרה המרכזית של בית-הספר".

שביד מצייר תמונה אוטופית למדי של מערכת החינוך, כפי שהיתה עד להשתלטות הקפיטליזם על המדינה: "לפני שלושים שנה המצב היה שונה לגמרי. בחינות הבגרות לא הגדירו אז את תוכנית הלימודים; ההנחה היתה שלבית-הספר יש מטרות משלו. אם תפקידו של בית-הספר הוא סוציאליזציה תרבותית של אנשים צעירים, יש לפרושׂ לפני התלמיד תוכנית לימודים שמייצגת את התרבות שלו בכללותה. עד תחילת שנות השמונים היה מיגוון של מקצועות לימוד שהציג בפני התלמידים מערכת מאוזנת של מקצועות ריאליסטיים והומניסטיים, לימוד בצורה סיפורית-ערכית, שמנחילה ערכי תרבות בסיסיים המעצבים את האישיות. מאז שנות השמונים, כשתעודת הבגרות היתה לחזות הכול בעיני המערכת, עסוקים כל שרי החינוך בנסיונות להעלות את אחוזי הזכאות לתעודת הבגרות, בטענה שהדבר משפר את סיכויי התלמידים להגיע ללימודים אקדמיים ולהצלחה בחיים. אצל השרה הנוכחית, לימור לבנת, הפרסום השנתי של אחוזי הזכאות, והעלייה הבלתי נמנעת בהם, היו לחגיגה תקשורתית. זאת, שעה שמתרבות הטענות כי השיפור הושג בין השאר בשל ההקלות במבחנים, וחלק ניכר מאותן תעודות עדיין אינן טובות דיין כדי להכניס את בעליהן לאוניברסיטה.

פיקציה ושמה תעודת בגרות

"תעודת הבגרות לא שיפרה את מצבו של מי שהיה עד עתה מופלה לרעה במערכת, כי היא לא נתנה לו שום דבר", מטיח שביד. "תעודת הבגרות הזאת שווה לקינוח בתחת, התעודה אפילו לא תזַכּה אותו בכניסה לאוניברסיטה, כי באוניברסיטה יודעים שזה בלוף, שזה לא מעיד על שום דבר".

שביד לא רק פוסל את תעודת הבגרות כמכשיר ליצירתו של שוויון חברתי וכלכלי; בניגוד להנחה המקובלת, הוא אף סבור שבית-הספר הוא לא המקום הנכון לניסיון ליצור שוויון כזה. "הרעיון, שבית-הספר עשוי למצוא את הפתרון לפערים החברתיים שמייצרת המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, הוא איוולת גמורה. בית-הספר לא יכול לתקן את הפערים; להפך, בית-הספר הוא הקורבן הראשון ועליו להתמודד עם תלמידים ממורמרים מבתים עניים, המפתחים ניכור גדל והולך. אתה באמת חושב שתוכל לספר להם שתלמיד שיצא מבית עני, אפילו אם יצליח בבגרות, תהיה בידו הזדמנות השווה לזו של תלמיד מבית עשיר שסיים את אותו בית-ספר?".

שביד משוכנע, שאף כי הבעיות של המערכת הנן גלויות לעין, ההמלצות של ועדת דברת – אם ייושמו – רק יצליחו להחריפן. בתי-הספר ימשיכו להיות מכוונים רק להישגים הנמדדים במבחנים, אבל מצבם, ובעיקר מצבם של בתי-הספר המיועדים לשכבות החלשות, יהיה נואש. הוא תוקף בעיקר את הסעיפים בדו"ח, המאפשרים לבתי-ספר עצמאיים לוותר על חלק גדול מהתקציב שהגיע להם עד היום מהמדינה, ולשלם במקום זאת מכיסם. "אותם בתי-ספר שהם אליטיסטיים ויכולים לבחור את תלמידיהם יקבלו מהמדינה פחות, אבל יתקצבו את עצמם מכספי ההורים. אלה לא יהיו בתי-ספר למצטיינים, אלא לתלמידים שהוריהם מצטיינים בכך שיש להם כסף והם ידעו איפה להיוולד. הם טוענים, שצמצום ההקצבה לבתי-הספר האלה אין פירושה הפרטה. זהו שקר, הרי זו בדיוק הפרטה. התוצאה תהיה חינוך ירוד להמוני בית ישראל שאין להם מה לשלם – מורים גרועים שמלמדים בבתי-ספר גרועים, שאין בהם משמעת ויש בהם ניכור גדל והולך בין ההורים לבית-הספר – וחינוך מעולה למי שיש להם. ברוב בתי-הספר היום ההורים משלמים הרבה, וככל שהמוסד נחשב ליותר טוב ההורים משלמים יותר. אחרי יישום ההמלצות של ועדת דברת המצב כבר יהיה דרסטי, רשמי וגלוי לגמרי. ולמה זה קרה? כי בית-הספר הוא קורבן המדיניות הכלכלית".

"אני לא מטיף לחזרה לסוציאליזם", מתעקש שביד, "אלא לחזרה למדיניות הרווחה של מדינת סעד. הסוציאליזם פשט את הרגל, אבל המדיניות החדשה שניצחה עומדת בפני קריסה. וזה קורה בכל הארצות, שהגלובליזציה השליטה בהן את המדיניות החדשה. ההצלחה הכלכלית מושגת במחיר חברתי נורא".

הקפיטליזם הוביל, לדבריו, גם לאנוכיות מצִדם של ההורים העשירים. "המשפחות העשירות, העשירונים העליונים, לא מוכנות לשלם מס הכנסה שאפשר לממן ממנו את תקציב החינוך. לעומת זאת, הם מוכנים לשלם לבתי-הספר שהילדים שלהם לומדים בהם, והרבה. הם מושחתים לחלוטין".

להמלצות אחרות בדו"ח של ועדת דברת מתייחס שביד בביטול רב למדי. המלצה בדבר המעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע, וסיום כל יום בשעה ארבע אחר-הצהריים, לא מרשימה אותו: "זה לא משמעותי; השאלה היא מה עושים בימים האלה: האם יצליחו באמת להשתלט על התלמידים ולקיים משמעת מתוך רצון טוב, ולא בהשגחת המשטרה".

ההצעה לתגמל מורים על-פי הישגיהם מצחיקה אותו. "באיזה אופן אתה חושב שתוכל לתגמל מורים, לפי מידת התפוקה שלהם? זאת מחשבה שלקוחה מבית-חרושת למכוניות. אתה מודד את הגלונים של הדלק שהוא הכניס לראש התלמיד? אי-אפשר למדוד את זה. בחינות לא מודדות פה שום דבר. העובדה שתלמיד שמע ואחר-כך עמד בבחינה טכנית לא מלמדת שום דבר על הדברים שלמד. תגמול של מורים לא מצביע על העניין לגופו, על מה שיתרחש בתוך בית-הספר".

גם מהמאבק של ארגוני המורים הוא לא מתרשם, ומאשים אותם בכך ש"הם ממשיכים לדבר בלשון של ועדת דברת, וכל מה שהם רואים זה את האינטרס הכלכלי של המורים".

שביד מתגעגע לימים שבהם "לימדו את המורים בסמינרים שהוראה וחינוך זה שליחות, והכבוד שרוחשים להם הוא בזכות השליחות שהם ממלאים. היום מלמדים אותם שהוראה זה מקצוע ככל מקצוע אחר, וערכם נקבע על-פי המשכורת שהם מקבלים. כדי להיות מורה טוב, צריך בראש ובראשונה להיות בן-אדם. עדיף מורה שהוא לא משכיל גדול, אבל אם הוא מחנך בנשמתו, ואם יש לו יחס לתלמידים והכרת החובה שלו כלפיהם, הוא יכול להצליח הרבה יותר ממורה משכיל פי עשרה ממנו. היו לי מורים שגרמו לי ללמוד דברים שהם לא ידעו, אבל בזכותם למדתי את הדברים בעצמי. ועתה באים ואומרים למורים איך הם יכולים להרוויח יותר, אבל כתוצאה מזה שמים אותם ללעג ולקלס".

 

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 25 של ארץ אחרת: "החינוך והמודל העסקי: האורות והצללים של ועדת דברת". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אנשיל פפר הוא עיתונאי ופובליציסט ב"הארץ"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה