דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

בין שתי גרסאות של "כלל-עולמיות"

לב אנינסקי, חוקר ומבקר ספרות וקולנוע רוסי, משווה בין תפיסתם העצמית של יהודים ורוסים ומגיע למסקנה המפתיעה שהדמיון עולה על השוני. "התחושה האינטואיטיבית של שני העמים היא: הרגשה של 'נידונות', 'נעזבוּת', 'נטישה בידי האל', שיש לגבור עליה ללא הרף"

איור לפואמה של ולדימיר מאייקובסקי: "על זה", 1923

מעולם לא חייתי במדינת ישראל, ועל כן אין ברצוני לשפוט איזו דמות ראוי שתלבש וכיצד היא ממלאה את תפקידיה. מגעיי עם הישראלים מתמצים, הלכה למעשה, בקשרים ישנים-נושנים, עוד מזמנים סובייטיים, עם יהודים שעזבו את ברית-המועצות לפני שלושים שנה. כשהתארחתי בישראל הייתי אורח בביתם ולא אורח של המדינה, ואל סיפוריהם של חבריי על המתרחש בה (מאבקים בין ימין לשמאל, בין יהודים דתיים ללא-דתיים, בין יהודים ללא-יהודים וכדומה) התייחסתי כאל תסריטים שלפעמים הם כובשים את הדמיון אך לעולם אינם נוגעים במציאות שהיא שלי ושלך.

בעיניי ישראלי עודנו נשאר יהודי – במישור הפסיכולוגי – כלומר, אדם ששורשיו נטועים בארצות הפזורה היהודית, אף על פי שהישראלי החדש אינו אלא תוצאת שירוש הפסיכולוגיה של היהודי הנצחי. אבל אני הנני אדם החי בתפוצות, וליתר דיוק, בגלות; ואף מי ששוכנים בחובו יהודי ולא-יהודי. בכל קריאה "ז'יד" אני רואה קריאה המופנית אלי – לא רק בגלל האמונה שיש להתייצב לצדו של הקורבן, אלא גם בשל העדר פטאלי של האפשרות לנהוג אחרת.

אף על פי כן, מעולם לא הטלתי ספק בכך שהתרבות הרוסית היא התרבות שלי, אפשרויות אחרות אינן באות בחשבון מבחינתי.

הסיכוי היחיד לפתרונה של חידת ההיגיון הזאת היא התכונה הנצחית הטבועה בתרבות הרוסית מאז ומעולם: הלך-רוחה העולמי, הגלובליות של משימת-העל הרוחנית, הנכונוּת לספוג אל תוכה כל מה שהוא אינו רוסי – לעזור להיעשות רוסים לכל המוכנים לכך.

שני גורלות

הדיאלוג שלי עם היהדות משמעו פעולת גומלין בין שתי גירסאות של "כלל-עולמיוּת", שתי דרכים של "היות מנודה", שני גורלות שהרוח קורמת בהם עור וגידים לא בשריונו של המנצח, אלא בבבת עינו של העבד.

הסתגרות מכל סוג שהוא בגבולות האתניים, הלאומיים או השבטיים פירושה בעיניי סופו של דיאלוג ממין זה ותחילתו של דיאלוג אחר, שאיני מוכן לנהלו.

אם רוסיה, שמאז ומעולם הציבה לעצמה משימת-על כלל-עולמית, חובקת תבל, תתכווץ למסגרת של מדינה לאומית בטרהתה, קשה להניח שתוכל להיעשות יורשתה האמיתית של התרבות הרוסית הגדולה.

אם ישראל תתקבע כאחד הרַגְלִים הרבים על לוח השחמט העולמי, אך היהדות תאבד תוך כדי כך את תפקידה כבעלת הייסורים בעולם – קשה להניח שתוכל עוד לתרום לאנושות בעתיד.

אך דומה, שאושר ממין זה יפסח על היהודים ועל הרוסים כאחד.

על אף הניגוד החריף שבין גורלות שני העמים ואופיים, יש גם דבר-מה משותף בחישתם העצמית האינטואיטיבית: הרגשה של "נידונוּת", "נעזבוּת", "נטישה בידי האל", שיש לגבור עליה ללא הרף. אצל היהודים מוליד הדבר יחסיות המועלית לדרגה של יחסיות כלל-עולמית, אצל הרוסים זלזול גמור, כשהכול לא אכפת, לא מזיז, לא נוגע וכדומה.

זה גם המקור של הפיצוי הלוקה בהפרזה: אמונה איתנה במילה, בספר, ברעיון, בצדק ש"מן העבר ההוא של הדברים".

ולבסוף, אמונה עיקשת ומקובעת בכעין מערכת יחסים מיוחדת עם אלוהים. בטחונם של היהודים בהיותם "העם הנבחר" נדמָה בעיניי כרמייה עצמית מסוכנת ביותר, עד אשר גיליתי שגם הרוסים מרחפים על אותו ענן: העם שלנו הוא עם שאלוהים שרוי בקרבו, מוסקבה היא מכורתם של כל עמלי העולם, הרוסים סוללים את הדרך לכל דרי כוכב הלכת שלנו…

אין מוצא מן הלולאה

איני מצליח לשוות בדמיוני את שני העמים האלה במצב, שבו ניטלו מהם תפקיד דמיוני זה והעלאה עצמית לגדוּלה ילדותית זו. אין מוצא מן הלולאה. כדברי לֶב גוּמילֶב, ההיסטוריון הרוסי הידוע, בנם של המשוררים אנה אַחמַטוֹבָה וניקוֹלאי גומילב, רוסיה הופיעה כעין סחוס שהחיכוך בין אירופה לאסיה הצמיח אותו. מצב זה נשאר בעינו אצלנו גם כיום. קורעים אותנו לגזרים, במלוא מובן המילה: המערב, מחד, שאנו נאחזים בו בידיים שרוחצו ונוקו עד שהחלו להיראות כידיהם של בני תרבות, ומאידך, המזרח, שרגלינו טובלות ברקבובית הטובענית שלו.

המזרח נתלה מעל למערב במלוא כובד משקלו של גוש בראשיתי עצום, והמערב חש זאת ומוכן להשיב מלחמה שערה, ולפעמים הוא מנחית מהלומות מֶנַע כמגשש באפלה.

ואנחנו בתווך

אך הלוא גם ישראל נתונה באותה לולאה. על שפת הים שמימיו חמימים, על רצועת אדמה ששממתה הופרחה, אפשר לכונן כעין גן-עדן עלי אדמות. זאת, בתנאי שיער-עַד המקיף את פינת החמד הזאת, ואשר מיושב בבני-אדם שטבעם שונה בתכלית, יתייחס אליה בשוויון נפש, כלומר, בני-האדם ייאותו להתבונן בניסוי הזה בשלווה. אך הרי זה לא יקרה. העולם הערבי, המונה מאות מיליונים והנגוע בכוכבו הנופל של הנביא, לא יסכים למלא תפקיד של צופה מן הצד. המוני אדם שלא מצאו לעצמם עיסוקים לעת שלום, יוסיפו להסתער על גן-העדן הזה בחימה שפוכה בת אלפי שנים.

המוצא?

אם המערב לא יעמוד בפרץ, אם המוני אדם המונים מאות מיליונים ימחו מעל פני האדמה מושבת גן-עדן זו, אזי בניו של יצחק ישובו ויתפזרו בעולם, מקללים את בניו של ישמעאל, וייאלצו לחסות בצִלם של רחמי הזולת ולהאמין בהבטחותיו ליחס של אורך-רוח. או-אז תפקידה הכלל-עולמי של היהדות, המשכילה לשמור על רוחה בתנאים פטאליים של שלילת מולדת (יש אומרים, שגם הצוענים הם מושא לניסוי דומה מצדו של ריבון העולמים) – תפקיד זה יהיה לו המשך, למרבה הצער.

אם המערב אמנם יעמוד בפרץ וישראל תצליח להיאחז בשולי החוף, גם אז לא תוּתר ולא תבוּתר הלולאה המזרח תיכונית. גם אז תיאלץ מדינת ישראל להוסיף ולהתמודד עם שאלות ההישרדות "על שעל אדמה אחרון".

איזוהי האפשרות הטובה יותר: לנשום את אוויר המאבק עד כלות, בעודך חש את רצועת האדמה הצרה תחת רגליך, או להינשל מהאדמה הזאת, בעודך משנן לעצמך את הנוסחה של שלום עליכם: "אנו אנשי האוויר" – איש לא ישכיל לענות על השאלה הזאת, פרט לאדם עצמו, שנאבק ונופל על חרבו, או חי ותלוי באוויר. ופרט לעם עצמו, שגובר על הטרגדיה בעודו מציל את גופו ומגדל את התפוזים הטובים בעולם, או נשאר נאמן לטרגדיה בלבו בעודו שׂח לעולם כולו שאין לו מקום עלי אדמות.

לב אנינסקי הוא חוקר ומבקר ספרות וקולנוע, סופר ופובליציסט, שחי ויוצר במוסקבה.

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה