דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
22 באפריל 2012 | מהדורה 63

מפגינה במחאת הדיור הציבורי, ירושלים, אוגוסט 2011. צילום: פלאש 90

ביותר יש להצטער

 הרב דוד בלוך, המנהל האזרחי של הנח"ל החרדי, כואב את שיח השנאה בין הציבור החרדי לחברה הכללית. בצד התקפה על פרשנויות חילוניות ו"דתיות לייט" מרושעות לדבריו על אורח החיים החרדי, הוא בא בחשבון נוקב עם השנאה וההסתה שמביעים חלק מהעיתונאים החרדים כלפי הציבור הכללי. התבטאות חרדית נדירה

להבת השנאה הבוערת בין חרדים לחילונים אמורה להדאיג את כולנו, חרדים וחילונים. אחרי הכל, אומה מפולגת היא אומה חלשה ופגיעה לסכנות מבית ומחוץ, ועובדה זו אמורה להדאיג את החרדים לא פחות משהיא מדאיגה את החילונים.

לא כל הדוגל בערכים נעלים או מטיף להם הוא "אדם ערכי". רק מי שחי בפועל לפי ערכים נעלים ראוי לתואר המכובד הזה. וככל שיקריב האדם מכספו ומזמנו לטובת יישום הערכים האלה, כך תגדל קומתו המוסרית ותגבה. הדבר אמור גם במקרה שערך מסוים אינו נחשב נעלה בעיני בני החברה האחרת, שכן עצם ההתמסרות לערך שהאדם עצמו מאמין בו הופכת את המתמסר לאדם הראוי להערכה רבה.

"הווי דן כל אדם לכף זכות" אמרו חכמינו. אילו נהגנו כך, החברה האחת בחברתה, להבות השנאה והבוז בין המגזרים לא היו קיימות. הנה כמה דוגמאות לכך:

צניעות קדושה או הדרת נשים

אילו היו החילונים דנים אותנו לכף זכות, היו מפרשים את כל פעולות ההפרדה כפעולות הבאת מתוך חרדה לכבודן של נשים, ולא חלילה כהדרתן

ההפרדה בין גברים ונשים באטובוסים המיועדים לחרדים (הפרדה שנתבעת בעיקר בידי בנות המגזר החרדי), חוסר הרצון לנכוח בהופעה של זמרות והבקשה שלא להציג נשים בפרסומות המוצגות באזורים חרדיים – כל אלה מפורשים בידי בני החברה החילונית (והדתית לייט) כ"הדרת נשים", וכפעולות שנובעות מתוך הרצון המכוער לתייג את הנשים כנחותות שאינן ראויות לשבת עם גברים או להופיע לפניהם.

קשה שלא להתקומם נגד פרשנות מרושעת זאת. דווקא החרדים, שמונעים את עצמם בכל אורחות חייהם מהיחשפות לגירויים מנשים שאינן נשותיהם רק כדי לשמור על כבודן של נשותיהם, דווקא בבני חברה זו מטיחים את אשמת השפלת נשים? דווקא החברה החרדית, שאינה מנצלת את ה"נשיות" ניצול ציני לקידום מכירות (כחרדי איני משתמש בביטוי בוטה ומתאים יותר), דווקא היא מואשמת שהיא חברה המבזה נשים?

נכון, קשה להסביר לחברה ששטופה בכל יום (וכל היום) בתמונות ובסרטים מגרי יצרים, חברה שנערות ונשים רבות בה מודדות את הצלחתן ואת כבודן לפי מספר המבטים נוטפי תאווה שהצליחו לצוד מגברים, קשה להסביר לחברה כזו מדוע אישה ונערה חרדית חשה עלבון והשפלה כשהיא מגלה שאדם זר נועץ בה מבט יצרי. איך נסביר לחברה שבה בגידה באישה היא נורמה מקובלת, ופירוק משפחה נעשה בה בקלות דעת, שכל פעולות ההפרדה של החרדים נועדו לגרום לכך שאנו, הגברים, לא נפגע בנשותינו בכל הנ"ל. "ואל תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון", מתפללים אנו בכל בוקר. האם אין לגברים החרדים זכות להסתובב באזורי המגורים שלהם בלי להיחשף ל"ניסיונות" (כך מכונים גרויים אלה אצל החרדים) הקשים שמעמידה בפניהם החברה המתירנית (שם מכובס לחברה שהשילה מעליה את רגשי הבושה והצניעות)? אכן, בחברה שבה רף הגירוי בנושאים אלה גבוה, טבעי שילעגו לסף הגירוי הנמוך מאוד של החברה החרדית, שבה גם הופעה חיה של זמרת עלולה לגרום למחשבות לא רצויות (טמאות בלשוננו), אך אנו רואים דווקא בעובדה זו תעודת כבוד, עדות לחיי הקדושה והצניעות שאנו חיים משחר ילדותנו. בה במידה שהחברה המערבית מתערטלת, כך החרדים אחוזי האימה מעוצמת הגירויים מגביהים את חומות ההגנה נוכח מלחמת היצר המאיימת עליהם.

לאחר הקמת מדינת ישראל דנו בבית מדרשו של הרב אי"ש קרליץ "בעל החזון איש", ממנהיגיה החשובים ביותר של החברה החרדית, באפשרות לשיתוף פעולה ערכי עם החברה החילונית. פכר הרב קרליץ את ידיו בייאוש ואמר, כיצד נשתף פעולה אם מה שנקרא בפיהם "אהבה" אצלנו מכונה "איסור כרת". וברוח הימים ובפרפרזה על דבריו נוכל לומר, מה שנקרא אצלם "צילום אמנות בים המלח" מוגדר אצלנו "מעשה תועבה המוני", מה שנקרא אצלם "חופש" נקרא אצלנו "עבדות ליצרים", מה שאצלם מכונה "נישואים פתוחים" אצלנו מכונה "פריצות" ו"זנות". החרדים רואים בעיסוק הפומבי בלבושן, ביופיין ובחיי הזוגיות של אותן סלבס הנערצות בחברה הכללית שיח מבזה ומשפיל נשים. בחברה החרדית לעולם לא תשמעו דיבורים על מראה חיצוני של אישה (אלא לצורכי שידוכים בלבד), כי אנו חרדים לכבודן של הנשים.

אילו היו החילונים דנים אותנו לכף זכות, היו מפרשים את כל פעולות ההפרדה כפעולות הבאת מתוך חרדה לכבודן של נשים, ולא חלילה כהדרתן.

אילו היו הפובליציסטים ומעצבי דעת הקהל החרדית דנים את ראש המוסד לשעבר, מר אפרים הלוי לכף זכות, הם היו מבינים את דבריו לאשורם, ולא תוקפים אותו בכזאת חמת זעם ובוטות. הלוי כאב את הפילוג בעם והגדיר את הפילוג כסכנה גדולה יותר מהגרעין האיראני

ועוד כמה מילים לעיתונאים ובעיקר לעיתונאיות מהמגזר ה"דתי לייט": הצטרפותכם למקהלת הגינוי כואבת במיוחד. גם אתם, ממש כמונו, מתפללים בכל יום "ואל תביאינו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון". אתם מודעים לוויתורים הקשים שנטלנו על עצמנו, בני החברה החרדית, כדי לשמור על קדושת המחנה. אין לנו טלוויזיה בבתים למרות הפיתוי, אנו נמנעים מלבלות בכל המקומות שבהם לא נשמרת רמת הצניעות המקובלת עלינו, וכדי לשמור על צביון חיים זה אנו נמנעים מלעבוד במקומות שבהם העבודה מחייבת קשר הדוק עם נשים גם אם המשכורות שם גבוהות ומפתות. אנו משלמים כסף רב על חינוך, כדי לממן כיתות קטנות נפרדות לבנים ובנות. וכי גם אתם אינכם מאמינים לנו שלא הדרת נשים כאן, אלא קדושה יש כאן? הדבר כואב במיוחד משום שאתם תוקפים את החרדים כאילו גם ההלכה מגנה את ההפרדה. כישלון מתמשך של המגזר ביישום הלכות צניעות אינו מצדיק פרשנות הלכתית מעוותת רק כדי להיראות נאורים ומתקדמים.

מצד שני: אילו היו הפובליציסטים ומעצבי דעת הקהל החרדית דנים את ראש המוסד לשעבר מר אפרים הלוי לכף זכות, הם היו מבינים את דבריו לאשורם, ולא תוקפים אותו בכזאת חמת זעם ובוטות. הלוי כאב את הפילוג בעם והגדיר את הפילוג כסכנה גדולה יותר מהגרעין האיראני. נכון שהוא תלה את סיבת הפילוג בהתחרדות של החברה הדתית-לאומית, ונכון שצורת ההתבטאות שלו היתה לא מוצלחת, אבל הוא הסביר את דבריו ותיקן את עצמו בהמשך היום. נכון, החרדים אינם מקבלים את דעתו שההתחרדות עצמה יוצרת פילוג, אך מדוע הפרשנות המרושעת, כאילו טען שהחרדים מסכנים את המדינה יותר מהאיראנים? כבר אמרנו: יש לדון לכף זכות.

הקרבה או בריחה

שיח השנאה ההדדי גורם מצד אחד לפרש את התנהלותם של האברכים – אנשים המוותרים במודע על רמת חיים גבוהה, ותחת זאת חיים חיי צנע מתוך רצון לתרום לעם ישראל בלימוד תורה רצוף ועתיר מאמץ – כאילו הם קבוצה של פרזיטים שכל כוונתם להתחמק מעול הצבא ועבודה. אילו היינו דנים לכף זכות, היינו מעריכים הקרבה זאת למען ערכים, גם אם לא מסכימים עם ערכים אלה. זאת ועוד, האם אתם מכירים עוד חברה שכל חבר וחברה בה מפריש ותורם מהכנסותיו לפחות עשרה אחוז לטובת צדקה למעוטי יכולת מדי חודש בחודשו? גם אם הכנסתם דלה וצנועה, כך עושים האברכים, וכך עושות רוב המשפחות החרדיות. ורק המשטמה הכואבת לא נותנת לקהל הרחב להגדיר את חבורת משפחות החרדים כחברה נעלה, התורמת מכספה הפרטי את התרומה הגדולה ביותר ל"צדק החברתי".

מאידך, העוינות גורמת לחרדים לפרש את תביעת הציבור הכללי לגיוסם של "בני התורה" ולהשתלבותם בשוק העבודה כתביעה זדונית שכל מטרתה לגרום לחרדים להפסיק לשמור מצוות וללמוד תורה. מדוע לא להבין, גם אם לא להסכים, את הלגיטימיות שבתביעה להשתתפות שווה במאמץ הביטחוני והכלכלי? מדוע התביעה להכנסת מקצועות מתמטיקה ואנגלית למוסדות חינוך חרדיים מתפרשת אצל חלק מהעיתונאים החרדים כתביעה שכל מטרתה למנוע לימוד תורה, או להפוך את החרדים ל"נאורים", ולא כתביעה פשוטה ומובנת שלא למנוע מדור ההמשך את האפשרות להצטרף למעגל העבודה בהמשך חייהם. ושוב, גם אם לא מסכימים לתביעה זו, מדוע לפרש אותה כשטנית ומתוחכמת?

אילו שמענו לעצת חז"ל לדון כל אדם לכף זכות, היינו אמנם ממשיכים שלא להסכים במגוון נושאים, אך ללא השנאה המכלה כל חלקה טובה, ומתוך הערכה לקבוצות המתמסרות לערכיהן, גם אם אין אלה ערכינו שלנו.

ביותר יש להצטער על שהעיתונאים מבית מדרשם של הרב ישראל אייכלר ועיתון "יתד נאמן", שמרוב זעם ותסכול אל מול טיעוני שטנה מקוממים של עיתונות רעה מלבים את להבות המשטמה בכתיבה ובאמירות רוויות משטמה נגדית, כנויי גנאי והפחדות (עוד נגיע לכך שיבנו לחרדים מחנות השמדה, חוזר וטוען י"א). וכי מאמרים ודיבורים אלו תורמים הסברה ושכנוע? סימפטיה? אם כל כוונתכם לפרוק תסכול וזעם אל מול השמצות חרדים כואבות של עיתונאים רעי לב, אל תעשו זאת בתקשורת בפומבי. החברה החרדית משלמת מחיר יקר מדי עבור הנאתכם זו. ההתנהלות התקשורתית שלכם מחללת את ה' ויוצרת בוז ומשטמה לכל היקר והקדוש לנו. גידוף וניאוץ כאחרון העיתונאים בעיתונות הכללית אינם "מלחמת קודש", כפי שאתם מרבים להתהדר, זו "הסברה" המסכנת את החברה החרדית במישורים שונים. אם אינכם מוכשרים מספיק לשכנע, ולהסביר, עדיפה לכם השתיקה.

הווי דן כל האדם לכף זכות. אם נקפיד לקיים את הצעת חז"ל זו, נמשיך להתווכח, נמשיך להילחם איש איש על אמונותיו, אך ללא שנאה ומשטמה הדדיות.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

הרב דוד בלוך הוא המנהל האזרחי של עמותת הנח"ל החרדי

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה