דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

רונית לוי: אנו רואים בדיאלוג חוויה הכרחית

בין מיואשים למאמינים

רונית לוי, חברת הצוות המרכז את תנועת הבוגרים של המחנות העולים, כותבת על התהליך של יצירת הסכמות בין תנועות הנוער השונות במהלך ההכנות לעצרת השנתית לזכרו של רבין. על לקיחת אחריות לאומית במקום שזו נזנחה, ועל הצורך להתמודד באומץ עם גבולות של זהות, תנועה ומחנה כדי ליצור יחד ישראלי חדש

 החברה בישראל צמאה כיום לכוחות יוצרים ומבקשי חיים. היא צמאה לכוחות האמונה המסוגלים להמשיך לשאוף למציאות יפה ומתוקנת יותר בלי לכסות את עיניהם מהכאב הרב, ותוך שהעיניים הפקוחות לרווחה ומשקיפות נכוחה על התהליכים הקשים הקיימים בקרבנו

הקיץ האחרון היה סוער במיוחד. במהלך המלחמה שהתרגשה עלינו והאירועים שהתלוו לה – האלימות בכיכרות ובצמתים, האלפים שהשתתפו בלוויות של חיילים בודדים, הפעילות במקלטים עם ילדי הדרום – חזרה והתגלתה ההבחנה החדה בין המאמינים למיואשים.

פערים רבים קיימים בתוכנו, חיתוכים שונים מבחינים בין מגזרים שונים בחברה הישראלית, ונראה כי החיתוך הכן מכולם הוא זה שמבדיל בין הייאוש לאמונה. באומרי אמונה, אין כוונתי לתכונה המאפיינת את חובשי הכיפות דווקא, ממש כפי שהייאוש אינו נחלתם של החילונים בלבד. מדובר בתכונות חוצות מגזרים: דתיים-לאומיים, חרדים, ערבים, ימנים, שמאלנים, ציונים, חילונים, קיבוצניקים, בכל אחד מהמחנות והקבוצות האלה אפשר למצוא הן אנשי אמונה והן מתייאשים.

אני אדם מאמין. ואני חלק מתנועה של אנשים מאמינים. תנועה של אנשים המאמינים בזכות קיומנו כאן, מאמינים בשוויון ערכו של כל אדם, מאמינים באחריות על העם והחברה, מאמינים ברצון של בני האדם ביחס אנושי, במפגש, בקיום משותף, מאמינים בשלום.

החברה בישראל צמאה כיום לכוחות יוצרים ומבקשי חיים. היא צמאה לכוחות האמונה המסוגלים להמשיך לשאוף למציאות יפה ומתוקנת יותר בלי לכסות את עיניהם מהכאב הרב, ותוך שהעיניים הפקוחות לרווחה ומשקיפות נכוחה על התהליכים הקשים הקיימים בקרבנו.

החברה שלנו זקוקה היום לאנשי האמונה והמעש. היא זקוקה לאנשים המוכנים לצאת מגדרם כדי לשנות את המגמות הקשות וכדי ליצור מפגש ולחבר מחדש; אנשים הנכונים להשקיע את כוחותיהם ברקימה ובשזירה מחודשת של חברה שהופרדה ונפרמה, ובחידוש הסכמות תוך יצירת בסיס ערכי-תוכני משותף לכל החבורות החיות כאן.

מהטעם הזה אנו מתאמצים מזה כמה שנים, בתהליך מתמשך בין תנועות הנוער השונות בישראל ובין תנועות הבוגרים, לחרוג מעצמנו ולהיפגש אלו עם אלו. בשנים האחרונות נפתח בין התנועות האלה דיאלוג חיוני, המבקש לבסס הסכמות מחודשות, דיאלוג חיוני השואף להצמיח מתוכו תמונה משותפת לעתיד שאנו מבקשים לבנות לעצמנו.

אנו רואים בדיאלוג חוויה הכרחית – עבורנו ועבור החברה כולה והעם כולו. זוהי שעה שבה המציאות תובעת התייחסות ונקיטת עמדה. תהליכי ההתפוררות יכולים להתגבר ולהיות מלווים באלימות ובהרס מרקם החיים העדין, או שיכול לקום כוח חברתי שיצלול לעומק השאלות על עתידנו, ויבחר לענות עליהן תוך שיחה עם חבורות השונות ממנו.
חוסר הנכונות לפעול אינו משמר סטטוס קוו, אלא מגביר את תהליכי ההתפוררות. מכיוון שכך, הבחירה חייבת להיות בפעולה. ואכן, זו הבחירה שעשו חברי השומר הצעיר, חברי הצופים, חברי הנוער העובד והלומד, חברי בני עקיבא, חברי דרור-ישראל, חברי מועצת תנועות הנוער, וגם חברי תנועתי שלי, המחנות-העולים. בצעד, שאני מזהה כחשוב ואף אמיץ, החלטנו לעשות מעשה, ולהתחיל בתהליך בירור.

התהליך הזה דורש מאיתנו לאתגר את הזהות שלנו, לבחון את המרחב הקיים ואת הגבולות שהצבנו בסוגיות שונות, ולהמציא מושגים חדשים ושפה חדשה. התהליך הזה דורש לפרק מתחים, להסתכל בעיני חברים שאירועים שונים שחוו כחלק מהחברה בישראל נחוו אצלם אחרת ואף הותירו בהם משקעים אחרים מאלה שלנו, ולמצוא בעצמנו את הנכונות לגעת במשקעים אלה, לבחון אותם מנקודת מבט חדשה, לברר אותם ולהשתנות.

אנו מתאמצים מזה כמה שנים, בתהליך מתמשך בין תנועות הנוער השונות בישראל ובין תנועות הבוגרים, לחרוג מעצמנו ולהיפגש אלו עם אלו. בשנים האחרונות נפתח בין התנועות האלה דיאלוג חיוני, המבקש לבסס הסכמות מחודשות, דיאלוג חיוני השואף להצמיח מתוכו תמונה משותפת לעתיד שאנו מבקשים לבנות לעצמנו

התפרקות הברית הציונית

"הברית ההיסטורית" בין תנועת העבודה והמפד"ל (או מחנה התורה והעבודה) התפרקה בעשורים האחרונים. בבסיסה של הברית עמדה הסכמה על זכות הקיום שלנו כעם בארץ ישראל, על אחריותה של המדינה היהודית כלפי העם היהודי כולו ועל עוד נושאים כמו קליטת עלייה והתיישבות, והיא יצרה תשתית רחבה דיה ובעלת תוכן מחייב דיו שאיפשרה למחלוקות הקיימות להתנהל בתוך חברה אחת, שחבריה בעלי מחויבות ואחריות זה כלפי זה.

עם התפרקות הברית, וכן כנגזרת של תהליכים נוספים ובהם תהליכי ההפרטה המטורפים ופירוק מדינת הרווחה, איבדנו גם את התוכן ואת הפשר של המושג ציונות בחברה הישראלית.

השאלות על הקשר בינינו לבין ערביי ישראל, על יחסינו עם מדינות השכנות, על השטחים שנכבשו ב-1967, על הערבות הכלכלית הקיימת בחברה שלנו ועוד – הפסיקו להתברר באופן משותף, ומתוך מאמץ לחתור להסכמות הכרוכות בפשרות של כל מחנה. נותרנו עם אתגרים גדולים, התובעים הכרעות ממשיות ומדיניות אמיצה ואחראית, אך בלי ברית שמסוגלת להתמודד יחד עם השונות ומחשיבה את עצמה כאחראית על הכלל.

במקום זה חידדנו את החלוקה למחנות, וכל מגזר נותר לדאוג לעצמו – גם על חשבון המגזרים האחרים. נפתח הפתח למאבק בין המחנות והמגזרים השונים על היכולת לצבור יותר שליטה, יותר כוח, יותר כסף, כדי להכתיב לאחרים את המשנה שכל מחנה אוחז בה. את האחריות על הכלל, המחייבת דיאלוג והסכמות, החלפנו בקידום תועלתו של המגזר שלנו ובמאבקי הישרדות. בתוך כך השחזנו עמדות והמשכנו להתרחק.

שני אירועים טראומטיים במיוחד, שחווינו בעשרים השנים האחרונות, משקפים את הריחוק המתגבר: רצח רבין וההתנתקות.
רצח רבין פרץ גבול שבסיוטינו הגדולים לא דמיינו שייפרץ: להכריע מחלוקת פוליטית באמצעות רצח. אבדו הנכונות והאמונה ביכולתנו לפרוץ דרך משותפת מתוך דיאלוג בין תפישות שונות, ובמקום זאת באה פנייה לאלימות תוך איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.

השוליים הקיצוניים מימין, על גלי ההסתה, פנו לאלימות ולקנאות, ואיבדו יותר ויותר את הקשר למציאות. בשם תמונת עתיד, אשר אין בה כבוד לאחר, הם פעלו ופועלים בכוח ואף באלימות כדי להכפיף את המציאות בהווה לתפישותיהם הקיצוניות. בתוך כך הם מותירים את מחנה השמאל לעכל את העובדה שכללי המשחק השתנו, ומותירים ציבור גדול אחר במחנה הימין – ציבור אשר חשב גם הוא שמבחינה מדינית יש לפעול אחרת, אך לא העלה בדעתו לפרוץ את הקווים האדומים – הלום ומבולבל באשר לדרכו.

ההתנתקות עימתה אותנו עם שאלות הרות גורל שהחברה הישראלית נדרשת להכריע בהן, והיתה מלווה בחשש הכבד שמא ייפרצו מחדש הגבולות – בחשש שציבור גדול לא יקבל את הכרעת הממשלה, ושכתוצאה מכך נמצא את עצמנו נאבקים ממש אלה באלה. בסופו של דבר, רוב ציבור המפונים ותומכיו קיבל בכאב את הכרעת הממשלה, ושמר על העיקרון של "אחרי רבים להטות", אך לדאבוננו ולדאבונו, הוא גילה גם כי לא כל הציבור חש את כאבו. הוא גילה כי הניכור פושה בקרבנו, וכי המחיר של עזיבת ביתך, הכואב כל כך, היקר כל כך, לא נחווה אצל כלל הציבור כמחיר…

בשנת 1998 השתתף עזריה אלון, איש המחנות העולים והמאהב הגדול של ארץ ישראל שחינך רבים ל"כישרון לארץ ישראל", בשיחה שקיימו בוגרי המחנות העולים בקיבוץ בית השיטה ויצאה לימים בקובץ "ארץ ישראל השלמה – פרידה מחלום?" בדבריו אמר עזריה: "אינני יודע מה היא ארץ ישראל השלמה, כי אני יודע שאף פעם בכל תולדות הארץ אנחנו לא ישבנו בכל הארץ ולא היינו בעלים על כל הארץ; ואם היו תקופות כאלה, הן היו קצרצרות, אפילו בתקופת השיא של דוד… גם כאשר אלכסנדר ינאי כבש את כל הארץ, היא היתה מלאה זרים. אינני יודע מהי ארץ ישראל השלמה. אני יודע מה זו ארץ ישראל. מארץ ישראל אינני נפרד. אני יודע שאנחנו לא נשב בכולה ולא נשלוט בכולה… עם זאת, אני לא מאבד את הארץ הזאת. היא נשארת הארץ שלי".

למרבה הצער, לא כל הציבור הישראלי ידע להחזיק במורכבות שבאה לידי ביטוי בדבריו של עזריה. גם מי שחשבו שיש לפנות את יישובי גוש קטיף, מן הראוי היה שיחושו אהבה ושייכות לארץ. מן הראוי היה שיאמרו שהיא חלק מזהותם, ושיידעו לגלות אמפתיה לכאב הוויתור של המפונים. אך השוליים הקיצוניים בשמאל פיתחו ניכור לארץ ישראל, זרות אליה, ובתוך כך הם פיתחו ניכור כלפי ציבור גדול באוכלוסייה, שחש קשר ואהבה למרחבי הארץ.

וכך, בעת שהתהליכים האלה מעמיקים וגוברים, בעת שבקצה האחד של הקשת הפוליטית אובד הקשר למציאות ואילו בקצה האחר של הקשת הפוליטית אובד הקשר הנפשי לארץ וליושביה, גדל המרחק בין המחנות. השוליים התחזקו, והם עושים רעש עז כל כך, עד שחדלנו לשמוע קולות מורכבים יותר, עשירים יותר, מציאותיים יותר וצנועים יותר.

בהיעדר ברית בין שונים, החלוקים בהיבטים שונים של תפישות חייהם אך חשים מחויבות לשאלות הלאומיות ולאנשים המרכיבים את החברה, לא נצליח להעניק פשר מחודש לציונות, לא נצליח לצקת תוכן במעשה הציוני. כתוצאה מכך אנו עלולים לאבד את מדינת ישראל, שהיא הביטוי למאמץ ההיסטורי המרשים של בני עמנו, אשר קמו והכריעו להיות ריבונים לחייהם, לעמוס על שכמם את עול השאלות ההיסטוריות הרות הגורל, ולהכריע בהן באופן חופשי, כבני חורין.

רונית לביא / צילום: אייבי טרואן

רונית לוי: "אנו רואים בדיאלוג חוויה הכרחית – עבורנו ועבור החברה כולה והעם כולו. תהליכי ההתפוררות יכולים להתגבר ולהיות מלווים באלימות ובהרס מרקם החיים העדין, או שיכול לקום כוח חברתי שיצלול לעומק השאלות על עתידנו, ויבחר לענות עליהן תוך שיחה עם חבורות השונות ממנו" / צילום: אייבי טרואן

 יהודית-דמוקרטית או יהודית ואולי דמוקרטית?

לעם היהודי ראוי שיהיה בית ריבוני לאומי. ראוי שתהיה לו מדינה. אך מדינת ישראל, מדינת הלאום היהודי, חייבת גם (קודם כל בשביל עצמה, ואחר כך מכורח המציאות) להיות מדינה דמוקרטית. כפי שהיא יהודית, כך ישראל צריכה להיות דמוקרטית. הא בהא תלייא.

העם היהודי, שהתקבץ מחדש בישראל, אינו עשוי מקשה אחת. העם הזה מכיל בתוכו זרמים שונים, תפישות שונות של יהודים את יהדותם, ולכל זרם דימוי שונה של צביונה של המדינה. העם נדרש לעבור תהליך של שינוי, שבו תתעצב מחדש דמותו דרך המפגש בין הזרמים השונים שנקבצו כאן. אין כוונתי ל"כור היתוך" מכני, אלא לתהליך של השתנות והתפתחות, בתנאים חדשים, של מי שבעבר היו נפרדים וכעת הם קשורים ומחוברים במציאות הישראלית ובהוויית החיים המשותפת כאן. כדי שהתהליך הזה יוכל להתרחש, ולא להתנגש, או להפוך למכני, אנו זקוקים לדמוקרטיה. זקוקים למרחב שבו יכולים להיות שונות ונבדלות ומרחב המאפשרים מחלוקות, מאפשרים אורחות חיים אחרים ואף סותרים המתקיימים אלה לצד אלה.

על כן, יהודית-דמוקרטית בצירוף אחד. לא כתוספת מומלצת, אלא לשם יכולת ממשית לבנות את החברה מחדש.

אך יש לכך טעם נוסף, והוא שהעם היהודי לא חי כאן לבדו. באותה שיחה שהזכרתי קודם, הוסיף עזריה אלון ואמר: "אף פעם לא ראיתי את המקומות שהערבים יושבים בהם כמקומות זרים לי… לא כואב לי שערבים יושבים שם, כי הם חלק מהארץ… כל זמן שיכולתי נסעתי לירושלים דרך ג'נין, שכם ורמאללה, כשאני יכול היום אני נוסע דרך יריחו. לא עוקף את יריחו. אני לא נבהל מזה שיש ערבים. אני יודע שהם ישנם".

אנחנו לא חיים כאן לבד. אבות המדינה ומייסדיה ידעו זאת היטב. במגילת העצמאות הכרזנו על מחויבות לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, ולקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה. יכולתנו לנהוג באחריות ובשוויון היא מחויבות מוסרית שלנו לעצמנו, וכן היא מחויבות ממשית שלנו לאזרחים הלא-יהודים של מדינת ישראל. מרקם החיים כאן עדין מאוד. הוא יכול להיטוות לאריג מרשים, מעורר השתאות והערכה, סמל לאנושיות, והוא יכול להיעשות נפיץ. המחויבות לדמוקרטיה במדינה שהיא הבית של העם היהודי היא תנאי יסודי כדי שלא לפוצץ פה הכל.

העצרת

זו השנה השלישית שאנו וארגונים נוספים, שחברו יחד לקואליציה "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה", מובילים את עצרת הזיכרון לרצח יצחק רבין. העצרת היא נקודת שיא בתהליך שאנו עושים, במה ציבורית פתוחה לקהל, אירוע טקסי אחד שבו מתגלים הכוחות וההצלחות של מה שהשגנו עד כה, וכן משתקף מה שעוד מצוי בעבודה.

בחרנו, על אף המורכבויות, לעצב יחד את הזיכרון של הרצח הזה ולהתמודד על הצביון הדמוקרטי, מתוך תחושה שהלקח הראוי שיילמד ממנו הוא לקח לאומי. שאינו נחלתו של מחנה כזה או אחר.

השנה עמדתי בעצרת אחרי שבועות לא פשוטים של עבודה מאומצת ומחשבה דקדקנית, שלוו גם בהתקפות על כל השותפים לדרך ובביקורת על עצם המהלך והחבירה יחד. התבוננתי בקהל הגדול, והאזנתי לדוברים ולאמנים. זו אולי השנה הראשונה שחשתי, שכל מי שבא לכיכר הבין למה הוא בא. אחרי הקיץ הזה נאספנו אחרת. נאספנו יותר מכוונים. המסרים היו בהירים וחדים. פשוטים וישירים ומאתגרים. כל מי שהגיע לכיכר נע בוודאי בחוסר נחת בחלק זה או אחר של הטקס. כל ציבור אותגר במשהו. כל ציבור נדרש לבחון את הדברים מנקודת מבט נוספת שאינה טבעית בשבילו. העצרת הפכה למפעל תרבותי-חינוכי. אני מאמינה שכל מי שהיה בכיכר יצא ממנה מהורהר, מלא מחשבות וגם נרגש. ואכן, יש סיבה להתרגש. הקהל הזה בחר להגיע כדי להיות שותף, כדי לקחת חלק במפגש ציבורי עשיר ומכונן.

יש ציבור שרוצה ליצור יחד. יש ציבור שרואה עתיד משותף ומוכן לבסס הסכמות חדשות. עוד רבה הדרך. קיימים בינינו פערים רבים, ובמיוחד חסרים מושגים. אנו נדרשים לחלץ מעצמנו מילים חדשות, שיורו על תפישה חדשה: תפישה פחות דיכוטומית ופטאלית, ויותר מעזה ומאמינה. תנועות הנוער מורגלות בחלומות. חלומות מעשיים. בכוחן לזמן התנסויות ממשיות, המנוגדות להלכי הרוח המקובלים ולמגמות מקובלות, ולחתור ליחסים מתוקנים וראויים יותר. בזכות היכולת הזאת שלהן, אני מאמינה שבכוחן להיות מצפן לחברה כולה.

רק על עצמי לספר ידעתי…

בשבילנו, כתנועה וכיחידים, הבחירה בתהליך הזה מעוררת מאוד. היא מעוררת שאלות של זהות: מהו המחנה שאנו שייכים אליו? האם נטשנו את מחנה השמאל? מחנה השלום? כיצד אנו מממשים את תפישותינו? עד כמה אנו מוכנים להתרחק מגבולות המחנה שלנו? אין להקל ראש בשאלות האלה. הן מהדהדות וטורדות ודורשות שיח פנימי ער ותהליכי בירור וחינוך עצמי. הן גם דורשות את הכשרת הלבבות להיות נכונים לגשת אליהן באומץ.

אך ביתר שאת מתעוררת שאלה אחרת של זהות: מהו בעצם תפקידנו כיום? איזה תפקיד אנו מועידים לעצמנו כחבורה מחויבת, מאמינה, בעלת שאיפות וחלומות ביחס למציאות בחברה הישראלית היום?

אני מגלה אצל חברי תנועתי כוחות גדולים ורצון כן. לשמחתי הרבה, פגשנו שותפים למסע הזה ולכמיהה הזאת, ואני מקווה ומאמינה כי עם הזמן יצטרפו עוד חבורות אל הדרך הזאת ואל המסע המשותף הזה.

עלה נעלה, כי יכול נוכל לה.

רונית לוי היא חברת הצוות המרכז את תנועת הבוגרים של המחנות העולים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה