דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

צילום: נדרה קרליבך

בחצרות האחוריות

הרחק מזרקורי הבימה הפוליטית, החברה הישראלית הולכת ומשתנה. מיכה אודנהיימר שוטט בשטח ההפקר שבין דתיים לחילונים ושרטט קווים לדמותו של ציבור ישראלי חדש

לעתים קרובות אנו עדים לכך שתרבויות מתפתחות מתוך שילוב בין מגמות מנוגדות. נראה שתיאור זה חל על אחת הדיכטומיות היסודיות ביותר המגדירות את התרבות הישראלית, קווי ההנגדה בין חילונים לדתיים. מבחינה פוליטית, הנגדה זו שרירה היום אולי יותר מתמיד. אבל הרחק מאור הזרקורים הפוליטיים, במה שהמחנך שי זרחי ממדרשת אורנים מכנה "החצרות האחוריות של התרבות הישראלית", מתרחשים שינויים. שינויים אלה ניכרים הן בקרב הציבור הדתי והן בקרב הציבור החילוני. ישראלים חילונים, שהגדרתם העצמית נשענה בעבר על דחייתן של מסורות ואמונות דתיות, מפתחים היום דרכים להכיל בחייהם משהו מן היהדות, ולפעמים גם על גווניה הדתיים במובהק. מנגד, ישראלים דתיים רבים, במיוחד בקרב המחנה הציוני-דתי, הפנימו חלק מהמסרים העמוקים ביותר של החברה החילונית בת ימינו – החיפוש אחר חירות אישית ומימוש עצמי, והעצמת כוחה של האישה בחברה. לישראלים משתי הקבוצות משותפת הכמיהה לחוויה דתית ישירה ונעדרת מתווכים, כמיהה שמוצאת לה ביטוי ציבורי במגוון דרכים.

פעפוע זה של ערכים בין המחנות השונים מטשטש וממזג זהויות מובחנות לכאורה. רבים לא יודעים עוד איך להגדיר את עצמם ביחס למסורת, ואיך לכנות את קבוצת ההשתייכות שלהם. אף שמוקדם עדיין לשפוט מה תלד אי-ודאות זו – פירוק, השתחררות, פירוד או טרנספורמציה – יש להניח כי החלל החדש שנפער בין הקטבים הישנים עשוי להפוך לשדה פורה שבו תוכל החברה הישראלית לעבד את תהליך ההתחדשות המתחולל בה.

אלול

האותות המבשרים את שבירת הסטריאוטיפים שהנהיגו את החברה עד כה ניכרו בייסודם של בתי-מדרש חדשים שבהם חברו חילונים ודתיים יחד על מנת ללמוד מקורות יהודיים כשותפים שווים; זאת, כשאף אחד מן הצדדים איננו קובע את סדר היום או כופה את ערכיו האידיאולוגיים על רעהו. בית-המדרש "אלול", הראשון מסוג זה, נוסד בירושלים בשנת 1989.

בתחילה נראה היה ש"אלול" הוקם מתוך רצון ליצור הקשר חדש לדיאלוג חילוני-דתי, אבל מה שביעבע מתחת לפני השטח היה משיכה כמעט ארוטית בין חילונים לדתיים. השותפים הדתיים בהקמת "אלול" נמשכו לחירות שהתרבות החילונית ייצגה בעיניהם, בעוד שהחילונים נמשכו להיכרות העמוקה של שותפיהם הדתיים עם שורשי התרבות היהודית.

בתחילה נראה היה ש"אלול" הוקם מתוך רצון ליצור הקשר חדש לדיאלוג חילוני-דתי, אבל מה שביעבע מתחת לפני השטח היה משיכה כמעט ארוטית בין חילונים לדתיים

בכל הנוגע ללימוד עצמו, מהר מאוד התברר שתרומתו העיקרית של בית-המדרש איננה דווקא בזימון דיאלוג או ויכוחים אידיאולוגיים. גבולות תלמוד התורה עצמם הם שהותוו מחדש. הדחף ליצירת אופנים חדשים ללימוד תורה נבע מן הדתיים ומן החילונם גם יחד. מייסדי "אלול" החילונים דחו את הטענה כאילו הטקסטים המסורתיים הם נחלתם שלך בני המחנה הדתי בלבד, ויחד עם זה התעקשו שאופן הלימוד האקדמי איננו זה שהם מחפשים לעצמם.

מייסדיו הדתיים של המקום – בוגרי בני-עקיבא, ישיבות הסדר ואפילו ישיבות חרדיות – שאפו להתנתק ממוסרותיהן של דרכי הלימוד הנוקשות. אם אמנם תימצא לה שותפות של אמת בין יהודים דתיים וחילונים, הרי שנחוץ להפר כללים ישנים ללימוד תורה.

בעצם מבנהו ותוכנית הלימודים שהציע היה "אלול" משום מרד בהייררכיה. בוטלה כל חלוקה בין מורים לתלמידים. חלוקה המבוססת על התפישה שהשכלתו והישגיו הלימודיים של אדם ניתנים לתרגום לסמכות פרשנית מול אנשים מלומדים פחות. ב"אלול" היה כל אחד ואחד מהלומדים מורה וגם תלמיד – מתוך הנחה כמעט אנרכיסטית, שיכולה אולי להצליח רק בהקשר הישראלי המיוחד כל-כך בעולם היהודי, שבו ידיעת השפה העברית יוצרת קשר בלתי אמצעי בין כל אחד מהלומדים לבין הטקסט.

משם נולד הרעיון של קריאה "יחפה", המבוססת על תגובה אישית, בלתי מתווכת על-ידי מסורות פרשניות רבניות או אקדמיות, למילה הכתובה.

לא פחות חשוב היה טווח המקורות שנכללו בשנת הלימוד. בעוד שבישיבות מסורתיות הדגש הוא על סוגיות הלכתיות בתלמוד, תוך התעלמות כמעט גורפת מספרות המדרש והאגדה, ב"אלול" התמקדה רוב תשומת-הלב במדרשי אגדה. אפילו המשנה, שבאופן מסורתי נקראה כמקבץ הלכתי, התגלתה פתאום כמספרת סיפור, כבעלת ממדים מיתיים. קבלה,ובאופן מיוחד ספר "הזוהר" היצירתי והמשכר, ועוד כתבים מרתקים לא פחות של רבי נחמן מברסלב הפכו חלק חשוב מתוכנית הלימוד.

כך אירע שלמרות הכוונה להקים את "אלול" כדי להביא לדיאלוג דתי-חילוני, התגבש שם למעשה חלל נפשי חדש, שבו המסורת נחווית דווקא כמקור לשחרור הדמיון. היה זה חלל שישראלים דתיים וחילוניים יכלו לדור בו יחד, כשווים.

"ניגון", "מעגל"

כיום, יותר מעשר שנים אחרי הקמת "אלול", פזורים בתי-מדרש כמותו בכל רחבי המדינה; עמותת "פנים", ארגון-גג ליהדות פלורליסטית, פרסמה רשימה של 169 בתי-מדרש מעין אלה. חלקם, כמו בית-המדרש "ניגון" המשותף למדרשת אורנים ולישיבת הקיבוץ הדתי, דבקים במודל המקורי של שיתוף פעולה חילוני-דתי כחלק מהמסגרת המגדירה את המקום.

בתי-מדרש רבים אחרים לאו דווקא דבקים בעיקרון זה. ב"מעגל" שבריכוזה של תמי בן-שלום הכניסו את מודל בית-המדרש לתוך בתי-ספר חילוניים, ואפילו לתנועת השומר הצעיר, החילונית במובהק. בתי-מדרש אחרים מתמקדים בזיקה בין יהדות לאיכות הסביבה, בין יהדות לאמנות ושאר נושאים רבים ומגוונים.

יהיה דגלו של בית-המדרש אשר יהיה, כמעט כל בתי-המדרש הללו מיוסדים על הרעיון של לימוד כמפגש אישי ואינטימי עם הטקסט, הנותן הכשר לפירוש אישי של הכתבים. בתי-המדרש החדשים ניסו לחלץ את הלימוד מההקשר הנוקשה של הזהות הדתית, הקשר שכמעט תמיד נכבל למישורים הפוליטיים. "הכשרת הקריאה במקורות במטרה לחשוף את ממדיהם הסמליים משחררת אותם למעשה מההקשרים הפוליטיים", אומרת נורית שני, אמנית חילונית הלומדת בבית-המדרש "קולות" בירושלים. אחת ממייסדות "אלול", רות קלדרון, המנהלת היום את מכללת עלמא, מכללה לתרבות עברית בתל-אביב, כתבה לא מזמן בירחון "אלפיים": "הטקסט הוא חומר גלם ליצירה אישית, להבנת העצמי והעולם, ובמובן הזה יש בו ייחוד או קדושה גם במונחים חילוניים".

באופן פרדוקסלי, דווקא העצמת כוחם של הדתיים בישראל, הגם שהחריפה את המתחים בין דתיים לחילוניים, תרמה לטשטוש הגבולות בין הזהות הדתית לזהות החילונית. תחנות רדיו פיראטי חרדיות המכוונות לציבור החילוני ולחוזרים בתשובה הן דוגמה לתופעה תרבותית המשלבת פנים מכאן ומכאן. בשידוריהן הן פולשות לתוך תוכי ישראל החילונית; היום כבר אי-אפשר להעביר תחנות במכונית בלי להיתקל בהן, והן שואבות במובהק את סגנונן מהתרבות

החילונית, הן בעגה הקלילה של השדרנים, גם כשהללו מדברים על חזרה לתורה ולמצוות, והן במוסיקה שהם משדרים; גם אם יהיה חסידי – טרנס הוא עדיין טרנס.

תדהמה טקסית

רצח רבין העלה למישור חדש את השאלות בדבר הדיכוטמיה הדתית-חילונית הישנה. כמעט כל המרואיינים בכתבה זו ראו ברצח נקודת מפנה ביחס הקיים בישראל למסורת היהודית. פירוש מיתי נוסח על-ידי יצחק חיוטמן, מומחה במחשבים ומלומד אוטודידקט בתנ"ך ובמיסטיקה יהודית: "רצח רבין החזיר את התדהמה הטקסית הכרוכה בכל טקס קורבן ישר ללב-לבה של התרבות הישראלית. ברבע שעה האחרונה לחייו התוודע רבין למימד המיתי של המעשה שעשה בכך שהביא להסכמי השלום, לראשונה בחייו הציבוריים הוא שר תפילה חילונית, ודקות ספורות אחר-כך הוא היה מת. מותו שחרר זכרונות מודחקים על העקידה, ומיתוס הפלמ"ח, שאותו יצג רבין עד לאותו רגע, תורגם מיד למונחים דתיים. האופן שבו הגיב הציבור החילוני – אלפי נרות הזיכרון, המשמרות מול קברו – כל אלה היו תגובות דתיות."

כמעט כל המרואיינים בכתבה זו ראו ברצח רבין נקודת מפנה ביחס הקיים בישראל למסורת היהודית. בצדק או שלא בצדק, רצח יהודי בידי אדם מן הימין ערער גם את בטחונו העצמי של הציבור הדתי

"לרצח רבין הייתה השפעה עצומה. הוא הביא לזעזוע גדול ולערעור בבטחון השבט", אומרת אסנת ברוורמן המלמדת תנ"ך ומחשבת ישראל במת"ן, מכון ללימדי יהדות גבוהים לנשים. "הרצח" היא טוענת, "הדף את הציבור הדתי מהמעמד המוסרי הגבוה שבו הציב את עצמו. ע"פ אשר אליאס, סופר ישראלי ממוצא אתיופי בן 28, מבני הקהילה הראשונים שגדלו בישראל, "רצח רבין דחף אנשים לבקש לעצמם עזרה. זה היה רגע של חשבון נפש." אליאס גדל כחילוני, אולם עיצב לעצמו במשך השנים האחרונות דרך משלו לקיים את יהדותו. "הרצח דחף אותי להגיד לדתיים, 'היי! אתם טוענים שאתם בעלי-הבית, יש לי רעיון טוב יותר. אני אתקרב לתורה ולאלוהים בלי התיווך שלכם, ואתם יודעים משהו? יש משהו בטענות שלכם: התעלמתי עד היום מהמסורת שלי, מכור מחצבתי. אבל תנו לי לפרש את התורה תוך שימוש בכל מה שלמדתי כחילוני. אביא אליה את כל הפתיחות שלי ואת כל החירות שלי'".

"במבומלה"

התשוקה לחוות את אלוהים בלי מתווכים מאפיינת דור שלם של ישראלים, החשים חופשיים לבקש לעצמם חוויות רוחניות בלי להזדהות עם קבוצה דתית כלשהי. תופעה זו היא כלל-עולמית וקשורה בהתפוגגות האמונה המוחלטת במדע כתשובה לכל בעיות האנושות, באכזבה מאידיאולוגיות האוטופיה החילוניות דוגמת הקומוניזם, ומהיחשפות המערב לתורות מן המזרח הרחוק.

אבל עם זאת, אין להמעיט בערך העובדה שישראל הופכת בקצב מואץ לאחד המרכזים הבולטים בעולם לכל מה שקשור בתפישות ה"עידן החדש" – השם הכולל שניתן לקיבוץ רופף זה של סגנונות, אמונות ומנהגים. מספר המרפאים האלטרנטיביים היחסי בישראל גדול מזה של כל מדינה אחרת בעולם. כמו כן, מיקומה של ישראל והמסעות הלוך ושוב של ישראלים רבים להודו הפכו אותה לחוליה מקשרת בין מזרח למערב.

בבמבומלה , פסטיבל פופולרי שנמשך ארבעה ימים ומתקיים מזה שנתיים בחול-המועד פסח בחוף ניצנים שליד אשקלון, ניכר בכול תהליך שחרור היהדות, או לפחות שחרורם של סמליה מן ההקשרים הפוליטיים הצרים. נראה שבבומבמלה הפך המישור הסמלי של הדברים למושל יחיד בכיפה. כ-30,000 ישראלים משתתפים בבומבמלה, ולא תמצא שם סטיקרים, כרזות או דיונים פוליטיים. באי הפסטיבל הם ברובם ממוצא חילוני עד מאוד – אם אפשר לכנות כך את השבים מהודו, את המרפאים אנשי העידן החדש, את רקדני הטרנס ואת כל אותם העוסקים במדיטציה.

"אם ישראל חפצה להשיב לעצמה את הסולידריות החברתית", אומר בן-שלום, "עליה לחזור ולגעת בשורשיה היהודיים, וליצור שפה משותפת עם זיקה ברורה לתיקון חברתי"

ובדיוק כאן, ואולי דווקא בזכות השחרור מן הפוליטיקה, פזורים הסמלים היהודיים בכול. כרזות הפרסום של הפסטיבל מדברות בעד עצמן: צילום של בחור נאה המחייך חיוך מאיר, לראשו רסטות ארוכות, לגופו חולצה בסגנון הודי, ועל מצחו מצויר מגן דוד גדול. בכניסה לפסטיבל קידמה את הבאים כתובת על יריעת בד גדולה: "בואכם לשלום, מלאכי השלום", כנוסח השיר מקבלת השבת. באחד מדוכני המרפאים ניצב דוכן קטן מכוסה מפה לבנה ועליו מונחים זה בצד זה נרות, כדורי בדולח, נוצה, צדף וספר "תהלים" עם פירושים קבליים. מקצהו העליון של המבנה בעל כיפת הגג הפתוחה לשמים מתנפנף סמלו הלא רשמי של הפסטיבל – מגן דוד תלת-ממדי ענק, חותם המדינה היהודית שהופך לסמלם של מרחבי התודעה החדשים.

שמו של הפסטיבל, "במבומלה", הוא השאלה מבודחת מהשם קומבמלה – שמו של פסטיבל הקדושים המתכנס מדי שלוש שנים בהודו. הבומבמלה היא גרסת ענק מסחרית של התכנסויות קטנות יותר שמתרחשות בישראל לעתים יותר ויותר קרובות. האנשים המגיעים להתכנסויות שכאלה מתמקמים באוהלים – לעתים במדבר או ביער, לעתים בחופים – מתופפים יחד במעגלים גדולים, רוקדים, מעשנים חשיש ומריחואנה, עוסקים במדיטציה ונופשים. מפגשים אלה אורכים שעות, ימים ואף שבועות, ובאווירה הנוצרת בהם כל אחד מרגיש שייך; שבט שנוצר בן-רגע.

גם בהתכנסות הריינבו, המתקיימת מדי שנה בסתיו למשך כשישה שבועות במקום כלשהו במדבר או ביער, מצאה היהדות את מקומה. במפגש הריינבו האחרון נמצא בחור עם פאות בלונדיניות, מכנסי ג'ינס וציצית כותנה, שעזר לצעירים ישראלים להניח תפילין. "בהתחלה ניגשו אלי בנות ושאלו אם אפשר להניח תפילין," הוא אומר. "כשרואים תפילין על נשים, גם הגברים מתחילים להתעניין." בשבת יושבים סביב מדורה ענקית אנשים בלבן ושרים שירי שבת במשך שעות, בלי לחוש סתירה בין האש לבין הרוח.

היהדות בתרבות הריינבו ראויה לציון לא משום שהיא מחזיקה ביתרון הרוחני המובהק, אלא משום שעד היום דחיית היהדות על ידי הציבור החילוני, ובמיוחד על ידי הנוער, הייתה סוחפת כל-כך. התוכן היהודי בהתכנסויות הריינבו מדגים שכאשר ההקשר נעתק והופך להיות שבטי ולא פוליטי, רוחני ולא דתי – הרי שהסמלים היהודיים מופעלים פתאום, כאילו עלו מתוך עמקי התת-מודע החילוני. האווירה היא מזרח תיכונית, הסלנג הוא ערבי, היעד הקסום הוא הודו והסגנון הוא ניאו-בודהיסטי.

אני יושב במעגל סביב מדורה בפסטיבל הבומבמלה עם קבוצת צעירים המעבירים ביניהם ג'וינטים ובקבוקי יין. צלילי שירו של אהוד בנאי מגיעים לאזנינו: "יידשע רסטמאן". המילים כמו נכתבו לכבודו של הצעיר המככב בכרזות. ליד רחבת ריקודי הטרנס משוטט בחור בשנות העשרים המאוחרות לחייו, חבוש כיפה שחורה ומגודל פאות. לא מזמן חזר בתשובה, ונראה שהכול מכירים אותו – הוא חלק מהתמונה כאן. "מן הסתם, הרבנים שלי לא היו מאושרים מזה שאני כאן, אבל מה אני יכול לעשות?", הוא מסביר, "אני אומר לך, 'ואהבת לרעך כמוך' כל-כך עמוק כאן, יש כאן כל-כך הרבה אהבה".

קרליבך

סיכוי סביר שחבורת הצעירים הדתיים המגיעים להתכנסויות הריינבו והבומבמלה נמצאת הערב גם כאן, בפסטיבל קרליבך באולם הקונגרסים בירושלים. ר' שלמה קרליבך, שהלך לעולמו ב-1995, הפך לדמות מפורסמת ואהובה ביותר בשנים שאחרי מותו, במיוחד בקרב צעירי הציונות הדתית. למרגלות הבמה עומדים מאות צעירים, מציפים גם את המעברים, רוקדים בדבקות, איש איש בסגנונו, לצלילי נגינת הלהקה המנגנת משיריו של קרליבך.

כאן המוסיקה שונה. רוק חסידי הוא קצבי יותר, להוט יותר, מחוספס ורגשי יותר ממוסיקת הטרנס המועדפת על ידי רוב בני הנוער החילוניים, שהיא קרירה יותר ומקצבה כמו מושתת על מקצב פעימות הלב. מצד שני, השיכחה העצמית תוך כדי תנועה בסגנון חופשי, בלי בן זוג, לצלילי מוסיקה המנוגנת בעוצמה, משותפת לשני הסגנונות.

הדגש החדש על ריקוד אקסטטי בעת חגיגות או כחלק מהתפילה מלווה בעולם הדתי בהתעניינות הולכת וגוברת של צעירים במיסטיקה יהודית. לפני חמש שנים נלמדו טקסטים חסידיים או קבליים מעטים בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים ובישיבות ההסדר. היום העניין בטקסטים העוסקים במיסטיקה רווח, ויש ישיבות, כמו ישיבת ההסדר בעתניאל או הישיבה ברמת-אביב, המדגישות נושאים אלה כמרכיב עיקרי בתוכנית הלימודים שלהן.

החיפוש אחר אקסטזה דתית מעורר עניין וגם יותר משמץ דאגה בקרב חלק מן המנהיגים הרוחניים של המחנה הדתי, אשר מבינים שבחלקה לפחות, תופעה זו מסמנת שבר בסמכות הדתית. בנאום שנשא בתחילת השנה זיהה הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת גוש-עציון ומייסד תנועת מימד, את החיפוש אחר "התחברות אישית אינדיבידואלית וחווייתית" לתורה ולאלוקים כתופעה רווחת, גדלה והולכת, המכילה בחובה סכנה ממשית." עמיטל סבור שחיפוש זה הוא ביסודו "תגובה נגד העדריות, החדגוניות וההצטופפות תחת מטרייה של כמה סיסמאות", סיסמאות שנוער דתי נחשף אליהן כחלק מתהליך חינוכו.

באופן פרדוקסלי, החיפוש אחר החוויה הדתית, יהיה טיבו אשר יהיה, איננו אלא חלק מתהליך חילון, הואיל והדתיות כבר אינה נתפשת כחובה מובנת מאליה, אלא כאחד מאופני ההבעה של החירות האישית.

הרב יהושע אנגלמן, המלמד בישיבת-ההסדר בעתניאל, זמר ומלחין המשלים בימים אלה תואר מתקדם בפסיכותרפיה, הוא אחד ממנהיגיו החדשים של המחנה הציוני-הדתי אשר מבין את החיפוש אחר מימוש עצמי ואף מברך עליו. "יהדות איננה מתמצה בשאלה, האם גם נכדי יהיו יהודים. היהדות היא גם חיפוש, ובין שאר הדברים, חיפוש אחר העצמי." אנגלמן מאמין שהתפוררות הסמכות בעולם היהודי איננה ניתנת לתיקון. "אנחנו חיים בעידן של מידע, לא של סמכות, אנחנו מוצפים מידע מכל הכיוונים, ממקורות רבים ושונים", הוא אומר.

לא כל מנהיגי הקהילה הציונית-דתית שותפים לאהדה שרוחש אנגלמן לחיפוש אחר מימוש עצמי. אסנת ברוורמן, ששמה הולך לפניה כאחת מטובות המורות בדור חדש זה של נשים המלמדות תורה, חשה שהעולם הדתי נמצא "במקום עדין-עדין שביר-שביר. המחויבות לבניין החברה, שהייתה פעם בסיס לזהותנו, נשחקה. כשמשהו לא מספיק לך, אתה שובר אותו, אבל אתה לאו דווקא בוחר אחר-כך בדבר הטוב יותר. השאלה היא אם יש בין הרבנים אנשים בעלי חזון רחב דיו, עמוק דיו, להכיל את השברים. רק במצב כזה תהיה אפשרות לשבור ועדיין להיות בפנים."

דתל"שים

נראה שתהליך מעין זה אכן מתרחש – אם נמתח קצת את ההגדרה של "להיות בפנים". לאחרונה הומצאה הגדרה סוציולוגית חדשה בישראל: דתל"שים, דתיים לשעבר, צעירים שגדלו בבתים אורתודוקסיים, זנחו את ההלכה כדרך חיים, אולם מבינה חברתי, אינטלקטואלית ואולי אפילו רוחנית, לא עזבו את מעגל האורתודוקסיה, אלא מגדירים למעשה את קצותיו.

בכל דור ודור עדֵ העולם האורתודוקסי לאחוז מסוים של נשירה מקרבו, אף שבעשור האחרון חלה עלייה משמעותית באחוז זה. החידוש היום הוא בכך שהציבור הדתי והנושרים ממנו חשים נינוחים יותר זה במחיצת זה. ההתנתקות היא מההלכה אבל לאו דווקא מהחברה הדתית.

אחד הדברים המאפשרים לרבים מן הפורשים מהאורתודוקסיה להישאר בתוך העולם שממנו הגיעו היא העובדה שכיום הזיקה בין לימוד תורה, ואפילו תפילה, לבין קיום קפדני של מצוות איננה כבעבר. בתי-מדרש חדשים הם דוגמה למקומות שבהם דתל"שים מרגישים עצמם בנוח. תופעה חדשה עוד יותר היא המניינים הקמים באחרונה, מניינים שמנהגם אינו כפוף לנוסח המקובל, ועם זאת אין הם שייכים לאף אחד מן הזרמים הדתיים שמחוץ לאורתודוקסיה. הגדול שבהם הוא מניין "לידר"בירושלים, המכנס מאות אנשים מדי חודש. התפילה מתחילה בבוקר בשעה 08:30 ונמשכת עד השעה 14:00 בערך, והאווירה רגועה וספונטנית, כמעט מרושלת. אף הלבוש איננו חגיגי במיוחד. בין הנשים לגברים מפרידה מחיצה, כמו בבתי-הכנסת האורתודוקסיים, אולם גם נשים נקראות לעליות, קוראות בפרשה ובהפטרה. בין המתפללים הקבועים ב"לידר" נמנים חסידים לבושים כמיטב המסורת, נשים במכנסיים, רבנים רפורמים ובני אדם רבים הבודקים את יחסם להלכה, ולא דווקא מתוך רצון להתרחק מן הרוחניות, אלא להפך, מתוך חיפוש אחריה.

"קולות"

עד לאיזו דרגה תשפיע שבירת הסטריאוטיפים בדבר יהדות דתית וחילונית על המגמות הרווחות בישראל, ועד כמה יחדור תהליך זה לתוככי החברה הישראלית בכללותה? שאלה זו מטרידה מאוד את מוטי בר-אור, ממייסדי "אלול", העומד היום בראש עמותה חדשה בשם "קולות", הפונה לחילונים הנמצאים בעמדות השפעה: אנשי תקשורת, אנשי עסקים, עורכי-דין ופעילים חברתיים. בין המשתתפים בתוכנית הלימוד של "קולות" ניתן למצוא יוצרים, ביניהם ענת גוב, עדנה מזי"א ואיתן צור, עיתונאים כארי שביט ואנשי ציבור כדדי צוקר וראש השב"כ לשעבר כרמי גילון.

מפגשי הלימוד ב"קולות" מתמקדים בנושאים כמו צדקה, היחס לזר ויחסי איש ואשתו. נושאים אלה מוגדרים בפי רבים בתוך התחום של בין אדם לחברו. בר-אור איננו אוהב הגדרה זו: "יש הרבה תיאולוגיה בתוך נושאים חברתיים", הוא אומר. למעשה, כשרונו הייחודי של בר-אור הוא ביכולתו לחשוב על בני אדם במונחים תיאולגיים, ועל תיאולוגים במונחים אנושיים.

בר-אור, רב אורתודוקסי שלמד בישיבת הר-עציון, מגלה חוסר סובלנות כלפי מה שהוא תופס כרעיונות מיושנים על אודות האמונה. "כיום כבר אי-אפשר להגדיר את האמונה היהודית לפי השאלה האם אדם מאמין בהתגלות על הר סיני פשוטה כמשמעה. אמונה פירושה להאמין שהחיים אינם מתנהלים בדרך מקרה. אני מכיר ישראלים רבים שלא יכנו עצמם "דתיים", אבל כל ישותם וחייהם באמונה, ואני מכיר אחרים שהם "דתיים" וחסרים אמונה." בר-אור מגלה קוצר רוח גם כלפי המהפכה בלימוד המקורות היהודיים, אותה מהפכה שהוא עצמו היה ממעורריה. "לא מספיק ללמוד. אנחנו מתייחסים ברצינות רבה מדי למילים. מילים, אין תמיד בכוחן לשנות את המציאות. הסוד הגדול הוא בהפיכת מילים
למעשים."

"קולות" כבר הצמיחה פרויקט חברתי אחד, בית אוכל ששמו "סועדים", המספק מדי יום מזון ל-125 מחוסרי בית בתל-אביב ומממן לנזקקים גם קניית תרופות שאינן כלולות בסל התרופות של קופות-החולים בארץ.

"אורנים"

גם שי זרחי, קיבוצניק בוגר החוג לסוציולוגיה, מנסה להחדיר את היהדות ללב החברה הישראלית והוא מאמין שהחברה כיום בשלה לכך. "בכל יהודי יש דיאלקטיקה פנימית בין החלק הדתי שבו לחלק החילוני שבו. ההבדל היום הוא שאנשים – הן דתיים והן חילונים – כבר אינם מוכנים לדכא בעצמם את הפן שמנגד. אנשים לא נשארים זמן רב במקום צר מלהכיל את הרוח. הרוח לוקחת אותנו למקומות חדשים.

התשוקה לחוות את אלוהים בלי מתווכים מאפיינת דור שלם של ישראלים, החש חופשי לבקש לעצמו חוויות רוחניות בלי להזדהות עם קבוצה דתית כלשהי. תופעה זו היא כלל עולמית וקשורה בהתפוגגות האמונה המוחלטת במדע כתשובה לכל בעיות האנושות

במדרשת אורנים, מקום עבודתו, מנהל זרחי כמה פרויקטים, ביניהם הוצאה לאור של ספרי הדרכה לציונם וחגיגתם של חגים יהודיים ואירועים במחזור החיים. "הציבור החילוני שואף להתקדם צעד אחד הלאה, מעבר ללימוד. הוא רוצה לנסות לשחזר לעצמו משהו שיש בו טעם הגרסא דינקותא שהוא מעולם לא חווה. הוא רוצה לשחזר את נס ההתחדשות העברית, הוא כמה ליצור אורחות חדשים לחגיגת החגים, שאתם ירגיש בנוח ממש כאילו כך חגג מילדות."

שאיפה נוספת שזרחי סבור שחילונים רבים מתחילים להודות בה היא לחיים שיש בהם מרכיב של תפילה. מדרשת אורנים הקימה באחרונה בעמק יזרעאל בית-כנסת שאין לו זיקה לאף אחד מן הזרמים ביהדות, ואשר מושך אליו אנשים מהאזור כולו. "לא נחוצים הרבה אנשים כדי לשנות דברים", אומר זרחי. "כמה אלפים, מיעוט שולי לכאורה, בכוחם לעצב תרבות שלמה."

"עלמא"

מאז ומעולם עמדו גישור הפער בין חילונים ודתיים ויצירתה של תרבות יהודית-דתית אחידה במקום גבוה בסדר העדיפות של המחנה הלאומי-דתי, המזוהה מאז 1967 עם הימין הפוליטי בישראל. עם זאת, החייאתה של זהות יהודית דתית שביכולתה לחצות את גבולות הקיטוב הדתי-חילוני עומדת במקום גבוה מאוד גם בקרב חלק מההוגים המובילים בשמאל הישראלי, ואפילו בקרב השמאלנים הפוסט-ציונים.

אחד ההוגים האלה הוא ד"ר אמנון רז-קרקוצקין, המלמד היסטוריה של עם ישראל בימי-הביניים ובעידן המודרני באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע ובמכללת "עלמא"."בזירה הציבורית הישראלית, אומר רז-קרקוצקין, "הדיכוטומיה החילונית-דתית הפכה מזוהה לחלוטין עם הניגוד בין חשיבה מודרנית לאמונות פרמיטיביות, בין זהות אוניברסלית לבין נאמנות למוצא היהודי, ובין שאיפה לשלום לבין דחיית האפשרות ואפילו הכדאיות של כינונו באזור. רז-קרקוצקין סבור שהציונות החילונית איננה אלא מסווה לתיאולוגיה משיחית. הציונות "הלאימה מושגים דתיים", הוא טוען, דמיינה ופירשה מחדש את מושג הגאולה המסורתי כיצירת מולדת לאומית בארץ הקודש. כחלק בלתי נפרד מהמטרה האוטופית של הציונות עמד הצורך ליצור יהודי חדש שישתלב באופן מושלם במערב. למרבה האירוניה, רק על-ידי הוצאתם של היהודים מאירופה ניתן סוף-סוף להפוך אותם לאירופאים של ממש. תפישת הגאולה בציונות לא הותירה מקום לאורח-החיים היהודי הרבני שהיה נהוג בגולה, ואפילו לא אפשרה להבין את היהדות כהגדרה שהיא בבסיסה דתית ולא לאומית. "למעשה", אומר רז-קרקוצקין, "היחידים שהבדילו בין ארץ הקודש הסמלית לבין המציאות המורכבת של פלסטינה היו יהודים דתיים דוגמת הרב ריינס, מנהיג תנועת המזרחי, ואנשי קבוצת ברית-שלום שפעלה בשנות השלושים."

הוכחה לכך ששורשיה התיאולוגיים של הציונות קיימים עד היום, אומר רז-קרקוצקין, אפשר למצוא בחלום השלום החילוני, השואף להפרדה בינינו לבין הפלסטינים, והצבת גבולות שתיצור סוף-סוף ישראל יהודית, חילונית ומערבית בתכלית. עוד ראיה לכך קיימת ביחס הישראלים לתנועת ש"ס. אף שעמדותיה של ש"ס ביחס לתהליך השלום הן יוניות, קריאת ההתנגדות הגדולה שהושמעה מיד אחרי הבחירות לא הופנתה כלפי המפד"ל, אלא דווקא כלפי ש"ס: "רק לא ש"ס". את כשלון מחנה השלום בבחירות 96', למרות התמיכה העצומה בהסכם השלום, מייחס רז-קרקוצקין לבחירה של מרצ להדגיש את סוגיית המתח הדתי-חילוני בתעמולת הבחירות שלה. תעמולה זו זיכתה אמנם את מרצ במספר שיא של מושבים בכנסת, אבל גם דחפה אלפי בוחרים הרוכשים כבוד למסורת היהודית לבחור במחנה נתניהו. פעם אחר פעם, אומר רז-קרקוצקין, בוחר השמאל הישראלי להצית את המתח החילוני-דתי כדי להסיח את הדעת מסוגיית תהליך השלום עם הפלסטינים.

עם זאת, רז-קרקוצקין רואה גם את תחילת השבר של הדיכוטומיה החילונית-דתית, וזאת במיוחד סביב ציר"ברסלב-הודו", קרי, ציר הכמיהה המשותפת לדתיים וחילונים גם יחד לחוויה דתית.

אבל רז-קרקוצקין גם חושש שציר זה הוא חבל דק מכדי שיביא לשינוי של ממש. "כל הישראלים הצעירים ששבו מהודו כשהם מתעניינים בקבלה בעצם נמצאים בעיצומו של תהליך טיהור לפני שייכנסו לעולם החיים ה'אמיתיים', שבו השאלה תהיה – משפטים או כלכלה. נחוצה לנו שפה משותפת שתיגע גם בספירה הפוליטית".

ניתוחו של ד"ר מנחם בן-שלום הוא במובנים מסוימים היפוכו המוחלט של זה של רז-קרקוצקין. בן-שלום חולק על קביעתו של רז-קרקוצקין שלפיה הציונות הפכה את היהדות ללאומיות. "לו שאלת כל חייט יהודי בפולין או במרוקו האם היהדות היא הגדרה לאומית או דתית – הם היו מביטים בך כאילו יצאת מדעתך. היה ברור להם שגם זה וגם זה שייך להגדרת היהדות," הוא טוען.

בן-שלום גם אינו סבור שהציונות היא שהחדירה את הדיכוטומיה הדתית-חילונית לתודעה היהודית. "כל מה שנמצא ביישוב הישן נמצא לפניו בכפר בפולין. חילונים קיצונים, חרדים, אינטלקטואלים מערביים, כל קשת המחלוקת. ואפילו במזרח, במרוקו, בלוב או בעיראק היו אלה היהודים שהביאו רעיונות אירופיים אל תוך התרבות המוסלמית."

תחלואי הציונות, לדעת בן-שלום, נובעים מהתרחקותה משורשיה שלה, ולא מכך שהייתה מלכתחילה נגועה לכאורה באיזה חטא קדמון. התוכן היהודי בציונות, לצד הלאומיות, היה המחויבות לצדק חברתי ולחברה שוויונית. היה זה חזון חברתי שניזון מהמקורות היהודיים והתקיים עליהם. ציונים חילונים שאבו ממעיינות הכתבים היהודיים. "ברנר ידע אלפי דפי גמרא על-פה", טוען בן-שלום. "תפיסת העולם היהודית והזהות היהודית היו בסיס למעין סולידריות, ומכאן שאבה הציונות את כוחה."

מה שקרה בחמישים השנה האחרונות הוא שהציונים, בהתלהבות הקמת המדינה ובניינה, שכחו למסור לילדיהם את משנתם היהודית, וכאשר נעלמה היהדות מתודעת הדורות המאוחרים יותר, נעלמה אתה גם הסולידריות החברתית. נשארה היום רק התרבות הקפיטליסטית, בדיוק זו שהיהדות חולקת עליה וקוראת עליה תיגר. "אם ישראל חפצה להשיב לעצמה את הסולידריות החברתית", אומר בן-שלום, "עליה לחזור ולגעת בשורשיה היהודיים, וליצור שפה משותפת וקודים משותפים עם זיקה ברורה לתיקון חברתי."

האם האפשרויות הדתיות החדשות הצצות לאחרונה בישראל יצרו מערך כוחות חדש שיחדור לחברה ולפוליטיקה ויביא לשינוי באתוס הפוליטי-חברתי במדינה? האם היהדות, משוחררת מאחיזת הפוליטיקה, תהפוך לכוח בעל עוצמה מספקת לעצירת תהליך הגלובליזציה המאיים על הסולידריות שלנו כעם? האם מתן ההכשר לגישה בלתי מתווכת למקורות המסורת היהודית יחד עם החיפוש אחר החוויה הדתית יוצרים שפה שהיא רחבה וחזקה דיה לשנות את החברה הישראלית? או שמא הישחקות הזהויות המוגדרות איננה אלא עוד פן של תהליך ההפרטה, עוד ביטוי להסתגלותנו לעולם משולל אידיאולוגיות חברתיות, להוציא את האידיאולוגיה הרואה בשוק החופשי ערך עליון? על שאלות אלה עוד אי-אפשר לענות. הכוחות המודעים והלא מודעים מניעים כיום את הרנסנס בלימוד היהודי וברוחניות היהודית הם עדיין בשלבים הראשוניים ביותר.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה