דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

ביום שאחרי המלחמה

ביום שאחרי המלחמה, כאשר נקום מבין הריסותיה של ישראל הישנה, נתחיל שוב מן ההתחלה. לא רק בחידוש פיזי של מה שנהרס, אלא בבנייה רוחנית של מה שעדיין לא נוצר, של מה שטרם דמיינו

ביום שאחרי המלחמה לא ייוותר בנו עוד כוח להאשים זה את זה באחריות לחורבן. לא ייערכו משפטים ל"פושעי אוסלו" ולא יואשמו המתנחלים. נסלח ליוסי ביילין ולרב לווינגר, נסלח לעצמנו על כל שגיאותינו ונודה בכך שהדילמות שאיתן התמודדנו היו בלתי פתירות, ושאף אומה לא היתה מצליחה יותר טוב מאיתנו.

ביום שאחרי המלחמה נאשים את עצמנו, במקום זה את זה. כל מחנה יבדוק את עצמו: הוא יודה בתרומתו הנכבדת לאי-יכולתם של היהודים לתפקד כעם. הימין יכה על חטא נכונותו להקריב את כל הערכים בשם ההתנחלות. השמאל יכה על חטא נכונותו להקריב את אהבתו ליהודה ושומרון למען השלום. החרדים יתחרטו על שסירבו לחלוק בנטל, אף על פי שדרשו להתחלק בזכויות. החילונים יתחרטו על הקלוּת שבה החליפו 3,000 שנות תרבות יהודית בגירסה זולה של אמריקה. הדתיים הלאומיים יתחרטו על נסיגתם מן האתגר הציוני של תחייה רוחנית, ועל הסתגרותם בכיתתיות ובגטו היהודי.

ביום שאחרי המלחמה יכיר כל מחנה באמיתוֹת החלקיוֹת של יריביו. אנשי גוש-אמונים ושלום- עכשיו יבינו ששתי התנועות כאחת היו תוצר לגיטימי, הכרחי, של ההיסטוריה היהודית; הם יבינו שהיתה חייבת להתקיים קבוצה אחת שתנסה להשיב את לב הארץ לעם ישראל, וקבוצה אחרת שתתעקש להחזיר לנו את השלום ואת הצדק; ושמשהו היה פגום בנפש היהודית אלמלא הצמחנו מתוכנו את שתי התנועות.

ביום שאחרי המלחמה נפנה מקום לכל הקולות הסותרים שבתוכנו, ונכיר בכך ששורשי החיוניות הישראלית נמצאים בפרדוקס תמידי, וכי נגזר עלינו להמשיך להיות גם מזרח וגם מערב, גם ארץ הקודש וגם דמוקרטיה חילונית, גם מדינה יהודית וגם מדינת כל אזרחיה. נכיר בכך, שנסיונות להכריע את הפרדוקסים שלנו לכאן או לכאן רק יגרמו לניכורם של ציבורים בעם ישראל, ויובילו להתפוררותנו.

ביום שאחרי המלחמה נעשה שלום עם עצמנו – לא בִּמקום שלום עם המזרח התיכון, אלא כתנאי הכרחי לו. ננסה לקבוע אסטרטגיה משותפת למשא-ומתן עם שכנינו הערבים, ואנשי שמאל או ימין שההסכמה הלאומית אינה נכללת בסדר-העדיפויות שלהם יגלו שהם אינם רלוונטיים עוד.

ביום שאחרי המלחמה, או אולי ביום שאחריו, נפנה אל המזרח התיכון וננסה שוב. תחילה נפנה אל האזרחים שחיים לצדנו, הערבים הישראלים. אנחנו, הרוב היהודי, נודה בכך שנכשלנו בשילובם בישראליוּת, ונזמין אותם להגדיר איתנו מחדש את החברה והזהות הישראלית. אך גם נזכיר להם שהם אינם רק מיעוט אלא חלק מרוב אזורי, ושכשם שמוטל עלינו לאמץ אותם אל תוך ישראל, כך מוטל עליהם לאמץ אותנו אל תוך המזרח התיכון. לבסוף נפנה אל העולם הערבי, ובלי אשליות או התנצלויות נציע לו פשרה הוגנת, ללא כניעה. נכיר בעוול שגרמנו לפלסטינים, אך נדרוש הכרה בעוול שגרם לנו העולם הערבי – שהפך את שיבתנו הביתה למעין גלות חדשה, ושנוקשותו הצדקנית עוררה את פרצופנו הקשה.

ביום שאחרי המלחמה נתחיל לתקן את העיוותים הטבועים במבנה הבסיסי של חברתנו. נשמור על כלכלתנו החופשית, אך נחפש בעבר הציוני, ובעיקר בקיבוץ, דרך להחיות את מצפוננו החברתי. ובעיקר, נשים קץ לשליטתם של הרבנים האורתודוקסיים בחיינו ונתחיל לחלוק כבוד קולקטיבי ליהדותנו. נאמץ את הבטחתה המדוכאה של ישראל לעשות למען היהדות את מה שעשתה למען העם היהודי: להשיבהּ לביתה ולהעצים את תחייתה.

ביום שאחרי המלחמה נתבייש על שהצלחנו באופן קולקטיבי להפר את כל עשרת הדיברות, לשקר ולרמות ולשחד ולהטריד מינית ולנצל. נלמד מחדש להוקיר הנאות פשוטות, להעריך את הארץ הזו ולזכור שללא הזנה תמידית היא תיבּוֹל. ניזכר באחריות המוטלת עלינו כעם שורד, ונפסיק לבזבז את אוצרות החוכמה שההיסטוריה הפקידה בידינו.

ביום שאחרי המלחמה נתחיל שוב מן ההתחלה.

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי וחוקר במכון שלם

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 9: "תיקון – מחשבות ליום שאחרי". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" וב"ניו-ריפבליק"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה