דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

בחזרה אל המציאות

מעצבי המדיניות הישראלית מכחישים את כישלונותיהם החברתיים ומתעלמים מן מציאות הפוליטית באירופה ובארצות הברית. לכן, על הישראלים לקבל בברכה עמדה אמריקאית ביקורתית. ייתכן ורק היא עשויה להכריח את ישראל לגבש מדיניות ארוכת טווח. מייקל ברנבאום, אורח מתמיד, מתבונן ממרחק על העיוורון הישראלי

צילום: באובאו

אני אוהב את ישראל בכל לבי ובכל נפשי ובכל מאודי, בלי היסוס – אבל לא בלי ביקורת. אינני יהודי-אמריקאי טיפוסי, הן בשל עומק המעורבות שלי והן בשל מידת היכרותי עם ישראל. ישראל של דורי היתה ישראל הירואית, ישראל מושכת. לישראל של היום יש השפעה מסוג אחר על ילדיי, שלמדו וחיו בה, ואין לה כמעט כל השפעה על רוב חבריהם.

כמה מילים על הרקע שלי: התחנכתי בעברית, בישיבות של הזרם האורתודוקסי בארצות-הברית בשנות החמישים. כשאחותי הגדולה עלתה ארצה, הבית הציוני שלנו היטלטל בין גאווה לבין געגועים ואימה. לראשונה ביקרתי בישראל ב-1961; בין השנים 1965-1966 למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיתה אז עיר מחולקת, קטנה ואינטימית. חזרתי שוב במלחמת ששת-הימים; הגעתי לכאן ב-6 ביוני וביליתי את יתרת המלחמה ואת החודש שאחריה בנהיגת משאיות זבל עבור עיריית ירושלים. פעלתי הלכה למעשה לאיחוד העיר, כיוון שפיניתי הריסות מאזורי הגבול בין מערב העיר למזרחה. הייתי בירושלים כשאוחדה וביקרתי בכותל המערבי באותו בוקר ראשון של חג השבועות, ובגדה המערבית ימים ספורים לאחר שהותר לבקר בה. בניגוד לרבים מחבריי הדתיים-לאומיים, תחושתי אז – וכן היום – היתה שהגדה המערבית היא שטח ערבי ולא שטח שלנו. פקפקתי באותנטיות ההיסטורית של ה"מקומות הקדושים", למעט הכותל המערבי, שדורות על דורות של כיסופים יהודיים קידשו אותו.

חזרתי לישראל לחופשות הקיץ ולשבתונים, וגם בכל המלחמות הבאות הייתי שם, בסך-הכול כחמישים או שישים פעם בארבעים השנה האחרונות. אני מדבר עברית שוטפת, אם כי במבטא אמריקאי. בירושלים אני מתחבר מחדש לעברי, לאנשים שמכירים אותי זה שנות דור ולמקום שהוא כה עשיר בזכרונות – היסטוריים אבל גם אישיים מאוד.

כשחזרתי מישראל בשלהי שנות התשעים, התחושה היתה שהשלום כבר הושג. הראיות לכך היו מוצקות: יהודים נלחמו ביהודים כאילו אין עוד אויב מבחוץ. העדרה של תחושת האיום החיצוני איפשר לישראל להתמודד עם כל הסוגיות שטואטאו עד אז מתחת לשטיח: השאלה החילונית-דתית, שגרמה לפילוג עמוק; הפערים הכלכליים, שהתרחבו במקום להצטמצם. ישראל אימצה את הצדדים הגרועים ביותר של החיים בארצות-הברית – המזון המהיר, החומרנות והבזבזנות – בלי לספוג אל תוכה את הפלורליזם, הסובלנות והאדיבות.

ואולם, בשנתיים האחרונות התמלאתי אי-שקט מתוך תחושה שישראל מנותקת מהמציאות ושואלת שאלות, שיש להן משמעות פנימית אך אין עימן כל חזון ארוך-טווח שיצביע על כיוון או על דרך. הקיצוניות והניכור התקיימו בישראל זה בצד זה; ואני חשתי אחריות. ככלות הכול, זו העת ליטול אחריות על ההיסטוריה היהודית, על הגורל היהודי: העת שבה ישראל מתקדמת במהירות לשומקום. הסכנות חמורות, והזמן אינו פועל לטובתנו. חשבתי שכמה יהודים מן התפוצות יוכלו, אולי, לעזור לישראל להתחבר חזרה אל המציאות.

ברצוני להציג שלוש דוגמאות – האחת פוליטית, השנייה אינטלקטואלית והשלישית אסטרטגית – שיוכלו להמחיש, עד כמה ישראל מנותקת מן המציאות.

פיצוי קורבנות השואה

שר האוצר, מר בנימין נתניהו, שהשתתף באחת הישיבות האחרונות של ועידת התביעות – הגוף האחראי לניהול משא-ומתן עם חלק מממשלות אירופה, וגרמניה בראשן, על פיצוי קורבנות השואה – התעקש שמדינת ישראל תישא ותיתן בשם ניצולי השואה התובעים פיצויים מתאגידים, מפעלי תעשייה ומדינות, ואף תהיה אחראית לחלוקת כספי הפיצויים. נדמה ששר האוצר לא הבין, כי משעה שישראל תיקח אחריות לניהול המשא-ומתן או לחלוקת הפיצויים, יתייבשו באחת כל המקורות הכספיים.

אין זה אומר, כמובן, שתהליך ההקצאות אינו שרוי בתוהו ובוהו מוחלט. וגם אין כל פלא בכך, שכן חלוקת הכספים מעמתת שורה ארוכה של בעלי אינטרסים סותרים: האם לחלק את הכסף בצורה שוויונית או להעניק אותו לניצולים עניים? האם יש להעדיף ניצולים נואשים ממזרח אירופה ומרפובליקות ברית-המועצות לשעבר על פני אלה שנהנו מן השגשוג המערבי? האם ישראל היא שתירש את כספי הפיצויים, או יחידים וקהילות בתפוצות? האם יורשי הניצולים הם שיזכו בכספים, או ניצולים חיים הזקוקים לכסף?

אך גם אם יסתמן פתרון מוסרי זה או אחר, יש להבין שכיום מדינות וחבָרות אירופיות לא יסכימו להפקיד את הכספים לחלוקה בידי מדינת ישראל. ישראל אינה נחשבת למתווכת הוגנת במאבק בין צרכיה-שלה לבין צורכי היהודים בתפוצות. האיחוד האירופי והציבור באירופה חוששים שקבלת הכסף לידיה יאפשר לישראל לצמצם את הוצאותיה על ניצולי השואה (שירותי הרווחה הישראליים רחומים בדרך-כלל, אבל משאביהם הולכים ואוזלים).

האירופים יטענו, שהענקת הכספים לישראל תאפשר את הרחבת ההתנחלויות ואת המשך הכיבוש הצבאי. ובמהרה נשמע שכסף זה משמש – או מתועל – לתמיכה בנסיונה של ישראל לבצע רצח עם… כל מי שמבקר באירופה שומע דעות מופרכות מן הסוג הזה שוב ושוב.

שר האוצר רוצה להימנע, במידת האפשר, מן ההשלכות הפוליטיות של הקיצוצים התקציביים ושל הצמצום בהיקף השירותים החברתיים, ולפיכך מבקש לשים את ידו על מקורות מימון רבים ככל האפשר. אך הצעתו של נתניהו היא אסון מתחילתה ועד סופה. או שלא נשקלה כראוי, או – אם נשקלה – היא ממחישה את מידת הנתק האפשרי בין תפישתו העצמית של מנהיג ישראלי לבין תפישותיו של העולם שבחוץ. העברת המטה של הקונגרס היהודי העולמי לירושלים מעידה גם היא על תפישה שגויה מאותו הסוג. מיקומו בבירת ישראל עושה אותו שותף לכל בעיותיה של המדינה, ומחליש את כוחו כקונגרס העולמי של היהודים.

עיוורון אינטלקטואלי

אחד המושבים בכנס בינלאומי שנערך לאחרונה ביד-ושם בנושא הוראת השואה הוקדש לתופעת האנטישמיות. כל הדוברים היו מומחים בעלי שם עולמי, וביניהם פרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל ובכיר חוקרי השואה בישראל, ופרופ' רוברט ויסטריך, העומד בראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות על-שם וידאל ששון באוניברסיטה העברית בירושלים. הדין-וחשבון שמסרו היה קודר כצפוי, ומפורט כראוי. סדר-יומם היה רחב: האיסלאם והנצרות, מערב ומזרח, צרפת ואירופה, ארצות-הברית, סין ויפן, קבוצות שנאה רגילות, מנהיגוּת אנטישמית, הימין והשמאל, וגם האינטרנט. המנהיגות היהודית ספגה ביקורת קשה, ובצדק, על אי-יכולתה לחשוב על דרכים חדשות ומקוריות להתמודדות עם הבעיה המתרחבת.

הדבר המדהים ביותר היה, שישראל לא הוזכרה כלל: לא באשר לתפקידה בצינון להבות האנטישמיות, ואף לא באשר לחלקה בשלהוב היצרים. היא בלטה בהעדרה מן הדיון. היה פיל בחדר, ואיש לא הרגיש חופשי דיו או בטוח דיו להתייחס אליו. אך אם לא נתייחס אליו, לא נוכל להתמודד עם האנטישמיות בימינו. אף שאי-אפשר להטיל על ישראל את האחריות לאנטישמיות, ובלי לבטל גורמים חשובים אחרים – דמוגרפיים, דתיים, פוליטיים וכלכליים – חייבים לדון בחלקה של ישראל בליבוי האנטישמיות בימינו. הרי הרצל יצר את הציונות כפתרון לאנטישמיות. עַם מועצם היושב על אדמתו היה אמור לתת מענה למצבם הלא-נורמלי של היהודים בגולה.

הציונות שהתחנכתי עליה הבטיחה לעם היהודי שלושה דברים: עצמאות, קץ הפגיעוּת וחיים נורמליים. הישגי הציונות רבים וברורים, אבל דווקא את הבטחותיה אלה היא לא קיימה, ונדמה שגם לא תוכל לקיימן. ישראל זכתה בעצמאותה בד בבד עם הגבּרת התלות ההדדית הבסיסית בין מדינות העולם. הפגיעוּת היהודית לא עברה מן העולם, והיהודים הם עדיין עַם חריג. כאשר ראש הממשלה שרון קרא ליהודי צרפת לעלות לישראל, הוא לא אמר את הדבר המתבקש: שכיום דווקא ישראל היא המקום שבו היהודים פגיעים יותר מאשר בכל מקום אחר, מעצם יהדותם.

מן השואה למדנו, שחוסר אונים עלול לעשותך לקורבן. המחשבה שמאחורי זה היתה שעַם יהודי מועצם, שיש לו צבא ומדינה משלו ונכונות להפעיל את כוחו למען היהודים, יוכל להבטיח את ההישרדות היהודית. היום אנו יודעים, שהכוח רק משפר את היכולת להילחם למען ההישרדות; אבל אין בו ערובה לדבָר. דווקא העם היהודי המועצם – בישראל וכן בארצות-הברית – מצוי תחת התקפה; ואנחנו עדיין רואים את עצמנו כפגיעים, ולא כבעלי כוח.

אבוי לישראל ואבוי לארצות-הברית

לפני כחודש אכלתי ארוחת בוקר בחברתו של יהודי אורתודוקסי מודרני, שמרן פוליטי ובן למעמד הבינוני-גבוה, שטען כי ישראל זקוקה לנשיא ג'ורג' בוש משום ש"צריך להיות מציאותיים ולהכיר בעובדה, שישראל לא מסוגלת לעזור לעצמה. היא לא מסוגלת לייצר הנהגה פוליטית יציבה, שתאפשר לה להשיג את המטרות שהציבור רוצה". ישראל זקוקה לתמיכה אמריקאית לא-ביקורתית, משום שאינה מסוגלת לתפקד מבחינה פוליטית. זו אולי הסיבה הטובה ביותר להצביע עבור ג'ורג' וו. בוש, המנהיג הפוליטי היחיד בעולם שאינו יודע שישראל היא מדינה לא מתפקדת.

בניגוד לרבים בשמאל, אני תומך נלהב הן בגדר ההפרדה והן בתוכנית ההתנתקות. אני מאמין שגירושין הם האפשרות היחידה. שהרי שני הצדדים אינם בוטחים זה בזה, ובצדק. כיצד יוכלו הישראלים לבטוח בפלסטינים, בהתחשב בטבעם של פיגועי ההתאבדות ובתמיכה החברתית הרחבה הניתנת לרוצחיהם של אזרחים ישראלים?

ברור גם, שהפלסטינים אינם סומכים על הישראלים. אפשר להתווכח באשר לסיבות לכך, אבל קשה לטעון שישראל היא שיה תמימה. היא שולטת בשטחים זה 37 שנים, ואילו ידעה מה ברצונה לעשות בעניין, היה סיפק בידה לממש את תוכניותיה.

הפלסטינים לא רצו לחיות תחת שלטון ישראל וישראל לא מעוניינת לשלם את המחיר המוסרי הכרוך בהגנה על שטחייך באמצעות הריגה או פציעה של ילדי האויב.

כיוון שטיהור אתני נותר בלתי קביל – מבחינה מוסרית, פוליטית ובינלאומית – הפרדה היא הפתרון היחיד. הייתי שמח לומר שטיהור אתני הוא בלתי קביל מבחינה יהודית, אבל הפְּשט של הטקסטים היסודיים ביהדות, הטקסטים שמקורם אלוהי על פי יהודים מאמינים, מאפשר לטעון בקלות רבה מדי בזכות הרעיון של טיהור אתני. על כל פנים, קולות הרבנים התומכים בטיהור אתני נשמעו בעוצמה גדולה הרבה יותר מקולות המתנגדים, ובמגרש הפוליטי להט הוא כוח ולהט מעצב את המציאות.

יום אחד ישאל מישהו מה השיגו ההתנחלויות. ומה היה המחיר? ואז יצטרכו ממשלות עבודה וליכוד כאחת לתת הסברים על כשלונות המדיניות שלהן.

נדמה לי שראיית התהליך כתהליך של גירושין ולא של שלום, כתהליך של הפרדה מתוך שנאה, עשויה לאפשר לנו לראות את קווי המתאר של העסקה.

גארי רוזנבלט – עורכו של כתב-העת הניו-יורקי "ג'ואיש ויק", המייצג את קולה הבולט אך הבודד של האורתודוקסיה המודרנית המתונה בארצות-הברית – כתב לאחרונה, שאילו חש שישראל מצויה בסכנה קיומית, היה מצביע עבור המועמד הטוב ביותר מבחינתה.

אך אם ישראל מצויה בסכנה קיומית, הרי מקורות הסכנה הזו אינם רק האיסלאם הקיצוני, המיליטריזם הפלסטיני והאנטישמיות השפלה של אירופה, אלא גם אי-יכולתה של ישראל עצמה לקבל הכרעות אסטרטגיות בנוגע לעתידה, והעדרו של הרצון הפוליטי לממשן. אבל על כך מצביעים לא בוושינגטון, אלא בירושלים; ומתוך ההנחה שהנשיא בוש היה רע עבור ארצות-הברית, רוזנבלט מתכוון להצביע בעד ג'ון קרי. בוש אינו מסוגל להודות בשגיאותיו או לחייב את הכפופים לו לשאת באחריות להן, ולכן קדנציה נוספת שלו רק צפויה להיות עוד יותר גרועה מן הנוכחית; קשה להאמין שארצות-הברית מנוכרת מן העולם ושקועה בחובות כלכליים עצומים תוכל להיות טובה ליהודֶיה או ליהודי ישראל.

על כן, כשאני למֵד כי שלושה מכל ארבעה ישראלים תומכים בבוש, אני תוהה אם הם רוצים בטובתה של ארצות-הברית או רק מנסים לדחות מעט את פתרונה של בעיה שהחמירה במהלך כהונתו של הממשל הנוכחי ושל בעל-בריתו, ראש הממשלה אריאל שרון.

ד"ר מייקל ברנבאום הוא מנהל המכון על-שם זיגי זירינג לחקר השואה ולאתיקה באוניברסיטה ללימודי יהדות בלוס-אנג'לס, ומרצה לתיאולוגיה באותה אוניברסיטה

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה