דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 ביוני 2009 | מהדורה 43

בין ג'וזף שטיגליץ לסטנלי פישר

חשאיותה של קרן המטבע הבינלאומית ונטייתה לכפות תוכנית זהה על כל מדינה שבה היא פועלת, בלי קשר לנסיבות ולצרכים המיוחדים של המדינה, נובעות ממה שג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכה מכנה "הלהט האידיאולוגי" שלה – אמונה דתית כמעט ב"עליונוּת השוק". על הכישלונות של "קונצנזוס וושינגטון" שסטנלי פישר מיטיב לייצג 


סטנלי פישר, מחסידי השיטה שעל פיה השוק החופשי הוא מכשיר

משוכלל המעודד ומסדיר ביקושים והיצעים ויוצר תעסוקה מלאה

בדומה לאזרחים בכל אומה דמוקרטית אחרת, גם אנחנו אוהבים לחשוב שאנו אדונים לגורלנו, ובעיקר למדיניות הפנים שלנו. אבל לאמיתו של דבר, זה שנים רבות שהרעיונות של קרן המטבע הבינלאומית משפיעים השפעה מכרעת והיפנוטית כמעט על האליטה הכלכלית בישראל.

קובעי המדיניות בישראל נוהים בלהיטות רבה כל-כך אחרי קרן המטבע הבינלאומית, עד שחל כאן מעין טשטוש זהויות. סטנלי פישר, שמונה בידי בנימין נתניהו לנגיד בנק ישראל, היה המשנה למנכ"ל קרן המטבע בשנים 2001-1993 (מאז הקמתם של קרן המטבע והבנק העולמי ב-1944, מנכ"ל הקרן היה תמיד אזרח אירופי והמשנה לו אמריקאי, ואילו בבנק העולמי חלוקת התפקידים הפוכה). בנק ישראל, בצוותא עם משרד האוצר, הפנים באופן עמוק כל-כך את עמדת קרן המטבע, עד שגלוי וידוע שדו"חות הקרן על ישראל נכתבים למעשה בידי אנשי הבנק.

אף שמדובר במוסד בינלאומי ציבורי, הממומן בכספם של משלמי מיסים, אין כל מנגנון שמאפשר לאזרחים לדרוש ממנו מידע או להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות. פקידים בכירים בקרן המטבע מדלגים דרך שגרה מהקרן אל משרות מכניסות במגזר הפרטי: סטנלי פישר, למשל, עבר ישירות אל סיטיגרוּפּ – אחד המוסדות הפיננסיים שהתנהגותם הטורפנית, שהתאפשרה בגלל הסדרים שכפתה קרן המטבע על ארגנטינה, סייעה להתפרצות המשבר הכלכלי בארגנטינה

בדצמבר 2007 סיימה משלחת קרן המטבע את ביקורה השנתי בישראל ופרסמה הודעת סיכום. וכך קובעת הפיסקה הראשונה והחשובה ביותר בהודעת הסיכום של הקרן, שזה 27 שנה היא הארגון הבינלאומי המשפיע בעולם (אף שכוחה ויוקרתה מצויים בדעיכה):
"ביצועי המשק היו טובים באופן יוצא מן הכלל, ומכאן מתבקש המשך המדיניות הכלכלית החזקה. המדיניות האחראית מילאה תפקיד מרכזי בכך, אבל כך גם הצמיחה העולמית חסרת התקדים. בשוב הזמנים הטובים, גוברים הלחצים לחלק ולצרוך את פירות השגשוג שהושג בעבודה קשה. ואולם עבודה נוספת עוד נכונה למשק. ובפרט, החוב הציבורי אינו נמוך באופן משמעותי מכפי שהיה לפני המיתון האחרון, ופגיעותו של המשק לזעזועים כלכליים עודנה גבוהה. הקטנה נוספת של החוב חיונית אפוא כדי לשמר את יכולתה של הממשלה לעזור לאזרחיה בעיתות מצוקה. יתרה מזאת, יש להתקדם בשיפור המסגרת לתפקוד המגזר הפיננסי על מנת לשפר את חוסנו של המשק מפני זעזועים".

ההודעה, שנכתבה בביטחון מאופק, מכילה עידוד ואזהרה גם יחד. "ביצועיו" של המשק הישראלי יוצאים מן הכלל, אבל לצד השגשוג יש "לחצים לחלק ולצרוך את פירות השגשוג שהושג בעבודה קשה". בפני אלה צריך לעמוד. ברמיזה לאחד המסרים המרכזיים – הצורך במשמעת, עבודה קשה, התנזרות ("עבודה נוספת עוד נכונה") – קרן המטבע הבינלאומית/בנק ישראל מציגים את המלצותיהם המעשיות. במקום להיכנע לפיתוי ולהשתמש בעודפי התקציב בסך שבעה מיליארד ש"ח כדי להתגבר על המשבר במערכת החינוך, כדי לאפשר לקורבנות שואה קשישים לחיות בכבוד או כדי לרכוש תרופות מצילות חיים עבור חולי סרטן, הכסף צריך לשמש לצמצום החוב הציבורי, מאחר ש"פגיעותו של המשק לזעזועים כלכליים עודנה גבוהה".

שאלות רבות עולות מהודעתה של קרן המטבע הבינלאומית. למשל, מה פירוש הטענה ש"ביצועי המשק היו טובים באופן יוצא מן הכלל"? מכיוון שהקריטריונים המשמשים את קרן המטבע למדידת ביצועי הכלכלה אינם לוקחים בחשבון את שאלת פיזור ההון בקרב האוכלוסייה, ביצועיו הנפלאים של המשק מצביעים בראש ובראשונה על כך שהעשירים והסוּפּר-עשירים (ישראלים ומשקיעים מחו"ל כאחד) נעשו עשירים יותר. למי נכונה אפוא "עבודה נוספת" ומי מתבקש להקריב קורבן? התשובה, כרגיל, היא המעמד הבינוני והעניים, ובעיקר מוסדות הציבור המשרתים אותם. בָּעולם של קרן המטבע ושל ניאו-ליברלים אחרים, המיליונרים והמיליארדרים לעולם אינם נדרשים להדק את החגורה על כרסיהם הדשנות. דרישה כזו עלולה לפגוע בתמריץ שלהם לעשות עוד כסף. והרי הם עצמם – חשבונות הבנק שלהם, אורחות חייהם – מייצגים את ההתגלמות החיה של ביצועיו הנהדרים של המשק הישראלי, אשר יש להתאפק ולא לחלק ולצרוך אותם.

כישלונות "קונצנזוס וושינגטון"

בהמשך נשוב ל"זעזועים" שקרן המטבע הבינלאומית מזהירה מפניהם ולמרשם שהיא ממליצה עליו (שנתעלם אפילו מן הצרכים החברתיים הדחופים ביותר ונשתמש בעודפי התקציב להשבת חובות). אבל תחילה ראוי שנתהה רגע על האחיזה המתמשכת והמוזרה שנודעה למדיניות הכלכלית בסגנון קרן המטבע על נותני הטון בישראל – "מוזרה" בשל היקף הכישלונות שנחשפו במדיניות זו ב-15 השנים האחרונות, ובפרט בתקופת כהונתו של סטנלי פישר כמשנה למנכ"ל.
בין הכישלונות אפשר למנות את התפקיד של קרן המטבע בהאצת המשבר הכלכלי במזרח אסיה בשנים 1998-1997 ואת טיפולה בו לאחר שהחל, ואת כישלונה המוחלט של האסטרטגיה שהתוותה קרן המטבע להעברת המשק הרוסי מקומוניזם לקפיטליזם. למי אנו מקשיבים אפוא כאשר אנחנו מחליטים לוותר על חינוכו של הדור הבא או לוותר על הסולידריות החברתית הגלומה בביטוח רפואי כללי?

דומה שהתיאור היסודי ביותר של כישלונות "קונסנזוס וושינגטון" – השם שניתן לקווי המדיניות הנכפים על העולם המתפתח בידי קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי והבנק העולמי – ניתן בידי ג'וזף שטיגליץ, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001. שטיגליץ עמד בראש ועדת הייעוץ הכלכלי של הנשיא קלינטון בין השנים 1993 ל-1997, ואז עזב כדי להתמנות לתפקיד הכלכלן הראשי והמשנה לנשיא הבנק העולמי (תפקיד שמילא עד ינואר 2000).
שטיגליץ, המלמד כיום באוניברסיטת קולומביה, זכה בפרס נובל על עבודה תיאורטית שהפריכה את אחת מאמונות היסוד של "קנאי השוק" (market fundamentalists) – השם שניתן לחסידי שיטתו של מילטון פרידמן, אשר סטנלי פישר הוא אחד הבולטים שבהם. קנאי השוק מתייחסים כאל אקסיומה לטענה שה"שוק", אם נניח אותו לנפשו בלא התערבות ממשלתית, הוא מכשיר משוכלל ומהימן המעודד ומסדיר ביקושים והיצעים, יוצר תעסוקה מלאה וקובע מחירים וערכים בדיוק מושלם.

עבודתו של שטיגליץ הוכיחה שבנסיבות של חוסר שוויון בגישה למידע – כלומר, כאשר לחלק מהשחקנים בשוק יש יותר מידע מאשר לאחרים – השוק אינו פועל באופן מושלם. מכיוון שחוסר שוויון במידע קיים בכל מקום ובכל זמן, מוסיף שטיגליץ ואומר, השוק לעולם לא יהיה מושלם, ועל כן נדרשות התערבויות ממשלתיות להשבת האיזון ולהבטחת צדק ועזרה למי שנפגעים כתוצאה מהפגמים המובנים במערכת.

עיוורון חברתי ולהט אידאולוגי
אבל בספרו "אי נחת בגלובליזציה" שטיגליץ אינו מדבר תיאוריה אלא פרקטיקה. הספר פורסם בשנת 2002 ופגע קשות ביוקרתה של קרן המטבע הבינלאומית (הספר יצא לאור אף בעברית; תרגמה רחל אהרוני, הקיבוץ המאוחד, 2005). בתוך הארגון פנימה עורר הספר גלי צונאמי וזירז כמה שינויי מדיניות. שטיגליץ – שנחשב כמעט איש-פנים מתוקף התפקידים הבכירים שמילא בבנק העולמי, הארגון האח לקרן המטבע – מתאר מוסד שפיתח תרבות של חשאיוּת גדולה כל-כך, שלעיתים קרובות אפילו הקונגרס האמריקאי והבנק העולמי אינם שותפים בהחלטותיו. אף שמדובר במוסד בינלאומי ציבורי, הממומן בכספם של משלמי מיסים, אין כל מנגנון שמאפשר לאזרחים לדרוש ממנו מידע או להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות. פקידים בכירים בקרן המטבע מדלגים דרך שגרה מהקרן אל משרות מכניסות במגזר הפרטי: סטנלי פישר, למשל, עבר ישירות אל סיטיגרוּפּ – אחד המוסדות הפיננסיים שהתנהגותם הטורפנית, שהתאפשרה בגלל הסדרים שכפתה קרן המטבע על ארגנטינה, סייעה להתפרצות המשבר הכלכלי בארגנטינה. פישר, אגב, סירב להתראיין למאמר זה.

חשאיותה של קרן המטבע הבינלאומית ונטייתה לכפות אותה תוכנית ואותם תנאים על כל מדינה שהיא פועלת בה, בלי קשר לנסיבות ולצרכים המיוחדים של המדינה, נובעות ממה ששטיגליץ מכנה "הלהט האידיאולוגי" שלה – אמונה דתית כמעט ב"עליונוּת השוק", המוחזקת בדבקוּת למרות "מסה קריטית" של ראיות סותרות. מובן שגם שטיגליץ רואה בשווקים כוח כלכלי חשוב – מעטים הכלכלנים שאינם רואים אותם כך – אבל מה שמאפיין את האמונה הניאו-ליברלית הרווחת הוא דחיית הלגיטימיות של התערבות או רגולציה ממשלתית, של הצורך להתאים מדיניות כלכלית לתנאים ספציפיים, וסירוב לשקול את ההשלכות המוסריות והפוליטיות של המדיניות הכלכלית.

הפעלת כוח על המדינות המתפתחות

קרן המטבע הבינלאומית, אומר שטיגליץ, נכשלה במשימתה ברמה הבסיסית ביותר. היא הוקמה כדי לייצב את כלכלת העולם, אבל מדיניותה גרמה להחרפת רבים מתוך כמאה המשברים שהיא טיפלה בהם.

בעשור האחרון, הוא אומר, עוני אמיתי ואי-שוויון צמחו במקביל לצמיחת הכלכלה העולמית. רוסיה, שהודרכה על ידי קרן המטבע, ראתה רבים מתושביה מידרדרים לעוני חסר תקדים, את תוחלת החיים של אזרחיה צונחת ואת משאביה נופלים לידי אוליגרכים חסרי מצפון, בעיקר משום שקֶרן המטבע דחפה אותה להפרטה בתקופה שעדיין לא התקיימו בה מנגנוני רגולציה נאותים.

להמרות את פי הקרן

כל שנות התשעים כפתה קרן המטבע על מדינות מתפתחות לקצץ בתוכניות חברתיות, לגבות תשלומים על שירותי חינוך, לצמצם תוכניות בריאות ולמכור מפעלים ממשלתיים שסיפקו תעסוקה לאזרחיהן. הדבר נעשה באמצעות התניית קבלת הלוואות של קרן המטבע בציות לעצות הכלכליות שלה. בזמן שארצות הברית ואירופה המערבית שילמו סובסידיות של עשרות מיליארדי דולרים לחקלאים שלהן (סובסידיות שניתנו בפועל לתאגידים הענקיים השולטים כיום ברוב תעשיית המזון), חייבה קרן המטבע מדינות מתפתחות לפתוח את גבולותיהן לסחורה חקלאית אמריקאית ואירופית, ורוששה מיליוני חקלאים בכל רחבי עולם השלישי.

במדינות רבות (אינדונזיה, למשל) כפתה קרן המטבע על הממשלה לבטל סובסידיות על מזון ודלק. מדיניות זאת עוררה תסיסה ומהומות, ואלה החמירו מצב כלכלי בעייתי ממילא. במקומות אחרים (תאילנד, למשל) כפתה הקרן קיצוצים בהוצאות על הבריאות, ואלה הביאו להתפשטות האיידס. משפחות עניות במדינות מתפתחות רבות, שנדרשו לשלם על החינוך לילדיהן כתוצאה מ"תוכנית החזר העלויות" של קרן המטבע, קיבלו החלטה שוברת לב שלא לשלוח את בנותיהן לבתי ספר. קרן המטבע מתמקדת באופן חד-ממדי בכלכלה כפי שהיא נראית מבעד לעיני הקהילה המסחרית והתאגידית, ומפגינה שוב ושוב חוסר יכולת לתפוש את מארג הגורמים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים ששזירתם יחד היא שיוצרת חברה בריאה.

לקח חשוב לישראל הוא שרבות מן הדוגמאות הבולטות בעולם להצלחה כלכלית מגיעות ממדינות ששגשגו לא משום שהעמידו בראש סדר העדיפויות שלהן רעיון מופשט כלשהו של משמעת פיסקלית, אלא משום שהשקיעו באופן מסיבי באוכלוסייתן. קוריאה, יפן, ושאר הנמרים האסיאתים הקימו מערכות חינוך כלליות לכל ילדיהן – ואלה, יותר מכל גורם יחיד אחר (כך על פי חתן פרס נובל לכלכלה אמרטיה סֶן) אחראיות ליכולתן להתחרות בזירה העולמית. במדינות כמו קוריאה וטייוואן, חלוקה מחודשת של העושר באמצעות רפורמה אגררית קדמה לצמיחה הכלכלית ועודדה אותה. נחלות של בעלי קרקעות גדולים פוצלו וניתנו לאריסים, שעד אז נאלצו להפריש מחצית מיבוליהם במעין מס שנגבה בידי העשירים. אף שמצוקתם של אריסים חסרי אדמה המשועבדים לבעלי קרקעות אדירים (שאינם מתגוררים אפילו בנחלותיהם) היא אחת הבעיות המכבידות ביותר על כלכלות העולם השלישי, אסטרטגיות כמו רפורמה אגררית, הפוגעת בעשירים ולא בעניים, לעולם אינן חלק מסדר היום של קרן המטבע הבינלאומית. כפי ששטיגליץ כותב, "קרן המטבע הבינלאומית יוצאת בשצף קצף נגד המיסים הגבוהים המוטלים על העשירים בטענה שהם הורסים תמריצים, אבל אינה משמיעה מילה נגד אותם מיסים סמויים [המוטלים על העניים חסרי האדמה]".

שטיגליץ, המלמד כיום באוניברסיטת קולומביה, זכה בפרס נובל על עבודה תיאורטית שהפריכה את אחת מאמונות היסוד של "קנאי השוק" (market fundamentalists) – השם שניתן לחסידי שיטתו של מילטון פרידמן, אשר סטנלי פישר הוא אחד הבולטים שבהם. קנאי השוק מתייחסים כאל אקסיומה לטענה שה"שוק", אם נניח אותו לנפשו בלא התערבות ממשלתית, הוא מכשיר משוכלל ומהימן המעודד ומסדיר ביקושים והיצעים, יוצר תעסוקה מלאה וקובע מחירים וערכים בדיוק מושלם

ספרו של שטיגליץ מלא סיפורים על מדינות שהצליחו דווקא משום שבחרו להמרות את פיה של קרן המטבע הבינלאומית. אוגנדה, למשל, הקימה מערכת חינוך חינם לכל ילדיה, וכתוצאה מכך נהנתה מגידול עצום במספר תלמידיה ומגידול הכושר הכלכלי של אוכלוסייתה. הסיפור החביב עלי ביחס לתגמולי ההתנגדות לקרן המטבע ולבעלי בריתה המוסדיים מגיע מה"ניו יורק טיימס", וכותרתו "ההתעלמות מן המומחים מביאה לשבירת הרעב". וכך סיפרה כתבת העיתון סיליה דאגר בנובמבר 2007: רוב אוכלוסיית מלאווי, שהיא אחת המדינות העניות באפריקה ובעולם כולו, עמדה על סף רעב בשני העשורים האחרונים. עד שנות השמונים סובסדו מחירי הדשנים במלאווי כדי להגדיל את תנובת הקרקע. אבל בסוף שנות השמונים נאלצה הממשלה להפסיק את הסבסוד בפקודת הבנק העולמי, שפעל בתיאום עם קרן המטבע הבינלאומית לקידום רעיונות "קונסנזוס וושינגטון" ואיים למנוע ממלאווי הלוואות וסיוע. סבסוד הדשנים הפריע לפעולתו של השוק החופשי – המנגנון הלגיטימי היחיד בעיניהם לחלוקת שירותים וטובין. לבסוף, אחרי קציר איום ונורא ב-2005, שבעקבותיו נזקקו חמישה מתוך 13 מיליון תושבי מלאווי לסיוע חירום, החליט נשיא המדינה שהגיעו מים עד נפש. ב-2006 הוחזר סבסוד הדשנים. ב-2007 כבר היה למלאווי יותר אוכל מכפי צרכיה והיא החלה לייצא דגנים לשכנותיה. סבסוד דשנים לשם מניעת רעב נראה לי סמל ראוי לדרכים הרבות שבהן ממשלות זכאיות להשקיע באוכלוסייתן. האם חינוך, בריאות ושאר השקעות ברווחה וב"דשנים" אחרים של סולידריות חברתית אינם נחוצים כדי למנוע מחברות מלהיהפך למדבריות של ניכור ושל אי-שוויון?

המשבר במזרח אסיה, שהיה הכישלון הגדול ביותר של קרן המטבע הבינלאומית, נגרם בגלל אחת האובססיות של הארגון – החתירה ל"ליברליזציה של השווקים". מדינות ריבוניות נוהגות לפקח במידה כלשהי על זרימת הכספים וההשקעות אליהן ומתוכן, ולוּ רק כדי לשמור על המטבע שלהן. כסף "חם", שהוא כסף שנכנס במהירות אל תוך מדינות כדי לעשות רווחים מהירים בספקולציות מטבע ונדל"ן, יוצא בדרך כלל במהירות שבה נכנס ומותיר את הכלכלה בהריסות. ואכן, זה בדיוק מה שקרה לאחר שקרן המטבע הבינלאומית לחצה על תאילנד ועל שאר מדינות מזרח אסיה להסיר את הפיקוח על כניסה ויציאה של השקעות. התוצאה היתה ההתמוטטות הכלכלית המהירה והמפחידה ביותר מאז שנות השפל הגדול בארצות-הברית. המשבר החל בתאילנד ב-1997 והתפשט במהירות אל אינדונזיה, הפיליפינים, שאר מדינות מזרח אסיה, וכן רוסיה ואמריקה הדרומית. תגובתה של קרן המטבע הבינלאומית – שהמליצה בין השאר להעלות את שיעורי הריבית ולקצץ בתקציבים החברתיים בתקופה של אבטלה אדירה ושל יאוש – החמירה את המשבר עד כדי כך שבחלק ממדינות מזרח אסיה המשבר נקרא עד היום על שמה של קרן המטבע.

המשבר במזרח אסיה הדגים כיצד ליברליזציה של השווקים הפיננסיים, הנותנת אור ירוק לזרימה של כסף "חם", מאיימת על חוסנה של הכלכלה המקומית ומשפיעה על כלכלתן של מדינות רבות. בחודש מרס שעבר, במאמר שכותרתו "סיוע חוץ במהופך", תיארה טינה רוזנברג מה"ניו יורק טיימס" את השפעתה האכזרית ביותר של הליברליזציה. "זה עשר שנים", כותבת רוזנברג בפתח המאמר, "שתושבי סין שולחים לי כסף. אני מקבלת כסף גם ממדינות באמריקה הלטינית ובאפריקה שמדרום לסהרה – למעשה מכל מדינה ענייה. ואני אינני בת המזל היחידה. כל תושבי המדינות העשירות נהנים היום מסובסידיות נדיבות שהמדינות העניות מעניקות לעשירות".
"התיאוריה הכלכלית גורסת שכסף אמור לזרום כלפי מטה", ממשיכה רוזנברג. "הגברתה של זרימת ההון מן המדינות העשירות לעניות נמנית לעיתים עם ההצדקות לגלובליזציה הכלכלית". אבל בפועל, מספרת רוזנברג, "בשנת 2006 זרם הון בסך 784 מיליארד דולר מן המדינות העניות לעשירות (ב-1997, שנת המשבר במזרח אסיה, מאזן הזרימות היה מאוזן)". אף על פי שחלק מהזרימה השלילית מקורו בריבית על הלוואות ובבריחת מוחות, חלק גדול ממנה נובע מחוסר ודאות שמקורה בליברליזציה של השווקים הפיננסיים: סכנת הקריסה כתוצאה מספקולציות במטבע גרמה למדינות להגדיל פי שלושה כמעט את עתודות המטבע שהן מחזיקות למקרה של משבר פיננסי (הגידול הוא משווה ערך של שלושה חודשי יבוא עד לשמונה חודשי יבוא). העתודות נועדו לאפשר לממשלות להציל את המטבע שלהן באמצעות קנייתו בשערי חליפין גבוהים במקרה שמשקיעים ינטשו את המדינה – כפי שקרה בתאילנד ובמקומות אחרים ב-1997. אלה ה"זעזועים" הכלכליים מהסוג שקֶרן המטבע הבינלאומית מזהירה אותנו מפניהם בהודעת הסיכום שצוטטה בפתיחת המאמר. שילוש עתודות המטבע פירושו מתן כסף לארצות הברית, שכן העתודות מושקעות כמעט תמיד באיגרות חוב של ממשלת ארצות הברית, שנחשבות לחיסכון הבטוח ביותר. מכיוון שהאג"ח האמריקאיות בטוחות כל כך, הן משלמות ריבית נמוכה מאוד. בסופו של דבר, מדינות מתפתחות – ובהן ישראל – לוות כסף ממקורות אמריקאיים בשיעורי ריבית שמגיעים עד 15 ואף 18 אחוז, ואז מלוות לארצות הברית כסף בריבית של 4 אחוזים ומטה. ארצות הברית מרוויחה מיליארדי דולרים מהעניין. מי אמר שאי אפשר להרוויח ממשברים פיננסיים?

התפקיד של חברות דירוג האשראי

כפי שנאמר קודם, יוקרתה של קרן המטבע הבינלאומית נפגעה בעקבות המשבר במזרח אסיה, התמוטטות כלכלת ארגנטינה, הפרטת החיסול ברוסיה ומפּלות אחרות. אבל במקביל לכך התחזק מעמדו של מוסד מסוג אחר, בעל אידיאולוגיה זהה לזו של קרן המטבע הבינלאומית (אף שגם הוא סופג ביקורת לאחרונה). הכוונה היא לחברות דירוג האשראי.

חשיבותן של חברות אלה והשפעתן הובאה לתשומת לבי בידי ד"ר שלמה סבירסקי ממרכז אדווה, ואני אסיר תודה לו על רבים מהדברים שאומר כאן. כאשר קרן המטבע הבינלאומית ובנק ישראל דוחקים בנו להשתמש בעודפי התקציב שלנו לשם החזרת חוב במקום לצורך תיקונה של מערכת החינוך שלנו (המקבילה המוסרית לדשן בכלכלת מבוססת-ידע כמו זו של מדינת ישראל), חברות דירוג האשראי הן שעומדות ברקע הדברים.

חברות דירוג האשראי הן עסקים פרטיים. שלוש מהן – סטנדרד אנד פּוּר'ס, מוּדי'ס ופיטש – מחזיקות ב-80 אחוז משוק דירוג האשראי. חברות דירוג האשראי משתמשות בנתונים סטטיסטיים כמו תמ"ג ורמות חוב (אבל אינן לוקחות בחשבון עניינים לא-כלכליים כמו שוויון, סולידריות, ורמת החינוך או הבריאות) כדי לדרג מדינות (ותאגידים) במונחים של בריאות פיננסית ויכולת צפויה להחזיר הלוואות. הדירוג הניתן למדינה בידי חברות דירוג האשראי (AAA, AA, A, A-, B+ וכן הלאה) קובע בין השאר את שיעור הריבית שתצטרך אותה מדינה לשלם כשתִלווה כסף ממקורות פרטיים או ציבוריים. עוצמתן של חברות דירוג האשראי גברה עד כדי כך שהן משפיעות דרך שגרה על החלטות כלכליות ותקציביות גורליות של מדינות עצמאיות לכאורה. הן גם נוטלות לעצמן חירויות גדולות בהמלצותיהן. בשנת 2005, לדוגמה, ציינה מודי'ס בהמלצותיה לישראל שיהיה זה "אך טבעי" שאי-השוויון – הפער בין העשירים לעניים – ימשיך להתרחב כתוצאה מן המדיניות הכלכלית, אותה היא מלווה במילת התואר "שקולה", שהיא עצמה דחקה בישראל ליישם.

אחד המדדים המרכזיים המשמשים את חברות דירוג האשראי הוא שיעור החוב הכולל ביחס לתוצר. אילו למשל עמד התוצר של ישראל על 100 מיליארד דולר, והחוב הכולל שלה היה מסתכם ב-81 מיליארד דולר, היה יחס החוב-תוצר שלה 81 אחוז. זהו פחות או יותר שיעורו האמיתי של החוב ביחס לתוצר בישראל. על פי בנק ישראל ופקידי האוצר, השיעור הזה גבוה מדי. ביולי 2007, ערב הדיון על תקציב ישראל לשנת 2008, הזהירה אותנו סוכנות סטנדרד אנד פור'ס שדירוג האשראי שלנו "עלול להיפגע אם לא נקפיד על משמעת תקציבית".
האם 81 אחוז הם באמת יחס גבוה כל כך? גבוה מכדי שנרשה לעצמנו את המותרות של השקעה בילדינו או בחולינו? לפני שאעסוק בשאלה הזאת אני מבקש לעסוק בקצרה בשאלה אחרת: האם החברות האלה, שמבקשות לקבוע את עתידנו, אכן חכמות וצודקות כל כך? ובכן, לא זו בלבד שחברות דירוג האשראי טועות לעיתים קרובות, אלא שהן טועות בגדול. הן המשיכו להעניק את הדירוג הגבוה ביותר האפשרי – AAA – לאֶנרוֹן, חברת הענק האמריקאית שנבנתה על מניפולציות ושחיתות, ממש עד רגע קריסתה. והיום הן שקועות עד צוואר בבוץ עמוק בהרבה. הכלכלה האמריקאית מצויה כעת בצרה שאת חלקה הגדול אפשר לייחס לחברות דירוג האשראי. לא כאן המקום להסביר את משבר המשכנתאות שהכניס את הכלכלה האמריקאית לסחרור. די לציין כי רבים מבתי ההשקעות המכובדים ביותר – מריל לינץ', למשל – השקיעו את מיטב כספם בתוכניות הלוואה רקובות ביסודן. ה"וול סטריט ג'ורנל" האשים הקיץ את חברות דירוג האשראי באחריות למשבר המשכנתאות כשזה היה בעיצומו. חברות דירוג האשראי העניקו את הדירוג הגבוה ביותר לעשרות חברות שהשקיעו הון במשכנתאות מפוקפקות. המציאות מתמוטטת סביב חברות דירוג האשראי בדיוק כפי שהתמוטטה סביב קרן המטבע הבינלאומית. אבל האליטה הכלכלית בישראל עדיין מוכנה למשכן את עתיד ילדינו ולסמוך על המלצותיהם של מי שהאשראי שלהם הולך ונגמר.

בָּעולם של קרן המטבע ושל ניאו-ליברלים אחרים, המיליונרים והמיליארדרים לעולם אינם נדרשים להדק את החגורה. דרישה כזו עלולה לפגוע בתמריץ שלהם לעשות עוד כסף. והרי הם עצמם – חשבונות הבנק שלהם, אורחות חייהם – מייצגים את ההתגלמות החיה של ביצועיו הנהדרים של המשק הישראלי, אשר יש להתאפק ולא לחלק ולצרוך אותם

ובכן, מה עם אותם 81 אחוזים? האם היחס הזה בין החוב של ישראל לתוצר שלה אכן גבוה עד כדי כך שעלינו לשפוך את כל עודפי התקציב שלנו כדי להחזיר את החוב בקצב מואץ, בעוד מערכות החינוך, הבריאות והרווחה שלנו קורסות?

ח"כ אבישי ברוורמן, כלכלן בכיר לשעבר בבנק העולמי ובעל תואר דוקטור בכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד, אומר שמשרד האוצר עושה מניפולציות לנתונים כדי שיחס החוב לתוצר בישראל יֵראה גבוה באופן בלתי מתקבל על הדעת. "הם מפרסמים סטטיסטיקות המבוססות על חישובים שגויים במודע כדי שנחשוב שיחס החוב לתוצר באירופה הוא 60 אחוז בלבד. במציאות היחס באירופה הוא 76 או 77 אחוז – קרוב מאוד לזה של ישראל. בארצות הברית ראשים היו נערפים על מניפולציה כזאת בעובדות". ואילו הכלכלן רן רביב מציין, כי אף אף על פי שיחס החוב-תוצר בישראל גבוה מעט מזה של אירופה, ישראל מצויה במצב טוב יותר מזה של אירופה בכל מה שנוגע להחזר החוב שלה. הדבר נובע מכך שהאוכלוסייה שלנו צעירה בהרבה מזו של אירופה, שם הזדקנות האוכלוסייה יוצרת פירמידת פריון הפוכה.

השאלה עומדת אפוא בעינה: מדוע בנק ישראל, משרד האוצר וקרן המטבע הבינלאומית להוטים כל כך להשתמש בעודפי התקציב הגדולים של ישראל כדי להאיץ את תשלום החוב במקום להשקיע אותו באוכלוסיית ישראל? תשובה אפשרית אחת היא שהציות לחברות דירוג האשראי מועיל לבעלי ההון בישראל גם אם הוא מזיק למדינה. דירוג אשראי גבוה פירושו שישראלים המגייסים כספים באירופה או באמריקה נדרשים לשלם ריבית נמוכה יותר על הלוואות שהם נוטלים. אם הממשלה ובנק ישראל מזהים את טובתם של בעלי ההון עם טובתה של מדינת ישראל ? ובמידה רבה ניתן לומר שזה המצב – אזי ברור הצורך הדחוף שלהם להשביע את רצונן של חברות דירוג האשראי.

לטענתו של רן רביב, ייתכן שזהו רק חלק מהסיפור. שימוש בעודפי התקציב של ישראל לצורך האצת תשלומי החוב קוסם למשרד האוצר גם משום שפירושו "ייבוש" תקציביהם של משרד החינוך ושל קופות החולים. רביב מזכיר ראיון של אורי יוגב, הממונה לשעבר על אגף התקציבים באוצר, שפורסם בעיתון הכלכלי "דה-מרקר". הישגו הגדול ביותר של משרד האוצר בשנים האחרונות, אמר יוגב, היה הצלחתו לשבור את גבם של ארגוני העובדים. רביב גורס שקיצוץ התקציבים של מערכות הבריאות והחינוך מחליש אותן, וכך משמש להצדקת הפרטתן וסולל את הדרך לפירוקם של ארגוני עובדים חזקים כמו הסתדרות המורים. אם מערכת הבריאות הציבורית או מערכת החינוך היו פועלות כראוי, איזה תירוץ היו האוצר ובעלי בריתו יכולים למצוא כדי להפריט אותן?

ברוורמן מזהיר שאחיזתו של הניאו-ליברליזם בקובעי המדיניות בישראל משסעת את המדינה. צמיחתה הכלכלית של ישראל מרוכזת באזור תל אביב, בעוד הפריפריה החברתית והגיאוגרפית הולכת מדחי אל דחי. "אם נמשיך במסלול הזה, אם נניח לחינוך להידרדר, אם נמשיך להדיר את הפריפריה, נסכן את ישראל יותר מכל נשק גרעיני באיראן", הוא אומר. "הצלחתם של תעשיית ההיי-טק ושל המדעים בישראל מקורם רק בהשקעות בחינוך. אם לא נשקיע בתשתיות ובחינוך, נהפוך למדינת עולם שלישי".

בביקורתו על עבודת קרן המטבע הבינלאומית במדינות המתפתחות, ג'וזף שטיגליץ מציין את מה שהוא רואה כאחת התפישות המוטעות המושרשות ביותר של הארגון: "[קרן המטבע הבינלאומית וקונסנזוס וושינגטון] אינם מכירים", אומר שטיגליץ, "בעובדה שפיתוח דורש מן החברה להשתנות [הוא דורש] שינוי מערכתי" מן הסוג שמשנה את ציפיותיהם של האזרחים מעצמם ומילדיהם. ישנם אמנם ישראלים שמצליחים יפה בזירה הכלכלית הגלובלית, אבל רבים יותר עדיין מחכים לשינוי מן הסוג ששטיגליץ מדבר עליו. כדי לחולל שינוי כזה נזדקק לאומץ שהפגינה מלאווי: האומץ לומר לאדונים ולמומחים בעיני עצמם מילה אחת פשוטה. מספיק.

הרב מיכה אודנהיימר הוא עיתונאי ויוזם ומקים פרויקט "תבל בצדק"

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה